לדלג לתוכן

מניפסט החלאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מניפסט החלאה
SCUM Manifesto
מידע כללי
מאת ואלרי סולאנס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור אנגלית
סוגה עיון
נושא פמיניזם רדיקלי עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה 1967 (הוצאה עצמית)
הוצאה בשפת המקור Olympia Press
תאריך הוצאה 1968
הוצאה בעברית
הוצאה רסלינג
תאריך 2005
תרגום עידית שורר
קישורים חיצוניים
מסת"ב מסת"ב 978-1859845530
הספרייה הלאומית 002489311
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מניפסט החלאה (באנגלית: SCUM Manifesto) הוא מניפסט פמיניסטי רדיקלי מאת ואלרי סולאנס, שפורסם ב-1967.[1][2] בספר, סולאנס טוענת שגברים הרסו את העולם, ושעכשיו על הנשים לתקן אותו. כדי להשיג מטרה זו, היא מציעה להקים את הארגון SCUM, ששם לו למטרה להפיל את החברה הפטריארכלית ולבטל את המין הגברי. מניפסט החלאה נחשב לרוב כסאטירי, אך מבוסס טיעונים פילוסופיים וחברתיים לגיטימיים.[3][4] הוא יצא לפחות ב-10 מהדורות באנגלית, ותורגם ללא פחות מ-13 שפות.

המונח "SCUM" (חלאות) הופיע על עמוד השער של המהדורה הראשונה בצורה של ראשי תיבות, "S.C.U.M", ונאמר שפירושם "האגודה למען חיתוך גברים" ("Society for Cutting Up Men").[5] סולאנס התנגדה לפרשנות זו, והתעקשה כי אין אלו ראשי תיבות, אף על פי שהם הופיעו כך גם במודעה שהיא כתבה על הספר לווילג' וויס ב-1967.[6] סולאנס קיימה סדרת מפגשי גיוס ל-SCUM בצ'לסי הוטל שם התגוררה, אבל עשור לאחר מכך אמרה שהארגון היה "רק טכניקה ספרותית", ושהוא מעולם לא התקיים באמת.[7]

המניפסט לא היה מוכר מאוד, עד שסולאנס ניסתה להרוג את אנדי וורהול ב-1968. אירוע זה הביא את תשומת לב הציבור גם למניפסט וגם לסולאנס עצמה.[8][9] בעוד מספר פמיניסטיות, כגון פלורנס קנדי וטי-גרייס אטקינסון, הגנו על סולאנס והחשיבו את המניפסט לביקורת לגיטימית על הסדר הפטריארכלי, אחרות, דוגמת בטי פרידן, חשבו שדעותיה של סולאנס קיצוניות מדי ומייצרות קיטוב. אף על פי שמניעיה של סולאנס בירי של וורהול נותרו לא ברורים, המניפסט עדיין נקשר לעיתים קרובות עם האירוע הזה.

היסטוריית פרסומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולאנס כתבה את מניפסט החלאה בין 1965 ל-1967.[10] ב-1967, היא הוציאה לאור את המהדורה הראשונה על ידי הדפסת אלפיים עותקים במימאוגרפיה, ומכירתם ברחובות של גריניץ' וילג' בניו יורק.[11][12][13] סולאנס ביקשה דולר אחד מנשים ושני דולר מגברים עבור כל ספר.[14][15][16] היא מכרה כך כ-400 עותקים.[14][15] באוגוסט באותה שנה, חתמה סולאנס על חוזה הוצאה לאור של רומן פרי עטה עם המו"ל מוריס גירודיאס, ואז ביקשה ממנו לקבל את מניפסט החלאה במקומו.[17]

