המין השני
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | סימון דה בובואר |
| שפת המקור | צרפתית |
| סוגה |
פמיניזם פילוסופיה סוציולוגיה |
| נושא |
פמיניזם  |
| הוצאה | |
| הוצאה |
הוצאת גלימאר |
| מקום הוצאה |
צרפת |
| תאריך הוצאה |
1949 |
| מספר עמודים |
1,072 עמוד |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת בבל 2001, 2007 |
| תרגום | שרון פרמינגר |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002200724 |
  | |
המין השני (בצרפתית: Le Deuxième Sexe) הוא ספר משנת 1949 של ההוגה האקזיסטנציאליסטית סימון דה בובואר. הספר, שהוא מספריה הידועים ביותר, עוסק בהתייחסות לנשים במהלך ההיסטוריה ונחשב ליצירה מז'ורית בפילוסופיה הפמיניסטית. בנוסף, הספר נחשב לנקודת הפתיחה של הפמיניזם של הגל השני.
הספר כולל את המשפט המפורסם של דה בובואר, "אישה אינה נולדת אישה - היא נעשית אישה", אשר היווה נקודת תפנית בתולדות הפמיניזם: התפיסה שמין ביולוגי הוא שונה ממגדר, ושנשיות (ובהיקש, גבריות) אינה תכונה מולדת, אלא זהות וסדרת התנהלויות נרכשות, שנוצרות מתוך הקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי.
תקציר
[עריכת קוד מקור | עריכה]דה בובואר בוחנת את מעמד האישה בראייה היסטורית, פילוסופית, אנתרופולוגית, ביולוגית, ספרותית, פסיכואנליטית וכלכלית. היא מתארת את המעמד הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה, ומשווה את הדחקתן לשוליים לחוויית של קבוצות מיעוט מדוכאות. לפי טענתה, החברה הפטריארכלית שללה את זכויותיהן של נשים תוך הכחשת יכולותיהן, ויצירת מיתוס של הצדקה ביולוגית לנחיתותה של האישה. לגישתה, זו התוצאה של ראיית האישה כ"האחרת" אל מול הגבר, שהוא ברירת המחדל בחברה האנושית. היא מנסה לבחון מה הבסיס לאחרוּת הזאת דרך עדשות שונות - ביולוגיות, פסיכואנליטיות, פילוסופיות, וכולי.
תוכן הפרקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פמיניזם | ||
כרך ראשון: עובדות ומיתוסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גורל
[עריכת קוד מקור | עריכה]לחלק הראשון של הכרך הראשון שלושה פרקים, בהם דה בובואר בוחנת את התחומים של ביולוגיה, פסיכואנליטיקה, ומטריאליזם היסטורי כדי להבין את מקורות הגישה השלילית כלפי נשים בחברה. היא מגלה שבכל הדיסציפלינות האלה יש הנחה מובנית לגבי נחיתות האישה, הנובעת, לכאורה, מהבדלים מהותיים, אך לא מוצאת בהן הסבר לכך, רק שנחיתות האישה בעיניהם היא גורל שנקבע מראש.
הפרק ראשון, "מידע ביולוגי", משווה בין ביולוגיה זכרית ונקבית, ובו דה בובואר מסיקה כי ערכים אינם יכולים להיות מושתתים על פיזיולוגיה, וכי גם להתייחסות למאפיינים פיזיולוגיים יש הקשרים אונטולוגיים, חברתיים, וכלכליים. היא מסכמת שלמרות שביולוגיה נקבית היא גורם חשוב לגבי מעמדן של נשים בעולם, אין בביולוגיה זו די כדי להגדיר מה זו אישה, לא כל שכן להסביר את השעבוד של נשים בחברה. היא ממשיכה ושואלת, "למה האישה היא 'האחרת'? עלינו לגלות כיצד טבע האישה הושפע במהלך ההיסטוריה; תפקידנו לגלות מה המין האנושי עשה מנקבת האדם".
