אלבר קאמי

אלבר קאמי
Albert Camus
לידה	7 בנובמבר 1913; א-ד'רעאן (אנ'), אלג'יריה הצרפתית
פטירה	4 בינואר 1960 (בגיל 46); וילבלוויין (אנ'), צרפת
מקום קבורה	Cemetery in Lourmarin
השקפה דתית	אתאיזם
מקום לימודים	אוניברסיטת אלג'יר
מוסדות	ל'אקספרס; Paris-Soir; Combat; Alger républicain; Le Soir républicain ;
זרם	אבסורדיזם
תחומי עניין	מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה
עיסוק	סופר, תסריטאי, לוחם בתנועת ההתנגדות הצרפתית, משורר, כדורגלן, מחזאי, עיתונאי, מסאי, פילוסוף, מחבר רומנים, פובליציסט
הושפע מ	סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, ז'אן-פול סארטר, פיודור דוסטויבסקי, פרנץ קפקא, הרמן מלוויל, סימון וייל, ויקטור הוגו, פסקל פיה, ג'ורג' אורוול, אנדרה ז'יד, לב שסטוב
השפיע על	ז'אן-פול סארטר, תומאס מרטון, ז'אק מונו, אורהאן פאמוק, מושין חאמיד רומן גארי
מדינה	צרפת
יצירות ידועות	L'homme révolté, הדבר, Albert Camus, María Casares. Correspondence (1944-1959), קליגולה, הזר, הנפילה, המיתוס של סיזיפוס, מוות מאושר, Neither Victims Nor Executioners
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (1957); מדליית הרזיסטנס (1946)
בן או בת זוג	Simone Hié (16 ביוני 1934–ספטמבר 1940); ; Francine Faure (3 בדצמבר 1940–4 בינואר 1960) Blanche Balain (1937–?); ; María Casares (18 ביוני 1948–4 בינואר 1960); Catherine Sellers (ספטמבר 1956–4 בינואר 1960); Mamaine Koestler (31 באוקטובר 1946–?); María Casares (19 במרץ 1944–1945); מטה איברס (פברואר 1957–4 בינואר 1960) ;
צאצאים	Catherine Camus, Jean Camus
חתימה

אלבר קאמי (בצרפתית: Albert Camus, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; 7 בנובמבר 1913 – 4 בינואר 1960) היה סופר, מחזאי ופילוסוף צרפתי, יליד אלג'יריה הצרפתית. זוכה פרס נובל לספרות.

כתביו, ובמיוחד המיתוס של סיזיפוס, נחשבים למובילים בפילוסופיית האבסורד.

ביוגרפיה

קאמי נולד בעיירה מונדובי (Mondovi), היום א-ד'רעאן, הסמוכה לענאבה (בון) שבאלג'יריה, למשפחת מתיישבים. אביו היה צרפתי ואימו ספרדייה. כשהיה בן שנה נהרג אביו באחד מקרבות מלחמת העולם הראשונה, וכילד גדל קאמי בעוני.

הוא התקבל לאוניברסיטת אלג'יר, והיה שוער בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה עד שלקה בשחפת, ב-1930. לפרנסתו עבד במגוון עבודות מזדמנות. ב-1936 קיבל תואר בפילוסופיה.

בשנת 1934, בעודו סטודנט, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אך אחר כך עורר את כעסם של חבריו כשחבר לפלג סוציאליסטי אחר.

ב-1934 נשא את סימון היי, אך התמכרותה לסמים הביאה לסיום נישואיהם. ב-1940 נשא את פרנסין פור, ממנה נולדו לו בן ובת תאומים. גם נישואים אלה לא עלו יפה. אהבתו של קאמי כלפי אשתו הפכה לאהבת-אח. הוא חש שאיננו בנוי לחיי משפחה מסודרים, ופרנסין סבלה מאוד מהקשרים שניהל מחוץ למסגרת הנישואים. בני הזוג היו פרודים זמן ניכר, אך הקשר ביניהם נשמר כמחויבות משפחתית, חברות, ותמיכה בתקופות של קושי ומחלה. קאמי קיים קשרי אהבה וידידות עמוקים ורבים עם נשים, כאשר בהמשכם עבר מאהבה לוהטת לחיבה. קשר מיוחד היה לו עם השחקנית הספרדיה מריה קאזארס, שאותה החשיב כאהבת חייו, ועם השחקנית והמתרגמת קתרין סלרס. בעת מותו היה בקשר אהבה עם הציירת מאת איוורס. בשנות השלושים כתב בעיתונים סוציאליסטיים, ובתחילת שנות הארבעים, בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה, השלים את ספריו הראשונים, "הזר" - רומן המספר את קורותיו של צעיר צרפתי החי באלג'יר, ו"המיתוס של סיזיפוס" - מסה שבה תיאר את התאוריה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת "הזר". קאמי הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי, וערך את עיתון המחתרת "COMBAT". בעיתון זה פרסם קאמי ארבעה מכתבים שיועדו ל"ידיד גרמני" - ככל הנראה, הפילוסוף מרטין היידגר. מכתבים אלו קובצו בספר "מכתבים לידיד גרמני". בעקבות פעילות זו התיידד עם ז'אן-פול סארטר, חברות שנמשכה גם לאחר המלחמה. הוא חיבב תיאטרון, כתב מחזות, ביים ואף שיחק על במת "תיאטרון הפועלים" שהקים.

