מטריאליזם

מטריאליזם (בעברית: חוֹמרנוּת) היא גישה פילוסופית אשר רואה בחומר את המציאות היחידה הקיימת, המרכיבה ומפעילה את היקום. זו גישה מנוגדת לרוחניות הרואה את היקום כמורכב גם מישויות רוחניות ולאידיאליזם הרואה בחומר עצמו רק אידיאה או מושג (concept).

הדוגל בהשקפה הפילוסופית הזאת מכונה מטריאליסט. הלשונאי והבלשן יצחק אבינרי הציע תחת המילה מטריאליסט את המילה גשמתן.

המטריאליזם ביוון העתיקה

למטריאליזם ולפילוסופיה המערבית יש שורשים שווים. הפילוסופים המכונים פרה-סוקרטים והנחשבים למייסדי הפילוסופיה המערבית, היו ביסודם מטריאליסטים. הם ראו את העולם כמורכב מאחד או משילוב של חלק או של כל ארבעת החומרים הבראשיתיים - מים, אדמה, אש ואוויר. אחד מהם היה האטומיסט דמוקריטוס שטען שכל הקיים מורכב מחלקיקים קטנים ובלתי ניתנים לחלוקה - אטומים - וזה כולל את האדם עצמו. בין האטומים קיים ריק בלבד. אפילו הנפש או רוח האדם מורכבת מאטומים קטנים וחלקים החודרים לתוך גוף האדם ונותנים לו חיים. מכאן שדמוקריטוס שלל קיום כל ישות שאינה חומרית.

פילוסוף מטריאליסטי יווני נוסף היה אפיקורוס (EPICURUS) שחי במאות 4-3 לפנה"ס. הוא טען שקיימים "גופים" וביניהם ריק. הגופים יכולים להיות מורכבים או פשוטים, כמו למשל האטומים. היות שהמרחב הוא אינסופי גם כמות האטומים היא אינסופית. האטומים הללו נעים ומתנגשים ביניהם ומהתנגשויות אלו נוצרים הגופים המורכבים השונים. אפיקורוס אינו שולל את מציאות הנפש אך טוען שגם היא חומרית, מורכבת מתערובת של אד מיוחד וחום המרחף בין אטומי הגוף. מתוך הגופים נפלטים אטומים הפוגעים באברי החישה שלנו וגורמים לרשמי החושים כמו ראייה או שמיעה. עם מותו של הגוף, לטענתו, האטומים נפרדים ואדי הנפש נעלמים.

פילוסוף אחר, הרקליטוס אמר: "כל דבר קיים ואינו קיים היות שכל דבר הוא בזרימה מתמדת, בשינוי מתמיד, נוצר וחולף". על כן פילוסופים אלו היו לא רק מייסדי המטריאליזם אלא גם מבשרי המטריאליזם הדיאלקטי (ראו בהמשך).

המטריאליזם ברומא העתיקה

הנציג הבולט של המטריאליזם הרומי הוא הפילוסוף והמשורר לוקרטיוס שחי במאה הראשונה לפני הספירה. כמתנגד חריף לאמונה באלים, הוא ביסס את המטריאליזם שלו כהנגדה לדת. לדבריו, הסדר בעולם הוא מקרי היות שהאטומים יכולים להתנגש ביניהם וליצור גופים לפי אין ספור אפשרויות של סדר. הוא האמין בקיום נפש ורוח האדם אך בכך שאלו הם גופים חומריים המורכבים מסוג מיוחד של אטומים קטנים ובעלי תנועתיות רבה ביותר. התחושות הן רק גירויים של אטומים קיימים אלו ולא אטומים המגיעים מבחוץ כפי שטען אפיקורוס.

המטריאליזם בימי הרנסאנס

הנצרות שהשתלטה על אירופה, התנגדה נמרצות לכל גישה מטריאליסטית ואף ראתה במטריאליזם סוג של כפירה. גישות מטריאליסטיות חזרו שוב רק לאחר ימי הביניים, בזמן הרנסאנס. נציג בולט היה ג'ורדנו ברונו שטען שהחומר הוא היחיד היכול לייצר צורות וצורות אלו מחזיקות בתוכן את כל הקיים. מכאן נובע שהחומר הוא הטבע וכל הקיים והחי בו.