בפרק השני, "ההיבט הפסיכואנליטי", דה בובואר מפרקת את התאוריות של פרויד ואדלר, ודוחה את שתיהן. היא טוענת שפרויד פשוט התייחס למיניות האישה ולמבנה הפסיכולוגי שלה כנגזרת מאלה של גברים, וככאלה אין הם קשורים למציאות של נשים בפועל. לגבי אדלר, היא מעריכה את הפיתוח שלו על התאוריה של פרויד שגורס שמיניות היא לא דבר שקיים בריק, אלא שחובה לחקור אותה במסגרת האישיותית הכוללת, אך היא מציינת שגם אדלר מייחס את ההתנהלות הגברית לעומת הנשית בנושאי מיניות ומגדר כדטרמיניסטיים. לעומתו, היא גורסת שעמדת הנחיתות של נשים נוצרת מההתייחסות החברתית לנשים - במשפחה, בחוק, בדת, ועוד - ולא הפוך. שפרויד ואדלר שניהם מראש ממצבים את הפאלוס כמרכז, וכל השאר נגזר ממנו, ושכמובן שלנשים אין פאלוס, אז בתאוריות שלהם נשים מראש בעמדה נחותה. היא טוענת שזוהי גישה מוטעית מהיסוד, ושניתן לבחון אישיות, מיניות, ביולוגיה, ואת כל השאר מנקודת מבט שאינה מתחילה מהפאלוס, ובראייה הזאת התנהלות של נשים אינה לעומתית עם התנהלות של גברים, אלא התנהלות שיש לה ערך משלה.
בפרק השלישי, "היבט המטריאליזם ההיסטורי", דה בובואר מנתחת את המסה של פרידריך אנגלס, "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה", ומסיקה שאנגלס (באופן כללי, מרקסיזם) אינו מספק בסיס או הסבר לדיכוי המין הנקבי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החלק השני של הכרך הראשון כולל חמישה פרקים ממוספרים, בהן דה בובואר בוחנת את מעמד האישה לאורך ההיסטוריה, החל בחברות שבטיות ועד המהפכה הצרפתית. היא מוצאת דוגמאות רבות לנחיתות האישה בחברה, אך שוב - לא הצדקה משכנעת.
פרק 1: על פי דה בובואר, אמהות גרמה לנשים להיות "מרותקות לגופן", וזה מה שאפשר לגברים לשלוט בהן ובטבע.
פרק 2: מתאר את ההשתלטות ההדרגתית של גברים על נשים, החל מחברות קדומות ששרידי האלות שלהן נמצאים בכמויות גדולות, דרך היוונים שהפכו את הסדר לשליטה גברית, ומצטטת את פיתגורס, שכתב על הקוסמוס ש"יש עקרון טוב שיצר את הסדר, את האור, ואת הגבר, ועקרון רע שיצר את הכאוס, את החושך, ואת האישה".
פרק 3: מסביר את מעמד האישה דרך בחינה היסטורית של חוקי ירושה, אשר בכמעט כל המקרים נועדו לשמר מבנה חברתי פטרימוני.
פרק 4: בפרק זה דה בובואר מסקרת את הדרכים בהן הכנסייה הנוצרית פעלה לשעבד נשים, ומצטטת מספר הוגים נוצרים, ביניהם פאולוס השליח, אמברוז, וג'ון כריסוסטום, שכתב ש"מבין כל חיות הפרא, אין מזיקה כמו האישה". היא גם מסקרת את ההתפתחויות החברתיות מימי הביניים ועד המהפכה הצרפתית. היא מסכמת שלמרות שברמה החברתית מצבן של נשים לא עבר שיפורים משמעותיים לאורך כל השינויים ההיסטוריים, היו הוגים וסופרים איניווידואלים שדרך עבודתם סייעו לשיפור מעמד האישה.
פרק 5: דה בובואר מבקרת את קוד נפוליאון, ואת ההוגים הצרפתיים אוגוסט קומטה ואונורה דה בלזק. היא כותבת שבמהפכה התעשייתית, נשים זכו לצאת מביתן לעבודה, אך הן הרוויחו מעט. היא מקשרת את צמיחת איגודי העובדים למאבק על זכויות נשים, ומדברת על התפתחויות של המאה ה-19 וה-20, כמו המאבקים על זכות הבחירה, וריבוי אמצעי מניעת הריון. היא כותבת שקיומן של נשים שזכו "להרגיש בבית על פני האדמה" כמו רוזה לוקסמברג ומארי קירי "מדגים באופן מבריק שאין זו נחיתות של נשים שגרמה לאי-חשיבותן ההיסטורית, אלא אי-חשיבותן ההיסטורית שדנה אותן לנחיתות".
