לדלג לתוכן

חובר חבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חובר חבר הוא איסור לא תעשה השייך לאיסורי הכישוף. על פי פרשנות חז"ל והפסיקה ההלכתית, משמעות האיסור היא ללחוש לחשים הגורמים לחבירתם יחד של בעלי חיים שונים.

מקור האיסור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור איסור 'חובר חבר' מובא בספר דברים, כחלק מרשימת כישופים אותם אסרה התורה לבצע:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ

מובאות מקראיות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת חובר החבר נזכרת בספר תהלים: ”אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים, חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם” (פרק נ"ח, פסוק ו'). בספר איוב מופיע המושג חברים אותו מפרשים רבים קושרים לחובר החבר:”יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים” (פרק מ', פסוק ל').

גדרי האיסור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור חובר חבר הוא איסור לא תעשה שעונש העובר עליו במזיד לאחר התראת עדים הוא מלקות. עם זאת, עונש המלקות מושת רק על העושה מעשה בנוסף ללחש.

בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא לפיה איסור 'חובר חבר' הוא העושה ”אחד חֵבר גדול ואחד חֵבר קטן, ואפילו נחשים ועקרבים” (מסכת סנהדרין דף ס"ה עמוד א'), רש"י שם פירש שהכוונה שמחבר ואוסף יחד מינים שונים של בעלי חיים, כדי לגרותם זה בזה או כדי להרחיקם ממקום יישוב על מנת שלא יזיקו.[1] פירושו הובא בקרב ראשונים ואחרונים רבים. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך:”חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים, יתושים ופרעושים” (שולחן ערוך יורה דעה סימן קעט סעיף ה).

שיטת הרמב"ם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם, נאמן לשיטתו הכללית כי אין ממש בכשפים ובלחשים למיניהם, סובר שאיסור חובר חבר הוא באמירת לחישה שהלוחש סבור כי היא פועלת למנוע מחיות מזיקות להזיק:

איזהו חובר? - זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם, ואין להן ענין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך וכך על האיש אינו ניזוק

לחישה לשם סילוק סכנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי במסכת כריתות[2] מובאים דברי אביי לפיהם כאשר חיה רעה רודפת אחר האדם, מותר לו ללחוש כדי להציל עצמו מסכנתה: "האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא - אסור, ואי קאתו בתריה - שרי (בתרגום חופשי לעברית: אסור להצמיד על ידי לחש דבורה ועקרב, אולם אם הם רודפים אחריו מותר)".

דבריו של אביי נפסקו להלכה בשולחן ערוך[3]: "מי שרודפים אחריו נחש ועקרב, מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו".

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רש"י על מסכת סנהדרין דף ס"ה עמוד א'. דבריו הובאו בראשונים ובאחרונים רבים, דוגמת רבי יוסף בכור שור על ספר דברים פרק י"ח פסוק י"א, אברבנאל שם על פסוק ט', פסקי הרא"ש על מסכת סנהדרין פרק ז הלכה ד, ועוד.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ג', עמוד ב'
  3. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ט, סעיף ז'