המטריאליזם הקלאסי

התפתחותו הקלאסית והמודרנית של המושג "מטריאליזם" החלה במאה ה-18 עם ההשכלה באירופה. מבשריו היו שניים: האחד היה הרופא והפילוסוף הצרפתי דה לה מטרי (DE LA METTRIE) (1709-1751) אשר בספריו ובמיוחד בספרו "האדם-מכונה" שלל כל קיום של נפש ורוח לא גשמיות וראה באדם מכונה מכנית וחומרית בלבד. גם אם דברים אלו קיימים, לטענתו, הם רק חלק מתכונות החומר שמרכיב את הגוף והם מתים ונעלמים עם מות הגוף. מבשר אחר היה הברון ד'אולבאק (1723-1789), פילוסוף ואנציקלופדיסט גרמני שחי בפריס, הידוע בדעותיו האתאיסטיות הקיצוניות לזמנן. בספרו הידוע "מערכת הטבע" הוא טוען שלא קיים דבר מעבר לטבע פרט ליצירות דמיון (כולל האל). האדם הוא חלק מהטבע ועל כן תכונותיו הרוחניות והמוסריות אינן תלויות בנשמה או נפש (שהן יצירי דמיון, כאמור) אלא בארגון חומרי, פנימי, של הטבע כמערכת כללית ומורכבת. הפילוסופים הגרמנים של אותה תקופה יצאו נגד מטריאליזם קיצוני זה. לייבניץ תקף את המטריאליזם אך טענותיו הן בתחום הספיריטואליזם ואינן מעוררות אמינות. המתנגד החשוב ביותר למטריאליזם היה קאנט אשר הביא את הטיעון האידיאליסטי הבא: "אנו מודעים לחומר רק דרך הכרתנו. מכאן שהחומר אינו יכול להיות הסיבה להכרה (היות שהוא התוצאה) וההכרה (נפש, נשמה), כסיבה, קיימת בהכרח". המטריאליסטים תקפו טיעון זה בחריפות: "אם החומר הוא יצירת ההכרה והנפש בלבד, אזי אין קיום לחומר מחוץ להכרה. החומר, בהיותו תוצאה, אינו יכול להשפיע בשום צורה על הסיבה, דהיינו על ההכרה. מכאן שכל המתרחש בחומר עצמו (למשל, תנועה) גם הוא נובע מההכרה. המסקנה תהיה שלחומר אין שום משמעות וכאילו אינו קיים כלל". זו מסקנה אבסורדית ועל כן שוללת את הטיעון האידיאליסטי של קאנט (גם אצל האידיאליסטים, שלילת החומר היא אבסורדית). תומכי קאנט טענו שב"הכרה" קאנט אינו מתכוון לנפש או נשמה אלא לחשיבה והגיון. רק החשיבה וההגיון יכולים להביא את מציאות ותכונות החומר להכרתנו ומכאן שמגוחך לטעון שקאנט אינו מכיר בחומר. בשביל קאנט ההכרה (הנפש) היא רק כלי סובייקטיבי של ההבנה וסידור ניסיון החיים שלנו במוחנו. נצחיות הנפש אינה אלא מעבר תוצאות ההגיון, החשיבה והניסיון שלנו לדורות הבאים (דבר שגם המטריאליסטים היו מוכנים להסכים לו).