ב-1951 פרסם את "האדם המורד". ביקורתו החריפה על הקומוניזם הובילה לקרע בינו לבין סארטר וידידיו בשמאל. מאוחר יותר מתח ביקורת נוספת על הסובייטים, בעקבות פלישתם להונגריה ב-1956.

בנוסף,היה פעיל בנושאי זכויות האדם ובהתנגדות לעונש המוות, ובשנת 1957 פרסם מסה בשם "הרהורים על הגיליוטינה" בה הוא פורש את משנתו ודעותיו בנוגע לעונש המוות^[1].

מלחמת העצמאות של אלג'יריה הציבה דילמה קשה לקאמי, בהיותו צאצא למתיישבים שעתידים היו להיות הראשונים להיפגע מעצמאות הארץ. קאמי הטיל את האשמה למשבר על ממשלת צרפת, אך סבר שעצמאות מלאה לערביי אלג'יריה אינה נחוצה. משפט שאמר ושהתפרסם היה, שאין הוא יכול להעדיף את הצדק שתובעים אנשי אלג'יריה, שמוביל לטרור נגד חפים מפשע, על פני שלומה של אמו.

ב-1957 והוא בן 44 בלבד קיבל את פרס נובל לספרות^[2].

באפריל 1958 הוזמן לביים הצגה בתיאטרון הבימה^[3], אך לבסוף דחה את ההצעה וביים הצגה של פיודור דוסטויבסקי בפריס^[4].

ב-4 בינואר 1960 נהרג בתאונת דרכים בעיירה הצרפתית וילבלוויין. איתו נהרג גם הנהג, חברו והמוציא לאור שלו, מישל גלימאר^[5]. על פי המסופר, עד לרגע האחרון התכוון קאמי לחזור לביתו דווקא ברכבת, ובכיסו נמצא כרטיס שלא השתמש בו.

יצירתו של קאמי

כתיבתו של קאמי נעה בתחום שבין ספרות לפילוסופיה. הוא פרסם מסות פילוסופיות, רומאנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזות ואף כתב לעיתונות.

בחיבורו "המיתוס של סיזיפוס" תוהה קאמי מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים^[6]. שאלתו היא מה הטעם לבכר קיום כזה על פני התאבדות. לפיו, האדם חש שחייו אבסורדים לנוכח המוות האורב לו בוודאות בסוף הדרך, וכן בשל חוסר המובנות וההיגיון שבעולם, העומדים בסתירה חריפה אל מול רצונו האינסופי של האדם להבין את פשר העולם ומשמעות קיומו. אף על פי כן, האדם החווה את האבסורד יידחה את ההתאבדות ויחיה חיי מרד, המתבטאים בכך שהוא חי את האבסורד ולא נכנע לו. החיים האבסורדיים נמדדים על פי כמותם, ולא איכותם, שכן אין אמת מידה גבוהה שעל פיה אפשר לדרג חיים "טובים" או "לא טובים". קאמי הקביל את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, ולכשיגיע לפסגה, תתגלגל האבן חזרה לתחתית ההר, וסיזיפוס יאלץ לדחוף אותה חזרה למעלה, וחוזר חלילה, לנצח. לכן הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר.

