לדלג לתוכן

סימון דה בובואר

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סימון דה בובואר
Simone de Beauvoir
לידה 9 בינואר 1908
הרובע השישי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 באפריל 1986 (בגיל 78)
הרובע הארבעה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Simone Lucie Ernestine Marie Bertrand de Beauvoir עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מונפרנאס עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סורבון, Lycée Fénelon, Paris עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין פילוסופיה, פוליטיקה, אתיקה, פמיניזם
עיסוק philosophy teacher, פילוסופית, women letter writer, מבקרת ספרותית, מחברת, סופרת, פמיניסטית, כותבת יומן, מסאית, עיתונאית, פעילה פוליטית, מחברת רומנים, אוטוביוגרפית, תאורטיקנית במדע המדינה עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ קירקגור, ניטשה, ברגסון, הוסרל, היידגר, וולסטונקראפט, סארטר, המרקיז דה סאד
השפיעה על סארטר, באטלר, קאמי, דלז, קמיל פאליה, בטי פרידן, אדריאן ריץ', ג'רמיין גריר
מדינה צרפתצרפת צרפת
יצירות ידועות המנדרינים, המין השני, She Came to Stay, Pyrrhus and Cineas, When Things of the Spirit Come First, Force of Circumstance עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס גונקור (1954)
פרס אוסטריה לספרות אירופית (1978)
פרס ירושלים (1975) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סימון לוסי-ארנסטין-מארי-ברטראן דה בובואר (בצרפתית: Simone Lucie Ernestine Marie Bertrand de Beauvoir; 9 בינואר 1908 – 14 באפריל 1986) הייתה פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתייה. לכתיבתה נודעה השפעה רבה על ההגות הפמיניסטית והיא נחשבת מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם. בובואר השתמשה בפרסום לו זכתה על מנת לקדם סוגיות פוליטיות שונות.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיה הראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובואר נולדה בפריז, צרפת כבת בכורה מבין שתי הבנות של משפחה בורגנית קתולית. אביה, ז'ורז' ברטארן דה בובואר, היה עורך דין (ושחקן תיאטרון חובב), שירד מנכסיו בזמן מלחמת העולם הראשונה. אמה, פרנסואז לבית בראסר, אשה אדוקה, ביקשה לחנך את שתי בנותיה על ברכי הדת, הצייתנות והצניעות. בבית משפחת בובואר הייתה ספרייה גדולה שז'ורז' ברטארן דה בובואר המשיך לטפח גם לאחר שירד מנכסיו.

בובואר החלה לקרוא בגיל 4 ולכתוב כבר בגיל 8. בגיל חמש היא נשלחה לבית ספר פרטי ובמקביל, בעידודו של אביה, קראה ספרות ושירה. מאוחר יותר, כנערה מתבגרת, הכריזה שהיא אתאיסטית והחליטה להקדיש את חייה לקריאה ולכתיבה[1].

בובואר סיימה בגיל 16 בהצטיינות את לימודיה בבית הספר הפרטי, בשעה בה התרחש שינוי משמעותי במערכת ההשכלה הגבוהה בצרפת. מרבית בחינות הכניסה לאוניברסיטאות היו פתוחות עתה בפני נשים, לראשונה. זו הייתה הזדמנות לבובואר שבעקבות המצב הכלכלי הרעוע של משפחתה, כבר לא יכולה לסמוך על הנדוניה שלה, כמו בנות מעמד בינוני אחרות בגילה, והזדמנויות הנישואים שלה היו בסכנה. בובואר נצלה את ההזדמנות להגשים את מבוקשה - להמשיך בלימודיה. אביה רצה שתלך בדרכו ותלמד משפטים ותשתלב בשירות הציבורי כעורכת דין. אולם בובואר רצתה ללמוד פילוסופיה והצליחה לשכנע את הוריה שתלמד הוראה ופילוסופיה[2]. לאחר שעברה את בחינות הבגרות במתמטיקה ובפילוסופיה בשנת 1925, היא למדה מתמטיקה במכון הקתולי של פריז (Catholique Institut) וספרות ושפות במכון סנט מארי (Sainte-Marie). בתקופה זו נחשפה, לראשונה בחייה, למבנה המעמדי של החברה הצרפתית.

