לדלג לתוכן

הטפט הצהוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הטפט הצהוב
The Yellow Wall Paper
מידע כללי
מאת שארלוט פרקינס גילמן
שפת המקור אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סיפור קצר עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא בריאות הנפש עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1892 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בעברית
הוצאה סהב הוצאה לאור
תאריך 1993
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הטפט הצהוב (באנגלית: The Yellow Wallpaper) הידוע גם כ"נייר הקיר הצהוב", הוא סיפור קצר מאת הסופרת האמריקאית שארלוט פרקינס גילמן (Charlotte Perkins Gilman), אשר פורסם לראשונה בינואר 1892 ב"ניו אינגלנד מגזין".[1] הסיפור נחשב לאחת היצירות הבולטות של הספרות הפמיניסטית המוקדמת, המדגימה את הגישות המקובלות במאה ה-19 לבריאות נשים, הן הפיזית והן הנפשית.

הסיפור מסופר בגוף ראשון כאוסף של רישומים ביומן, של אישה אשר נמצאת בטיפולו של בעלה הרופא, בשל "דיכאון עצבי זמני – ונטייה קלה להיסטריה", אבחנה רווחת לנשים בתקופה זו.[2][3] מבודדת ומפוחדת - היא אט-אט שוקעת לתוך מצב של טירוף ופסיכוזה.

תקציר העלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספרת מתחילה את סיפורה בהתפעלות מהבית שבעלה הרופא שכר להם לתקופת הקיץ. היא משתמשת בשפה רומנטית וציורית כדי לתאר את הפאר והאצילות של בית האחוזה, ותוהה כיצד עלה בידם לשלם על הבית, ולמה הוא נותר ריק כל כך הרבה שנים. היא מרגישה שיש בבית משהו מוזר, ותחושה זו מובילה אותה לתאר משהו לגבי מצבה הבריאותי - שהיא סובלת מ"דיכאון עצבי" שהחל לאחר לידת בנם הפעוט, ובנישואיה - שהיא מרגישה שבעלה, ג'ון, מקטין אותה ומזלזל בה, ברעיונותיה, וכן בחוליה.

היא משווה בין הגישה הפרקטית והרציונלית של ג'ון לבין גישתה היצירתית והרגישה. על פי תנאי הטיפול שלה, בידיו של ג'ון, אסור לה להתאמץ כמעט בכלל, ובעיקר אסור לה לעסוק בעבודה או בכתיבה. הקורא מגלה שאישה בשם מרי מטפלת בינתיים בתינוק. המספרת, לעומת זאת, מרגישה שפעילות, חופש ועניין יעזרו לה לשפר את מצבה, ולכן התחילה לכתוב את היומן בסתר כדי "להקל על מחשבותיה".

תוך כדי, היא מתחילה לתאר את הבית ביתר פירוט. לרוב, תאוריה הם חיוביים, אך פרטים קטנים צצים שהם יותר אפלים - הסורגים על החלונות, השער החוסם את הגישה למדרגות - שניהם לכאורה להגן על ילדים המתגוררים בקומה העליונה של הבית, שם היא שוהה עם ג'ון; וכן טבעות ברזל המותקנות בקירות.

היא במיוחד מתעניינת בקירות, או יותר נכון בטפט הצהוב המכסה עליהם. היא מוטרדת מהצורות המודפסות עליו, ומתארת אותו כ"מעורר בחילה". בשלב זה, היא שומעת את צעדיו המתקרבים של בעלה, ומפסיקה לכתוב.

השבועות עוברים, והאישה מפתחת מיומנות בהסתרת היומן מבעלה, וכך גם את מחשבותיה. היא ממשיכה לייחל לחברה, פעילות וגירויים, ושוב מתלוננת על גישתו הפטרונית של ג'ון כלפיה - אך עד מהרה היא תמיד חוזרת לנושא הטפט. הטפט מתחיל להיראות לה לא רק כמכוער, אלא גם כמאיים באופן מוזר. היא מספרת כיצד ג'ון מודאג מהקיבעון שלה בנושא, והוא מסרב להחליף את הטפט "כדי לא להיכנע לדאגות הנוירוטיות" שלה. היא מספרת שהיא אוהבת לדמיין שבאים אנשים ומסתובבים בשבילי האחוזה, אך ג'ון אוסר עליה מחשבות אלו.