המהדורה הרשמית הראשונה של המניפסט פורסם על ידי Olympia Press ב-1968. הוא כלל הקדמה מאת מוריס גירודיאס.[18] היו הבדלים דקים בין הגרסה של 1968 והמהדורה המצולמת של סולאנס.[19] בראיון בהווילג' וויס, סולאנס התלוננה שבמהדורה של אולימפיה לא הכניסו ושינו דברים ללא התייעצות עמה: "לא נכלל אף אחד מהתיקונים ... שרציתי, ואילו הרבה שינויים נוספים נעשו—כולם לרעה—וכן היו הרבה "שגיאות טיפוגרפיות": מילים ואפילו חלקים שלמים של משפטים שנשמטו, מה שגרם למעברים בין הטקסטים להיות חסרי פשר."[20] ב-1977, סולאנס פרסמה בהוצאה עצמית מהדורה "נכונה" אשר היה קרובה יותר לגרסה המקורית, וכללה מבוא שהיא כתבה.[21]

מניפסט החלאה יצא לאור לפחות 10 פעמים באנגלית, ותורגם למגוון שפות כולל קרואטית, צ'כית, פינית,[22] צרפתית, גרמנית, עברית, איטלקית, ספרדית, שוודית, טורקית,[23] פורטוגזית, הולנדית,[17] ודנית.[24] חלקים ממנו אף נכללו במספר אנתולוגיות פמיניסטיות,[25] כולל Sisterhood is Powerful: An Anthology of Writings From The Women's Liberation Movement (1970), אוסף של כתבים פמיניסטים רדיקליים בעריכתה של רובין מורגן.[26][27] Verso Books פרסמה מהדורה בשנת 2004, עם הקדמה מאת הפילוסופית הפמיניסטית אביטל רונאל.[28] ג'ון פורקיס וג'יימס בוון תיארו את מניפסט החלאה כ"פָּמְפְלֶט אשר הפך לאחד השורדים לאורך הזמן הרב ביותר בקרב פרסומים אנרכיסטיים".[29]

הוצאה בעברית
עיינו גם בפורטל:
פורטל פמיניזם

תוכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניפסט פותח בהצהרה הבאה:[30]

”מכיוון ש"החיים" בחברה הזו הם, במקרה הטוב, שעמום מוחלט, ואין אף פן של "החברה" שהוא רלוונטי לנשים, לא נותר לנקבות בעלות אחריות אזרחית ורצון בריגושים אלא להפוך את הממשלה, להיפטר משיטת הכסף, להחיל אוטומציה מוחלטת, ולהיפטר מהמין הזכרי. ”

סולאנס מתחילה בהצגת התאוריה של הזכר כ"נקבה לא שלמה" מחמת ליקוי גנטי בצורת כרומוזום Y.[31] על פי סולאנס, ליקוי גנטי זה גורם לזכרים מוגבלות רגשית, אגוצנטריות, וחוסר מסוגלות לתשוקה נפשית או אינטראקציה אותנטית. היא מתארת את הזכר כחסר אמפתיה, וחסר היכולת להתייחס לכל דבר מלבד התחושות הפיזיות שלו עצמו.[32] המניפסט ממשיך בטענה כי הזכר מבלה את חייו בניסיון להפוך לנקבה, ועל ידי כך להתגבר על נחיתותו. הוא עושה זאת על ידי "חיפוש מתמיד אחר הנקבה, בניסיונות להתיידד עמה, ורצון לחיות דרכה ובאיחוד עמה." סולאנס דוחה את פרויד ואת תאוריית קנאת הפין, וטוענת כי לגברים יש "קנאת כוס". סולאנס אז מאשימה את הגברים בכך שהפכו את העולם ל"ערימת חרא" ומציג רשימה ארוכה של תלונות.[33]

עיקר המניפסט מורכב מרשימה ארוכה של תלונות נגד המין הגברי. התלונות מחולקות לסעיפים הבאים:[34]