לימודים, פילוסופיה ושבירת מוסכמות חברתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'ה גווארה בפגישה עם ז'אן-פול סארטר ודה בובואר, 1960

בגיל 21 סימון דה בובואר התחילה את לימודי הפילוסופיה שלה בסורבון. מוריס מרלו-פונטי היה אחד מחבריה לספסל הלימודים. הם חלקו האחד על השני בתפיסתם את חקר האמת, מרלו-פונטי טען שיש לחקור את האמת בתוך הגבולות החברתיים והדתיים בהם חונכו (גם הוא חונך כקתולי) ואילו בובואר כבר התכחשה אליהם כליל. הם המשיכו להיות מיודדים אף על פי שהתאכזבה ממה שראתה כצרות המחשבה שלו[3]. בכיתה של מרלו-פונטי ובובואר למדו גם ז'אן-פול סארטר, פול ניזאן ורנה מאהו. הם היו חבורה סגורה שהתבלטה ביכולותיה האינטלקטואליות. אך הם גם היו מרוחקים ומתנשאים משאר הסטודנטים. בובואר הוזמנה ללמוד איתם לבחינות הסיום לתואר רק אחרי שהתבלטה בחריפותה והייתה מקום שני בכיתה אחרי סארטר. הם הפכו לנאהבים בקיץ לאחר בחינות סיום התואר[4].

במקביל ללימודים, בובואר, סארטר ופונטי החלו ללמד בבתי ספר תיכוניים. בובואר שאבה הנאה מההוראה.

מערכת יחסיהם של בובואר וסארטר לא הייתה מחייבת. הם מעולם לא נישאו, ויתרה מזאת: אף ניהלו פרשיות אהבה ממושכות עם בני ובנות[5] זוג אחרים. משפחתה של בובואר לא ראתה בעין יפה את טיב יחסיה עם סארטר ואביה דרש מסארטר להתחתן עם בתו. הוא הבטיח לעשות כן, אך הם מעולם לא נישאו ואף לא גרו ביחד תחת אותה קורת גג בקביעות. הבחירה של בובואר לנהל מערכת יחסים פומבית עם גבר ללא נישואים הייתה מאוד לא מקובלת בין מלחמות העולם[6]. מערכת היחסים עם סארטר הייתה המשמעותית ביותר בחייה של בובואר[7].

למרות היחס החיובי מצד הציבור והתקשורת בו זכתה הזוגיות הבלתי שגרתית של בובואר וסארטר, לאחר שנחשפו עובדות רבות אודות היחסים ביניהם, ניתן לציין כי נבגדה בובואר על ידי סארטר: למרות ההסכם ביניהם אודות "שקיפות" במערכות היחסים שלהם, הסתיר סארטר מבובואר את האמת על יחסיו הרציניים עם דולורס ואנטי ארנרייך האמריקנית; את השנים האחרונות של חייו בילה בקרבה אינטלקטואלית משמעותית יותר עם חברו הטוב בני לוי; ואת ירושתו הספרותית השאיר לארלט אלקיים[8], יהודיה ממוצא אלג'יראי שאותה אימץ לבת[9].