האידיאליסטים הגרמנים הגדולים פיכטה, הגל ושלינג פיתחו את תורתו של קאנט בצורת תורת פנומנולוגיה. דבר זה גרם לריאקציה במחנה המטריאליסטים שהחלו לחפש את ההוכחות לאידאולוגיה שלהם בתחום המדע שהתפתחותו הייתה אדירה באותה תקופה, בכל התחומים. הם הציגו את חשיבותו של החומר על ידי חוקי הפיזיקה, הכימיה והאסטרונומיה והכוחות הנובעים מחוקים אלו. חוקי הטבע והפיזיקה נותנים הסבר לכל דבר ללא צורך בעירוב השפעה של נפש או רוח. חוקי השימור (שימור האנרגיה, שימור החומר, שימור התנע וכו') הראו שאנרגיה ותנועה הן תלויות חומר בלבד ולא נוצרת אנרגיה נוספת כתוצאה מישות נוספת כגון נפש או אל. כמובן, לא כל אנשי המדע של אותה תקופה היו מטריאליסטים. למשל, הפיזיולוג וחוקר המוח הידוע דיבואה ריימונד (DU BOIS REYMOND) כתב מאמר מפורסם מאוד בזמנו שבו הייתה רשימה של מספר תחומים (כמו הכרה, רגשות ועוד) שלא ניתן אז ולא יהיה אפשר גם בעתיד (לדעתו), להסביר אותם רק בעזרת אטומים והליכים פיזיקליים. הדרוויניזם והאבולוציוניזם שמשו כמנוף אדיר לקידום המטריאליזם במאה ה-19. מוצא והתפתחות המינים כתוצאה מכוחות וחוקי טבע וללא שום צורך בהתערבות רוחנית שוללים, בהכרח, רעיונות אידיאליסטיים ודתיים. מושג התפתחות הקיום מיצור חד תאי ועד לאדם המודרני השפיע גם על ההתפתחות הפוליטית-אידאולוגית והדרוויניזם הפך לחלק יסודי בתורות חברתיות ופוליטיות סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות. הכוחות המהפכניים, כמו הסוציאליסטים והאנרכיסטים, פיתחו את המטריאליזם לתורה מעשית המכונה פראקסיס אשר הביאה למהפכות של התחלת המאה ה-20.

אך המטריאליזם לא נשאר יחידי ומנצח בזירה ועדיין היו לו מתנגדים רבים. פילוסופים רבים כמו פכנר, פאולסן, הקל ואחרים עדיין האמינו בדואליזם גוף-נפש כלומר בקיום ישות רוחנית-אידיאליסטית בצד החומר. ויטאליסטים טענו שיש הבדל עצום בין אלקטרונים, אטומים ומולקולות אנאורגניות וקבוצה של מולקולות רבות המהווה יחדיו תא חי. מולקולות "חיות" שונות לחלוטין ממולקולות "מתות", יש בהן "דבר נוסף" שגורם להן להחשב כחיות וה"דבר נוסף" האמור אינו חומר כי הוא אינו ניתן למדידה ותצפית. היו שטענו שלאורגניזם החי יש תכונה של זיכרון. גירויים חוזרים של אותו אורגניזם גורמים שהוא יתחיל בהתנהגות מסוימת משנית לאותו גירוי והתנהגות זו נשארת לאורך כל חייו של אותו אורגניזם. הזיכרון הזה לא ניתן למדידה כמותית בשיטות של מדידת חומר ועל כן הוא אינו חומרי אלא מעבר לחומר. האידיאליזם מאסכולות הגוף-נפש קיבלו עידוד עם התפתחות הפסיכולוגיה שטענה להוכחות של קיום הליכים גופניים והליכים פסיכולוגיים עם השפעה הדדית ביניהם. הקיצוניים בגישה זו דגלו בגישה המכונה "פרלליזם (מקבילות) פסיכו-פיזי" כלומר קיימים החלק החומרי ובמקביל לו החלק הנפשי כאשר אין שום נקודת מגע ביניהם וכל חלק פועל במקביל לחברו ולפי חוקים שונים וייחודיים לו.

מטריאליזם מודרני

במחצית השנייה של המאה ה-19 עלתה במידה ניכרת חשיבותו של המטריאליזם בקרב חוגים מסוימים כמו החוגים הסוציאליסטיים. המושגים הבולטים במיוחד הם המטריאליזם הדיאלקטי והמטריאליזם ההיסטורי.

