לדלג לתוכן

ייחוד השם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ייחוד ה')
ייחוד השם
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק ו', פסוק ד'
משנה תורה ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ב'
ספר החינוך, מצווה תי"ז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביהדות, ייחוד השם או אמונת היחוד היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות התורה, לפיה יש להאמין באל אחד ויחיד, ללא שיתוף כלל. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם. יש אומרים שגויים לא הוזהרו על השיתוף.

המקור בתורה ובהלכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה נאמר: ”שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד”[1], ועל סמך פסוק זה פוסק הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה:

אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם

בתורה ישנם פסוקים נוספים המורים על ייחוד השם, כגון: ”אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ”[2].

טעמי המצוה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה הסביר בדרך לוגית מדוע ה' חייב להיות אחד ויחיד:

...אילו היו אלוהות הרבה - היו גופין וגויות, מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות. ואילו היה היוצר גוף וגוייה - היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לגופו קץ ותכלית - יש לכחו קץ וסוף, ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל סובב תמיד - אין כחו כח גוף. והואיל ואינו גוף - לא יארעו לו מאורעות הגופות, כדי שיהא נחלק ונפרד. מאחר לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד

דיני המצווה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר החינוך מצוין שמצווה זו אחת משש מצוות תמידיות, המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע[3].

ישנם פוסקים שכתבו שעל פי ההלכה המצווה מוטלת רק על יהודים, בעוד שעל הגויים לא נאסרה אמונה ב"שיתוף" (קיומם של אלים משניים שיש להם כוח בחירה לפעול בתחום מסוים) למרות שנאסרה עליהם עבודה זרה.[4] וכך פסק הרמ"א.[5] אמנם פוסקים אחרים, ובהם הרב יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה, חלקו על קביעה זו, והסבירו שכוונת התוספות והרמ"א אמורה רק לעניין שבועה שאין איסור לגוי להישבע בשיתוף עם שם ה', אך לעניין האמונה עצמה מצווים אף הגויים שלא להאמין באלוה נוסף על ה', מכוח איסור עבודה זרה הכלול בשבע מצוות בני נוח.[6]

משמעויות נוספות לאחדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים שונים הוסיפו משמעויות נוספות למצוות ייחוד ה':

הרמב"ם וראשונים רבים, סוברים שמצווה זו כוללת גם את שלילת התארים מה', בהיותו אחד פשוט בתכלית הפשיטות, וכל תואר ותכונה יש בהם ריבוי על אחדותו הפשוטה.[7] שיטה זו נובעת מתפיסתם של ראשונים אלו במציאות ה', שהוא מחויב המציאות, שעניינו הוא שהוא סיבת מציאות עצמו ואין דבר אחר שהוא סיבה לו, והמורכב מתכונות ותארים זקוק לכח שיהיה סיבה לתיאומם.

לדעת המהר"ל והמקובלים, כוללת מצווה זו גם את שלילת הגדרתו כשכל המשכיל עצמו, ואף לא בהנחה שהוא השכל והוא המשכיל והוא המושכל באחדות פשוטה, כיוון שמכל מקום יש בכך תיאור והגדרה של ה' כ"שכל", בעוד שהוא מרומם וקדוש מכל הגדרה, ואחדותו הפשוטה שוללת גם הגדרות ותארים כאלו.

המקובלים והתאולוגים עסקו רבות בשאלת יציאת הריבוי מתוך האחדות. צירופן של שלוש ההנחות מעורר לכאורה סתירה: 1. ה' הוא בורא כל העולם על כל המציאות של הריבוי הניכרת בו. 2. ה' הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות. 3. מן האחדות לא יכול לצאת ריבוי.

ביישובה של סתירה זו קיימות שיטות רבות. האקוסמיסטים שוללים את מציאות הריבוי שבעולם וטוענים שאין הריבוי אלא אשליה ולאמיתו של דבר קיים רק ה' אחד; אף הסוברים שהכול אלוהות, סוברים שריבוי הגוונים שבמציאות אינו סותר את אחדותו. אך רוב ההוגים היהודיים מצאו פתרונות אחרים לבעיית יציאת הריבוי מן האחדות.

המקובלים תירצו קושי זה, באמצעות הנחת מערכת הספירות, שאפשרו את הבריאה בכך שהייתה שורה של השתלשלות והתגשמויות מהאינסוף המופשט עד שנוצר העולם הגשמי. הבורא כביכול התלבש ב"לבושים" וצמצם את עצמו כדי ל"רדת" אל העולם, כמו מורה שממחיש נוסחה מופשטת באמצעות דוגמה מעשית.[8]

כתולדה של דיון זה בדבר יציאת הריבוי מן האחדות, סוברים גדולי החסידות שמצוות אחדות ה' כוללת גם את העיקרון לפיו הבריאה אינה דבר נוסף עליו, וכך אחדותו אחר שנברא העולם היא כאחדותו קודם שנברא העולם.[9]

בדבריהם של הוגים רבים יש למצוא גישות שונות של אחדות, זו למעלה מזו, והם מנומקים בכך שתפיסת האחדות הולכת ומשתכללת עם התקדמות השגתו של האדם המעיין, ותלויה ברמת השגתו.

בדתות האחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעותה הראשונית של המצווה, כחיוב להאמין באל אחד, שוללת את העמדות המנוגדות: הן את הגישה הפוליתאיסטית המניחה את קיומם של אלים רבים, והן את התפיסה ההנותאיסטית המניחה קיומם של אלים אחרים בשבטים אחרים, ואל אחד עליון על כולם שהוא לרוב מנהיגו של השבט המכיר בו כעליון על כולם. בנוסף, שוללת מצווה זו את דעתם של המאמינים בשתי רשויות מקבילות, וסוברים שמי שברא אור לא ברא חושך ומי שברא את הטוב לא ברא את הרע. בהשפעת היהדות גם באסלאם, עקרון אחדות האל - השהאדה הוא מעיקרי הדת. תפיסה דואליסטית תאולוגית זו הייתה, עד בוא האסלאם, הדת הפרסית הרשמית מיסודו של זרתוסטרה, ונקראת בעברית "אמגושיות".

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוק ד'.
  2. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוק ל"ה.
  3. ^ הקדמת ספר החינוך
  4. ^ תוספות, מסכת בכורות, דף ב', עמוד ב', ד"ה שמא.
  5. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ו, סעיף א'.
  6. ^ רבי יחזקאל לנדא, נודע ביהודה מהדורה תניינא, יורה דעה, סימן קמח.
  7. ^ ראו למשל: מורה נבוכים, חלק א פרק נ.
  8. ^ ראו מהר"ל נצח ישראל פרק שלישי "סוגיית הראשית" - איך יושפע מדבר שהוא אחד דברים מתחלפים עמ' ט"ו
  9. ^ "דרך מצוותיך" לרבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק), מצוות האמנת אלהות