היא מסכמת שאין בכל הממצאים ההיסטוריים הצדקה לדיכויין של נשים, וטוענת שהיסטוריה אינה "עובדה" מוגמרת ובלתי ניתנת לשינוי, אלא השתקפות של עמדות מסוימות, דעות קדומות, ועוולות.
מיתוסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]החלק השלישי והאחרון של הכרך הראשון כולל שלושה פרקים, בהם דה בובואר בוחנת מיתוסים שונים שנוגעים לנשיות ונקביות, וכיצד הם השפיעו ומשפיעים על נשים - בעיקר ככלי דיכוי - בחברה האנושית. היא מערערת על מיתוסים כמו "הנשיות התמידית", ומציירת כיצד בתולדות האנושות אמהות היא מבוזה באותה מידה שהיא מקודשת, ואיך כסמל לתועבה וקדושה, האישה נשללת מהאינדיבידואליות שלה.
פרק 6: היא בוחנת את ה"אכזבה התמידית" של נשים, בעיקר מנקודת המבט של הגבר ההטרוסקסואלי. היא משתמשת בכלים פילוסופיים בעיקר כדי לבחון נושאים כמו בתולין, ווסת, הזדווגות, אמהות, זנות ונישואים, ומשווה את המצב של נשים למצב של הטבע. היא מתארת את האימה שיש לגברים מהפן הטבעי של מיניות האישה, ומסקרת גישות היסטוריות שמתואמות לראיה זו, כמו רופא מהאגודה הרפואית הבריטית שכתב בסוף המאה ה-19 ש"אין חולק על העובדה שבשר מתקלקל כשהוא נוגע בדם ווסת", וכן מביאה ציטוטים ממשוררים וסופרים ופילוסופי ואפילו סרטים (אדגר אלן פו, גתה, שייקספיר, האזרח קיין) כדי להדגים את ההתייחסות הגברית הזו.
בפרק 7, היא מדגימה את הדיכוטומיה בראייה של נשים כמושא לייראה ולביזוי בו זמנית דרך כתביהם של חמישה סופרים נחשבים: מונטרלאן, ד. ה. לורנס, ברטון, קלודל, וסטנדל, ומראה כיצד המיתוסים הקולקטיביים משתקפים אצל כל אחד מהם: שלורנס ומונטרלאן דורשים מסירות נשית, בעוד קלודל, ברטון וסטנדל פשוט מעריצים את המסירות "הטבעית" של נשים. היא ממשיכה לבחון את האחרוּת של נשים - וטוענת שהגורל היחיד של כל ההשתקפויות של אישה - בין אם כאם, כמזדווגת, כחיה, כרעיה, או כילדה, הוא הגבר. הוא תמיד היעד.
בפרק 8 דה בובואר אומרת שמסתורין הוא אלמנט מתמיד במיתוסים של גברים על נשים. היא טוענת שהמסתורין אינו נובע מעצם היותן נשים, אלא משותף לכל קבוצה משועבדת. היא מצטטת את ארתור רמבו, שכתב שהלוואי ויום יבוא שנשים יזכו להיות בנות אנוש לגמרי, כאשר גברים יתנו להן את חירותן.
היא מסכמת בבחינה כיצד המיתוסים משפיעים על חוויית האינדיבידואלית, ומסיקה שהמיתוס של "הנשיות התמידית" מחוזרת על ידי ביולוגיה, פסיכואנליזה, היסטוריה, וספרות.
כרך שני, החוויה היומיומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השנים המעצבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק זה כולל ארבעה פרקים, בהם דה בובואר עוקבת אחרי התפתחות של נקבות דרך התקופות המעצבות: ילדות, נערות, וחניכה מינית. מטרתה היא להוכיח שנשים אינן נולדות "נשיות" אלא מעוצבות על ידי אלפי תהליכים חיצוניים. היא מראה כיצד בכל שלב בהתבגרותה, הילדה מותנית לקבל פאסיביות, תלותיות, חזרתיות, והתכנסות לתוך עצמה. כיצד כל ההשפעות החברתיות פועלות בתיאום כדי לגזול ממנה את הסובייקטיביות שלה, ולהשטיח אותה לכדי אובייקט. כשהיא נטולת אפשרות לעבוד באופן עצמאי או לכוון את עצמה לסיפוק יצירתי, היא נאלצת לקבל על עצמה את מה שמוצע - עקרות בית, הולדת וגידול ילדים, ועבדות מינית.