לפני "המיתוס" פרסם קאמי את "הזר", שבו הוא מתאר את תחושות הניכור של האנטי-גיבור (קאמי מכנה אותו "גיבור אבסורדי") מרסו, צרפתי תושב אלג'יר, אשר הרג ערבי, לטענתו "בגלל השמש", וממתין לביצוע גזר דין מוות שנדון לו. הגיבור של קאמי קר לחלוטין ונעדר כל רגש. הוא אינו בוכה בהלוויה של אמו, וזה פשעו האמיתי בעיני החברה שהחליטה לחרוץ את דינו.

המחזה קליגולה, מתאר תחושת חוסר משמעות האופפת קיסר רומי לאחר מותה של אחותו האהובה, ולא מצליח למצוא לה פתרון גם בבולמוס של רצח. המחזה דן בחירות המוחלטת שבחיים האבסורדיים, בחובת האחריות ובהיבטים החברתיים שבאבסורד.

אחד מספריו החשובים של קאמי הוא "הדבר", תיאור של תושבי העיר אוראן המתמודדים עם מגפה הפושטת בעיר והופכת את החיים על פיהם, וכנגדם רק קומץ מנסים להילחם בנגע. רבים רואים ביצירה זו תיאור מטאפורי של ימי ההתנגדות לנאצים^[7].

ספר נוסף של קאמי, אשר בדומה לספר "המיתוס של סיזיפוס" משתייך לכתביו הפילוסופיים, הוא "האדם המורד", המתייחס ל"הדבר". בספר עוסק קאמי במרד הכלל-אנושי כנגד האבסורד הקיומי, ובסולידריות ההכרחית למרד זה. זאת, בשונה מ"המיתוס" שעסק בנקודת המבט של הפרט.

ספר אחר שלו הוא "הנפילה", סיפורו של אדם השקוע בהרהורים על טעויות עבר, ומהווה מעין אנטיתזה לדמות מ"הזר". ספר נוסף שכתב, שנמצא בתוך בוץ ליד המכונית ההרוסה שבה נהרג קאמי, ואשר כתיבתו לא הושלמה, הוא "אדם הראשון". ביומנו כתב שתכנן לכתוב עוד שלוש יצירות שהנושא המרכזי בהן הוא אהבה.

אדם הראשון שכתב קאמי בערוב ימיו מבוסס כמעט לחלוטין על סיפור חייו שלו. האוטוביוגרפיה האמנותית הזו כתובה סביב סיפורו של ז'אק, שעולה בפעם הראשונה לקבר אביו שנפטר במלחמת העולם הראשונה מבלי שבנו יכיר אותו. הספר עוסק כולו בזיכרונותיו, והוא מתאר בעיקר את הילדות כצרפתי עני באלג'יר. הספר פותח זוויות חדשות על האבסורד של קאמי, הן מבחינת מקורו והן מבחינת תוכנו. קאמי מעולם לא סיים את כתיבת הספר, וזה פורסם בידי בתו למרות היותו טיוטה לא גמורה.

בריאיון לעיתונות הישראלית העידה בתו של קאמי על עצמה כעל יהודייה^[8].

קאמי עסק גם בתרגום ובעיבוד של יצירות אחרים לכדי מחזות.

יחסו למרחב אגן הים התיכון

בכמה מיצירותיו קאמי בוחן את מצבו הקיומי של האדם שנופי הים התיכון הם מולדתו, ומנסה להגדיר את מאפייניו^[9].

בשנת 1937 נשא קאמי נאום שנקרא "La nouvelle culture mediterraneene" ("התרבות הים-תיכונית החדשה"), בו הסביר את החשיבות לשים במרכז את הוויית האדם - מה שבעיניו מהווה "דפוס ההומניסטי הייחודי של בני הים התיכון". קאמי גם ביטא בנאום את עמדתו, שרואה בים התיכון גשר שיכול לחבר בין מזרח למערב באמצעות תרבות משותפת. נשיא צרפת ניקולה סרקוזי בחר לצטט את קאמי בנאום בו נשא את חזונו על "איחוד מדינות הים התיכון" בשנת 2008^[9].