בין השנים 1931–1943 לימדה בובואר פילוסופיה במוסדות חינוך שונים ברחבי צרפת, לרבות בתי ספר תיכוניים. בשנת 1943 פרסמה בובואר את הרומן הראשון שלה, "האורחת" ("L'Invitée"). שנים אלו היו חשובות באופן מכריע לעיצוב דמותה הפילוסופית. תוך התבססות על פילוסופיה קלאסית, היא החלה קוראת דרור לדעותיה ולמחשבותיה, שהתמקדו בעיקר בפמיניזם ובאקזיסטנציאליזם.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין ובצרפת הוכרז על גיוס כללי של הגברים, ביניהם גויס סארטר. עם הצטרפות בריטניה וצרפת למלחמה במהלך השנה, רבים ברחו מפריז וכך גם סימון דה בובואר. היא חזרה לפריז לפני נפילת העיר בידי הנאצים. על מנת שתוכל להמשיך לעבוד כמורה תחת משטר וישי היא חתמה על תצהיר בשבועה שאינה יהודיה[10]. במרץ 1941 שוחרר סארטר ממחנה שבויים נאצי וחזר לפריז והם הקימו יחד עם אינטלקטואלים אחרים את קבוצת "סוציאליזם וחירות". מטרת הקבוצה הייתה לפרסם עלונים לציבור הצרפתי על המצב בצרפת הכבושה ולחשוב על "היום שאחרי". ניסיונותיהם של בובואר וסארטר לחבור לקבוצות התנגדות אחרות לא עלה יפה בעיקר משום שהקומוניסטים לא בטחו בסארטר[11][12].

פרסום ספרה "האורחת" ב-1943 הוביל לחשיפה ציבורית של הקשר בין סארטר לבובואר. הזוג נעשה מוכר בציבור ובעקבות כך פוטרה בובואר ממשרת ההוראה. בובואר וסארטר היו אחד מהזוגות הנודעים של המאה ה-20. מערכת היחסים ביניהם, על רגעי הגאות והשפל שבהם, נמשכה באינטנסיביות רבה, מרגע פגישתם ועד למותו של סארטר ב-1980.

לאחר פיטוריה, סארטר סייע לה למצוא עבודה כמפיקה ברדיו[13]. בובואר המשיכה בעיסוקיה, כמעט ללא הפרעה מצד שלטונות הכיבוש. לאחר המלחמה, בשנת 1945, פרסמה בובואר את הנובלה "דמם של אחרים" (Le Sang Des Autres), שהתמודדה עם השאלות שהעלה כיבושה של צרפת.

פעילות ציבורית ואינטלקטואלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סימון דה בובואר (אוחזת בזר) בביקורה בישראל ב-1967 יחד עם ז'אן-פול סארטר (אוחז בדף). ראשונה מימין: לאה גולדברג, במרכז: אברהם שלונסקי.
ראש הממשלה לוי אשכול מקבל את פני הסופרת במשרדו בקריה בתל אביב, מרץ 1967

בסוף שנת 1945 התפרסם לראשונה כתב העת "זמנים מודרניים" ("Les Temps modernes") על שם סרטו של צ'ארלי צ'פלין "זמנים מודרניים". העורך הראשי היה סארטר, וסימון דה בובואר, רמון ארון, מיכאל לאיריס, ז'אן פולאן, מוריס מרלו-פונטי ואחרים היו חברי מערכת. מטרת כתב העת הייתה לנקוט עמדה ביחס לזמנים המודרניים והוא היווה שופר לחברי המערכת שכתבו בו מאמרים רבים בספרות, פילוסופיה ופוליטיקה. ב-1966 ביקרו בובואר וסארטר במצרים ובישראל, לכבוד צאתו לאור של גיליון מיוחד של "זמנים מודרניים", בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי. הסכסוך היה אחד הנושאים הבודדים שבובואר וסארטר היו במחלוקת גדולה לגביו. שניהם האמינו שהן ליהודים והן לפלסטינים יש זכות למדינה משלהם, אך הם לא הסכימו על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים בייחוד לאחר מלחמת 1967. בובואר הזדהתה יותר עם העמדה הישראלית של אותה תקופה ואילו סארטר עם העמדה הפלסטינית[14].

