אן ל'ווילייה

אן ל'ווילייה
Anne L'Huillier
לידה	16 באוגוסט 1958 (בת 66); פריז, צרפת
שם לידה	Anne Geneviève L'Huillier
ענף מדעי	פיזיקה, attophysics, ultrafast imaging
מקום לימודים	אוניברסיטת פייר ומארי קירי (1986); École normale supérieure de Fontenay-aux-Roses ;
מנחה לדוקטורט	Bernard Cagnac
מוסדות	אוניברסיטת לונד (1 בינואר 1997); אוניברסיטת לונד (1 ביולי 1995–31 בדצמבר 1996) ;
תלמידי דוקטורט	Philippe Balcou
פרסים והוקרה	אות מסדר כוכב הקוטב - מפקד הצלב הגדול (21 במרץ 2024); פרס דייוויסון-גרמר בפיזיקה אטומית ופיזיקת פני שטח (2024); מפקדת בלגיון הכבוד (29 בדצמבר 2023); פרס נובל לפיזיקה (2023); קצינה בלגיון הכבוד (29 בדצמבר 2022); פרס חזית הידע של קרן BBVA (2022); פרס וולף לפיזיקה (2022); פרס מקס בורן (2021); Emmy Noether Distinction for Women in Physics (2014); פרס קרל צייס (2013); אבירה בלגיון הצרפתי; פרס לוריאל-אונסק״ו לנשים במדע (2011); עמית החברה הפיזיקלית האמריקאית; חבר באגודה האמריקאית לאופטיקה; Göran Gustafsson Prize for physics (1998) ;
בן או בת זוג	Claes-Göran Wahlström (16 ביולי 1994–?)
	אתר רשמי

אן לְ'וִוילִיֶיה (בצרפתית: Anne L'Huillier; נולדה ב-16 באוגוסט 1958 בפריז שבצרפת) היא פיזיקאית צרפתייה ופרופסור לפיזיקה אטומית באוניברסיטת לונד, כלת פרס נובל לפיזיקה לשנת 2023, הנמצאת בחזית מדעי הלייזר המהירים (אנ') ומובילה בה מחקרים פורצי דרך.^[1]

ביוגרפיה

אן ל'ווילייה נולדה ב-1958 וגדלה בפריז שבצרפת. בשנת 1977 למדה מתמטיקה במוסד הצרפתי ללימודים גבוהים (אנ') בפונטייני-או-רוז (אנ') ובהמשך למדה לתואר שני בפיזיקה תאורטית באוניברסיטת פייר ומארי קירי בפריז. לאחר ההשכלה התאורטית החליטה ל'ווילייה להיכנס לפיזיקה אטומית ניסיונית עבור התזה שלה.^[1]

קריירה מקצועית

את הפוסט-דוקטורט שלה העבירה ל'ווילייה בשנת 1986 במכון צ'למרס לטכנולוגיה (אנ') שבגטבורג, שוודיה, ובאותה השנה הגישה את התזה שלה בנושא יינון רב-פוטוני-מרובה, שהוא תהליך בו אטומים הופכים ליונים (אטומים בעלי מטען חשמלי) בעזרת כמות רבה של פוטונים - חלקיקים יסודיים המהווים את הקוונטום של השדה האלקטרומגנטי ונשאי הכוח של הכוח האלקטרומגנטי. ל'ווילייה קיבלה משרה קבועה כחוקרת ב- CEA (French Alternative Energies and Atomic Energy Commission) ב-1986. בשנת 1988 המשיכה את הפוסט דוקטורט שלה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. בשנת 1987 השתתפה בניסוי בו נצפו הרמוניות (אנ') גבוהות (כלומר אותות חוזרים, מעין גלי תדר) לראשונה באמצעות מערכת לייזר פיקוס-שנייה (אנ'), שהיא מערכת לייזר המשתמשת בגביש המשמש כאמצעי שריפת לייזרים במצב מוצק. היא הוקסמה מהניסוי והחליטה להקדיש לכך את המחקר שלה (ועדיין מקדישה אותו לכך 23 שנה מאוחר יותר).^[2]

