לדלג לתוכן

אר דקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אר דקו
בית המשפט של מחוז קוצ'יז, ביזבי, אריזונה
בית המשפט של מחוז קוצ'יז, ביזבי, אריזונה
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
אזור גאוגרפי אירופה, ארצות הברית
טווח תאריכים מ-1903 עד מלחמת העולם השנייה
מבנים עיקריים בניין קרייזלר
סגנון אדריכלות קודם התחייה הגותית
סגנון האדריכלות הבא אדריכלות מודרנית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הלובי בבניין אמפייר סטייט

אר דקו (בצרפתית: Art déco), המכונה לעיתים גם דקו, הוא סגנון בתחומי אמנות חזותית, אדריכלות ועיצוב שהופיע לראשונה בצרפת בתקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה[1]. הסגנון השפיע על עיצוב מבנים, רהיטים, תכשיטים, אופנה, מכוניות, בתי קולנוע, רכבות, אוניות אוקייניות וחפצים יומיומיים כמו מכשירי רדיו ושואבי אבק[2]. הוא זכה לשמו (קיצור של Arts Décoratifs) בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (arts décoratifs et industriels modernes) שהתקיימה בפריז ב-1925[3].

אר דקו שילב סגנונות מודרניים עם עבודת אומנות משובחת וחומרים מהודרים. בתקופת הזוהר שלו, הוא ייצג יוקרה, זוהר, שפע ואמונה בקידמה חברתית וטכנולוגית.

מראשיתו, הושפע האר דקו מהצורות הגאומטריות המובלטות ומודגשות של הקוביזם והזצסיון הווינאי; הצבעים העזים של הפוביזם ושל הבלט רוס; האומנות העדכנית של הרהיטים בתקופות של לואי פיליפ הראשון ולואי השישה עשר; והסגנונות האומנותיים האקזוטיים של סין ויפן, הודו, פרס, מצרים העתיקה והמאיה. הוא כלל חומרים נדירים ויקרים, כמו הובנה ושנהב, ואומנות מעולה. בניין קרייזלר וגורדי שחקים אחרים בניו יורק שנבנו במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 הם מונומנטים של הסגנון.

בשנות ה-30, בתקופת השפל הגדול, הפך האר דקו למאופק יותר עם כניסת חומרים חדשים, כולל ציפוי כרום, נירוסטה ופלסטיק. צורה מלוטשת יותר של הסגנון, הנקראת סטרים ליין (Streamline Moderne), הופיעה בשנות ה-30 של המאה ה-20, וכללה צורות מתעקלות ומשטחים חלקים ומלוטשים[4]. האר דקו הוא אחד מהסגנונות הבינלאומיים הראשונים, אך הדומיננטיות שלו הסתיימה עם תחילת מלחמת העולם השנייה ועלייתם של הסגנונות הפונקציונליים הבלתי מעוטרים של האדריכלות המודרנית והסגנון הבינלאומי שבאו בעקבותיו[5].

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא זכה לשמו (קיצור של Arts Décoratifs) בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (arts décoratifs et industriels modernes) שהתקיימה בפריז ב-1925[3], אף על פי שהסגנונות המגוונים המאפיינים אותו כבר הופיעו בפריז ובבריסל לפני מלחמת העולם הראשונה.

השימוש הראשון באמנויות דקורטיביות היה בצרפת בשנת 1858 ב-Bulletin de la Société française de photographie[6]. בשנת 1868, השתמש העיתון "לה פיגארו" במונח חפצי אמנות דקורטיביים (objets d'art décoratifs) כדי לתאר חפצים לתפאורת במה, שנוצרו עבור תיאטרון סאל לה פלטייה[7][8][9]. בשנת 1875, מעצבי רהיטים, מעצבי טקסטיל, תכשיטנים, אמני זכוכית ובעלי מלאכה אחרים קיבלו רשמית מעמד של אמנים על ידי ממשלת צרפת. בתגובה, "בית הספר המלכותי החופשי לעיצוב" (École royale gratuite de dessin), שנוסד בשנת 1766 תחת המלך לואי ה-16 כדי להכשיר אמנים ואומנים במלאכות הקשורות לאמנויות היפות, שונה לשם "בית הספר הלאומי לאמנויות דקורטיביות" (École nationale des arts décoratifs). הוא קיבל את שמו הנוכחי, "בית הספר הלאומי לאמנויות דקורטיביות", בשנת 1927.

בתערוכה של 1925, האדריכל לה קורבוזיה כתב סדרת מאמרים על התערוכה עבור המגזין שלו L'Esprit Nouveau, תחת הכותרת "1925 EXPO. ARTS. DECO.", אשר שולבו לספר, "אמנות דקורטיבית של היום" (L'art décoratif d'aujourd'hui). הספר תקף נמרצות את העודף בחפצים צבעוניים ומפוארים בתערוכה, ועל הרעיון שלחפצים מעשיים כמו רהיטים אין עיטור כלל; המסקנה שלו הייתה ש"לקישוט המודרני אין עיטור"[10].

בפועל, המונח אר דקו לא הופיע בדפוס עד 1966. התערוכה המודרנית הראשונה בנושא, שנערכה על ידי המוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריז, "Les Annees 25: Art déco, Bauhaus, Stijl, Esprit Nouveau", כיסתה את מגוון הסגנונות העיקריים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20[11]. במאמר של הילרי גלסון משנת 1966 ב"טיימס" (לונדון, 12 בנובמבר), שימש המונח כדי לתאר את הסגנונות השונים בתערוכה[12][13].

אר דקו צבר מוניטין כתווית סגנונית יישומית ב-1968 כאשר ההיסטוריון בוויס הילייר פרסם את הספר האקדמי העיקרי הראשון על הסגנון, אר דקו של שנות ה-20 וה-30 (Art Deco of the 20s and 30s)[2]. הוא ציין שהמונח כבר נמצא בשימוש על ידי סוחרי אמנות, וציטט כדוגמאות את המאמר ב"טיימס" (2 בנובמבר 1966) ומאמר בשם Les Arts Déco במגזין Elle (נובמבר 1967)[14]. ב-1971 הוא ארגן תערוכה במכון מיניאפוליס לאמנויות, עליה הוא מפרט בספרו "עולם האר דקו"[15][16].

מקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגודת האמנים הדקורטיביים (1901–1913)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעתו של האר דקו הייתה קשורה קשר הדוק לעליית מעמדם של האמנים הדקורטיביים, שעד סוף המאה ה-19 נחשבו פשוט כאמנים. המונח "אמנויות דקורטיביות" הומצא בשנת 1875, והעניק למעצבי רהיטים, טקסטיל וקישוטים אחרים מעמד רשמי. אגודת האמנים הדקורטיביים נוסדה בשנת 1901, והאמנים הדקורטיביים קיבלו את אותן זכויות יוצרים כמו ציירים ופסלים. תנועה דומה התפתחה גם באיטליה. התערוכה הבינלאומית הראשונה, שהוקדשה כולה לאמנויות דקורטיביות, Esposizione Internazionale d'Arte Decorativa Moderna, נערכה בטורינו ב-1902. מספר מגזינים חדשים, המוקדשים לאמנויות דקורטיביות, נוסדו בפריז, כולל ה-Arts et Décoration וה-L'Art décoratif moderne. חלקי אומנויות דקורטיביים הוכנסו לתערוכות השנתיות של Sociéte des artistes français, ומאוחר יותר לסלון הסתיו. גם הלאומיות הצרפתית שיחקה תפקיד בהתעוררות האמנויות הדקורטיביות, שכן מעצבים צרפתים חשו מאותגרים על ידי היצוא הגובר של ריהוט גרמני זול יותר. בשנת 1911, הציעה אגודת האמנים הדקורטיביים את קיומה של תערוכה בינלאומית חדשה וגדולה לאמנויות דקורטיביות שתתקיים בשנת 1912. לא יורשו בה הצגת סגנונות ישנים, רק יצירות מודרניות. התערוכה לא התקיימה עד ל-1914, ולאחר מכן, בגלל המלחמה, נדחתה עד לשנת 1925. כאשר נפתחה נקראה בשם כל משפחת הסגנונות המכונים "דקו"[17].

גם לחנויות כלבו ומעצבי אופנה פריזאים היה חלק חשוב בעליית האר דקו. עסקים בולטים כמו חברת כלי הכסף כריסטופל, מעצב הזכוכית רנה לליק והתכשיטנים לואיס קרטייה ובושרון החלו לעצב מוצרים בסגנונות מודרניים יותר[18][19]. החל משנת 1900, בתי הכלבו גייסו אמנים דקורטיביים לעבודה בסטודיו לעיצוב שלהם. החל משנת 1912, הופקדה מלאכת עיצוב סלון הסתיו בידי חנות הכלבו פרינטמפס[20][21], ובאותה שנה הקים בית מלאכה משלו, שנקרא פרימוורה[21]. עד 1920 העסיק בית המלאכה פרימוורה יותר מ-300 אמנים, שסגנונותיהם נעו בין גרסאות מעודכנות של רהיטי לואי ה-14(אנ'), לואי ה-16(אנ'), ובמיוחד של רהיטי לואי פיליפ הראשון(אנ') מתוצרת לואי סו(אנ') ובית המלאכה פרימוורה, ועד לצורות מודרניות יותר מבית המלאכה של הלובר. מעצבים אחרים, ביניהם אמיל-ז'אק רולמן ופול פולוט, סירבו להשתמש בייצור המוני, והתעקשו שכל פריט ייעשה באופן יחידני. סגנון האר דקו המוקדם כלל חומרים יוקרתיים ואקזוטיים כמו הובנה, שנהב ומשי, צבעים עזים מאוד ומוטיבים מסוגננים, במיוחד סלסלות וזרי פרחים מכל הצבעים, שהעניקו מראה מודרני לאותה תקופה[22].

הזצסיון הווינאי והסדנה הוינאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאדריכלי הזצסיון הווינאי (שנוסד ב-1897), במיוחד יוזף הופמן, הייתה השפעה ניכרת על האר דקו. בית סטוקלט שלו, בבריסל (1905–1911), היה אב טיפוס של סגנון האר דקו, הכולל נפחים גאומטריים, סימטריה, קווים ישרים, בטון מכוסה לוחות שיש, עיטורים מפוסלים עדינים ופנים מפואר, כולל עיטורי כותרת מפסיפס מאת גוסטב קלימט. הופמן ייסד גם הסדנה הוינאית, אגודה של אומנים ומעצבי פנים שפעלה בשנים 1903–1932 וקידמה את הסגנון החדש. הסדנה הוינאית הייתה למודל עבור חברת האומנויות הצרפתית (Compagnie des arts français), שנוצרה ב-1919, והפגישה את אנדרה מארה ולואי סו, מעצבי האר דקו הצרפתיים המובילים הראשונים[23].

חומרים וטכנולוגיות חדשות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומרים וטכנולוגיות חדשות, במיוחד בטון מזוין, היו המפתח לפיתוח והופעתו של אר דקו. בית הבטון הראשון נבנה בשנת 1853 בפרברי פריז על ידי פרנסואה קויגנה (François Coignet). בשנת 1877 הציג ג'וזף מונייר (Joseph Monier) את הרעיון של חיזוק הבטון עם סידור מוטות ברזל בצורת רשת. ב-1893 בנה אוגוסט פרה את מוסך הבטון הראשון בפריז, אחר כך בניין דירות, בית, ואז, ב-1913, את תיאטרון השאנז אליזה. התיאטרון הוקע על ידי מבקר אחד בתיאורו כ"צפלין של שדרת מונטן", השפעה גרמנית לכאורה, שהועתקה מהזצסיון הווינאי. לאחר מכן, רוב מבני האר דקו תוכננו ונבנו מבטון מזוין, מה שנתן חופש צורה גדול יותר מבעבר בזכות היכולת לצמצם את מספר וגודל העמודים בבניין. פרה היה גם חלוץ בחיפוי הבטון באריחי קרמיקה, הן להגנה והן לקישוט. האדריכל לה קורבוזיה למד לראשונה את השימושים של בטון מזוין בעבודה כשרטט בסטודיו של פרה[24].

