טומאת אוכלים

טומאת אוכלים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ד
משנה	מסכת טהרות, מסכת מכשירין
משנה תורה	ספר טהרה, הלכות טומאת אוכלים; הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ז', פרק י' - פרק י"ב
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה צ"ח ספר החינוך, מצווה ק"ס

טומאת אוכלים היא אחד ממיני הטומאה בהלכה, ושם כולל לכל דיני הטומאות הקשורים לאוכל, הן הטומאות הנגרמות על ידי האוכלים, ובעיקר לטומאות החלות על האוכלים. לחלק מהדעות, לדון בטומאת אוכלים ומשקים היא מצוות עשה מהתורה.

לא קיימים מאכלים שהם בעלי טומאה עצמית בגלל מהותם, אלא מאכל יכול להיות טמא רק באמצעות קבלת הטומאה מדבר אחר. לכן אין מאכלים שהם בדרגת אב הטומאה, אלא מאכל יכול להיות ראשון לטומאה או פחות מכך. מסיבה זו גם מאכל לעולם לא יכול לטמא אדם או כלים. טומאות קרובות שבהם יש אבות טומאה הם טומאת משקין וטומאת נבלה.

הגדר ההלכתי

מאכלים המקבלים טומאה

כדי שמאכל יקבל טומאה, נדרשים שני תנאים, הכשר לקבל טומאה, והיטמאות. למשל, כל אוכל שהוכשר לקבל טומאה על ידי נגיעה באחד משבעת המשקים, ונגע בו לאחר מכן דבר טמא בדרגת "אב הטומאה" (כגון שרץ) או "אבי אבות הטומאה" (כגון מת), המאכל נטמא בעצמו, ומטמא. אם לאחר ההכשר נגעה בו טומאה בדרגת ראשון לטומאה, האוכל נטמא בעצמו, אבל לא מטמא מאכלי חולין אחרים. הנגיעה בטומאה איננה תנאי הכרחי, שכן ישנם סוגים נוספים של טומאות, למשל טומאת משא.

הכלל הוא שרק אוכל שלא יכול לקבל טומאה חמורה - כטומאת נבלה, צריך להיות מוכשר על ידי מים. זרעים למשל, לעולם לא יגיעו לדרגת טומאת חמורה של "אב הטומאה", אפילו אם יגעו במת, ולכן צריכים הכשר על מנת לקבל טומאה.

מאכלים המחילים טומאה

אוכל אינו מטמא אדם או כלים, ואפילו אינו מטמא מאכל אחר שאינו משקה. זאת נלמד מהפסוק: "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם" המילה "הוא" באה ללמד, שרק האוכל עצמו טמא, אבל אינו מטמא אוכל אחר. לפי דעות שונות בתלמוד אף על פי שאוכל אינו מטמא אוכל חולין, שונה הדין בתרומה וקדשים, שם גם אוכל מטמא אוכל ישירות.

בהמה מפרכסת מטמאת טומאת אוכלין. בשר נבלה (בעל חיים מת), מטמא מאכלים אחרים מדין טומאת נבלה, מכאן שנבלה מטמאת שני מיני טומאות: טומאת אוכלים וטומאת נבלות שהיא טומאה חמורה יותר, ומטמאת בני אדם וכלים. לטומאת נבלות דינים אחרים בתכלית. אין לה את דיני "שומר", ועוד חילוקים נוספים.

באוכל יש שלושה חלקים: האוכל עצמו, חלק הנספח לאוכל כשומר כמו קליפות של פרי, עור של בעל חיים, וחלק הנספח לאוכל כ"יד" שכן הוא משמש כידית לאוכל, שאוחזים את האוכל בלפיתתו, כמו עור של בהמה.

סוגות המאכלים

פרי שהורטב והבעלים שמחו בכך, הוכשר לקבל טומאה (כמובן רק לאחר שנקטף מהעץ)

מאכלים שהוכשרו לקבל טומאה

ערך מורחב – הכשר לקבל טומאה

המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או לאחר השחיטה) הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון. הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא. דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה:

וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם

— ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ל"ה

.

מיני המאכלים

המאכלים מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם הנוגעת להלכות הטומאה והטהרה, לארבעה סוגים (מן הקל אל החמור והמקודש):

1. חוּלִין - אוכל רגיל, שאין בו כל קדושה.
2. מעשר שני, אותו מפריש האדם מיבולו, ואוכל בירושלים.
3. תרומה, שניתנת לכהן.
4. קודש, בשר הקרבנות, שנאכל על ידי הכהנים בבית המקדש או על ידי הבעלים בירושלים (בכל קרבן כעניינו).

