אונטולוגיה

ערך זה עוסק בתחום בפילוסופיה. אם התכוונתם למונח בחקר האינטרנט, ראו אונטולוגיה (מדעי המידע).

אין לבלבל ערך זה עם הערך "אנתולוגיה".

אונטולוגיה (בעברית: תורת ההוויה או תורת היש) הוא התחום בפילוסופיה העוסק בטבע של היש, הקיים או המציאות. האונטולוגיה עוסקת בשאלות על הישויות הקיימות בעולם, במאפייניהן, בקשרים ביניהן, במציאות, בקיום ובהנחות היסוד הכלליות ביותר אודות כל אלה.

מקור המילה ביוונית עתיקה: הלחם של ὤν, ὄντος "מה שקיים" (בינוני של הפועל εἰμί "להיות") ו-λογία "תורה, מדע".

תחומיה

אונטולוגיה עוסקת בדבר המשותף לכל האובייקטים בעולם אשר גורם להם להיות קיימים, (ה"יש" הקיומי).

אולם מאחר שכל דבר עוסק ב"יש", האונטולוגיה מתייחדת בחקר האין. השאלה הבסיסית באונטולוגיה היא "מה קיים?".

בעוד אפיסטמולוגיה עוסקת בהנחות היסוד אודות ההכרה, אונטולוגיה בוחנת את הנחות היסוד אודות בעלי ההכרה – הישויות הקיימות. בין שאלותיה: "מהי הישות?" ו"האם יש ישות אחת לכל הישים?".

שאלה חשובה היא האם באונטולוגיה אנו מתארים למעשה רק את הדרך בה אנו תופסים את העולם שסביבנו, או את העולם בפני עצמו. שאלה זו קשורה לשאלה האם המציאות היא מצב ממשי קיים שבו אנו חיים ואותו אנחנו חוקרים וחווים, או שמא היא למעשה הדרך המוגבלת שלנו כבני אדם לתפוס ולהגדיר את הקיום, והיא איננה העולם האמיתי.

בהגות העת העתיקה

העובדה שעצמים עוברים שינוי, הקשתה על תפיסה פשטנית בתורת היש והעסיקה כבר את היוונים הקדמונים. פרמנידס, בן המאה ה-5 לפנה"ס, הציג תפיסה לפיה המציאות היא אחת, נצחית, בלתי נעה ובלתי משתנה. שהרי כל שינוי במה שכבר ישנו מראש אינו אפשרי – אם כן למה יכול היש להשתנות? רק לאין. אולם האין איננו. הפרדוקסים של זנון חיזקו תפיסה זו, בהראותם שהתנועה, שפירושה שינוי, מובילה לפרדוקס. לעומתם ניסה הרקליטוס לטעון שהמציאות כולה היא דינמית ואף פעם אינה יציבה. ידועה אמרתו כי איש אינו יכול לחצות את אותו הנהר פעמיים. אולי כדי לפתור את פרדוקס השינוי, גרס אריסטו כי המצב החדש אליו עובר העצם 'בפועל' לאחר השינוי, היה קיים במציאות כבר מלכתחילה, אך לפני השינוי בפועל, הוא התקיים בעצם כפוטנציאל 'בכח' בלבד.

בהקשר אחר נחלקו אפלטון ואריסטו בשאלת ממשותם של מושגים מופשטים. בעוד שאפלטון תלה את הממשות דווקא באידאות המופשטות והסביר את ממשותם של עצמים פיזיים כנגזרת או כהתגלמות משנית של היש המופשט, חלק עליו אריסטו ומצא את ההפשטה כפעולה אנליטית בלבד, המתעלה מעל היש הקונקרטי ומפרידה באופן מלאכותי ושכלי בלבד בין החומר הפיזי הקיים, לבין צורתו המופשטת. אריסטו סבר שלפחות בעולמנו הריאלי הרגיל, אין קיום ממשי (בתורת ישים עצמאיים) לאידאות המופשטות מן החומר הפיזי. מחלוקת עקרונית זו, בדבר ממשותם העצמאית (קיומם בתור ישים) של מושגים מופשטים, שבה והופיעה בתולדות הפילוסופיה לדורותיה, זהו הפולמוס בין אוניברסליזם לנומינליזם.

