פיתוי (הלכה)

דין מפתה
(מקורות עיקריים)

מקרא	שמות, כ"ב, ט"ו–ט"ז
משנה תורה	ספר נשים, הלכות נערה בתולה, פרק א'-ב'
שולחן ערוך	אבן העזר, סימן קע"ז
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ר"כ ספר החינוך, מצווה ס"א

מפתה על פי ההלכה הוא אדם ששידל בתולה פנויה לקיים איתו יחסי מין. ישנה מצוות עשה מהתורה לחייב את המפתה לשלם לאבי הנערה קנס של חמישים שקל (מידת משקל מקראית) כסף (במערכת המידות של התלמוד - סלע), או לשאת אותה לאישה, בכפוף להסכמתה ולהסכמת אביה.

המקור בתורה

מקור המצווה בפסוק: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ, מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה; אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים ט"ו–ט"ז).

מעשה אמנון ותמר מגלה קירבה ללשון חוק פיתוי הבתולה, וכן ללשון חוק אינוס הבתולה שבדברים כב, כח-כט. אמנון ביקש לפתות את תמר הבתולה; משלא עלה בידו לפתותה, אנסה, ולבסוף אף שילחה מעל פניו (ולא לקחה לו לאשה). המילה "בתולה" (שמ"ב יג, יח) מופיעה בשני החוקים הנזכרים. לדברי תמר "אל תענני" (יג, יב) יש להשוות את הביטוי "תחת אשר עינה" (דברים כב, כט), וטרוניית תמר "אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני" (יג, טז) מתבארת מלשון אותו חוק "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט). דומה כי המספר עיצב את סיפורו באופן זה כדי שהקורא יחוש בזיקה אל לשון החוקים ויבין כי אמנון חטא ברמיסת שניהם גם יחד.

דיני המצווה

הגמרא במסכת כתובות קובעת שנישואי המפתה למפותה תלויים ברצון אביה של המפותה, המפותה עצמה והמפתה. רק אם שלושתם מעוניינים בנישואים - הוא נושא אותה לאישה.

חיוב קנס

ערך מורחב – קנס (הלכה)

במקרה ואין המפתה נושא את הנערה, מחמת כל סיבה שהיא, חייב לשלם לאבי הנערה תשלום קנס, חמישים שקלים.

על פי חז"ל, הקנס המפורש בתורה אינו התשלום היחיד, והמפתה חייב גם לתת דמי בושת ופגם על שפגע בנערה.

הגדרת פיתוי

על פי פירושו של הרמב"ן לפסוק, הפיתוי הוא כאשר אדם משדל נערה לשכב איתו, בין אם אמר לה דברי אמת ובין אם אמר לה דברי שקר על מנת שתתרצה.

התורה מבחינה בין מקרה שבו האיש שכב עם הנערה מחוץ לעיר, שאז מניחים שהיא צעקה אלא שאיש לא שמע אותה ועל כן יש בכך דין אונס החמור יותר, לבין מקרה שבו המעשה היה בתוך העיר, ומכך שלא צעקה אנו מסיקים (אם אין עדויות אחרות) שהיה זה ברצונה, ויש בכך דין פיתוי בלבד.

טעם המצווה

הרמב"ם מפרש שהקנס הקצוב (50 סלעים) הוא קנס בגין הנאתו של המפתה, אך מעבר לכך חייב להוסיף קנס נוסף בגין הבושה שגרם המפתה לנערה המפותה ולמשפחתה.

בעולם העתיק כאשר אדם היה רוצה לשאת נערה, הוא היה משלם כסף לאביה לפי קריטריונים שהיו מקובלים באותה תקופה. התשלום עבור נערה בתולה היה גבוה יותר, ולכן נפסק שהמפתה נערה בתולה חייב לשלם קנס "כמהר הבתולות" בלשון התורה.

פירושו של רבי יצחק אברבנאל

רבי יצחק אברבנאל מרחיב את הדיון במצווה זו, ומסביר את הרקע וכן את הקשר למצווה הבאה לאחריה: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (י"ז).

הוא כותב "והתבונן ביושר המשפט" - עד כמה יש הגיון בעונש המוטל על המפתה. האדם הרגיל אינו מפתה נערה "הראויה לפי כבודו להנשא לה". אם הוא מוצא נערה מתאימה הוא פונה אל משפחתה ובא בברית נישואין כדת וכדין.

אבל "הנכבדים" - אלה אשר אמצעים כספיים בידם - כאשר רואים נערות המוצאות חן בעיניהם יתנו להן מתנות ויפתו אותן ואפילו יבטיחו להן נישואין בעתיד. הנערה הבתולה נענית להן לאור ההבטחות. אך "לבבו לא כן ידמה אלא למלאות בה תאוותו ולעוזבה ולהתפאר עם זמם זה אצל הבחורים" - דהיינו, הוא לא חושב למלא את ציפיותיה, רק ישכב עמה ויספר על כך בגאווה לחבריו.

לפיכך התורה ציוותה: שהאונס ייקח אותה לאישה, יכנוס אותה לביתו (במעמד של אשת איש), אף על פי שהיא אולי צעירה מדי ולא במעמדו. אבל אם אביה ייסרב לתת אותה לו אז יהיה עליו לשלם לאביה מוהר, כמו לאישה הרגילה. התשלום הוא לא לה אלא לאביה שכן הוא זה שיצטרך לחפש חתן אחר ולשאת בתשלום. ואולי גם היא מעט אחראית לתוצאה.

המצווה הבאה מדברת על מכשפה, אשר אותה יש להמית. אברבנאל מציע את ההסבר הבא: בדרך כלל הנערות יפותו ללכת אחרי הנכבדים על ידי נשים, אותן הן מדמה ל"מכשפות" - אולי ה"סרסורים" בימינו. הוא מבאר כי בחכמתן ובניסיונן הן משכנעות את הצעירות ללכת אחרי הנכבדים. "היא המביאה את האיש ואת הנערה לניאוף". הוא לומד על הקשר בין מכשפה לבין ניאוף מספר מלכים, בו נאמר על איזבל :"...עַד-זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ, הָרַבִּים.". לדעתו, הנשים המכשפות "יטו יותר לאומנות הכישוף מן האנשים וכל שכן בפיתוי הבתולות".

ראו גם

• אונס נערה (הלכה)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.