מספריו בעברית

ספרות

הנפילה, גלות ומלכות, תרגם צבי ארד, מרחביה, 1959
הזר, תרגם אהרן אמיר, משרד הביטחון, 1964; תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1985
מיתת אושר, תרגם אהרן אמיר, הוצאת עם עובד, 1980
כלולות, הקיץ, תרגמה אביבה ברק, הוצאת מעריב, 1988
אדם הראשון, תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1995
פנים וחוץ, תרגמה עדינה קפלן, רשפים, 1997
הדבר, תרגם יונתן רטוש, עם עובד, 1953; תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2001
הנפילה, תרגם עמנואל פינטו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015
גלות ומלכות, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה, 2016

פילוסופיה

האדם המורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1971
המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1978
מכתבים לידיד גרמני, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 1998
נאומים בשוודיה, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 2000
הרהורים על הגליוטינה, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 2008
הזמן הזה II,I: כתבים פוליטיים, תרגמה שושנה כרם, הוצאת כרמל, 2013
הזמן הזה III: רשימות אלג’יריות 1958-1939, תרגמה: שושנה כרם, הקדמה: "אינטלקטואל בצוק העיתים: קאמי, אמו והצדק", דניס שרביט, הוצאת כרמל, 2015

מחזות

קליגולה, תרגם דוד מעין, הוצאת בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה, 1991
הצודקים: מחזה בחמש מערכות, תרגם מיכה פרנקל, הוצאת בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה, 1991

לקריאה נוספת

אלבר קאמי, דמוקרטיה ודיקטטורה בין-לאומיות, באתר "העוקץ", 10 ביוני 2013 - מאמר שפורסם בעיתון הרזיסטנס "Combat" (מאבק) בשנת 1946
דניאל הרשקוביץ, ההתפתחות ביחס כלפי "האחר" במכלול יצירותיו של אלבר קאמי
אביבה קרינסקי, אלבר קאמי ואנטואן דה סנט אכזופרי: בין "הדבר" ל"הנסיך הקטן". נדפס בספרה
בעקבות הכוכב האבוד, עיון והנחיה בקריאת "הנסיך הקטן", סדרה לביקורת ספרותית, אור עם, 1992
זאב הרוי, אלוהי המורדים, על האדם המורד, נדפס ברייפנברג-מרד, מוזיאון הרצליה, תשנ"ג 1993
עדינה קפלן, סגנון ואבסורד במבחן התרגומיות: "פנים וחוץ" ו"הזר", נדפס בפרספקטיבה, ירושלים, 1998
אבי שגיא, ‏אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2000
אוליביה טוד, אלבר קאמי: חייו, הוצאת כרמל, 2000
דוד אוחנה, הומניסט בשמש: קאמי וההשראה הים-תיכונית, הוצאת כרמל, 2000
רונלד ארונסון, קאמי וסארטר, סיפורה של ידידות והריב אשר שם לה קץ, מאנגלית: רפי קינן, ספרי עליית הגג, 2008
רות נצר, "אלבר קאמי - אבנים חיות - טרנספורמציה אלכימית ותהליך חניכה בספור 'האבן הצומחת'", השלם ושברו, הוצאת כרמל, 2009, עמ' 61–71
דוד אוחנה, הכבול העקוד והצלוב: אלבר קאמי וגבולות האלימות, הוצאת כרמל, 2013
אלבר קאמי, אלוהים משוחח עם נפשו (מצרפתית: רותם עטר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017
רן יגיל, קאמי, טוטם ספרים, 2023^[10]

קישורים חיצוניים

אלבר קאמי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אלבר קאמי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ד"ר דניס שרביט: 'אדם הראשון' לאלבר קאמי, סרטון בערוץ "האוניברסיטה הפתוחה", באתר יוטיוב, 2.07.2012, במסגרת יום עיון "על גלות וגבולות"
אלבר קמי (1913-1960), דף שער בספרייה הלאומית