בתחילת 1947 נסעה בובואר לראשונה לארצות הברית. היא הרצתה באוניברסיטאות ובפורמים שונים בכל רחבי המדינה, פגשה מכרים וטיילה. באותה תקופה, היא החלה לאסוף חומרים לכתיבת מאמר על נשים. כשזה נכתב לבסוף, הוא היה לחיבור המרכזי שלה - "המין השני". במהלך ביקורה בארצות הברית היא פגשה את הסופר האמריקאי נלסון אלגרן ("האיש עם יד הזהב"). ולתקופה קצרה, הם הפכו לזוג. יחסיהם היו סוערים והסתיימו במפח נפש של אלגרן. למרות זאת ביקשה בובואר להיקבר כשהיא עונדת את טבעתו של אלגרן. במהלך שנת 1947 נסעה בובואר מספר פעמים לארצות הברית וכתבה בעקבות נסיעותיה את ספרה "אמריקה יום אחרי יום". הספר כתוב בצורה של יומן, אבל אינו שכתוב של מחברות שהיא כתבה במהלך נסיעתה. היא עיצבה את הספר כיומן, משום שהמסע היה כמו מהלך של חשיפה תודעתית[15][16].

המודעות הפוליטית של בובואר התחדדה רק שהחלה לפגוש "אנשים מדוכאים", כהגדרתה. בנובמבר 1948 נפגשו - היא, סארטר ו-Rousset - עם נציגים מהודו-סין הצרפתית לדון בבעיות של הקולוניאליזם הצרפתי והשפעתו על האוכלוסייה המקומית. פגישה זו היוותה נקודת מפנה בחייה והיא הפכה למחויבת לסיוע לפליטים פוליטיים מהעולם השלישי[17]. ב־1955, שנה לאחר מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הכריזו בובואר וסארטר ב"זמנים מודרניים" שהם תומכים בעצמאותה של אלג'יריה, עמדה שלא הייתה אז מקובלת בצרפת. בעקבות ההכרזה הם כונו "אנטי צרפתים".

בשנת 1971, הובילה בובואר עם אחותה, הלן דה בובואר, את המאבק בצרפת בנושא זכויות רבייה. היא לקחה חלק בניסוח הצהרה שכונתה "מניפסט ה-343". לא ידוע כמה מן הנשים שחתמו על המניפסט עברו הפלה, אך החתימה על ההצהרה לעמידה משותפת מול האיסור לנשים לעבור הפלה מלאכותית בצרפת, חשפה אותן לאפשרות שיועמדו לדין פלילי. המניפסט הופיע במגזין הצרפתי לה נובל אובזרווטר ב-5 אפריל 1971. מבין החותמות היו אמניות, שחקניות, סופרות משפטניות ואחרות[18]. החל משנת 1974, הפלה מלאכותית הייתה לחוקית בצרפת.

ב-1977 חתמה בובואר על עצומה[19] שניסח מישל פוקו בנוגע לדה-קרימינליזציה של יחסי מין בהסכמה עם קטינים (מתחת לגיל 15 - גיל ההסכמה בצרפת)[20].

בובואר הייתה כותבת פורייה ובמהלך חייה כתבה 26 יצירות שכללו פרוזה, מחזות, הגות ואוטוביוגרפיה.

סימון דה בובואר נפטרה בפריז עקב דלקת ריאות ב-14 באפריל 1986 בגיל 78 ונקברה לצדו של ז'אן-פול סארטר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.

בשנת 1985 זכתה בפרס ירושלים לחירות האדם.

הגותה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונותיה הראשונים של סימון דה בובואר מופיעים בסיפורת ובמאמרים שכתבה. ספרי הפרוזה הראשונים שלה עוסקים בנושאים קיומיים, המדגישים את מחויבותה כסופרת לזמנים בהם פעלה.