  • מלחמה
  • אדיבות, נימוס, ו"כבוד"
  • כסף, נישואין, זנות, עבודה, ומניעת אוטומציה בחברה
  • אבהות ומחלות נפש (פחד, פחדנות, ביישנות, ענווה, חוסר ביטחון, פסיביות)
  • דיכוי של האינדיבידואליות, חייתיות (חיי משפחה ואימהות) פונקציונליזם
  • מניעת פרטיות
  • בידוד, הפרברים ומניעת קהילתיות
  • קונפורמיות
  • סמכות הממשלה
  • פילוסופיה, דת ומוסר המבוססים על מין 
  • דעות קדומות (גזעית, אתנית, דתית, וכדומה) 
  • תחרותיות, יוקרה, סטטוס, השכלה פורמלית, בורות ומעמדות כלכליות וחברתיות
  • מניעת שיח 
  • מניעת חברות ואהבה 
  • "אמנות גדולה" ו"תרבות" 
  • מיניות 
  • שעמום 
  • סודיות, צנזורה, דיכוי של ידע ורעיונות, חשיפות 
  • חוסר אמון 
  • כיעור 
  • שנאה ואלימות
  • מחלות ומוות

עקב תלונות אלו, המניפסט מסיק שחיסולו של המין הגברי הוא צו המוסר.[35] הוא גם טוען כי על נשים להחליף את מערכת ה"כסף-עבודה" במערכת של אוטומציה, כזו שתוביל לקריסתה של הממשלה ואובדן כוחם של גברים על נשים.[36]

על מנת להשיג מטרות אלו, המניפסט מציע הקמת חזית מהפכנית של נשים. הכוח החלוצי הזה נקרא בשם SCUM (חלאה/חלאות). המניפסט טוען כי על החלאות לנקוט בפעולה ישירה וטקטיקות של חבלה ולא באי-ציות אזרחי, מכיוון שאי-ציות מסוג זה הוא אפקטיבי רק עבור שינויים קטנים בחברה. על מנת להרוס את המערכת, פעולה אלימה היא הכרחית: "אם החלאות אי פעם יצעדו, זה יהיה על הפנים מטופשות והמחליאות של הנשיא; אם החלאות אי פעם יכו, זה יהיה בחושך עם סכין חדה."[37]

המניפסט מסתיים בתיאור של אוטופיה עתידנית, שנשלטת על ידי נשים, בה, בסופו של דבר, אין גברים. אין כסף, ומחלות ומוות הם נחלת העבר. המניפסט טוען כי זה לא רציונלי עבור גברים להגן על השיטה הקיימת, ושעליהם לפיכך לקבל את הצורך בהשמדתם.[38]

SCUM כטכניקה ספרותית 

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 בראיון בווילג' וויס, סולאנס הצהירה כי החלאות הן "רק טכניקה ספרותית. אין ארגון שנקרא SCUM—אף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה."[39] סולאנס אמרה בנוסף: "חשבתי על זה כעל מצב נפשי... [בכך ש]נשים שחושבות באופן מסוים הן חלק מ-SCUM... [ו]גברים שחושבים בצורה מסוימת הם חלק מכוח העזר של SCUM."[40]

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרים, חוקרים, ועיתונאים ניתחו את המניפסט ואת הצהרותיה של סולאנס. פרופ' דנה הלר כתבה שלסולאנס "חזון חברתי אנרכיסטי"[41] ושהמניפסט כלל "תאוריות כמעט-אוטופיות", ו"חזון אוטופי של עולם שבו מיכון ומערכות של רבייה המונית ייתרו עבודה, יחסי מין, ואת המערכת הכספית המיושנת."[42] על פי מבקרת הווילג' וויס ב. רובי ריץ', "SCUM הוא חזון עולמי בלתי מתפשר" אשר מבקר גברים על כשלים רבים, כולל מלחמה וכישלון בריפוי מחלות;[14] שרבות מהנקודות, אך לא כולן, "מדויקות למדי";[14] על פי ג'נט ליון, המניפסט "מעמיד נשים 'משוחררות' ... נגד נשים 'שטופות מוח'".[43]