היא גם מתארת כיצד יכלה, בילדותה, לגרום לעצמה תחושות אימה כשהייתה מדמיינת דברים מאיימים בתוך האפילה. כשהיא מתארת את החדר שלה, היא מתארות אותו כחדר ילדים, ומציינת שהטפט קרוע במקומות, וכן שיש שריטות עמוקות בקרשי הרצפה, ושהרהיטים הם כבדים ומקובעים במקומם. בדיוק כאשר היא מתחילה לראות ולתאר דפוס משני המסתתר מאחורי ההדפס הצהוב שעל הטפט - כתיבתה נקטעת שוב, הפעם על ידי ג'ני, אחותו של ג'ון, המנהלת את משק הבית ומשמשת כאחות בטיפולה של המספרת.

אמצע הקיץ עובר, והאישה מספרת שמשפחתה הגיעה לביקור, אשר הותיר אותה עייפה מתמיד. ג'ון מאיים לשלוח אותה לד"ר וייר מיצ'ל, הרופא האמיתי אשר תחת טיפולו הסופרת עצמה, שארלוט גילמן, חוותה התמוטטות עצבים.

המספרת נמצאת לבדה רוב הזמן, ומתחילה לספר איך הטפט דווקא מתחבב עליה, ושהניסיונות לפענח את הדפוסים שלו הפכו למקור השעשוע העיקרי בחייה. ככל שהאובססיה שלה גוברת, הדפוס המוסתר של הטפט מתבהר. הוא מתחיל להידמות לאישה, ה"כורעת ומזדחלת" מאחורי ההדפס הצהוב, אשר מתחיל להידמות לסורגים של כלוב.

כל פעם שהמספרת מעלה את הרעיון שתצא מן הבית, ג'ון משתיק אותה ומזלזל ברצונה זה. כל פעם שהוא נוהג בה כך, הנייר מעורר הגועל קוסם לה אף יותר.

בשלב זה, הטפט מעסיק את כל מחשבותיה. היא נהיית רכושנית וחשאית לגביו, כשהיא מסתירה את התעניינותה בו כדי שתוכל לוודא שאף אחד אחר לא יתחיל לבדוק את הטפט, וכדי שתוכל לפענח אותו בעצמה. יום אחד, היא מפתיעה את ג'ני שעומדת בחדר ובוחנת את הטפט, ומספרת שמצאה כתמים צהובים על הבגדים שלהם.

ג'ון עיוור לאובססיה המעסיקה את אשתו, וסבור ששתיקתה מסמנת שיפור במצבה. אך היא, מתחילה להשתכנע שהיא מריחה את הטפט מכל פינות הבית, גם כשהיא בחוץ. היא מגלה סימן מריחה מוזר עליו, הנמשח לכל אורכו סביב כל קירות החדר - כאילו מישהו התחכך בקירות כשזחל לרגליהם.

הדפוס אשר מתחת לדפוס הוא כעת בבירור אישה המנסה להימלט משם, לדברי המספרת. היא רואה את האישה מרעידה את הסורגים בלילות, ומזדחלת בחדר בימים. היא מספרת שגם היא עצמה מזדחלת בחדר לפעמים. היא חושדת שג'ון וג'ני מודעים לאובססיה שלה, וגומרת אומר בליבה להיפטר מהטפט אחת ולתמיד. במהלך הלילה, היא מקלפת שטח נרחב ממנו. למחרת, היא נאחזת תזזית, ונושכת וקורעת בציפורניה את הטפט מהקיר כדי לשחרר את האישה שהיא רואה מאחוריו, הנאבקת לצאת ממנו.