האורחת (L'Invitée)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האורחת" (1943) מתאר את ההרס האיטי של מערכת היחסים של בני זוג בעקבות ביקור ממושך של נערה צעירה בביתם. הספר עוסק בשאלה הפילוסופית ביחסים בין המצפון לבין "האחר". מצפונו של האחד פוגע משנהו. נראה שהסיפור מתבסס על היחסים המורכבים שהיו לבובואר וסארטר עם תלמידתה של בובואר אולגה קוזקייביץ'[21].

אתיקה אקזיסטנציאליסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1944 בובואר פרסמה את החיבור הפילוסופי הראשון שלה, "פירוס וקינאס" (Pyrrhus et Cinéas). החיבור הוא דיון על אֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיזְם. בחלק הראשון הוא עוסק במחשבה האקסטניאליסטית של סארטר, והחלק השני הוא פרשנות של בובואר על אי אפשרות הפירוק של חופש, כלומר הרעיון שחופש מלא יכול להתקיים כאשר פרט מכיר ומקבל את החופש מאחרים ומעצמו. הספר בנוי כדיאלוג בין פירוס לקינאס (שר תסליה)[22].

ב-1947 פרסמה בובואר את "האתיקה של העמימות" (Pour une morale de l'ambiguïté). האתיקה של העמימות מתחילה בהנחה האקזיסטנציאליסטית המרכזית ש'קיום קודם למהות'. עיקרון זה מסביר שאנחנו, בני האדם, יוצרים את המהות שלנו באמצעות הבחירות והפעולות שלנו. על פי בובואר, עמימות העבר של האדם כעובדה נתונה, משפיעה על עיצוב אופי של ההווה והעתיד העומדים להיווצר באופן חופשי. בהתחשב בכך שלא ניתן לחזות את ההשפעות העתידיות של הבחירות הנוכחיות שלנו, אנחנו מרגישים את המשקל המוסרי של כל החלטה שאנחנו מקבלים. זהו רק פן אחד של העמימות איתו בובואר מציעה לאנשים להתמודד.

בני אדם גם חווים עמימות בנוגע לטבע הכפול שלנו: גוף ותודעה. על פי בובואר, תודעה אנושית תלויה בהיבטים הגופניים אך הם אינם זהים. בני אדם יכול להתעלות מהגופניות שלהם במחשבה, אבל הם אף פעם לא יכולים לברוח ממנה. היכולת שלנו להתעלות מעל הפיזיות שלנו באמצעות מחשבה היא מה שמעורר גם חופש וגם חובה מוסרית. עם זאת, כמו הוגות פמיניסטיות אחרות, בובואר רואה את הבעייתיות המוטבעת במסורת הפילוסופית המערבית המתעדפת את הצד השכלי של הדואליזם. בובואר טוענת שהנטייה לתפוס את העולם בצורה דואליות הוא "קדמוני כתודעה עצמה."; פן נוסף של העמימות של הקיום האנושי הוא שילוב של הקטבים הללו, הכוללים יחסי גומלין בין האני ואחר. כאשר אי-הבהירויות שלנו נבחנות, מתברר כי אף על פי שתפיסה אנושית מבקשת דואליזם, אין תעדוף של כל אחד על פני האחרת. ביקורת זו מהווה חלק מהבסיס לתאוריה הפמיניסטית של בובואר, כמו גם לתפיסת האתיקה שלה[23].

זמנים מודרניים (Les Temps modernes)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מלחמת העולם השנייה ערכו בובואר וסארטר את זמנים מודרניים (Les Temps modernes), כתב עת פוליטי שהקים סארטר יחד עם מוריס מרלו-פונטי ואחרים. בובואר השתמשה ב-Les Temps Modernes כדי לקדם את עבודותיה ולחקור את רעיונותיה בקנה מידה קטן לפני שפרסמה מאמרים וספרים. בובואר נותרה עורכת עד יום מותה.