המבקרת הפמיניסטית ג'רמיין גריר כתבה שלטענת סולאנס, גם גברים וגם נשים מנותקים מאנושיותם[44] וכי גברים רוצים להיות כמו נשים.[45] אליס אקולס כתבה שעל פי המניפסט מגדר הוא אבסולוטי ומהותי, ולא קונסטרוקציה יחסית.[46]

הלר טענה כי המניפסט מראה את ניתוקן של נשים ממשאבים כלכליים ותרבותיים בסיסיים, ושבגלל השעבוד הפסיכולוגי לגברים, נשים מנציחות את הנתק. רוברט מרמורשטיין כתב בווילג' וויס שבין המסרים העיקריים של SCUM הוא ש"גברים הרסו את העולם" וש"הם כבר לא הכרחיים (גם מבחינה ביולוגית)". שרון ג'נסן כתבה שבעיני סולאנס גברים הם "נחותים ביולוגית".[47] על פי לורה וינקיל, המניפסט מבקש את הפיכת הקפיטליזם ההטרוסקסואלי, ושאמצעי הייצור יישלטו על ידי נשים.[48] ג'נסן מתארת את התוכנית של האוטופיה הנשית העתידית כבלתי-אלימה, ומבוססת על סירובן של נשים ליטול חלק בכלכלה הנוכחית והיפרדותן מגברים, דבר שיביס את כוחות המשטרה והצבא, ושאם סולידריות בין נשים תהיה מספקת, נשים יוכלו לקחת משרות בהן יעשו "unwork" (אי-יצרנות), שתגרום לקריסה מערכתית.[49] בעיתון דיילי ניוז הכתבים פרנק בורקינה והנרי לי, יומיים לאחר שסולאנס ירתה בוורהול, כתבו שסולאנס "עורכת מסע צלב למען עולם חד-מיני, החופשי מגברים".[50] וינקיל טוענת שתוכניתה של סולאנס היא דווקא מהפכה אלימה של נשים. פרופ' ג'ינט קסטרו מצאה את המניפסט "צ'רטר של אלימות פמיניסטית", ותומך היסטריה טרוריסטית. על פי ג'נסן, סולאנס מציגה גברים כחיות שצריך לצודם, באמצעות כלי נשק שהם "סמלים פאליים שמופנים נגד גברים".[51] ריץ' וקסטרו לא התייחסו לתוכנית להשמדת גברים ברצינות, וחשבו שזו סאטירה.

חוקרים רבים בחרו להתייחס דווקא למשמעות של הזעם. אמנם, על פי ליון, המניפסט הוא ציני ושנון,[52] אך סיגל כתבה שהמניפסט "מביע זעם נשי בוטה"[53] וג'נסן סברה שהמניפסט הוא "מזעזע" ועוצר נשימה.[54] ריץ' תיארה את סולאנס כ"יחידת הרס של אישה אחת"[55] וסיגל כתב שעמדתה "מביאה לידי ביטוי אי-שביעות רצון כללי ממחאה לא אלימה באמריקה."[56] ריץ' כתבה שהמניפסט הציג את "הייאוש והכעס" של נשים, ומקדם את הפמיניזם[55]

ארגון SCUM

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולאנס ארגנה "פורום SCUM ציבורי" אליו הגיעו כ-40 אנשים, בעיקר גברים, להם קראה סולאנס "קריפרים" ו"מזוכיסטים";[57] בארגון לא היו חברים חוץ ממנה.[55] 

מודעה שפרסמה סולאנס בווילג' וויס, 27 באפריל 1967

השפעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניפסט, כותבת ליון, הוא גם "ידוע לשמצה, וגם בעל השפעה", והיה "לאחד הטקסטים הראשונים ואחד הקיצוניים" שנכתבו על ידי "זרמים שונים של תנועת שחרור הנשים האמריקאית". על פי ליון, "עד שנת 1969, המניפסט כבר הפך לסוג של תנ"ך" של תא 16, בבוסטון.[52] על פי מאמר מ-2012 מאת ארתור גולדווג מהמרכז המשפטי לדרום העני, "סולאנס ממשיכה להיקרא ולהיות מצוטטת במעגלים פמיניסטים מסוימים".[58]