פרק 1 - ילדות: בפרק זה בוחנת דה בובואר את חוויית הילדות החל מלידה, ומשווה בין הדרכים שמגדלים בנים ובנות, כמו שמגיל מאוד צעיר מצהירים לבנים שהם "גברים קטנים", ושלעומת זאת נותנים לילדות לשחק עם בובות; כיצד מלמדים ילדות להיות נשיות וכופים עליה גורל נשי, שאין הוא מולד אלא נלמד - כולל האינסטינקט האמהי. היא מתארת כיצד ילדות מתבקשות מגיל צעיר להשתתף בטיפול הבית, וגם להאדיר אל גברי, ולדמיין מאהבים עתידיים היפותטיים. היא מתארת כיצד הגילוי של יחסי מין גם טומן בחובו כאב לנקבה באופן שאין הוא הכרחי, ונועד בעצם להעצמת השליטה הגברית והתיעוב של הגוף הנקבי.
פרק 2 - הילדה: כאן דה בובואר בוחנת כיצד נערות מתבגרות לומדות לקבל את נשיותן, כולל ההתנגדויות שלהן בין אם בהתנהגויות מרדניות כמו בריחה מהבית או גנבה, או דרך ניסיון להתחבר לטבע.
פרק 3 - חניכה מינית: מתאר את חוויית יחסי המין עם גברים. יחד עם מספר פסיכואנליטיקאים, דה בובואר סבורה שהחוויות המוקדמות מעצבות את חוויות חייה המתמשכות של כל אישה.
פרק 4 - הלסבית: כאן דה בובואר בוחנת יחסי מין בין נשים. היא בוחנת את הנושא רק מבחינת פרקטיקה, ולא זהות, ורואה בלסביוּת בעיקר התנגדות לשליטה גברית, אשר נשים יכולות לבחור - ולא תשוקה או משיכה בעלת זכות קיום משל עצמה.
מצב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לחלק השני של הכרך השני שישה פרקים, בהם דה בובואר מנתחת את ה"מצבים" השונים, או התפקידים, של נשים בוגרות. האישה הבורגנית מקיימת שלוש פונקציות עיקריות: של רעיה, אם ומבדרת. לא משנה כמה נשגב מעמדה החומרי, תפקידים אלו מובילים למצב של פנימיות - מוטיב חוזר בניתוחה של דה בובואר את מעמדן או מצבן של נשים - ולחוסר שלמות, ותסכול. היא טוענת שגם נשים שנוטלות לעצמן מצב פחות קונבנציונלי בחברה - למשל זונות - עדיין נאלצות להיכנע לתכתיבים גבריים. דה בובואר גם מהרהרת על הטראומה שבהזדקנות - כשאישה מאבדת את יכולת הרבייה שלה, היא מאבדת את מטרתה העקרית, ולכן גם את זהותה. היא מסכמת בכך שהיא חוזרת על הטענה שמצבן של נשים אינו תלוי באופי או במאפיינים שלהן, אלא שהאופי של אישה הוא תוצאה של מצבה. אם נשים מוצאות את עצמן שאננות לגבי גורלן, או נטולות הישגים, או פאסיביות - זוהי תוצאה ישירה של ההכפפה שלהן, ולא להפך.
פרק 5 - האישה הנשואה: דה בובואר מביעה בוז למוסד הנישואים בטענה שהדרישה ששני בני זוג "יתקשרו אחד לשנייה דרך קשרים מעשיים, חברתיים ומוסריים כדי לספק אחת את השני מינית למשך כל חייהם הוא דבר אבסורד לחלוטין". היא ממשיכה בתיאור של עבודתן של נשים נשואות, עבודה קשה בסביבה הביתית ללא תגמול כספי, ומציינת כי "מה שהופך את גורלה של האישה-שפחה לנטולת סיפוק הוא חלוקת העבודה שהופכת אותה לחלוטין לכללית ולא נחוצה". על פי דה בובואר, אישה יכולה למצוא את כבודה רק על ידי קבלתה הלא מערערת של עבדותה. היא גם טוענת שנישואים "כמעט תמיד הורסים את האישה", ורואה בנישואים מוסד סוטה שמדכא גם גברים, אם פחות.