מיניות, פמיניזם אקזיסטנציאליסטי והמין השני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המין השני

הספר "המין השני" (1949) נכתב כחקירה אישית של בובואר שהחל בהכרה שהיא וסארטר שונים. הוא גבר והיא אישה. ההכרה הזו הובילה אותה למחקר על מקום האישה בהיסטוריה האנושית. כפילוסופית אקזיסטנציאליסטית היא לא האמינה ב"טבע האדם" וטענה שנשיות היא מושג חברתי ולביולוגיה אין תשובה לשאלה - מדוע האישה היא האחר? בובואר מסבירה את התפתחות האישה כ"אחר הנצחי"[24]. התודעה העצמית של הסובייקט על פי התאוריה האקזיסטנציאליסטית, דורשת את קיומו של אחר. האחר הוא ישות מספיק דומה אך גם מספיק שונה כדי לערוך איתה השוואה ולאפשר את הגדרת העצמי[25]. בכל התרבויות, כולל תרבויות המטריארכליות, הגבר הוא סובייקט והאישה היא האחר[26]. משחר האנושות, נכבלה האישה לשונותה הביולוגית משום שהגבר הוא שהגדיר את המציאות, ולפיכך יצר חברה בדמותו. ומאחר והמודל הוא גברי, ריכוז הכוח הכלכלי והפוליטי, קביעת אמות המוסר ואת היחס לנשים הוא קבע. יתרה מזאת, כיוון שהתרבות האנושית היא גברית, הרי גם תפיסתן של הנשים את עצמן הושפעה במידה מכרעת מתפיסתו של הגבר אותן.

בספר זה, בובואר תיארה שלושה סוגים עיקריים של נשים הפועלות בחוסר תום לב: הנרקיסיסטית (La narcissiste) השוללת את חירותה על ידי התייחסותה לעצמה כאובייקט נחשק; המיסטיקנית (La mystique), שמשקיעה את חירותה במוחלט; והאישה המאוהבת (L’amoureuse), שמטילה את זהותה לתוך האובייקט הגברי שלה. בובואר התייחסה גם למה שכינתה האיש הרציני (L'homme sérieux), שהכפיף את עצמו לסיבה חיצונית כלשהי, שבעטיה אין לו, לתפיסתו, חופש לבחור באפשרות אחרת, ולפיכך הוא, בחוסר תום לב, שולל את חירותו שלו[27].

בובואר מותחת ביקורת על משנתו של סארטר האומר שלכל אחד יש אפשרות לבחור לעצמו איך לחיות ולפעול. בובואר טוענת שיש אוכלוסיות שלמות - נשים ומיעוטים - שאין להן אפשרות לבחור איך לחיות. למשל, באותה התקופה לא כל מקצועות הלימוד היו פתוחים בפני נשים. הספר עורר הרבה עניין ציבורי עם פרסומו ושנים ארוכות לאחר מכן. הוא חיזק את מעמדה של סימון דה ובובואר ככותבת מחוננת, פילוסופית מבריקה ועתה גם כהוגה פמיניסטית[28].

המנדרינים (Les Mandarins)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן הידוע ביותר של בובואר הוא "המנדרינים" (1954), שזיכה אותה גם בפרס גונקור. הספר עוקב אחר חייהם האישיים של חבורה מגובשת של אינטלקטואלים צרפתים מסיום מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות החמישים. גם בספר זה, הדמויות המרכזיות מזכירות אנשים מרכזיים בחייה. למשל אלבר קאמי, סארטר והיא עצמה. שם הספר מרמז על השאלה שמרחפת בספר - האם מקומם של האינטלקטואלים אחרי מלחמת העולם השנייה דומה למעמדם, חסר ההשפעה, של הביורוקרטים המשכילים של האימפריה הסינית. בדומה לכתבים אחרים של בובואר, שאלות פמיניסטיות, אקזיסטנציאליסטיות ומוסר אישי, נחקרות באמצעות הדמויות[29].