ב-20 במאי 2022, במהלך פסטיבל הקולנוע בקאן שבצרפת, פרצה אישה עירומה בצעקות לשטיח האדום שנפרש לקראת בכורת סרט הקולנוע "שלושת אלפים שנים של כמיהה" (אנ'), במחאה על מקרים של אלימות מינית שמבצעים חיילים רוסים באוקראינה, על פי ידיעות שנפוצו. גופה של האישה היה צבוע בצבעי דגל אוקראינה, עם הכתובת "הפסיקו לאנוס אותנו", ועל גבה המילה "SCUM". קבוצת אקטיביסטיות צרפתיות שהזדהתה בכינוי "SCUM" צייצה בחשבון הטוויטר הרשמי שלה הודעה, לפיה שהאישה היא פעילה בקבוצה. בתקשורת ציון שחשבון הטוויטר נוצר כחודש בלבד קודם לפסטיבל.[59]

סרטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מניפסט החלאה" הוא גם שמו של סרט קצר משנת 1976 בבימויה של קרול רוסופוליס ודלפין סייריג. בסרט, סייריג מקריאה כמה קטעים מן התרגום הצרפתי של המניפסט.[60]

וורהול עשה סאטירה מכל אירוע הירי, בסרטו בשם "נשים במרד", בו ישנה קבוצה המתקשרת לארגונה של סולאנס, P.I.G, (Politically Involved Girlies (ילדות מעורבות פוליטית) על משקל S.C.U.M.

עבודתה של סולאנס ומערכת היחסים שלה עם וורהול מתוארים בסרט משנת 1996,I Shot Andy Warhol, אשר חלק משמעותי ממנו מתייחס למניפסט החלאה, ולמחלוקות בין סולאנס לוורהול לגבי מה מהות להיות סופר.

טלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוכנית האנימציה הטלוויזיה אנימציה The Venture Bros, בפרק "Viva Los Muertos!", משתתפת דמות בשם ואל אשר מצטטת ישירות מתוך המניפסט לאורך הפרק.[61]

ספרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור הכותרת של אוסף סיפוריו הקצרים, "מוחות של חולדות", מייקל בלומליין משתמש במניפסט החלאה כדי להמחיש את השנאה העצמית של גיבור הסיפור וכן את שנאתו למגדר שלו.

ב-2006, הסופרת השוודית שרה שטרידסברג פרסמה רומן סמי-ביוגרפי על ואלרי סולאנס, Drömfakulteten (סגל החלומות), שבו מוזכר המניפסט מספר פעמים,[62] וכן מצוטטים חלקים ממנו.

ניק קייב אמר שבדרך בה סולנאס רואה גבריות וגברים, בתור כאלה שנמצאים באמצע בין בני אדם לקופים, יש הבטים שצלצלו באוזניו נכון, וברומן שלו "מותו של באני מונרו" הגיבור הוא התגלמות הזכר לפי ואלרי סולאנס.[63]

מוזיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעטיפת תקליטור הבכורה של מאניק סטריט פריצ'רז יש ציטוט של סולאנס. להקת הפאנק ביג אין ג'פאן שאבו את ההשראה לשירם "האגודה למען חיתוך גברים" מהספר. הלהקה הבריטית .S.C.U.M קרויה על שם המניפסט.[64] באלבום משנת 2006 של להקת מטמוס, ישנו שיר בשם "מאסה לוואלרי סולאנס", ובו ציטוטים ממניפסט החלאה.[65] השיר "גיבור צבא ההגנה" של הלהקה הישראלית פוליאנה פרנק נפתח בדקלום ציטוט מתורגם מתוך המניפסט.