מטריאליזם דיאלקטי

ערך מורחב – מטריאליזם דיאלקטי

הדיאלקטיקה היא צורה של חשיבה גבוהה, בהבדל מהחשיבה היומיומית המכונה לוגית. החשיבה היומיומית היא חשיבה לוגית המשתמשת מזה כ-2400 שנה בלוגיקה האריסטוטלית. לוגיקה זו יוצאת מתוך 3 אקסיומות שהן: X שווה תמיד ל-X, X אינו יכול להיות גם לא-X וגם- X באותו זמן. או שישנו או שאיננו ואין דרך שלישית. ניקח את האקסיומה הראשונה (X=X). האם שני X שווים תמיד ובהכרח ביניהם? ברמה התאורטית אמנם זה אכן נכון ומדויק, אבל אם ננסה ליישם את זה על עצמים עם תכונות X כלשהו בעולם המעשי- אם נבדוק בעזרת אמצעים מאוד מדויקים כמעט תמיד ימצא הבדל ביניהם. יטענו שהכוונה אינה ששני X שווים אלא ש-X שווה לעצמו. גם זה לא נכון כי כל דבר משתנה במשך הזמן ו-X של עכשיו שונה מ-X של עבר או של עתיד. על כן יטענו ש-X שווה לעצמו ברגע מסוים. אך "רגע מסוים" הוא מושג של זמן, ועל כן ה-X משתנה בזמן זה. אם נטען שהזמן הוא 0 אזי נגיע לכשל לוגי, כי קיום הוא תלוי זמן. דבר שמתקיים 0 זמן, אינו מתקיים. מכאן הכשל הלוגי: X שווה לעצמו רק אם אינו קיים.

בחיי היומיום השינויים המזעריים האלו אינם רלוונטיים ועל כן הלוגיקה האריסטוטלית שימושית ומועילה, כמו גם בתחום התאורטי שבו עוסקים בעצמים מופשטים וממילא בלתי משתנים (למשל במתמטיקה). אך לאורך זמן, שינויים חומריים וכמותיים אלו יכולים להפוך לשינויים איכותיים. במקרים אלו עלינו לעבור לרמת חשיבה גבוהה יותר מהחשיבה הלוגית ולעבור לחשיבה דיאלקטית. זו בנויה על היסוד הדיאלקטי - "כל דבר משתנה תמיד". שינוי מחשבה זה (מלוגי לדיאלקטי) תקף גם לגבי ישויות אבסטרקטיות. בחשיבה הלוגית מוסר שווה מוסר, חופש שווה חופש וקפיטליזם שווה קפיטליזם. בחשיבה הדיאלקטית, כאמור, אין הדבר כך וכאשר אנו מודעים שהישיויות האלו (בדוגמה שלנו - מוסר, חופש וקפיטליזם) הן ישויות דינמיות ומשתנות בהתמדה, אנו חשים שהחשיבה הדיאלקטית מקרבת אותנו הרבה יותר למציאות, מרחיבה מציאות זו והופכת אותה לקונקרטית יותר. במקום לראות את העולם כמו אלבום של תמונות דוממות אנו רואים אותו כעת בסרט דינמי.

הגל היה הפילוסוף החשוב ביותר ששם לב לצורת חשיבה זו במאה ה-19. הוא קבע חוקים של פירוק (אנליזה) נושא למרכיביו הנמצאים בתנועה מתמדת של השתנות (השתנות מכמות לאיכות, השתנות תוך כדי ניגודים, השתנות המאבק בין תוכן לצורה וכו'). מהתנועות והשינויים האלו מתפתחת מציאות חדשה (סינתזה) שגם היא תשתנה לאורך זמן. קרל מרקס הושפע מאוד מרעיונות אלו של הגל. אלא שמרקס לא ראה בהם רעיונות אידיאליסטיים (כפי שראה הגל) אלא רעיונות מטריאליסטיים. הוא טען ששינויים ותנועות אלו אינם מתרחשים בנפש האדם ובמישור הפילוסופי ואינם השתקפות של רצון האל (כפי שסבר הגל) אלא מתרחשים בטבע עצמו, והרי כל השינויים בטבע הם שינויים של חומר. הדיאלקטיקה, שהיא צורת החשיבה על שינויים חומריים אלו, היא, על כן, מטריאליסטית. ההוכחות הבולטות ביותר הן הדרוויניזם שראה בהתפתחות המינים, התפתחות חומרית עם שינוי איכותי וטבלת היסודות בכימיה המראה על אפשרות של שינוי יסוד אחד לאחר. מרקס השתמש בדיאלקטיקה המטריאליסטית כדי להגיע לקלסיפיקציה של החברות האנושיות, להתפתחות כוחות הייצור שלהן ולמבנה הפנימי של השלד היוצר אנטומיה של חברה. קלסיפיקציה זו החליפה את החשיבה החברתית הנמוכה יותר, לטענת מרקס, שקדמה לו, (וקיימת עדיין עד ימינו) המחלקת את החברה האנושית למדינות, גזעים, שבטים וכו'.