קיימים שלושה הבדלים עיקריים בין דרגות הקדושה של המזון:

ההבדל המרכזי בין חולין לבין כל שאר הסוגים הוא, שאת החולין מותר לאכול בטומאה, ואילו את שאר מיני המזון חובה לאכול בטהרה (לשם כך יש להקפיד גם על טהרתו של האדם האוכל וגם על טהרת המזון עצמו). היו אנשים שהקפידו לאכול גם את החולין בטהרה, במידת האפשר (בלשון חז"ל: "אוכל חולין בטהרה"). גם מי שנוהג כך, רשאי לשמור את המזון שנטמא לימים שבהם האדם עצמו טמא, ואין טעם לאכול חולין בטהרה שכן הם ייטמאו במהלך האכילה.

הבדל נוסף בין סוגי המזון לגבי האופן בו הם נטמאים: ככל שהאוכל קדוש יותר - כך הוא "רגיש" יותר לטומאה, ונטמא ביתר קלות. מבין הדרגות השונות של טומאה (ראו להלן: דרגות הטומאה), החולין והמעשר השני עשויים להיטמא רק מ"ראשון לטומאה", וכך יהיו הם "שני לטומאה". התרומה עשויה להיטמא גם מ"שני לטומאה", ותיחשב כ"שלישי". הקודש נטמא גם מ"שלישי לטומאה", וייחשב כ"כרביעי".

הבדל שלישי נוגע לשאלה מהי רמת הטהרה הנדרשת מן האדם האוכל את המזון. החולין נאכלים גם על ידי טמא, כאמור. מי שהיה טמא, וטבל במקווה - נטהר, אבל עדיין קיימת בו טומאה מסוימת עד סוף היום (אדם זה נקרא טבול יום). במצב זה של טומאה קלה, רשאי הוא לאכול מעשר שני, אך לא תרומה. בסוף היום - יהיה מותר לו גם לאכול תרומה. לגבי רוב הטמאים, סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. ברם, לגבי כמה מן הטמאים (זב, זבה, יולדת ומצורע) קבעה התורה שעליהם להביא קרבן להשלמת טהרתם. עד הבאת קרבנם הם מוגדרים כמחוסר כיפורים, ואסורים לאכול קרבן או להיכנס לבית המקדש.

שומר

עור בעל החיים, משמש כשומר

ערך מורחב – שומר לטומאה

דין "שומר", הוא שכל דבר הנספח לאוכל כשומר, ומהווה שמירה על האוכל מאיזה סיבה שהוא, נחשב לחלק מהאוכל, לשני דינים: האחד, שאם נגע בשומר דבר טמא נטמא גם האוכל, והשני בכך שהוא מצטרף לשיעור האוכל; כלומר, שיעור האוכל כדי שיהיה טמא, הוא כזית. אם האוכל עצמו אינו בגודל של זית, רק בצירוף קליפתו, הוא ראוי לקבל טומאה.

יד

ערך מורחב – יד לטומאה

דין "יד", הוא שכל דבר שמשמש כידית לאחוז את האוכל, ואוחזים בו את האוכל בכל צורה שהיא, נחשב על ידי תשמישו זה כטפל לאוכל וכחלק ממנו. היד משמש לשתי פעולות בהלכות טומאה: להוציא טומאה - כלומר, אם נגע אדם בעור של אוכל טמא הוא נטמא, ולהביא טומאה - אם העור נגע בדבר טמא, נטמאה כל חתיכת המאכל.

מקור דין זה הוא מהמילים בפסוק לח, "טמא הוא לכם". הגמרא במסכת חולין דורשת את המילים "לכם" - לכל צרכיכם, כלומר לא רק האוכל עצמו טמא, אלא כל חלק הנטפל אליו ומשמש לצורך המאכל, והוא העור המשמש כיד.

דינים מדרבנן

האוכל ושותה מאכלים טמאים - מכיוון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים (דבר מותר כשלעצמו, כפי שהתבאר) נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול תרומה או לנגוע בה עד שיטבול במקווה. הסיבה לכך: החשש שאדם שאוכל תרומה יאכלנה תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והתרומה תיטמא.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.