פרק 6 - האם: החלק הראשון של הפרק מדבר על הפלות, שלטענת דה בובואר צריכות להיות חוקיות, והיא מצביעה על הקשיים של משפחות וילדים שנולדו לתוכן, ואשר אינן מתאימות לגידול ילדים מכל מיני סיבות. היא מאתגרת את הטענה של הכנסייה הקתולית שנשמותיהם של עוברים מופלים לא ימצאו כניסה לגן עדן בעודם לא טבולים, כנוגדת דוקטרינות אחרות של הכנסייה. היא טוענת שההתנגדות להפלות אינה באמת התנגדות מוסרית, אלא סדיזם גברי כלפי נשים.
בחלק השני של הפרק, היא מדברת על הריון, אליו היא מתייחסת כמתת וקללת נשים כאחד. לדבריה, האישה בהריון מאבדת את העצמיות שלה והופכת לכלי פאסיבי.
פרק 7 - חיי חברה: כאן דה בובואר מתארת בגדי נשים, את חברותיה, ואת יחסיה עם כמרים, רופאים, שחקנים ומאהבים, ומסיקה כי "ניאוף, חברות, וחיי חברה הם רק הסחות בתוך חיי הנישואים". היא גם חושבת ש"נישואים, בכך שהם מתסכלים את הסיפוק האירוטי של נשים, מונעים מנשים את החופש והייחודיות של רגשותיהן, ודוחפת אותן לנאוף".
פרק 8 - זונות והטאירי: כאן דה בובואר מתארת את יחסיהן של זונות עם הסרסורים שלהן ועם נשים אחרות, וגם את ההטאירי. בשונה מזונה, להאיטרה (סוג של קורטיזנה ביוון העתיקה) יש פוטנציאל לקבל הכרה וקבלה. היא מפנה לכוכבות קולנוע כמו ריטה הייוורת' כדוגמה לכך.
פרק 9 - מבגרות לזקנה: הדרך של נשים למנופאוזה, לדברי דה בובואר, עשויה לעורר רגשות לסביים בנשים (שלדבריה, לטנטים ברוב הנשים). היא מציינת שכאשר אישה נחשבת כבר "זקנה" - יש לה עדיין את חצי חייה לחיות, ושלעיתים קרובות היא יכולה לחיות את חייה דרך ילדיה או נכדיה, אך בכל מקרה היא בדרך כלל נידונה ל"גלמודיות, חרטה, ושעמום". היא יכולה לבחור לעסוק ב"מלאכת נשים", ציור או קריאה, או להתנדב בשירותי צדקה - אך שברוב עיסוקים אלה אין הסחה אמיתית כי "המוח מרוקן". היא טוענת שרק נשים מועטות מצליחות למצוא לעצמן מטרה מחויבת עם יעדים ותכלית. היא מסכמת ש"מידת החופש הגבוהה ביותר שהאישה-טפילה יכולה להגיע אליה היא התנגדות סטואית או אירוניה סקפטית".
פרק 10 - מצב ואופי האישה: דה בובואר טוענת שאישה יכולה להיות אקטיבית, אפקטיבית ושקטה כגבר, וכמו שסטנדל כתב, להתמודד עם לוגיקה גברית "באותה מיומנות של גבר, במקרה הצורך". אך המצב שלה משאיר אותה "שימושית", כאשר היא מכינה ארוחות ובגדים ומנקה, ומטפלת בענייני מגורים. היא מודאגת תמידית, כי עשייתה אינה "עשייה", והיא מתלוננת ומדוכאת, בוכיה, ואפילו עלולה לאיים בהתאבדות. היא מתנגדת, אך אינה יכולה להימלט מגורלה. הדת שמה אותה על הכוונת. דה בובואר חושבת שזה חסר תכלית לנסות לקבוע אם נשים הן נחותות או נעלות, ושזה מובן מאליו שהמצב של גברים בחברה הוא "עדיף עד אינסוף". היא כותבת ש"עבור אישה אין שום דרך אחרת החוצה, מאשר לעבוד למען שחרורה".
הצדקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החלק השלישי של הכרך השני הוא קצר, וכולל שלושה פרקים. כאן דה בובואר בוחנת את הדרכים בהן נשים מחזקות את התלות של עצמן. נרקיסיסטיות, נשים מאוהבות, ומיסטיקניות כולן מאמצות אל ליבן את הפנימיות שלהן בכך שהן מטביעות את העצמי שלהן באובייקט חיצוני - בין אם זה ראי, מאהב, או אלוהים. דה בובואר כותבת, כמו במקומות אחרים בספר, על שיתוף הפעולה של נשים ביצירת האחרוּת שלהן, בעיקר במסגרת מוסד הנישואים.
פרק 11 - הנרקיסיסטית: הפרק מתאר את הניסיון של נשים מסוימות להתחמק מגזרות מעמדה על ידי האדרת העצמי. אך דה בובואר טוענת שמדובר במעגל שעדיין נשען על תלות באישורם של גברים מבחוץ, וככזה לא מדובר בשחרור מדיכוי.
פרק 12 - האישה המאוהבת: כאן דה בובואר מתארת נשים בתוך ומחוץ למוסד הנישואים, ומדברת על ההבדלים בהבנת המילה "אהבה" כשמדובר בנשים ובגברים, כאשר בשביל נשים אהבה היא התמסרות וכניעה, ולעומת זאת, עבור גברים אהבה היא תשוקה, חמדה, והשגת המבוקש. היא כותבת, "ביום שזה יהיה אפשרי שאישה תאהב מתוך עוצמתה ולא חולשתה, ולא תנסה לברוח מעצמה אלא למצוא את עצמה, ותעשה כך לא מתוך קבלת הבלתי נמנע אלא כדי לאשר את עצמה, אהבה תהיה בשבילה - כמו לגבר - מקור חיים ולא סכנה קיומית".
פרק 13 - המיסטיקנית: דה בובואר בוחנת את חייהן של מספר נשים מתולדות הדת, בעיקר קדושות של הכנסייה, וכותבת שכאשר אהבה כלפי גבר אינה אפשרית עבורן, נשים מסוג זה מפתחות יחסים עם הלא-אמיתי - כלומר עם אלוהים, או לחלופין, מקיימות יחסים לא-אמיתיים עם ישות אמיתית. כך או כך, מדובר בחיים שיכולים להתנהל כחיים עצמאיים, אך אינם מצליחים להוות שחרור.
למען השחרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלק הרביעי פרק אחד וסיכום. במהלך הספר, דה בובואר מדברת על הדרכים שנשים משתפות פעולה עם הדיכוי שלהן, ועל הקושי להשתחרר מכבלי השעבוד של "הנשיות". היא כותבת שהקושי שכרוך בהקרבה של ביטחון ונוחות למען רעיון לא מפותח מסיפק של "שוויון" גורם לנשים רבות להמשיך ולקבל על עצמן תפקידים לא מספקים של רעיה ואם. היא מצביעה על כך שכמו שלשעבוד של נשים יש בסיס כלכלי, כך גם שחרורן יצמח מתוך שורשים כלכליים.
פרק 14 - האישה העצמאית: דה בובואר מסקרת הבדלים בין גברים ונשים בבחירות בחיים, שנובעים מתוך מצבם החברתי השונה. היא מתארת כיצד הדרישות המרובות על נשים נשואות יכולות להכריע אותן - שהן צריכות בה בעת להיות אלגנטיות, עקרות בית טובות, ואמהות מוצלחות. היא מאמינה שרק דרך עבודה יוכלו נשים להשתחרר, מכיוון שעבודה מספקת אוטונומיה. אם נשים יוכלו לדאוג לרווחתן, הן יוכלו גם להשיג מידה של שחרור.
היא מספרת על נשים בעלות קריירות מצליחות שהצליחו להימנע ממעגל הסדיזם והמזוכיזם, ומתארת את הנשים המעטות שהגיעו למצב של שוויון. היא מצביעה באופן ספציפי על רקדניות, סופרות, שחקניות, וזמרות שבעלות סיכוי לחיים עצמאיים. לטענתה, נשים לא מצליחות לאתגר את "המצב האנושי", ולכן לעומת המעטות הגדולות שהיא ציינה קודם (כולל וירג'יניה וולף, אמילי ברונטה, קלרה שומאן) נשים נראות כבינוניות.