חוקי הדיאלקטיקה הם חוקי החשיבה המדעית המודרנית. פרידריך אנגלס, שותפו של מרקס, אמר ש"עבור הדיאלקטיקה דבר אינו סופי, קדוש או מוחלט. הדיאלקטיקה משקפת את האופי המשתנה והחולף של כל דבר, את התהליך הבלתי פוסק של היווצרות והעלמות ושל העלייה המתמדת מהנמוך אל הגבוה".

מה הם הגורמים והסיבות לתנועה ולזרימה הדיאלקטית המתמדת של החומר? לפי הגל וממשיכיו (כולל מרקס) הסיבות הן אינהרנטיות (נובעות מהפנים) לדברים החומריים עצמם. מדובר בייחוד בתנועה של ניגודים, ניגודים הקשורים יחדיו, התלויים זה בזה. למשל, בחברה האנושית קיים אנטגוניזם בין מנצלים ומנוצלים. אלו שני ניגודים שאינם יכולים להתקיים אחד ללא השני אך יחדיו הם גורמים לכוח מניע של תהליכים שונים המביאים לשינויים. ביטול הניגודים הללו (מנצלים ומנוצלים) יביא ליצירת חברה חדשה שבה ניגודים אלו כבר לא יהיו קיימים אך בהכרח, יהיו בה ניגודים אחרים, חדשים. ניגודים אלו יביאו אף הם להמשך הזרימה הדיאלקטית. מכאן שאפילו המטריאליזם הדיאלקטי אינו סטטי אלא משתנה לאורך זמן. לפי לנין שינוי זה תמיד מכוון לרמות גבוהות יותר של מציאות חומרית. השינויים בחומר (למשל, המעבר מחברה של מנצלים ומנוצלים לחברה שוויונית) אינם מתבצעים בצורה הדרגתית אלא בקפיצות גדולות או על ידי מהפכות. תהליכים אלו הם תהליכים כמותיים (החלטות רוב, השתלטות קבוצת מיעוט וכו'). כאשר תהליכים אלו מתנהלים על ידי חשיבה דיאלקטית גבוהה, השינויים הכמותיים הופכים, בשלב מסוים, לשינויים איכותיים. נולד דבר חדש, במישור גבוה יותר, נוצרו אפשרויות ופוטנציאלים חדשים. כמובן, טען טרוצקי, שמטריאליזם דיאלקטי אינו יכול לבוא במקום המחקר והמדע, אבל הוא יכול להדריך את המחקר והמדע לכוון הדרך הנכונה החופשית מחשיבה סטרילית, שמרנות, סכולסטיציזם וסובייקטיביזם. כל השינויים האלו (התקדמות, שדרוג רמה, שינוי מכמות לאיכות) אינם מביאים לשלילת וביטול העבר. חוק חשוב במטריאליזם הדיאלקטי ("החשוב ביותר", לפי אנגלס) הוא חוק "השלילה של השלילה" (מלשון "שולל").תנועה של התקדמות והתפתחות מביאה לשלילת העבר וליצירת הווה חדש. אך למעשה, העבר אינו נשלל לחלוטין, חלק ממנו קם לתחיה חוזרת אך במופעים חדשים ועשירים יותר. לדוגמה - החברה הקפיטליסטית קמה על חורבות החברה הפאודלית שקדמה לה ובזה היא שללה את החברה הפאודלית. אך החברה הקפיטליסטית החדשה המשיכה לדגול ברכושנות פרטית, אך ברמה התפתחותית גבוהה יותר מאשר החברה הפאודלית. בזה היא שללה חלק מהשלילה של החברה הפאודלית ועל ידי כך הביאה להתקדמות כללית של החברה.