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Castro, Ginette (1990). American Feminism: A Contemporary History. Translated by Elizabeth Loverde-Bagwell. New York, NY: New York University Press. ISBN 0-8147-1448-X. (translated from Radioscopie du féminisme américain (Paris, France: Presses de la Fondation Nationale des Sciences Politiques, 1984)
  • Davis, Debra Diane (2000). Breaking up [at] Totality: a Rhetoric of Laughter. Carbondale, IL: Southern Illinois University Press. ISBN 0809322285.
  • Dexter, Gary (2007). Why not Catch-21?: The Stories behind the Titles. London: Frances Lincoln. ISBN 978-0-7112-2796-5.
  • Drake, Temple; Kerekes, David (2004). Headpress Guide to the Counterculture: A Sourcebook for Modern Readers. Manchester: Headpress. ISBN 1900486350.
  • Echols, Alice (1983). "The new feminism of yin and yang". In Ann Barr Snitow, Christine Stansell & Sharon Thompson (ed.). Powers of Desire: The Politics of Sexuality. New York, NY: Monthly Review Press. ISBN 0-85345-610-0.
  • Echols, Alice (1989). Daring to Be Bad: Radical Feminism in America 1967–1975. Minneapolis, MN: University of Minnesota Press. ISBN 0-8166-1787-2.
  • Fahs, Breanne (2014). Valerie Solanas. The Feminist Press. ISBN 9781558618480.
  • Faso, Frank; Lee, Henry (5 ביוני 1968). "Actress defiant: 'I'm not sorry'". Vol. 49, no. 297. New York Daily News. {{cite news}}: (עזרה)
  • Greer, Germaine (1971). The Female Eunuch. New York, NY: McGraw-Hill.
  • Harding, James Martin (2010). "Forget Fame. Valerie Solanas, the Simplest Surrealist Act, and the (Re)Assertion of Avant-Garde Priorities". Cutting Performances: Collage Events, Feminist Artists, and the American Avant-Garde. Ann Arbor: University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-11718-5.
  • Heller, Dana (2008). "Shooting Solanas: radical feminist history and the technology of failure". In Victoria Hesford & Lisa Diedrich (ed.). Feminist Time against Nation Time: Gender, Politics, and the Nation-State in an Age of Permanent War. Lanham, MD: Lexington. ISBN 978-0-7391-1123-9.
  • Hewitt, Nancy A. (2004). "Solanas, Valerie". In Susan Ware & Stacy Lorraine Braukman (ed.). Notable American Women: A Biographical Dictionary Completing the Twentieth Century. Cambridge, MA: Belknap Press. ISBN 0-674-01488-X.
  • Hoberman, J. (2003). The Magic Hour: Film at Fin de Siècle. Philadelphia, PA: Temple University Press. ISBN 1-56639-996-3.
  • Jansen, Sharon L. (2011). Reading Women's Worlds from Christine de Pizan to Doris Lessing: a Guide to Six Xenturies of Women Writers Imagining Rooms of Their Own. New York, NY: Palgrave Macmillan. ISBN 978-0-230-11066-3.
  • Lord, Catherine (2010). "Wonder Waif Meets Super Neuter". October (journal) (132): 135–163. doi:10.1162/octo.2010.132.1.135.
  • Lyon, Janet (1991). Transforming manifestoes: a second-wave problematic. Yale Journal of Criticism. Vol. 5. pp. 101–127.
  • Marmorstein, Robert (13 ביוני 1968). "SCUM goddess: a winter memory of Valerie Solanis". The Village Voice: 9–20. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Penner, James (2011). Pinks, Pansies, and Punks: The Rhetoric of Masculinity in American Literary Culture. Bloomington, IN: Indiana University Press. ISBN 978-0-253-22251-0.