טכנולוגיות חדשות נוספות שהיו חשובות להתפתחות האר דקו היו ביישום שיטות חדשות לייצור זכוכית וזיגוג, שהיו זולות יותר ואיפשרו ליצור חלונות גדולים וחזקים יותר, לייצור המוני של אלומיניום, ששימש לבניין ולמסגרות לחלונות ובהמשך, לרהיטים קלים שעוצבו על ידי קורבוזיה, וורן מקארתור (Warren McArthur) ואחרים.

תיאטרון שאנז אליזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תיאטרון שאנז אליזה
  • כיפת התיאטרון, עם עיצוב ורדים בסגנון אר דקו מאת מוריס דני.
    כיפת התיאטרון, עם עיצוב ורדים בסגנון אר דקו מאת מוריס דני.
  • פנים התיאטרון דה שאנז אליזה, עם התבליטים מאת אנטואן בורדל מעל הבמה.
    פנים התיאטרון דה שאנז אליזה, עם התבליטים מאת אנטואן בורדל מעל הבמה.
  • תבליט "הריקוד" על חזית התיאטרון דה שאנז אליזה (1912), אנטואן בורדל.
    תבליט "הריקוד" על חזית התיאטרון דה שאנז אליזה (1912), אנטואן בורדל.
  • תיאטרון שאנז אליזה בכנונו של אוגיסט פרה, שדרת מונטן 15, פריז (1910–1913). בטון מזוין נתן לאדריכלים את היכולת ליצור צורות חדשות וחללים גדולים יותר.
    תיאטרון שאנז אליזה בכנונו של אוגיסט פרה, שדרת מונטן 15, פריז (1910–1913). בטון מזוין נתן לאדריכלים את היכולת ליצור צורות חדשות וחללים גדולים יותר.
אנטואן בורדל, 1910–1912, תבליט של אפולו והגותו מוקפים ב-9 המוזות בתיאטרון השאנז אליזה. עבודה זו מייצגת את אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר למה שנודע בשם פיסול אר דקו

תיאטרון שאנז אליזה (1910–1913), שתוכנן בידי אוגוסט פרה, היה בניין האר דקו הראשון שהושלם בפריז. בעבר, בטון מזוין שימש רק עבור בניית מבני תעשייה ובנייני דירות, פרה תכנן את בניין הדירות המודרני הראשון מבטון מזוין בפריז ברחוב בנג'מין פרנקלין בשנים 1903–1904. אנרי סובג', אדריכל חשוב נוסף שתכנן בסגנון אר דקו, הקים בניין מגורים נוסף ב-1904 ברחוב 7 Rue de Trétaigne בעיר. מ-1908 עד 1910, עבד לה קורבוזיה בן ה-21 כשרטט במשרדו של פרה ולמד את הטכניקות של תכנון ובנייה בבטון. לבניין של פרה היו צורה מלבנית נקייה, עיטור גאומטרי וקווים ישרים, סימני ההיכר העתידיים של אר דקו. גם העיצוב של התיאטרון היה מהפכני; החזית עוטרה בתבליטים גבוהים של אנטואן בורדל, תכנון הכיפה של מוריס דני, ציורים מאת אדואר וויארד, ווילון אר דקו מאת קר-גזבייה רוסל. התיאטרון התפרסם כמקום הופעתן של ההצגות הראשונות של בלט רוס[25]. פרה וסובג' הפכו לאדריכלי האר דקו המובילים בפריז בשנות ה-20[26][27].

סלון הסתיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סלון הסתיו

עם לידתו בין 1910 ל-1914, האר דקו היה מאופיין ב"פיצוץ של צבעים", שהציג גוונים בהירים ולעיתים קרובות בצבעים מתנגשים שלא תמיד מתאימים להופיע זה לצד זה, בעיצובי פרחים, שהוצגו בריפוד רהיטים, שטיחים, מסכים, טפטים ובדים. יצירות צבעוניות רבות, כולל כיסאות ושולחן מאת מוריס דופרן ושטיח גובלין בהיר מאת פול פולו הוצגו ב-Salon des artistes décorateurs ב-1912. בשנים 1912–1913 הכין המעצב אדריאן קרבוסקי (Adrien Karbowsky) כיסא פרחוני בעיצוב תוכי עבור בקתת הציד של אספן האמנות ז'אק דוסט[28]. מעצבי הרהיטים לואי סו ואנדרה מארה הופיעו לראשונה בתערוכת 1912, תחת השם Atelier français, בשילוב בדים צבעוניים עם חומרים אקזוטיים ויקרים, כולל הובנה ושנהב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הם הפכו לאחת מחברות עיצוב הפנים הצרפתיות הבולטות ביותר, שייצרו את הרהיטים לסלונים ותאי הנוסעים של המעמד העליון באוניות הטרנס-אטלנטיות הצרפתיות[29].

הצבעים העזים של האר דקו הגיעו ממקורות רבים, כולל עיצובי התפאורה האקזוטיים של ליאון באקסט לבלט רוס, שעוררו סנסציה בפריז לפני מלחמת העולם הראשונה. חלק מהצבעים נלקחו בהשראת תנועת הפוביזם המוקדמת יותר שהוביל אנרי מאטיס; אחרים על ידי האורפיזם של ציירים כמו סוניה דלונה[30]; אחרים על ידי תנועת הנאבי, ובעבודתו של הצייר הסימבוליסטי אודילון רדון, שעיצב קמינים וחפצי נוי אחרים. צבעים בהירים היו מאפיין בעבודתו של מעצב האופנה פול פוירט (Paul Poiret), שעבודתו השפיעה בהמשך הן על אופנת האר דקו והן על עיצוב הפנים[29][31][32].

קוביזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת האומנות המכונה קוביזם הופיעה בצרפת בין 1907 ל-1912, והשפיעה על התפתחות האר דקו[25][30][31]. בספרו "Art Deco Complete: The Definitive Guide to the Decorative Arts of the Decorative Arts of the Decorative Art of the 1920 and 1930s" כתב אלסטייר דושאן (Alastair Duncan) ש"הקוביזם, בצורה ממזרית מסוימת, הפך ללינגואה פרנקה של האמנים הדקורטיביים באותה תקופה"[31][33]. הקוביסטים, בעצמם תחת השפעתו של פול סזאן, התעניינו בפישוט הצורות ליסודות הגאומטריים שלהן: הגליל, הכדור, החרוט[34][35].

בשנת 1912 הציגו אמני "סקציית ד'אור" (המוכרת גם בשם קבוצת פוטו) יצירות נגישות לקהל הרחב, שהושפעו במידה ניכרת מהקוביזם האנליטי של פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק. אוצר המילים של שפת הקוביזם משך אליו גם מעצבי אופנה, מעצבי רהיטים ומעצבי פנים[30][32][35][36].

כתביו של אנדרה ורה מ-1912, "סגנון לה נובו", שפורסמו בכתב העת L'Art décoratif, ביטאו את דחיית צורות האר נובו (אסימטריות, צבעוניות, רב-גוניות וציוריות) וקראו לפשטות מרצון, סימטריה גלויה, סדר והרמוניה. עקרונות שהפכו בסופו של דבר לנפוצים באר דקו[19], אם כי סגנון האר דקו היה לעיתים קרובות צבעוני ביותר ולעיתים קרובות מורכב[37].

בחלק לאמנות הדקורטיבית של תערוכת סלון הסתיו משנת 1912, הוצג מיצג אדריכלי הידוע בשם "הבית הקוביסטי" (La Maison Cubiste)[38][39]. החזית עוצבה על ידי ריימונד דושאן-ויון. עיצוב הבית היה של אנדרה מארה[40][41]. "הבית הקוביסטי" היה מיצג מרוהט עם חזית, גרם מדרגות, מעקות ברזל יצוק, חדר שינה, סלון - סלון בורז'ואה (Salon Bourgeois), שבו נתלו ציורים של אלבר גלז, ז'אן מצינגר, מארי לורנסן, מרסל דושאן, פרנאן לז'ה ורוג'ר דה לה פרסניי[42][43][44]. אלפי ממבקרי התערוכה עברו דרך הדגם שהוצב בקנה מידה מלא[45].

חזית הבית, שתוכננה על ידי ריימונד דושאן-ויון, לא הייתה קיצונית במיוחד למראה בסטנדרטים מודרניים; הגמלון והמשקופים היו אמנם בעלי צורות פריזמטיות, אך חוץ מזה, דמתה צורת החזית לבית הממוצע של אותה התקופה. בשני החדרים עיצב מארה את הטפט, שהציג ורדים מסוגננים ודפוסי פרחים, לצד ריפודים, רהיטים ושטיחים, כולם עם מוטיבים ראוותניים וצבעוניים. זו הייתה אתנחתא ברורה ושינוי מהעיצוב המסורתי. המבקר אמיל סדיין תיאר את עבודתו של מארה בכתב העת Art et Décoration בתיאורו: "הוא לא מביך את עצמו בפשטות, כי הוא מכפיל פרחים בכל מקום שאפשר לשים אותם. ההשפעה שהוא מחפש היא כמובן של ציוריות ועליזות. הוא משיג את זה"[46]. את האלמנט הקוביסטי סיפקו הציורים. המיצג הותקף על ידי כמה מבקרים כרדיקלי ביותר, מה שתרם להצלחתו[47]. מיצג אדריכלי זה הוצג לאחר מכן בתערוכת הארמורי של 1913, ניו יורק, שיקגו ובוסטון[30][35][48][49][50]. הודות לתערוכה בעיקר, המונח "קוביסט" החל להיות מיושם על כל דבר מודרני, החל מתספורות נשים, ביגוד וכלה במופעי תיאטרון"[47].

ההשפעה הקוביסטית נמשכה לתוך האר דקו, אפילו שהאר דקו המשיך להסתעף לכיוונים רבים אחרים[30][31]. בשנת 1927 הקוביסטים ג׳וסף צ׳אקי, ז'אק ליפשיץ, לואי מרקוזיס, אנרי לורנס, הפסל גוסטבה מיקלוס ואחרים שיתפו פעולה בעיצוב ועיטור בית סטודיו, ברחוב סן-ג'יימס, ניי-סיר-סן, שתוכנן על ידי האדריכל פול רואו ובבעלותו של מעצב האופנה הצרפתי ז'אק דוסט - אספן של אמנות פוסט-אימפרסיוניסטית מאת אנרי מאטיס וציורים קוביסטים (כולל העלמות מאביניון, אותו קנה ישירות מהסטודיו של פיקאסו). לורנס עיצב את המזרקה, צ׳אקי עיצב את גרם המדרגות של דוסט[51], ליפשיץ ייצר את מדף האח, ומרקוסיס יצר שטיח קוביסטי[30][52][53][54].

מלבד האמנים הקוביסטים, דוסט הביא מעצבי פנים נוספים מסגנון האר דקו שיעזרו בעיצוב הבית, כולל פייר לגראן, שהיה אחראי על ארגון מלאכת העיטור, ופול איריב, מרסל קורד, אנדרה גרול, איילין גריי ורוז אדלר שיספקו רהיטים. העיצוב כלל יצירות מסיביות עשויות הובנה מקאסר בהשראת אמנות אפריקאית, ורהיטים מכוסים בעור מרוקאי, עור תנין ועור נחש, ודוגמאות שנלקחו מעיצובים אפריקאיים[55].