הזקנה (La Force de l'âge)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1967 החלה בובואר במחקר גדול נוסף על הגיל השלישי. הספר "הזקנה" פורסם ב-1970 וזכה להצלחה מידית. בעוד שספרה, "המין השני", התקבל בעוינות מצד קבוצות רבות, "הזקנה" התקבל, בדרך כלל, בחיוב על אף שהוא גם מבקר את הדעות הקדומות של החברה כלפי קבוצה מדוכאת אחרת, לדעתה: הקשישים[30]. בהקדמה לספר מצהירה בובואר שהיא מבקשת "לשבור את קונספירציית השתיקה בנוגע לזקנה"[31]. הספר בוחן את הפחד מהגיל כתופעה תרבותית. בובואר בוחנת את הזקנה מהפן הביולוגי, ההיסטורי והסוציולוגי ומוכיחה, כמו ב"מין השני", שגיל מבוגר, כמו זהות מינית, מושפע מתפיסה תרבותית שאינה קשורה בהכרח בקשר ישיר לביולוגיה ופיזיולוגיה. אונטולוגית זקנים לא נתפסים כפרטים עם חזקות וחולשות אלא כישות אחרת מחוץ להגדרת האנושיות המלאה[32].

שלא כמו במקרה של נשים, בו החברה לכאורה צריכה להצדיק את היותן של נשים "האחר", המצב של זקנים הוא שהם בלתי נראים בעיני החברה. החוק, התקשורת ואפילו הזקנים עצמם מגדירים את עצמם כיחידה הומוגנית אחת. מבחינה כלכלית, זקנים נחשבים כנטל על אלו שעדיין תורמים לכלכלה. בובואר מאירה את הקשר האובססיבי של קפיטליזם וסוציאליזם עם יצרנות כלכלית כמדד מרכזי לבחינת ערכם של בני אדם, דבר התורם לתפיסת זקנים כאחר אולטימטיבי[33].

בכתיבתה הפרוזאית ובהגותה בנתה סימון דה בובואר את הרעיון החדשני של מהות הדדית והתגלמות המודעות. הרקע הפילוסופי עליו התבססה אפשר לה לבחון סוגיות חברתיות מורכבות בכלים אתיים. בעבודותיה היא מיקדה את תשומת הלב בהשפעת התרבות על התודעה וההבניה של מושג הסוכנות, חופש והדדיות. בובואר השאירה גוף עבודות חשוב ביותר בתחום האתיקה כשבחנה סוגיות חברתיות שונות בכלים פילוסופיים.

בלתי ניתן להפרדה (Les Inséparables)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2020 הוכרז כי רומן של בובואר שלא פורסם בעבר יפורסם בהוצאת וינטג' (Vintage) בשנת 2021, בתרגום של לורן אלקין (Lauren Elkin). הרומן נכתב בשנת 1954 ומפרט את הידידות האמיתית "הנלהבת והטרגית" שהייתה לה כילדה צעירה עם אליזבת "זאזה" לקוין (Elisabeth "Zaza" Lacoin), שתוארה על ידי שתי דמויות בשם אנדרה וסילבי. הרומן נחשב "אינטימי" מכדי שיצא לאור במהלך חייה של בובואר[34].

שנותיה המאוחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובואר כתבה יומני טיולים פופולריים על התקופה בה טיילה בארצות הברית ובסין ופרסמה מאמרים וסיפורים בדיוניים בקפדנות, במיוחד לכל אורך שנות החמישים והשישים. היא פרסמה מספר כרכים של סיפורים קצרים, ביניהם "האישה שהושמדה" (La Femme rompue), שכמו כמה מיצירותיה המאוחרות האחרות עוסק בהזדקנות[35].

בשנת 1980 ראה אור כרך של סיפורים קצרים בשם "כאשר דברים שברוח מקבלים קדימות" (Quand prime le spirituel), שבמרכזם היחסים שהיו לה עם דמויות נשיות שהשפיעו על עיצוב אישיותה בשנים המוקדמות של חייה. אף שנכתב הרבה לפני הרומן "האורחת", שהתפרסם בשנת 1943, בובואר לא חשבה אז שהסיפורים ראויים לפרסום, וחלפו ארבעים שנה עד שפרסמה אותם[36].