בשנת 1988, ל'ווילייה שיתפה פעולה בניסוי במרכז לחקר הגרעין הצרפתי (אנ') בסאקליי (אנ') בצרפת עם מערכת לייזר במצב פיקוס-שניות מוצקה (אנ'), שהייתה בין הראשונות לייצר הרמוניה מסדר גבוה (אנ') בגזים. ייצור הרמוניה מסדר גבוה היא תהליך לא ליניארי שבמהלכו מואר יעד (גז, פלזמה או מדגם מוצק) באמצעות דופק לייזר אינטנסיבי, ובתהליך זה פולט היעד הרמוניות גבוהות. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1992, במתקן הלייזר העוצמתי הגבוה של לונד בדרום שוודיה, עבדה ל'ווילייה עם לייזר ספיר-טיטניום (אנ'), שהוא לייזר הניתן להתאמה הפולט אור אדום וכמעט אינפרא אדום בטווח שבין 650 ל-1,100 ננומטר. לייזרים כאלה משמשים בעיקר במחקר מדעי בגלל כושר ההתאמה שלהם ויכולתם לייצר פולסים אולטרה-קצרים. מערכת זו הייתה אחת ממערכות הפמטו-שנייה (אנ') בעלת העוצמה השנייה בגובהה באירופה. היא ביקרה כמדענית אורחת במעבדה הלאומית לורנס ליברמור (אנ') בשנת 1993. בשנת 1994 עברה לשוודיה, שם עבדה באוניברסיטת לונד כמרצה בשנת 1995 ומונתה לפרופסור בשנת 1997.^[1]

בשנת 2005 השיגה קבוצת המחקר של ל'ווילייה את מה שהיה אז אחד מקטעי האור הקצרים ביותר, 170 אטו-שניות (אנ'), באמצעות ייצור הרמוני גבוה. בשנת 2013 זכתה ל'ווילייה בפרס קארל צייס, הפרס היוקרתי ביותר בתחום האופטיקה. כאשר הכריזו על הזוכה, אמרו השופטים: "פרופ' ל'ווילייה לא רק הציגה את תאוריית טכנולוגיית האטו-שניות, אלא גם הוכיחה אותה בפועל בעזרת ניסויים". השופטים תיארו את עבודתה כמפתח להמשך התקדמות בטכנולוגיה הזו - כיוון שניתן להשתמש בדחפי האטו-שנייה של'ווילייה מצאה כדי לצפות בתנועת אלקטרונים בתוך אטומים או מולקולות בזמן אמת, מחקרה מהווה מרכיב עיקרי בהמשך התפתחות הטכנולוגיה ובהבנת תנועות פיזיות כלליות או תגובות כימיות ברמה האטומית. הטכנולוגיה שלה יכולה לתת לנו את האפשרות לצלם קטעי וידאו אולטרה-קצרים מתוך הפנים של אטומים ומולקולות. ל'ווילייה מובילה עד היום קבוצה העוסקת בפיזיקה של אטו-שניות (אנ'),ענף של פיזיקה שבו פולסים באורך אופייני של אטו-שנייה (10⁻¹⁸ שניות) של אלקטרונים או פוטונים משמשים לבדיקת תהליכים דינמיים בחומר ברזולוציית זמן חסרת תקדים, המאפשרת לחקור את תנועות האלקטרונים בזמן אמת.^[3]^[4]

פרסים והוקרה^[5]

פרס יוליוס שפרינגר (2003)
חברות באקדמיה השוודית למדעים (אנ') (2004)
חברות בוועדת הנובל לפיזיקה (אנ') (2007–2015)
פרס לוריאל-אונסק"ו לנשים במדע (2011)
פרס קארל צייס (2013)
מדליית בלז פסקל (אנ') (2013)
תואר כבוד באוניברסיטת פייר ומארי קירי (UPMC) (אנ'), פריז. (2013)
חברה זרה של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית (2018)
פרס וולף בפיזיקה^[6] (2022)
פרס נובל בפיזיקה (2023)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אן ל'ווילייה בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של אן ל'ווילייה (באנגלית)
אן ל'ווילייה, באתר פרס נובל (באנגלית)
אן ל'ווילייה, באתר ResearchGate
אן ל'ווילייה, באתר גוגל סקולר

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ lund university website, atomic physics
^ national academy of science website
^ PNAS website
^ Professor Anne L'Huillier Receives the Carl Zeiss Research Award, imaging & microscopy
^ academia-net
^ עידו אפרתי ונעמה ריבה, מביטחון תזונתי ועד תקשורת בין תאית: הוכרזו הזוכים בפרסי וולף לשנת 2022, באתר הארץ, 8 בפברואר 2022

[הערה_מספר_26784060:0-1] ¹ ² ³ lund university website, atomic physics

[2] tional academy of science website

[3] PNAS website

[4] Professor Anne L'Huillier Receives the Carl Zeiss Research Award, imaging & microscopy

[5] -net

[6] עידו אפרתי ונעמה ריבה, מביטחון תזונתי ועד תקשורת בין תאית: הוכרזו הזוכים בפרסי וולף לשנת 2022, באתר הארץ, 8 בפברואר 2022