  • Purkis, Jon; Bowen, James (1997). Twenty-First Century Anarchism: Unorthodox Ideas for a New Millennium. London: Cassell. ISBN 978-0304337422.
  • Rich, B. Ruby (1993). "Manifesto destiny: drawing a bead on Valerie Solanas". Voice Literary Supplement. New York, NY: The Village Voice. 119: 16–17. (review of Valerie Solanas' SCUM Manifesto)
  • Ronell, Avitel (2004). "Deviant payback: the aims of Valerie Solanas". SCUM Manifesto. London: Verso. ISBN 1-85984-553-3.
  • Siegel, Deborah (2007). Sisterhood, Interrupted: From Radical Women to Grrls Gone Wild. New York, NY: Palgrave Macmillan. ISBN 978-1-4039-8204-9.
  • Singleton, Carl; Knight, Jeffrey A.; Wildin, Rowena (1999). The Sixties in America. Pasadena, CA: Salem Press. ISBN 0-89356-982-8.
  • Smith, Howard; Van der Horst, Brian (25 ביולי 1977). "Scenes: Valerie Solanas interview". The Village Voice. XXII (30). {{cite journal}}: (עזרה)
  • Solanas, Valerie (1968). SCUM Manifesto. Olympia Press.
  • Winkiel, Laura (1999). "The 'Sweet Assassin' and the Performative Politics of SCUM Manifesto". In Patricia Juliana Smith (ed.). The Queer Sixties. New York: Routledge. ISBN 978-0-472-11718-5.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Penner (2011), p. 232
  2. ^ Jansen (2011), pp. 137 & 134 and see pp. 6, 129–160 (ch. 6, esp. pp. 131–135, 137–142, 145–148, & 150–160), 208 & 218.
  3. ^ Castro (1990), pp. 73–74
  4. ^ Ronell (2004), pp. 1–31
  5. ^ Jansen (2011), pp. 159–160
  6. ^ Fahs (2014), p. 85
  7. ^ Fahs (2014), p. 306
  8. ^ Drake & Kerekes (2004), p. 199
  9. ^ Bernstein Weiss, Tracey (1978). The Rhetoric of Radical Feminism: A Pentadic Analysis of the Inception of a Rhetorical Movement. Temple University. p. 3.
  10. ^ Fahs (2014), p. 61
  11. ^ Winkiel (1999), p. 62
  12. ^ Castro (1990), p. 264 (Chronology)
  13. ^ Singleton, Knight & Wildin (1999), p. 636
  14. ^ 1 2 3 4 Rich (1993), p. 16
  15. ^ 1 2 Marmorstein (1968), p. 10
  16. ^ Jansen (2011), p. 139 and see p. 146
  17. ^ 1 2 Jansen (2011), p. 156
  18. ^ Solanas (1968)
  19. ^ Jansen (2011), pp. 140–142
  20. ^ Valerie Solanas Replies, in Smith, Howard, & Brian Van der Horst, Scenes, in The Village Voice, vol.
  21. ^ Jansen (2011), pp. 140–142 ("CORRECT" in capitals).
  22. ^ Jarla, Pertti (30 בספטמבר 2011). "Vintage vihapuhe (Vintage hate speech)". Suomen Kuvalehti (בפינית). אורכב מ-המקור ב-31 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ Lord (2010)
  24. ^ "Denne bog burde slet ikke tildeles hjerter (This book should not be awarded hearts)". Politiken (בדנית). 8 במרץ 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Hewitt (2004), p. 603
  26. ^ Morgan, Robin, ed., Sisterhood Is Powerful: An Anthology of Writings From the Women's Liberation Movement (N.Y.: Random House, 1st ed. 1970), pp. 514–519.
  27. ^ Heller (2008), p. 165 (and see pp. 15–16), citing as excerpting SCUM Manifesto Kolmar, Wendy, & Frances Bartkowski, eds., Feminist Theory: A Reader (Mountain View, Calif.: Mayfield, 2000), & Albert, Judith Clavir, & Stewart Edward Albert, eds., The Sixties Papers: Documents of a Rebellious Decade (1984).
  28. ^ Solanas, Valerie; Avital Ronell (2004). SCUM manifesto. London: Verso. ISBN 1-85984-553-3.