כתביה של סימון דה בובואר בעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007
  • איסבל סנצ'ז וגארה, סימון דה בובואר, (קטנות-גדולות), יפו: הוצאת צלטנר, 2018. תרגום: אבירמה גולן. (הספר בקטלוג ULI)
  • Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: סימון דה בובואר
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סימון דה בובואר

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 21-71
  2. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A Biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 88-93
  3. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 121–127
  4. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 140–146
  5. ^ שירי לב-ארי, את לא נולדת פמיניסטית, באתר הארץ, 7 בינואר 2008
  6. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 155–167
  7. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 7–13
  8. ^ בלי המשחק המוקדם, באתר גלובס, 31 בינואר 2001
  9. ^ דן לחמן, בארבע עיניים - זאן-פול סארטר וסימון דה בובואר, אימגו מגזין מאמרים: כתב עת בנושאי תרבות ותוכן, 2008
  10. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 132
  11. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 249–255
  12. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 133–135
  13. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography,, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 277–280
  14. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007
  15. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 181-196
  16. ^ Notes on Beauvoir's America Day by Day (ארכיון)
  17. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 399-400
  18. ^ JUDITH THURMAN, Todd Akin and the Second Sex, The New Yorker, ‏27.08.2012
  19. ^ "Quelques pétitions ou lettres ouvertes pas sans équivoque", L'Express, ‏מארס 1979. ארכיון של המקור נעשה ב-4.4.2005. איחזור 22.8.2015
  20. ^ Doezema, Marie (2018-03-10). "France, Where Age of Consent Is Up for Debate". The Atlantic. ISSN 1072-7825. נבדק ב-2019-08-06.
  21. ^ Book Review – She Came To Stay by Simone de Beauvoir: A Full Review & Analysis (With Spoilers)
  22. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 270-271
  23. ^ Charlotte Moore, The Ethics of Ambiguity
  24. ^ ארנה קזין, "את לא נולדת אשה, את נעשית אשה", באתר הארץ, 2 באפריל 2001
  25. ^ סימון דה בובאר, חלק ראשון גורל, המין השני, כרך כרך ראשון, תל אביב: בבל, 2001
  26. ^ הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, ירושלים: כתר ספרים, 2007, עמ' 201-204 ; 177
  27. ^ Jack Reynolds, Understanding Existentialism, Routledge, 2006, עמ' 143 & 150 & 161, ISBN 978-1844650439
  28. ^ Deirdre Bair, Simone de Beauvoir: A biography, New York: A Touchstone Book, 1990, עמ' 383-388
  29. ^ The Mandarins
  30. ^ Simone de Beauvoir (1908—1986) (ארכיון)
  31. ^ Simone de Beauvior, The comin of Age, Patrick O'brain, 1970, עמ' 7
  32. ^ בלהה ברגמן, תמצית פרק הסיכום של "הזיקנה", באתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, 9 באוקטובר 2009
  33. ^ Edward Fullbrook & Kate Fullbrook, Applied Ethics II, Simone de Beauvoir: A Critical Itroduction, Polity Press, 1988, עמ' 141-148
  34. ^ Simone de Beauvoir's 'too intimate' novel to be published after 75 years, the Guardian, ‏2020-04-29 (באנגלית)
  35. ^ de Beauvoir, "America Day by Day", Carol Cosman (Translator) and Douglas Brinkley (Foreword), Berkeley: University of California Press, 1999. ISBN 9780520210677
  36. ^ Beauvoir, Simone de | Internet Encyclopedia of Philosophy (באנגלית אמריקאית)
  37. ^ הספר נכתב בשנת 1965 ונגנז, יצא לאור לראשונה ב-2013
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סימון_דה_בובואר&oldid=38623199"