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

זוכי פרס נובל לפיזיקה
1901‏-1925	רנטגן (1901) • לורנץ, זימן (1902) • בקרל, פ' קירי, מ' קירי (1903) • ריילי (1904) • לנארד (1905) • תומסון (1906) • מייקלסון (1907) • ליפמן (1908) • מרקוני, בראון (1909) • ואלס (1910) • וין (1911) • דאלן (1912) • אונס (1913) • לאואה (1914) • ה' בראג, ל' בראג (1915) • לא חולק (1916) • ברקלה (1917) • פלאנק (1918) • שטארק (1919) • גיום (1920) • איינשטיין (1921) • בוהר (1922) • מיליקן (1923) • סיגבאן (1924) • פרנק, הרץ (1925)
1926‏-1950	פרן (1926) • קומפטון, וילסון (1927) • ריצ'רדסון (1928) • ברויי (1929) • רמאן (1930) • לא חולק (1931) • הייזנברג (1932) • שרדינגר, דיראק (1933) • לא חולק (1934) • צ'דוויק (1935) • הס, אנדרסון (1936) • דייוויסון, תומסון (1937) • פרמי (1938) • לורנס (1939) • לא חולק (1942–1940) • שטרן (1943) • רבי (1944) • פאולי (1945) • ברידג'מן (1946) • אפלטון (1947) • בלקט (1948) • יוקאווה (1949) • פאוול (1950)
1951‏-1975	קוקרופט, וולטון (1951) • בלוך, פרסל (1952) • זרניקה (1953) • בורן, בותה (1954) • לם, קוש (1955) • שוקלי, ברדין, בראטיין (1956) • יאנג, לי (1957) • צ'רנקוב, פרנק, תם (1958) • סגרה, צ'מברלין (1959) • גלייזר (1960) • הופסטדטר, מסבאואר (1961) • לנדאו (1962) • ויגנר, גופרט-מאייר, ינסן (1963) • טאונס, באסוב, פרוכורוב (1964) • טומונאגה, שווינגר, פיינמן (1965) • קסטלר (1966) • בתה (1967) • אלוורז (1968) • גל-מאן (1969) • אלפוון, נל (1970) • גאבור (1971) • ברדין, קופר, שריפר (1972) • אסאקי, גיאור, ג'וזפסון (1973) • רייל, יואיש (1974) • בוהר, מוטלסון, ריינווטר (1975)
1976‏-2000	ריכטר, טינג (1976) • אנדרסון, מוט, ולק (1977) • קפיצה, פנזיאס, וילסון (1978) • גלאשו, סלאם, ויינברג (1979) • קרונין, פיץ' (1980) • בלומברגן, שולוב, סיגבאן (1981) • וילסון (1982) • צ'נדארסקאר, פולר (1983) • רוביה, מיר (1984) • קליצינג (1985) • רוסקה, ביניג, רורר (1986) • בדנורץ, מילר (1987) • לדרמן, שוורץ, שטיינברג (1988) • רמזי, דמלט, פאול (1989) • פרידמן, קנדול, טיילור (1990) • דה-זֶ'ן (1991) • שרפק (1992) • האלס, טיילור (1993) • ברוקהאוז, שול (1994) • פרל, ריינס (1995) • לי, אושרוף, ריצ'רדסון (1996) • צ'ו, טנוג'י, פיליפס (1997) • לפלין, שטורמר, צוי (1998) • 'ט הופט, פלטמן (1999) • אלפרוב, קרמר, קילבי (2000)
2001-היום	קורנל, קטרלה, וימן (2001) • דייוויס, קושיבה, ג'אקוני (2002) • אבריקוסוב, גינזבורג, לגט (2003) • גרוס, פוליצר, וילצ'ק (2004) • גלאובר, הול, הנש (2005) • מאת'ר, סמוט (2006) • פר, גרינברג (2007) • נאמבו, קובאיאשי, מסקאווה (2008) • קאו, בויל, סמית' (2009) • גיים, נובסלוב (2010) • פרלמוטר, שמידט, ריס (2011) • הרוש, וינלנד (2012) • אנגלר, היגס (2013) • אמאנו, אקסאקי, נקמורה (2014) • קג'יטה, מקדונלד (2015) • ת'אולס, הולדיין, קוסטרליץ (2016) • וייס, בריש, ת'ורן (2017) • אשקין, מורו, סטריקלנד (2018) • קלו, מאיור, פיבלס (2019) • פנרוז, גז, גנצל (2020) • מנבה, האסלמן, פאריזי (2021) • אספה, קלאוזר, ציילינגר (2022) • אגוסטיני, קראוס, ל'ווילייה (2023) • ג'ון ג'וזף הופפילד, ג'פרי הינטון (2024)

ביוגרפיה

קריירה מקצועית

פרסים והוקרה[5]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

פרסים והוקרה^[5]