"הגאומטריה המשורטטת של הקוביזם הפכה למטבע בתחום בשנות ה-20 של המאה ה-20. התפתחות האר דקו מהגאומטריה הסלקטיבית של הקוביזם הוביל למגוון רחב יותר של צורות, נשא את הקוביזם כטקסונומיה ציורית לקהל רחב הרבה יותר ולמשיכה רחבה יותר." - ריצ'רד הריסון מרטין, מוזיאון מטרופוליטן לאמנות[56].

השפעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לאקזוטיקה של בלט רוס הייתה השפעה חזקה על האר דקו המוקדם. רישום של הרקדן ואצלב ניז'ינסקי מאת אמן האופנה הפריזאי ז'ורז' ברבייה (1913).
    לאקזוטיקה של בלט רוס הייתה השפעה חזקה על האר דקו המוקדם. רישום של הרקדן ואצלב ניז'ינסקי מאת אמן האופנה הפריזאי ז'ורז' ברבייה (1913).
  • איור מאת ז'ורז' ברבייה של שמלה מאת ז'אן פקין (1914). עיצובים פרחוניים מסוגננים וצבעים בהירים היו תכונה של אר דקו המוקדם.
    איור מאת ז'ורז' ברבייה של שמלה מאת ז'אן פקין (1914). עיצובים פרחוניים מסוגננים וצבעים בהירים היו תכונה של אר דקו המוקדם.
  • הלובי של 450 Sutter Street, סן פרנסיסקו, קליפורניה, מאת טימותי ל. פלוגר (1929), בהשראת אמנות המאיה העתיקה.
    הלובי של 450 Sutter Street, סן פרנסיסקו, קליפורניה, מאת טימותי ל. פלוגר (1929), בהשראת אמנות המאיה העתיקה.
  • פרומתאוס הברונזה המוזהב במרכז רוקפלר, ניו יורק, מאת פול מנשיפ (1934), אר דקו מסוגנן של פיסול קלאסי מעודכן (1936).
    פרומתאוס הברונזה המוזהב במרכז רוקפלר, ניו יורק, מאת פול מנשיפ (1934), אר דקו מסוגנן של פיסול קלאסי מעודכן (1936).
  • אגרטל קרמיקה בהשראת מוטיבים של פיסול עץ מגולף אפריקאי מסורתי, מאת אמיל לנובל (1937), המוזיאון לאמנויות דקורטיביות, פריז.
    אגרטל קרמיקה בהשראת מוטיבים של פיסול עץ מגולף אפריקאי מסורתי, מאת אמיל לנובל (1937), המוזיאון לאמנויות דקורטיביות, פריז.

אר דקו לא היה סגנון יחיד, אלא אוסף של סגנונות שונים ולפעמים סותרים ומנוגדים. באדריכלות, האר דקו היה היורש והתגובה נגד האר נובו, סגנון ששגשג באירופה בין השנים 1895 ל-1900, וגם החליף בהדרגה את אדריכלות האמנויות היפות ואדריכלות נאו-קלאסית, שהיו דומיננטיות באדריכלות האירופית והאמריקאית. בשנת 1905 כתב ופרסם אז׳ן גראסט את Method of Ornamental Composition, Rectilinear Elements[57], שבה הוא חקר באופן שיטתי את ההיבטים הדקורטיביים (הנוי) של אלמנטים גאומטריים, צורות, מוטיבים והווריאציות שלהם, בניגוד (וכיציאה מ) סגנון האר נובו הגלי של הקטור גימאר, שהיה כל כך פופולרי בפריז כמה שנים קודם לכן. גראסט הדגיש את העיקרון שצורות גאומטריות פשוטות שונות כמו משולשים ומרובעים הם הבסיס לכל סידורי הקומפוזיציה. בנייני הבטון המזוין של אוגוסט פרה והנרי סאווג', ובמיוחד תיאטרון שאנז אליזה, הציעו צורה חדשה של בנייה וקישוט שהועתקה ברחבי העולם[58].

בעיטור, סגנונות רבים ושונים הושאלו ונעשה בהם שימוש באר דקו. הם כללו אמנות פרה-מודרנית מרחבי העולם הניתנת לצפייה במוזיאון הלובר, מוזיאון האדם ובמוזיאון הלאומי לאמנויות אפריקה ואוקיאניה. באותה תקופה הייתה גם התעניינות פופולרית בקרב הציבור בארכאולוגיה עקב החפירות בפומפיי, טרויה וקברו של פרעה בשושלת ה-18, תות ענח' אמון. אמנים ומעצבים שילבו מוטיבים ממצרים העתיקה, אפריקה, מסופוטמיה, יוון העתיקה, רומא העתיקה, אסיה, מסו-אמריקה ואוקיאניה עם אלמנטים של עידן המכונה[59][60][61][62][63][64].

סגנונות אחרים שהושאלו כללו קונסטרוקטיביזם רוסי ופוטוריזם איטלקי, כמו גם אורפיזם, פונקציונליזם ומודרניזם באופן כללי[35][59][65][66]. אר דקו השתמש גם בצבעים ובעיצובים המתנגשים של פאוביזם, בעיקר בעבודתם של אנרי מאטיס ואנדרה דרן, שימש השראה לעיצובים של טקסטיל אר דקו, טפטים וקרמיקה מצוירת[35]. הוא ביטא רעיונות מאוצר המילים של אופנת העל של התקופה, שהציגה עיצובים גאומטריים, שברונים, זיגזגים וזרי פרחים מסוגננים. הוא הושפע מתגליות באגיפטולוגיה, ועניין גובר במזרח ובאמנות אפריקאית. משנת 1925 ואילך, השתמשו בו לעיתים קרובות מתשוקה למכונות חדשות, כגון ספינות אוויר, מכוניות ואוניות אוקייניות, ועד 1930 השפעת האר דקו התפתחה לזרם הנקרא סטרים ליין[67].