היא מצביעה על כך שגם כאשר נשים משתחררות מתלות כלכלית בגבר, אין הדבר אומר שהמצב החברתי, הפסיכולוגי, או המוסרי שלה זהה לזה של גברים. ושבמצב הנוכחי, גם כשנשים עובדות קשה, הן מרוויחות פחות מגברים, בדרך כלל במקום העבודה נתונות למרותם של גברים, ומצד שני - לא ניתנת להן החופש שיש לגברים בתחומי הנופש והבילוי או בתשוקותיהן - הן עדיין מחויבות לעבודת בית, נראות מסוימת, מוסר אחר, ועוד דרישות נשיות.
הדרישה שלה לשחרור האישה היא "להניח לנשים לנפשן", כלומר לוודא שנשים יהיו משוחררות מכל סוגי הציפיות כדי שיוכלו לסלול את דרכן באופן בלתי תלוי. היא מדגישה שחוסר היכולת של נשים לעשות כך עד כה אינה מאפיין מובנה של נשיות, אלא תוצר של המצב בפועל של נשים.
פרק סיכום: דה בובואר ממשיכה להבהיר את הבסיס הפוליטי-פילוסופי לדבריה: היא מדגישה שאין אפשרות להגיע ל"שוויון" כל עוד צד אחד נדכא; שאין אפשרות לצדק במצב של אי צדק. שכוח קולוניאליסטי לא יוכל להחיל צדק על נתיניו הכבושים, או גנרל כלפי חייליו הפשוטים הנתונים למרותו. וכך, גברים, למרות שהם "אשמים" לא יוכלו להפסיק להיות גברים כפי שמושג זה מובן בחברה, ולכן גברים לא יכולים "לתת" שוויון, אלא על נשים קודם כל להשתחרר מכבליהן. ברגע שזה יקרה, היא אומרת, קל לתאר חברה שוויונית, שתיראה משהו כמו ההבטחה שהמהפכה הסובייטית הבטיחה, אך לא קיימה:[1]
נשים יגודלו ויחונכו בדיוק כמו גברים, יעבדו באותם תנאים ועבור אותה המשכורת; חופש אירוטי יהיה הדבר המקובל, והאקט המיני לא יחשב ל"שירות" סחיר; יהיה על נשים לדאוג למחייתן בעצמן; נישואים יהיו אך ורק עניין של הסכם בין בני הזוג אותו יוכלו לבטל כרצונם; אמהות תהיה בחירה - כלומר אמצעי מניעה והפלות יהיו מותרים - ובתמורה, לכל האמהות ולילדיהן יינתנו אותן הזכויות; חופשת לידה תהיה האחריות של החברה, שגם תישא באחראית מסוימת לילדים, מה שלא אומר שילדים יילקחו מהוריהם, אלא שלא יופקרו בידי הוריהם.
דה בובואר טוענת שלא מספיק לשנות את התנאים הכלכליים של נשים, אלא שהשינוי מוכרח לכלול טרנספורמציה מוסרית, חברתית, תרבותית ועוד, כדי ש"האישה החדשה" תוכל להיווצר ולקחת את מקומה הראוי.
קבלה באקדמיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי ג'ודית באטלר, האמירה של דה בובואר ש"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית כזו" מייצגת את ההפרדה הרעיונית בין מין למגדר, כאשר מגדר הוא פן זהותי שנבנה לאורך זמן. בטלר רואה ב"מין השני" מקור לוטנציאלי להבנה רדיקלית של מגדר.[2]
חוקר המין אלפרד קינסי היה ביקורתי כלפי הספר, וגרס שזו עבודה ספרותית מעניינת, אבל שאין בה חומר מקורי או חשוב למדע.