  29. ^ Purkis; Bowen (1997), p. 93
  30. ^ Solanas, Valerie, SCUM Manifesto (1967), p. [1] (self-published) (copy from Northwestern University).
  31. ^ Solanas (1968), p. 31
  32. ^ Solanas (1968), pp. 32–33
  33. ^ Solanas (1968), pp. 34–35
  34. ^ Solanas (1968), pp. 35–67
  35. ^ Solanas (1968), pp. 67–70
  36. ^ Solanas (1968), pp. 70–71, 80–81
  37. ^ Solanas (1968), pp. 71–80
  38. ^ Solanas (1968), pp. 80–84
  39. ^ Smith & Van der Horst (1977), p. 32 (words "'the society'" by interviewer S (Scenes) & other words by V (Valerie)) (microfilm).
  40. ^ Smith & Van der Horst (1977), p. ;32
  41. ^ Heller (2008), p. 158
  42. ^ Heller (2008), p. 165
  43. ^ Lyon (1991), p. 106 and see p. 107.
  44. ^ Greer (1971), p. 307 "Solanas argued that 'men and women [were "divide[d]"] from humanity'; '[to] allow ... women to move back to humanity[,] ... they exterminate men.'"
  45. ^ Greer (1971), p. 99 (Solanas said "that men covet all that women are, seeking degradation and effeminization at their hands.") and see p. 81, p. 99 n. 6 citing Solanas (1968), p. 73 .
  46. ^ Echols (1983), p. 440
  47. ^ Jansen (2011), p. 150
  48. ^ Winkiel (1999), pp. 68 ("the rhetoric [of the Manifesto ] polemically urges the complete overthrow of heterosexual capitalism") & 78 (including "SCUM females .... tak[ing] ... over the means of production")
  49. ^ Jansen (2011), p. 151
  50. ^ Faso & Lee (1968), p. 42
  51. ^ Jansen (2011), pp. 147–148 (Solanas posited men as animals who will be stalked and killed as prey, the killers using weapons as "phallic symbols turned against men") (emphasis so in original)) ("men are the real animals", per p. 148 and see p. 208).
  52. ^ 1 2 Lyon (1991), p. 106
  53. ^ Siegel (2007), p. 26
  54. ^ Jansen (2011), p. 133 and see p. 155 ("visceral responses").
  55. ^ 1 2 3 Rich (1993), p. 17
  56. ^ Siegel (2007), p. 26, referring to "the stances taken by the likes of Solanas and The Weathermen".
  57. ^ Marmorstein (1968), p. 10 .
  58. ^ Goldwag, Arthur (15 במאי 2012). "Intelligence Report Article Provokes Fury Among Men's Rights Activists". Hatewatch. Montgomery, Alab.: Southern Poverty Law Center. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ Wiseman, Andreas (May 20, 2022). Activist Removed From Cannes Red Carpet Following Naked Protest Against Sexual Violence In Ukraine. Deadline Hollywood, retrieved May 21, 2022
  60. ^ Biet, Christian; Olivier Neveux (2007). Une histoire du spectacle militant: théâtre et cinéma militants 1966-1981 (בצרפתית). Entretemps. p. 294. ISBN 2-912877-63-6.
  61. ^ E. J. Feddes (2013). "The Venture Bros. – "Viva Los Muertos!"". Spunkybean.
  62. ^ Rosenberg, Tiina (בדצמבר 2010). "Still Angry after All These Years, or Valerie Solanas under Your Skin" (PDF). Theatre Journal. 62 (4): 529–534. {{cite journal}}: (עזרה)
  63. ^ Nick Cave's Bunny Novel No Soft Touch, on Q (CBC News (CBC Radio-Canada)), last updated September 17, 2009, 10:14 p.m.
  64. ^ "S.C.U.M. - Whitechapel (2011)". Recent blog singles. New Music United. 2011.
  65. ^ "Tract for Valerie Solanas". אורכב מ-המקור ב-26 ביולי 2006. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מניפסט_החלאה&oldid=37839176"