סגנון של יוקרה ומודרניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הבודואר של מעצבת האופנה ז'אן לנוון (1922–1925) במוזיאון לאמנויות דקורטיביות, פריז, צרפת.
    הבודואר של מעצבת האופנה ז'אן לנוון (1922–1925) במוזיאון לאמנויות דקורטיביות, פריז, צרפת.
  • אמבטיה של ז'אן לנוון, משיש סיינה, עם עיטור של טיח מגולף וברונזה (1922–1925)
    אמבטיה של ז'אן לנוון, משיש סיינה, עם עיטור של טיח מגולף וברונזה (1922–1925)
  • גרסת אר דקו של חברת העיצוב הפריזאית Alavoine, במוזיאון ברוקלין, ניו יורק (1928–1930).
    גרסת אר דקו של חברת העיצוב הפריזאית Alavoine, במוזיאון ברוקלין, ניו יורק (1928–1930).
  • סלון הזכוכית שעוצב על ידי פול רואו עם ריהוט מאת איילין גריי, עבור מאדאם מתיו-לוי (הכובענית של הבוטיק J. Suzanne Talbot), 9, rue de Lota, פריז, 1922 (פורסם ב-27 במאי 1933 במגזין L'Illustration).
    סלון הזכוכית שעוצב על ידי פול רואו עם ריהוט מאת איילין גריי, עבור מאדאם מתיו-לוי (הכובענית של הבוטיק J. Suzanne Talbot), 9, rue de Lota, פריז, 1922 (פורסם ב-27 במאי 1933 במגזין L'Illustration).

אר דקו היה מזוהה בתחילת דרכו עם יוקרה ומודרניות כאחד. הוא שילב חומרים יקרים מאוד ואומנות מעולה שהוכנסה לצורות מודרניות. שום פרט או חומר לא היו זולים באר דקו: רהיטים כללו שיבוצי שנהב וכסף, ותכשיטי אר דקו שילבו יהלומים עם פלטינה, ירקן, אלמוגים וחומרים יקרים אחרים. הסגנון שימש לקישוט הסלונים מהשורה הראשונה של אוניות קו אוקייניות, רכבות דלוקס וגורדי שחקים. הוא שימש כדי לקשט את "ארמונות הקולנוע" (Movie palace) הגדולים של סוף שנות ה-20 וה-30 ברחבי העולם. מאוחר יותר, לאחר השפל הגדול, הסגנון השתנה, התפכח ונהיה זול יותר.

דוגמה טובה לסגנון היוקרתי של אר דקו הוא הבודואר בביתה של מעצבת האופנה ז'אן לנוון, בעיצובו של ארמאנד-אלבר ראטו (1882–1938), שנעשה בין 1922 ל-1925. הוא היה ממוקם בביתה ב-16 rue Barbet de Jouy, בפריז, שנהרס ב-1965. החדר שוחזר במוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפריז. הקירות מכוסים בדפנות יצוקות מתחת לתבליטים מפוסלים בטיח. הגומחה ממוסגרת בעמודי שיש על בסיסים ומיסד מעץ מפוסל. הרצפה משיש לבן ושחור, ובארונות מוצגים חפצי נוי על רקע משי כחול. בחדר האמבטיה שלה היו אמבט ומעמד כביסה עשויים משיש סיינה, עם קיר של טיח מגולף ואביזרים מברונזה[68].

עד 1928 הסגנון הפך נוח יותר, עם כיסאות מועדון עמוקים מעור. הגרסה שעוצבה על ידי חברת Alavoine בפריז עבור איש עסקים אמריקאי בשנים 1928–1930, נמצא כעת במוזיאון ברוקלין. בשנת 1932 עיצב המעצב פול רואו את סלון הזכוכית עבור סוזן טלבוט.

עד שנות ה-30, הסגנון היה מפושט במקצת, אבל הוא עדיין היה אקסטרווגנטי. היא כללה כורסת סרפנטין ושתי כורסאות צינורות מאת איילין גריי, רצפה של לוחות זכוכית כסופה מחצלת, פאנל של דוגמאות מופשטות בלכה כסף ושחור, ומבחר של עורות בעלי חיים[69].

התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (1925)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות

האירוע שסימן את שיא הסגנון והעניק לו את שמו היה התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות, שהתקיימה בפריז מאפריל ועד אוקטובר של שנת 1925. התערוכה קיבלה תמיכה ומימון רשמי של ממשלת צרפת, והתקיימה על שטח של 55 דונם בפריז, הנמשך ממוזיאון הגרנד פלה על הגדה הימנית להאינווליד בגדה השמאלית, ולאורך גדות נהר הסיין. מוזיאון הגרנד פלה, האולם הגדול בעיר, התמלא בתערוכות של אמנות דקורטיבית מהמדינות המשתתפות. היו בה כ-15,000 מציגים מעשרים מדינות שונות, כולל אוסטריה, בלגיה, צ'כוסלובקיה, דנמרק, בריטניה, איטליה, יפן, הולנד, פולין, ספרד, שוודיה וברית המועצות החדשה. גרמניה לא הוזמנה בגלל מתיחות לאחר המלחמה; ארצות הברית, שלא הבינה את מטרת התערוכה, סירבה להשתתף. האירוע זכה לביקור של שישה עשר מיליון איש במהלך שבעת החודשים שהתקיים. כללי התערוכה דרשו שכל העבודות יהיו מודרניות; סגנונות היסטוריים לא הורשו לתצוגה. המטרה העיקרית של התערוכה הייתה לקדם את היצרנים הצרפתיים של רהיטי יוקרה, פורצלן, זכוכית, עבודות מתכת, טקסטיל ומוצרי נוי אחרים. כדי להמשיך ולקדם את המוצרים, לכל חנויות הכלבו הגדולות בפריז ולמעצבים הגדולים היו ביתנים משלהם בתערוכה. לתערוכה הייתה מטרה משנית בקידום מוצרים ממושבות צרפתיות באפריקה ובאסיה, כולל שנהב ועצים אקזוטיים.