מטריאליזם היסטורי

ערך מורחב – מטריאליזם היסטורי

המטריאליזם ההיסטורי הוא אחד משלושת המרכיבים העיקריים בתורתם של מרקס ואנגלס (יחד עם המטריאליזם הדיאלקטי והפראקסיס). עקרונותיו מתחילים מהנחת היסוד שארגון חברתי הוא חיוני להשרדות האדם. ארגון חברתי זה מתקיים בתחום העבודה ובתחום התקשורת החברתית. בתחום העבודה, קשר חברתי זה מכונה יחסי ייצור. יחסי ייצור אלו, בתורם, גורמים להיווצרות התקשורת החברתית והתודעה החברתית. יחסי הייצור אינם ניתנים לשינויי והתפתחות הדרגתיים. הם יכולים להשתנות איכותית או מהותית רק בדרכים של התקוממות חברתית, מהפכה או מהפכת-נגד. יחסי הייצור מהווים גם את הבסיס עליו מוקם בנין העל של החוק, המדינה, האידאולוגיה, המוסר, הדת, האומנות, הפילוסופיה וכו'. יחסי הייצור נוצרים מתוך צורות הייצור (פרימיטיבי, ביתי, תעשייתי וכו') ובהווצרם הם קובעים את היחסים בין המעמדות אך גם את היחסים בין הפרטים האינדיבידואלים. אין זה אומר שהמטריאליזם ההיסטורי שולל את חופש הבחירה, הדעות וההבנות של הפרט. המטריאליזם ההיסטורי אומר רק שחופש הפרט תלוי במסגרת החברתית שלו (אשר קובעת את חינוכו ואת ערכיו של אותו פרט) ובהשפעה של מיליוני הפרטים אחד על השני. במילים אחרות, הבחירה החופשית היא תוצר של יחסים חברתיים ולא של פסיכולוגיה אישית. מזה אנו רואים שגם הבחירה החופשית היא עניין חברתי, כלומר מעמדי. ב"מניפסט הקומוניסטי" קובע מרקס שההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של מלחמת מעמדות. המעמד השליט נלחם תמיד לשם שמירה על המשך שליטתו והמעמד המנוצל נלחם תמיד כדי להקל על סבלו. מכאן נובע שמלחמת המעמדות היא מתמדת והיא חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית. אך מה המטרה של מלחמת מעמדות זו? המטרה היא תמיד כלכלית, מלחמה על חלוקת התוצרת בין המייצרים הישירים (המעמד המנוצל) ובין אלו שמשתלטים על מה שמרקס כינה "עודף תוצרת". (סך הכל תוצרת מינוס התוצרת הנצרכת להאכלת המייצרים הישירים ולהשקעה באמצעי הייצור = עודף תוצרת)על ידי בעלות על עודף התוצרת, המעמד השליט שולט גם על בניין העל שהוזכר קודם וקובע, במידה רבה ולתועלתו, את דעותיו, מעשיו והחלטותיו. ומדוע "במידה רבה" ולא "באופן מלא"? זאת משתי סיבות:

• אמנם בניין העל הוא תלוי באינטרסים של המעמד השליט, אך יש לו גם אוטונומיה מסוימת של עצמו הנובעת מחינוך, מחקר, ריבוי דעות וצורות חשיבה וכו'.
• חברה אינה מבנה אחיד. גם אחרי מהפכה, נשארים עדיין שרידים של מבנים חברתיים מהתקופה שלפני המהפכה, שגם אם כבר אינם שולטים, הם עדיין יכולים להשפיע - למשל גורמים כמו רוטינה, מסורת, ערכי דת, ערכי מוסר ועוד.