בפילוסופיה ובתאולוגיה של ימי הביניים

בעקבות המטאפיזיקה של אריסטו, ניסו פילוסופים בימי הביניים להגדיר את מציאותו של עצם כלשהו: האם המציאות (העובדה שהעצם אכן קיים) היא תכונה של העצם? האם זוהי תכונה מהותית של העצם הקיים? האם ניתן לדבר ולתאר עצם גם אם עצם כזה מעולם לא היה ולא יהיה קיים? בעקבות אפלטון תהו בימי הביניים האם ניתן לומר שמושגים מופשטים (אידאות) הם "קיימים" ומצויים, באותו מובן שגם עצמים פיזיים הם קיימים? תאולוגים ביקשו להפריד בין מציאותם של עצמים רגילים, לבין מציאותו של אלוהים. כך למשל, נוסחה טענה ולפיה מציאותו של כל עצם היא קונטינגנטית בלבד ("אפשרית המציאות"), ורק מציאותו של אלוהים לבדו היא הכרחית ממש ("מחויב המציאות"). כך גם נטען כי בשעה שמציאותו של כל עצם איננה אלא תכונת לוואי שלו, ואיננה זהה עם מהותו של העצם, רק מציאותו של אלוהים זהה לחלוטין עם מהותו (וכך הצליחו תאולוגים מונותאיסטים לטעון שהאלהים הוא אחד פשוט, ללא שום ריבוי תכונות שונות). הגדרתה של מציאות אונתולוגית כתכונה או תואר גם ביחס ל'אלהים', הולידה את הטיעון האונטולוגי, ולפיו היות שאלהים מצוי הוא מושלם יותר מאשר אלהים שאיננו מצוי, זו עצמה מהווה הוכחה לוגית אפריורית לכך שהאל אכן מצוי.

בין אונטולוגיה לאפיסטמולוגיה

בפילוסופיה של העת החדשה חלו תמורות חשובות בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) שיש להן השלכות משמעותיות על תורת היש (אונטולוגיה). כבר ג'ורג' ברקלי במאמרו החשוב ביותר "esse est percipi" ניסה להראות שאין שום דרך להוכיח שהדברים שאנו קולטים באמת קיימים, ואי אפשר לדבר על כך שחפץ קיים, אלא רק שהוא קיים בתפיסתו של מישהו. הפילוסופיה של ברקלי – "מה שקיים הוא מה שנתפס (על ידי צופה כלשהו)", הייתה רדיקלית ונגדה את ההיגיון הפשוט. על תפיסה זו נמתחה ביקורת: לא רק בשל האבסורדיות שלה ("האם הירח אינו קיים כאשר אף אחד לא מסתכל עליו?") אלא גם בשל האמונה באלוהים הקיים גם מבלי שיש מישהו שתופס אותו. ברקלי עצמו, שהיה אדם דתי ואף מונה לבישוף, ענה שנפש האדם קיימת מבלי שיהיה מישהו שתופס אותה, ואנו מסיקים את קיומה באמצעות החזרה: ברגע שאנו תופסים חפץ כלשהו, אנו יודעים שיש דבר מה שתופס אותו (האני, התודעה). באותה מידה אלוהים קיים מבלי שיהיה מישהו שתופס אותו, ויתרה מכך: אלוהים הטוב והנצחי הוא הצופה על כל העולם (ובפרט על הירח) כל הזמן ובכך – לפי תזת התלות של ברקלי בין הכרה לקיום – מבטיח האלוהים את קיומו הרציף של העולם.

במשנתו של היידגר

הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר עסק בשאלות היש והקיים בספרו "הוויה וזמן" (גרמנית: Sein und Zeit). היידגר טען שהוויית האדם שונה מהותית מהוויית החפצים בשלושה עניינים: האחד, הוויית האדם נמצאת בתנועה מתמדת; השני, הוויית האדם "יודעת על עצמה"; והשלישי, האדם "יודע" שהוא נמצא בתוך העולם. שלושת אלה הם יתרונות הוויית האדם על פני "ישים אחרים". היידגר הציע "לענות על השאלה: מהי הישות" (או ההווייה) על ידי חקירת הוויית האדם.^[1]

לקריאה נוספת

אברהם צבי בראון (ערך והקדים מבואות), מבחר טקסטים פילוסופיים – מפארמנידס עד הוגי ימינו : מקראה באונטולוגיה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1995.
ג'ורג' ברקלי, מסה על עקרונות דעת האדם, (תרגום: גיא אלגת), תל אביב: הוצאת רסלינג, 2007.
מרטין היידגר, מאמרים (1929–1959): הישות בדרך – מן האין (מבעד לטכניקה) אל השפה, ערך, תרגם מגרמנית, בצירוף הערות ומבוא – אדם טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1999.
אברהם צבי בראון, סוגיית היש: פרקים בניתוח אונטולוגי, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1977.