Hôtel du Collectionneur היה אטרקציה פופולרית בתערוכה; הוא הציג את עיצובי הרהיטים החדשים של אמיל-ז'אק רולמן, כמו גם בדי אר דקו, שטיחים וציורים של ז'אן דופאס. עיצוב הפנים עקב אחר אותם עקרונות של סימטריה וצורות גאומטריות, שהבדילו אותו מהאר נובו, וצבעים עזים, אומנות משובחת חומרים נדירים ויקרים, שהבדילו אותו מהפונקציונליות הקפדנית של הסגנון המודרניסטי. בעוד שרוב הביתנים היו מעוטרים בפאר ומלאים בריהוט יוקרתי בעבודת יד, שני ביתנים, אלה של ברית המועצות ו-Pavilion de L'Esprit Nouveau, שנבנו על ידי המגזין בשם זה בניהולו של לה קורבוזיה, נבנו בצורה מחמירה. סגנון עם קירות לבנים פשוטים וללא קישוט; הם היו בין הדוגמאות המוקדמות ביותר לאדריכלות מודרנית[70].

גורדי שחקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורדי שחקים אמריקאים סימנו את פסגת סגנון האר דקו; הם הפכו לבניינים המודרניים הגבוהים והמזוהים ביותר בעולם. הם תוכננו להראות את היוקרה של הבנאים שלהם דרך גובהם, צורתם, צבעם והתאורה הדרמטית שלהם בלילה[71]. בניין אמריקן רדיאטור מאת ריימונד הוד (1924) שילב אלמנטים גותיים ודקו מודרניים בעיצוב הבניין. לבנים שחורות בחזית המבנה (המסמלות פחם) נבחרו כדי לתת מושג על מוצקות ולהעניק למבנה מסה מוצקה. חלקים אחרים של החזית כוסו בלבני זהב (המסמלות אש), והכניסה עוטרה בשיש ובזכוכיות שחורות. גורד שחקים נוסף בסגנון אר דקו מוקדם היה בניין גארדיאן של דטרויט, שנפתח ב-1929. עוצב על ידי האדריכל המודרניסט ווירט רוולנד (Wirt C. Rowland), הבניין היה הראשון שהשתמש בפלדת אל חלד כאלמנט דקורטיבי, והשימוש הרב בעיצובים צבעוניים במקום קישוטים מסורתיים.

קו הרקיע של העיר ניו יורק השתנה באופן קיצוני עם סיום בנייתו של בניין קרייזלר במנהטן (הושלם ב-1930), שתוכנן על ידי ויליאם וון אלן. זו הייתה פרסומת ענק בגובה שבעים ושבע קומות עבור מותג המכוניות קרייזלר. החלק העליון נראה ככתר נירוסטה, ועוטר ב"גרגוילים" דקו בצורת עיטורי כובעי רדיאטור מנירוסטה. בסיס המגדל, שלושים ושלוש קומות מעל הרחוב, עוצב באפריזים צבעוניים בסגנון אר-דקו, והלובי עוצב בסמלים ובתמונות אר-דקו המבטאות מודרניות[72].

בניין קרייזלר נעקף עד מהרה בגובהו על ידי בניין האמפייר סטייט של האדריכל ויליאם פ. לם (1931), שעוצב בסגנון אר דקו קצת פחות מפואר ובניין RCA (כיום 30 רוקפלר פלאזה) של האדריכל ריימונד הוד (1933) שיחד שינו לחלוטין את קו הרקיע של העיר יורק. ראשי הבניינים עוטרו בכתרי אר דקו וצריחים מכוסים בנירוסטה, ובמקרה של בניין קרייזלר, בגרגוילים בסגנון אר דקו שעוצבו על פי עיטורי רדיאטור, בעוד שהכניסות והמבואות היו מעוטרות בפאר בפסלי אר דקו, קרמיקה ועיצוב. בניינים דומים, אם כי לא ממש גבוהים, הופיעו עד מהרה בשיקגו ובערים גדולות אחרות באמריקה. מרכז רוקפלר הוסיף אלמנט עיצובי חדש: כמה בניינים גבוהים מקובצים סביב רחבה פתוחה, עם מזרקה במרכז[73].

אר דקו מאוחר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1925, התקיימו יחד שתי אסכולות מתחרות שונות בתוך אר דקו: המסורתיים, שהקימו את אגודת האמנים הדקורטיביים; כלל את מעצב הרהיטים אמיל ז'אק רולמן, ז׳ן דונאנד, הפסל אנטואן בורדל והמעצב פול פוירט; הם שילבו צורות מודרניות עם אומנות מסורתית וחומרים יקרים. מהצד השני היו המודרניסטים, שדחו יותר ויותר את העבר ורצו סגנון המבוסס על התקדמות בטכנולוגיות חדשות, פשטות, חוסר קישוט, חומרים לא יקרים וייצור המוני. ב-1929, המודרניסטים הקימו ארגון משלהם, האיגוד הצרפתי לאמנים מודרניים. חבריה כללו את האדריכלים פייר שארו, פרנסיס ז'ורדן, רובר מאלה-סטבן, לה-קורבוזיה ובברית המועצות קונסטנטין מלניקוב; המעצבת האירית איילין גריי, המעצבת הצרפתייה סוניה דלונה והתכשיטנים ז'אן פוקה וז'אן פויפורקה. הם תקפו בחריפות את סגנון האר דקו המסורתי, שלדבריהם נוצר רק עבור העשירים, ועמדו על כך שמבנים שנבנו היטב צריכים להיות זמינים לכולם, והצורה צריכה ללכת לפי התפקוד והייעוד. היופי של חפץ או בניין טמון בשאלה האם הם מתאימים לחלוטין למלא את תפקידו. שיטות תעשייתיות מודרניות הביאו לכך שניתן היה לייצר רהיטים ומבנים בייצור המוני, ולא בעבודת יד[74][75].