ביומו האחרון של הקיץ, המספרת - שכבר איבדה לחלוטין את שפיותה - נועלת את עצמה בחדר, בו היא משוכנעת שיש עכשיו מספר רב של נשים מזדחלות אשר יצאו מן הטפט, ושגם היא עצמה יצאה ממנו, היא-היא האישה הלכודה. היא זוחלת סביב החדר, ומשאירה סימנים בטפט הקיר כשהיא עוברת ומתחככת בו. כשג'ון מגיע הביתה היא מסרבת לפתוח לו את הדלת. הוא פורץ לחדר, ורואה את מחזה האימה שמתרחש בו. אשתו, מהרצפה, מצהירה, "הצלחתי סופסוף להימלט משם... על אף המאמצים שלך ושל ג'ני!". ג'ון המבועת מתעלף, אך היא ממשיכה בסיבוביה, כאשר היא נאלצת לזחול מעל גופו הדומם בכל פעם שהיא עוברת.

פרשנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנותה של גילמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
photograph
שארלוט פרקינס גילמן, בערך משנת 1900

בכתיבתה, גילמן בחנה את התפקידים החברתיים של נשים באמריקה בזמנה. היא עסקה בנושאים כמו היעדר חיים מחוץ לבית עבור נשים, וכיצד הכוחות הפטריארכליים השפיעו לרעה על חייהן. עבודתה סללה את הדרך עבור סופרות פמיניסטיות שבאו אחריה, כגון אליס ווקר וסילביה פלאת'.[4]

ב"הטפט הצהוב", גילמן משתמשת באי-שפיותה של המספרת כדרך למחות נגד ההתייחסות הדכאנית של הרפואה כלפי נשים. היה מקובל - וזה משתקף בסיפור, ואף בביוגרפיה של גילמן עצמה - שהרופאים (אז, כולם גברים) והבעלים או האבות של נשים יחליטו כל החלטה רפואית עבורן, כאשר הנשים עצמן נחשבות כחלשות ושבריריות. פעילות זכויות נשים מאותה התקופה ולאחריה, טענו כי ההתפרצות של אבחוני מחלת נפש בקרב נשים הייתה ביטוי לדיכוי של נשים, ואף תוצאה של אותו הדיכוי. תחת גישה זו, אסרו, או השתדלו להניא נשים מפעילויות כמו כתיבה, מכיוון שדרך הכתיבה שלהן הן ייצרו בסופו של דבר זהות ברורה ונפרדת, והדבר יהווה סוג של התנגדות. גילמן הביעה את דעתה שכתיבה של נשים הייתה בעצם אחת הדרכים היחידות שנשים יכלו לבטא את קיומן בעולם, בתקופה שבה היו להן מעט מאוד זכויות.[4]

גילמן ספרה שהסיפור מבוסס על הניסיון האישי שלה בתור מטופלת: "המטרה האמיתית של הסיפור היה להגיע לד"ר ס. וייר מיטשל, ולהעמיד אותו על טעותו".[5] היא סבלה שנים של דיכאון והתייעצה עם רופא מומחה ידוע, ד"ר וייר, אשר רשם לה "ריפוי במנוחה" אשר דרש ממנה לחיות חיים ביתיים ככל האפשר. אסור היה לה לגעת בעט, או מכחול, והורשו לה רק שעתיים של גירוי אינטלקטואלי ביום.

לאחר שלושה חודשים, נואשת, גילמן החליטה להפר את תנאי טיפולה, וחזרה לכתוב. לאחר שהבינה כמה קרובה היא הייתה להתמוטטות מנטלית, היא כתבה את "הטפט הצהוב", בו הוסיפה את הפרטיים הדמיוניים כדי להמחיש את הבעייתיות באבחנה ובטיפול שהוצעו לה. היא שלחה עותק למיטשל, אך לא זכתה לתגובה.