אלבר קאמי, ברשת החברתית פייסבוק
אלבר קאמי, ברשת החברתית Goodreads

רשימת הפרסומים של אלבר קאמי, בקטלוג הספרייה הלאומית
אלבר קאמי, באתר פרס נובל (באנגלית)
עדי צור, אלבר קאמי: האבסורד ברומן הזר
גבי לוין, עכבר העיר, חמישים שנה למותו של אלבר קאמי: הזר. המורד. המיתוס, באתר הארץ, 1 בינואר 2010
תהל פרוש, עכבר העיר, אלבר קאמי: האדם המורה, באתר הארץ, 1 בינואר 2010
אורי קליין, עכבר העיר, אלבר קאמי: אבסורד על המסך, באתר הארץ, 1 בינואר 2010
רוזלין דרעי, הזר הנצחי, באתר ynet, 4 בפברואר 2010
אבנר שפירא, עכבר העיר, מפעלו ההגותי והיצירתי של אלבר קאמי עדיין חי, באתר הארץ, 27 ביוני 2010
חניתה עשתאי, אלבר קאמי, קודם כל עיתונאי, באתר הארץ, 21 ביולי 2010
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אלבר קאמי‏, 7 בנובמבר 2010
הקדמה לספר "קאמי וסרטר", באתר "טקסט"
Camus the Jew
הספרים של אלבר קאמי, באתר "סימניה"
תום שטיבר, איום קיומי בהווה, באתר "שבת", מוסף מקור ראשון.
דוד אוחנה, אלבר קאמי: הומניסט בעלטה, באתר הארץ, 20 באפריל 2013
דוד אוחנה, 100 שנה להולדתו של אלבר - מורשתו של האדם המורד, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2013
פרויקט 'מאה שנה להולדת אלבר קאמי במוסף "שבת" של מקור ראשון
סהר שלו, אלבר קאמי: סגנון בארבע מלים, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2013
עמיחי שלו, ספר מסוכן: "הנפילה" של אלבר קאמי, באתר ynet, 7 בינואר 2015
יצחק לאור, שקרים ובגידות: החשבון של אלבר קאמי עם אירופה, באתר הארץ, 30 בינואר 2015
אריק גלסנר, "גלות ומלכות": אלבר קאמי בלקט משובח, באתר ynet, 4 בנובמבר 2016
עופרה עופר אורן, הנאום שנשא בטקס קבלת פרס נובל, בבלוג "סופרת ספרים", 10 בינואר 2019
Fonds Albert Camus - Cité du livre d'Aix en Provence
Société des Études Camusiennes
The Albert Camus Society
דוד אוחנה, על הסיפורם 'האישה הנואפת' ו'האורח' של קאמי, באתר הארץ, 14 בינואר 2021

הערות שוליים

^ נסים קלדרון, האם יש סיבה לרצח, באתר הארץ, 16 במרץ 2008
^ מוריס קאר, ⁨אלבר קאמי ויצירותיו, הארץ, 18 באפריל 1958
^ נתן דונוביץ, ⁨אלבר קאמי יבוא ל<<הבימה>>, הארץ, 29 באפריל 1958
^ דוסטויבסקי ⁨בעיבודו של אלבר קאמי אלבר, על המשמר, 20 בפברואר 1959
^ ⁨הסופר הצרפתי אלבר קאמי נהרג בתאונת דרכים בצרפת, למרחב, 5 בינואר 1960
^ תמי ריקליס ויונית נעמן, המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, באתר "העוקץ", 20 במרץ 2020
^ נועם תירוש, קאמי, האבסורד והכיבוש, באתר "העוקץ", 28 בינואר 2010
^ אוליביה טוד, אלבר קאמי : חייו, כרמל ירושלים, 1996
^ ¹ ² ד"ר ערן לרמן, ‏"ומלפנים הים התיכון", השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016
^ ניצה בן דב, ביוגרפיה המתחפשת לאוטוביוגרפיה של קאמי, באתר הארץ, 27 בפברואר 2024

[1] נסים קלדרון, האם יש סיבה לרצח, באתר הארץ, 16 במרץ 2008

[2] מוריס קאר, ⁨אלבר קאמי ויצירותיו, הארץ, 18 באפריל 1958

[3] נתן דונוביץ, ⁨אלבר קאמי יבוא ל<<הבימה>>, הארץ, 29 באפריל 1958

[4] דוסטויבסקי ⁨בעיבודו של אלבר קאמי אלבר, על המשמר, 20 בפברואר 1959

[5] ⁨הסופר הצרפתי אלבר קאמי נהרג בתאונת דרכים בצרפת, למרחב, 5 בינואר 1960

[6] תמי ריקליס ויונית נעמן, המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, באתר "העוקץ", 20 במרץ 2020

[7] נועם תירוש, קאמי, האבסורד והכיבוש, באתר "העוקץ", 28 בינואר 2010

[:0-8] אוליביה טוד, אלבר קאמי : חייו, כרמל ירושלים, 1996

[ערן-9] ¹ ² ד"ר ערן לרמן, ‏"ומלפנים הים התיכון", השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016

[10] ניצה בן דב, ביוגרפיה המתחפשת לאוטוביוגרפיה של קאמי, באתר הארץ, 27 בפברואר 2024

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

זוכי פרס נובל לספרות
1901–1925	פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925)
1926–1950	דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950)
1951–1975	לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975)
1976–2000	בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000)
2001 ואילך	נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אלבר קאמי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלבר קאמי