עם כל זה וכפי שמרקס קבע, האידאולוגיה השולטת בכל תקופה, היא האידאולוגיה של המעמד השליט. מהפכות אשר משנות את המעמד השליט, משנות גם את האידאולוגיה השולטת. לא תמיד ניתן לחזות בצורה מלאה את התוצאות הסופיות של מהפכה וזאת בגלל הגורמים המשפיעים שהוזכרו מעלה. מהפכה גם נכשלת לעיתים קרובות. לפי מרקס, כישלון זה נובע, בדרך כלל, בגלל שרוב החברה אינה מבינה את המבנה החברתי ואת הכוחות הפועלים בה בין מרכיביה. רק הבנת מהותו של המטריאליזם ההיסטורי מסוגלת ללמד את ההמונים להתגבר על חוסר הבנה זה. אך מה הפירוש של מהפכה מוצלחת? מהפכה נחשבת למוצלחת כאשר האדם המחולל אותה מגיע לחופש. חופש זה, לפי מרקס, אינו צבירת רכוש אלא צבירת זמן פנוי. במושג "זמן פנוי" מתכוון מרקס לא לזמן של בטלה וחוסר מעש אלא לזמן המוקדש לפיתוח עצמי, פיתוח כישרונות, יכולות ורצונות העובד. זמן פנוי זה ייווצר מהקטנת הזמן שהעובד יקדיש לייצור תוצרת המיועדת ברובה לסיפוק צרכיו של המעמד השליט והמנצל. בחברה של מעמדות, חופש זה קיים רק בקרב המעמד השליט החופשי מכל חובות מלחמת הקיום וההשרדות. כאשר יחסי הייצור ישתנו במידה שכל אחד יזכה בסיפוק כל צרכיו מצד אחד ובזמן פנוי כפי צרכיו מצד שני, יעלם גם הצורך בחברה המחולקת למעמדות. אז תווצר חברה נטולת מעמדות שבה לכל אחד תהיה דרך פתוחה למידע, לידע ולסיפוק אינטלקטואלי. אז יעלם גם הצורך במדינה. לפי מרקס ואנגלס המדינה אינה תוצאה של "חברה מאורגנת", "חברה תרבותית" או "אמנה חברתית". המדינה היא מכשיר שתפקידו לאפשר תפקוד נאות של החברה למרות המאבק בין המעמדות ובאותו הזמן גם לשמר מבנים קיימים ולמנוע את שינויים (למשל על ידי מהפכה). על כן, בחברה נטולת מעמדות אין מקום למכשיר המכונה מדינה. במקום מדינה יתקיים ניהול עצמי ומנגנוני המדינה הקודמים ילכו ויתפוגגו. בתקופת המעבר בין המדינה ובין החברה נטולת המעמדות (ונטולת מדינה, כאמור)יהיה צורך, באופן זמני, למה שמרקס מכנה "דיקטטורה של הפרולטריון". דיקטטורה זו היא, כאמור, זמנית והיא תפקח על מעבר חלק ומלא ממדינה מעמדית לחברה נטולת מעמדות. מכל האמור, אנו מבינים כיצד המטריאליזם ההיסטורי מסביר את מקורות החברה האנושית, הכוחות והתהליכים הפועלים בתוכה ואת עתידה ההיסטורי.

ביקורת

הביקורת על המטריאליזם כהשקפת עולם מודגשת כיום כביקורת על הפיזיקליזם משום שעם שדרוג המונח לכדי המושג "פיזיקליזם" אספקטים נוספים זוכים לביקורת. כיום, ביקורות על המטריאליזם הן למעשה, אלא אם צוין אחרת, ביקורות על הפיזיקליזם.

ראו גם

• מטריאליזם היסטורי
• נטורליזם מטאפיזי
• מטריאליזם דיאלקטי
• פילוסופיה של הנפש
• מדעי המוח

לקריאה נוספת

• קיית קמפבל, גוף ונפש, עריכה, פתח דבר והשלמות מאת ישעיהו ליבוביץ, (תרגום: יורם נבון), ירושלים: הוצאת מאגנס, 1983.
• אנרי לפבר, מרקסיזם, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2005.
• אברהם מידן, בעיית הגוף והנפש : מטריאליזם מול מנטליזם בפילוסופיה המערבית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 1982.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מטריאליזם בוויקישיתוף

• מטריאליזם באנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית
• מטריאליזם באתר אוניברסיטת ווטרלו
• מטריאליזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מטריאליזם, דף שער בספרייה הלאומית