היא הוסיפה כי "'הטפט הצהוב' לא נועד כדי לגרום לאנשים טירוף, אלא כדי למנוע מהם לאבד את דעתם, וזה עבד". גילמן טענה ששנים רבות לאחר מכן נודע לה שמיטשל שינה את שיטות הטיפול שלו, אך היסטוריונית הספרות ג'ולי בייטס כפרה באמיתות הדבר. מיטשל המשיך בשיטותיו, לפחות עד 1908 – 16 שנים אחרי שפורסם "הטפט הצהוב" – ורצה להקים בתי חולים שיוקדשו לשיטת ה"ריפוי במנוחה".[6]

פרשנות פמיניסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרות פמיניסטיות פירשו את הסיפור כביקורת נגד ההגמוניה האנדרוצנטרית של מקצוע הרפואה במאה ה-19.[7] כל הצעה של המספרת לגבי החלמתה (שהיא צריכה לעבוד ולא רק לנוח, לקיים יחסים חברתיים במקום להיות מבודדת, לנסות לתפקד כאם במקום להיות מופרדת לחלוטין מבנה, וכדומה) מבוטלת מיד, תוך שימוש בשפה סטריאוטיפית המציירת אותה כלא-רציונלית, ולכן, לא ראויה להציע רעיונות בנוגע למצבה.[8]

בביקורת הפמיניסטית הושם דגש רב על תחושת הניצחון שבסופו של הסיפור. בעוד יש הטוענות כי דעתה של המספרת נטרפה עליה בשל ההתייחסות כלפיה, אחרות רואות את הסוף כמתאר אישה שסופסוף עומדת על שלה, בנישואים שבהם היא הרגישה לכודה.[9] הדגש על קריאה וכתיבה כפרקטיקות ממוגדרות גם ממחיש את החשיבות של הסיפור כנרטיב פמיניסטי. אם על המספרת נאסר לקרוא ולכתוב, אזי היא התחילה "לקרוא" את הטפט עד שהיא שמצאה את נתיב הבריחה שחיפשה. כשהיא רואה את הנשים מאחורי הסורגים, המספרת מבינה כי אין היא יכולה לחיות את חייה כלואה מאחורי סורג ובריח. בסופו של הסיפור, כשבעלה שוכב על הרצפה מחוסר הכרה, היא זוחלת עליו, באופן סמלי עולה עליו. זה מתפרש כניצחון על בעלה, על חשבון השפיות שלה.

במאמרה "ביקורת פמיניסטית: 'הטפט הצהוב' ופוליטיקת הצבע בארצות הברית", כותבת סוזן לאנסר ש"הטפט הצהוב" הוא רק אחד מספרים רבים שאבדו במרוצת הזמן בגלל אידאולוגיה רווחת שראתה את תוכנם כמטריד או פוגעני. כדוגמה, העורך של "The Atlantic Monthly" דחה את הסיפור הקצר כי "לא היה יכול לסלוח לעצמו אם יגרום לאחרים את אותה מצוקה שהסיפור גרם לו". אך לאנסר מציינת שאותו הטיעון היה קיים ביחס לעבודותיו של אדגר אלן פו, אבל למרות עובדה זו עבודותיו פורסמו, וממשיכות להיות מפורסמות, וכן נחקרות על ידי אקדמאים.[10]

במאמרה "הסופרת כרופאה: מודלים חדשים לשיח רפואי בכתיבה המאוחרת של שארלוט פרקינס גילמן", חוקרת מרתה קאטר את הניסיון של הממסד הרפואי, בשליטתם של גברים, להשתיק נשים. גילמן מתייחסת לגישה הרווחת, לפיה נשים הן "שקטות, חסרות כוח, ופאסיביות". בתקופה בה כתבה את סיפוריה, בין 1840 ל-1890, נשים באופן כללי הוגדרו כ"פחות מ-" - כחולניות וחלשות; "היסטריה" - לכאורה "מחלה נשית" - נחשבה כתוצאה מהשכלת יתר. נכתב אז בספרי הרפואה שנשים שמאמצות מידי את מוחן מביאות על עצמן את המחלה. למעשה, רבים מבין המחלות בהן אובחנו נשים נחשבו לתוצאה של היעדר שליטה עצמית מצד נשים, והרופאים, מצידם, סברו שכדי לטפל בנשים אלו, עליהם "לנקוט בטונים סמכותיים" ושאישה מרופאת היא "אישה כנועה, צייתנית ושקטה, שמעל לכל כפופה לרצונו וקולו של הרופא". אישה היסטרית נתפשה כאישה שרודפת כוח, ושכדי להירפא עליה לאפשר לרופא לחתור תחת רצונותיה. לעיתים קרובות, הטיפול המתבקש היה ריתוק למיטה, בכוונה "לאלף" את האישה ובעצם, לשלול ממנה את חירותה. בדרך זו, היה אפשר לגבור על כל יצר מרדני, ולאלץ נשים לקבל על עצמן תפקידי מגדר מצופים. גילמן רצתה להדגיש את הנזק שבטיפולים אלו, ולהראות כיצד התוצאה היא נשים מושתקות.