בהקדמה שלה למהדורת "וינטאג'" של הספר, כתבה דירדרה בייר שאחת הביקורות הבולטות על הספר לאורך השנים היא שדה בובואר עצמה נקטה בגישה מיזוגנית אם כי לא מודעת, ויצרה הפרדה בינה לבין נשים אחרות כשכתבה עליהן. שנראה לעיתים שאין היא במיוחד מחבבת נשים, או אוהבת להיות כזו בעצמה.[3]
השפעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתקפה של דה בובואר על הביזוי של נשים במסגרת התאוריה הפסיכואנליטית בספר סייעה לפמיניסטיות שבאו אחריה - כולל בטי פרידן בספר המסתורין הנשי, קייט מילט בספר פוליטיקה מינית, וג'רמיין גריר בספר הסריס הנקבי - לבנות את התנגדותן לפסיכואנליזה. קמיל לפגליה, שהזכירה את המין השני כהשפעה על ספרה אישיויות מיניות (1990), כתבה שלרוב הפמיניסטיות המודרניות אין מושג עד כמה העבודה שלהן נשענת על "המין השני", או אפילו פשוט ממחזרת את טיעוניה. מילט כתבה שלא היה לה מושג עד כמה היא חייבת לדה בובואר כשהיא כתבה את ספרה, שנחשב לספר מכונן בפילוסופיה פמיניסטית.[4]
תרגומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תרגום לאנגלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרבית הקוראים של הספר בעולם קראו את "המין השני" בתרגום לאנגלית, שיצא ב-1953 ונחשב לתרגום גרוע מאוד.[5] את הספר תרגם מצרפתית, באופן אירוני אולי, זואולוג בגמלאות, ה. מ. פרשלי, שהכשרתו בנושא הייתה כתיבת ספר על הרבייה האנושית. לפרשלי לא היה מושג בפמיניזם, בפילוסופיה, בספרות, או למעשה באף נושא שבספר, שבא גם לערער על הדטרמיניזם הביולוגי שביחסי המין בין גברים ונשים. כשהוא לא הבין את מה שהוא קורא, הוא פשוט השמיט את החלק הזה מהתרגום (דבר שקרה לא מעט, מכיוון שדה בובואר, פילוסופית בהשכלתה, נטתה לאמירות פילוסופיות מרובות-דפים כשביקשה לנתח תחומים או מושגים מסוימים.[6] הדבר הובא לידיעת אלפרד קנופף (Alfred E. Knopf), המו"ל, אך הוא לא ראה צורך בתרגום חדש - מבחינת ההוצאה לאור קהל היעד היה עקרות בית משועממות, ולא קהלים אקדמיים, פילוסופיים, אקטיביסטיים וכדומה - הם רצו רב-מכר בנושא מין בסגנון דו"ח קינסי. וזאת, על אף בקשתה המפורשת של דה בובואר לתרגום מחודש ב-1985.[7]
בסופו של דבר ההוצאה לאור הסכימה לתרגום מחודש, וב-2009 הוציאו מהדורה מחודשת שזכתה לביקורות חיוביות בעיקר על התיקונים.[8] היו גם מבקרים שמתחו ביקורת על הסגנון והתחביר של התרגום.[9]
תרגום לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- המין השני, כרך ראשון - העובדות והמיתוסים, הוצאת בבל, 2001, תרגום: שרון פרמינגר.
- המין השני, כרך שני - המציאות היומיומית, הוצאת בבל, 2007, תרגום: שרון פרמינגר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המין השני, באתר OCLC (באנגלית)
- ארנה קזין, "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", באתר הארץ, 2 באפריל 2001
- צפי סער, לחקור מחדש את "המין השני", באתר הארץ, 30 בדצמבר 2009
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Beauvoir, p. 760.
- ^ Butler, Judith, "Sex and Gender in Simone de Beauvoir's Second Sex" in Yale French Studies, No. 72 (1986), pp. 35–49.
- ^ Bair in Beauvoir 1989, p. xiv.
- ^ Sutton, Imogen (1989). Daughters of de Beauvoir. London: The Women's Press, Ltd. p. 23. ISBN 0-7043-5044-0.
- ^ Moi, Toril, "While we wait: The English translation of The Second Sex" in Signs: Journal of Women in Culture and Society vol. 27, no. 4 (2002), pp. 1005–1035.
- ^ Simons, Margaret, "The Silencing of Simone de Beauvoir: Guess What's Missing from The Second Sex" in Beauvoir and The Second Sex (1999), pp. 61–71.
- ^ Simons, Margaret, "Beauvoir Interview (1985)", in Beauvoir and The Second Sex (1999), pp. 93–94.
- ^ di Giovanni, Janine, "The Second Sex", in The Times (London)
- ^ Du Plessix Gray, Francine, "Dispatches from the Other", in The New York Times.