פרשנויות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הטפט הצהוב" נחשב גם לדוגמה של ספרות גותית בשל התייחסותה לטירוף וחוסר האונים. אלן ריאן, למשל, כתב בהקדמה לסיפור: "מלבד מקורותיו זהו אחד מסיפורי האימה הטובים והחזקים ביותר שנכתבו אי פעם. ייתכן וזהו סיפור רפאים. או גרוע מכך, ייתכן והוא לא."[11] חלוץ ז'אנר האימה, הסופר ה. פ. לאבקרפט תיאר את "הטפט הצהוב" כקלאסיקה של ספרות אימה.[12]

הלן לפקוביץ הורוביץ, בספר "חוסר מנוחה פראי: שארלוט פרקינס גילמן ויצירת הטפט הצהוב", מסכם כי "הסיפור בא כמחאה נגד [בעלה הראשון של גילמן, האמן צ'ארלס] סטטסון, וכנגד הנישואים המסורתיים שהוא דרש ממנה".[13]

סרי אדלשטיין טענה ש"הטפט הצהוב" הוא אלגוריה לשנאתה הגוברת של גילמן לעיתונות צהובה. לאחר יסדה את העיתון The Forerunner בנובמבר 1909, הבהירה גילמן שהיא מעוניינת בעיתונות מפוכחת יותר, שאינה מסתמכת על סיפורים מוגזמים וכותרות מתלהמות. גילמן עצמה הייתה לעיתים קרובות נושא הסיפורים הללו בתקשורת, והייתה מתרעמת על הסנסציוניות של התקשורת. על פיה אדלשטיין, הקשר בין המספרת לטפט בסיפור מקביל ליחסיה של גילמן עם העיתונות.[14]

עיבודים דרמטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • עיבוד לרדיו בכיכובה של אגנס מורהד עלה לשידור פעמיים, ב-1948 וב-1957, בתוכנית Suspense.
  • ספר אודיו של "הטפט הצהוב" הופק ב-1997 על ידי דורקין הייז, ובביצועה של ויניפרד פיליפס.[15]
  • עיבוד של רדיו BBC בביצועה של אנה מאסי.[16]

במה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2003: מחזה בעיבודה של הת'ר ניומן, סיאטל וושינגטון. זכה בפרס הפרינג' של עיתון Seattle Times‏.[17]
  • 2014: מחזה בשם "מאחורי הטפט" נכתב והוצג ב"ראמג' ת'יטר", בדורסט אנגליה, המבוסס על הטפט הצהוב, אך מוצג בזמנים מודרניים ומתמקד בדיכאון סב לידתי.[18]
  • 2014: עיבוד מאת קריסטי בולטון, הופעת בכורה בפסטיבל הפרינג' של המילטון, קנדה. זכה בפרס הפרינג' המצטיין.[19][20]
  • 2015: הסיפור עובד לבמה בשפה העברית בידי מלכה מרין. הופעת הבכורה הייתה במרץ 2015, בתיאטרון הסימטה, בהשתתפות רונא זורלא ואלינור פלקסמן.[21]
  • 2015: הופעת אישה אחת בברקלי קליפורניה, בביצועה של אלנה רייט.[22]
  • 2016: עיבוד בכתיבתה של סו מאך, ובהפקתה וביצועה של גרייס קרטר, עלה לבמה בפורטלנד אורגון. המופע שילב אודיו אקספרסיוניסטי, וידאו, ותנועה.[23]

סרטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1977: סרט קצר בבימויה של מארי אשטון וכתיבתה של ג'ולי אשטון, בכיכובה של סיגריד וורשמידט.
  • 1989: עיבוד של ה-BBC, ששודר מאוחר יותר ב-Masterpiece Theatre בארצות הברית. בעיבודה של מאגי ויידי, בבימויו של ידי ג'ון קלייב, ובכיכובם של ג'וליה ווטסון וסטיבן דיליין.
  • 2009: סרט קצר (30 דקות) בשם "Confinement" (כליאה, או בידוד), בעיבודו ובימויו של ג'ון מקרתי, ובכיכובה של קולין לובט.
  • 2012: סרט באורך מלא המבוסס של הסיפור אך חורג ממנו, מוצג בפרשנות אימה גותית, בעיבודו של לוגן תומאס, ובכיכובה של אריק קושינג.[24]
  • 2014: סרט קצר בבימויה של אמנדלה סטנברג.[25]
  • 2015: סרט ניסיוני קצר של האמנית הבריטית ג'וליה דוגרה-ברזל, "חוקי המשחק" (The Rules of the Game) שאב את השראתו מהסיפור.
  • 2016: סרט באורך מלא המבוסס על הסיפור המקורי, בעיבודה של ליז רוברטס, ובבימויו של חורוש אהרי.[26]

טלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פרק בסדרה "The Twilight Zone" בשם "Something in the Walls" מ-1989 מבוסס על סיפורה של גילמן, ובו אישה מתאשפזת במוסד לחולי נפש ומתעקשת על חדר עם קירות לבנים, לאחר שראתה פרצופים בהדפסים שעל הטפט הצהוב בחדר השינה שלה בבית, וקולות מוזרים יוצאים מהם.
  • "קירות נייר" הוא סרט קצר משנת 1992, בבימויים של גלן הולסטן ולין טומלינסון, המבוסס על "הטפט הצהוב". הסרט משלב משחק חי ואנימציה, ואורכו 6 דקות.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Bak, John S. (1994). "Escaping the Jaundiced Eye: Foucauldian Panopticism in Charlotte Perkins Gilman's 'The Yellow Wallpaper'," Studies in Short Fiction 31.1 (Winter 1994), pp. 39–46.
  • Crewe, Jonathan (1995). "Queering 'The Yellow Wallpaper'? Charlotte Perkins Gilman and the Politics of Form," Tulsa Studies in Women's Literature 14 (Fall 1995), pp. 273–293.
  • Cutter, Martha J. "The Writer as Doctor: New Models of Medical Discourse in Charlotte Perkins Gilman's Later Fictions." Literature and Medicine 20. 2 (Fall 2001): pp. 151–182.
  • Gilbert, Sandra and Gubar, Susan (1980). The Madwoman in the Attic. Yale University Press. ISBN 0-300-02596-3
  • Golden, Catherine (1989). "The Writing of ‘The Yellow Wallpaper’ A Double Palimpsest," Studies in American Fiction, 17 (Autumn 1989), pp. 193–201.
  • Haney-Peritz, Janice. "Monumental Feminism and Literature’s Ancestral House: Another Look at ‘The Yellow Wallpaper," Women’s Studies 12 (1986): 113–128.
  • Hume, Beverly A. "Gilman’s ‘Interminable Grotesque’: The Narrator of ‘The Yellow Wallpaper," Studies in Short Fiction 28 (Fall 1991): 477–484.
  • Johnson, Greg. "Gilman’s Gothic Allegory: Rage and Redemption in ‘The Yellow Wallpaper.’" Studies in Short Fiction 26 (Fall 1989): 521–530.
  • King, Jeannette, and Pam Morris. "On Not Reading Between the Lines: Models of Reading in ‘The Yellow Wallpaper.’" Studies in Short Fiction 26.1 (Winter 1989): 23–32.
  • Klotz, Michael. "Two Dickens Rooms in 'The Yellow Wall-Paper'" Notes and Queries (December 2005): 490–1.
  • Knight, Denise D. "The Reincarnation of Jane: ‘Through This’ – Gilman’s Companion to ‘The Yellow Wall-paper.’" Women’s Studies 20 (1992): 287–302.
  • Lanser, Susan S. "Feminist Criticism, ‘The Yellow Wallpaper,’ and the Politics of Color in America." Feminist Studies 15 (Fall 1989): 415–437.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הטפט הצהוב בוויקישיתוף
  • ויקיטקסט הטפט הצהוב (אנ'), באתר ויקיטקסט

    • הערות שוליים

    [עריכת קוד מקור | עריכה]
    1. ^ Stetson, Charlotte Perkins (בינואר 1892). "The Yellow Wall-paper. A Story". The New England Magazine. 11 (5, ). {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
    2. ^ The Yellow Wallpaper, Gilman, Charlotte Perkins, Dover Publications, 1892
    3. ^ Escaping the Sentence: Diagnosis and Discourse in 'The Yellow Wallpaper', Treichler, Paula A, Tulsa Studies in Women's Literature, 1984
    4. ^ 1 2 Quawas, Rula (2006). "A New Woman's Journey Into Insanity: Descent and Return in The Yellow Wallpaper". Journal of the Australasian Universities Modern Language Association. ProQuest Research Library (online, Oct. 2012): 35+.
    5. ^ Doctoring "The Yellow Wallpaper", Jane F. Thrailkill, ELH, Summer 2002, 69:2
    6. ^ Gilman, Charlotte Perkins (באוקטובר 1913). "Why I Wrote the Yellow Wallpaper". The Forerunner. אורכב מ-המקור ב-2013-11-29. נבדק ב-2016-12-16. {{cite news}}: (עזרה)
    7. ^ "The Yellow Wallpaper" and Women's Discourse, Karen Ford, Tulsa Studies in Women's Literature, Autumn 1985 4:2
    8. ^ The Changing Role of Womanhood: From True Woman to New Woman in Charlotte Perkins Gilman's "The Yellow Wallpaper", Deborah Thomas, American Literature Research and Analysis, September. Florida Gulf Coast University.
    9. ^ The Reading Habit and "The Yellow Wallpaper", Hochman, Barbara, Duke University Press, 2002
    10. ^ Lanser, Susan (1989). "Feminist Criticism 'The Yellow Wallpaper', and the Politics of Color in America" (PDF). Feminist Studies. 15 (3): 415–441. doi:10.2307/3177938.
    11. ^ Haunting Women, Alan Ryan, Avon Books, 1988. ISBN 978-0-380-89881-7
    12. ^ Lovecraft, H. P. (1927). "Supernatural Horror in Literature". The Recluse. The Recluse Press.
    13. ^ Publishers Weekly. October 4, 2010
    14. ^ Sari Edelstein, "Charlotte Perkins Gilman and the Yellow Newspaper" Legacy 24, no. 1 (May 2007): 72–92.
    15. ^ "Radio Tales - Horror". Radio Tales.
    16. ^ "BBC Radio 4 - Fear on Four, The Yellow Wallpaper".
    17. ^ "Best of the Fringe" award". Seattle Times.
    18. ^ "Behind the Wallpaper". Rummage Theatre. Dorset, England. אורכב מ-המקור ב-2014-08-05. נבדק ב-2020-05-28.
    19. ^ "The Yellow Wallpaper". A Company of Players. אורכב מ-המקור ב-2016-10-11. נבדק ב-2016-12-16.
    20. ^ "The Yellow Wallpaper". 2014 Hamilton Fringe Festival.
    21. ^ הטפט הצהוב, הבמה
    22. ^ Hurwitt, Robert (16 במאי 2015). "'The Yellow Wallpaper' at Berkeley City Club". San Francisco Chronicle. {{cite news}}: (עזרה)
    23. ^ "Coho Productions presents The Yellow Wallpaper".
    24. ^ "LJ Media Reviews: October 1, 2015". Library Journal Reviews. אורכב מ-המקור ב-2016-05-03. נבדק ב-2016-12-16.
    25. ^ Stenberg, Amandla (Director) (2014). The Yellow Wallpaper.
    26. ^ Ahari, Kourosh (Director) (2016). The Yellow Wallpaper.
    אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הטפט_הצהוב&oldid=39638306"