מעצב הפנים פול פולו הגן על האר דקו בצורה זו: "אנחנו יודעים שהאדם לעולם אינו מסתפק בדבר הכרחי ושתמיד צריך את העודף... אם לא, נצטרך להיפטר ממוזיקה, פרחים ותַמרוּקִים..!"[76] עם זאת, לה קורבוזיה היה פובליציסט מבריק לאדריכלות מודרניסטית; הוא הצהיר כי בית הוא פשוט "מכונה לחיות בה", וקידם את הרעיון שאר דקו הוא העבר והמודרניזם הוא העתיד. רעיונותיו של לה קורבוזיה אומצו בהדרגה על ידי בתי ספר לאדריכלות, והאסתטיקה של האר דקו נזנחה. אותם מאפיינים שהפכו את האר דקו לפופולרי בתחילת הדרך, האומנות, החומרים העשירים והקישוט שלו, הובילו עתה לדעיכתו. הזרז לכך היה שפל הגדול שהחל בארצות הברית ב-1929, והגיע לאירופה זמן קצר לאחר מכן, צמצם מאוד את מספר הלקוחות העשירים שיכלו לשלם עבור הריהוט וחפצי האמנות. בנוסף, באקלים הכלכלי של השפל, חברות מעטות היו מוכנות לבנות גורדי שחקים חדשים[35]. אפילו חברת Ruhlmann פנתה לייצור רהיטים בסדרות, ולא פריטים בודדים בעבודת יד. הבניינים האחרונים שנבנו בפריז בסגנון החדש היו המוזיאון לעבודות ציבוריות מאת אוגוסט פרה (כיום המועצה הצרפתית לכלכלה, חברתית וסביבתית), ארמון שאיו מאת לואי-היפוליט בואלו, ז'אק קרלו וליאון אזמה, ופאלה דה טוקיו של התערוכה העולמית של פריז 1937; הם הביטו החוצה אל הביתן הגרנדיוזי של גרמניה הנאצית, שתוכנן על ידי אלברט שפר, שניצב מול הביתן הסוציאליסטי-ריאליסטי הגרנדיוזי לא פחות של ברית המועצות של סטלין.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הסגנון האדריכלי השולט הפך לסגנון הבינלאומי שחלוציו לה קורבוזיה ולודוויג מיס ון דר רוהה. קומץ מלונות בסגנון אר דקו נבנו במיאמי ביץ' לאחר מלחמת העולם השנייה, אך במקומות אחרים הסגנון נעלם במידה רבה, למעט בעיצוב תעשייתי, שם המשיך לשמש בעיצוב רכב ומוצרים כמו קופסאות נגינה. בשנות ה-60 האר דקו חווה התעוררות אקדמית צנועה, בין היתר הודות לכתביהם של היסטוריונים אדריכליים כמו בוויס הילייר. בשנות ה-70 נעשו מאמצים בארצות הברית ובאירופה לשמר את הדוגמאות הטובות ביותר של אדריכלות אר דקו, ומבנים רבים שוחזרו וייעודו מחדש. אדריכלות פוסט-מודרנית, שהופיעה לראשונה בשנות השמונים, כמו אר דקו, כללה לעיתים קרובות מאפיינים דקורטיביים גרידא[35][59][77][78]. אר דקו ממשיך לעורר השראה במעצבים, והוא משמש לעיתים קרובות באופנה עכשווית, תכשיטים ומוצרי טואלטיקה[79].

ציור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Detail of Time, ציור קיר תקרה בלובי של מרכז רוקפלר (ניו יורק), מאת הצייר הספרדי ז'וזפ מריה סרט (1941)
    Detail of Time, ציור קיר תקרה בלובי של מרכז רוקפלר (ניו יורק), מאת הצייר הספרדי ז'וזפ מריה סרט (1941)
  • "עובדים ממיינים את הדואר", ציור קיר בבניין הפדרלי אריאל ריוס, וושינגטון הבירה, מאת רג'ינלד מארש (1936)
    "עובדים ממיינים את הדואר", ציור קיר בבניין הפדרלי אריאל ריוס, וושינגטון הבירה, מאת רג'ינלד מארש (1936)
  • Art in the Tropics, ציור קיר בבניין הפדרלי של ויליאם ג'פרסון קלינטון, וושינגטון, מאת רוקול קנט (1938)
    Art in the Tropics, ציור קיר בבניין הפדרלי של ויליאם ג'פרסון קלינטון, וושינגטון, מאת רוקול קנט (1938)

בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות של 1925 לא הוקדש מרחב לציור. ציור אר דקו היה בהגדרתו דקורטיבי, שנועד לקשט חדר או יצירת אדריכלות, ולכן מעט ציירים עבדו אך ורק בסגנון, אך שני ציירים קשורים קשר הדוק לאר דקו. ז'אן דופאס צייר ציורי קיר בסגנון אר דקו עבור ביתן בורדו בתערוכת האמנויות הדקורטיביות בפריז ב-1925, ואף צייר את התמונה מעל האח בתערוכת Maison du Collectionneur של 1925, שהציגה רהיטים של רולמן ומעצבי אר דקו בולטים אחרים. ציורי הקיר שלו בלטו גם בתפאורה של אוניית הקו-האוקיינית הצרפתית SS Normandie. עבודתו הייתה דקורטיבית גרידא, ועוצבה כרקע או מלווה לאלמנטים אחרים של התפאורה[80].

הציירת השנייה הקשורה באופן הדוק לסגנון היא תמרה דה למפיקה. נולדה בפולין, היגרה לפריז לאחר המהפכה הרוסית. היא למדה אצל מוריס דני ואנדרה לוט, והשאילה אלמנטים רבים מהסגנונות שלהם. היא ציירה פורטרטים בסגנון אר דקו ריאליסטי, דינמי וצבעוני[81].

בשנות ה-30 הופיעה בארצות הברית צורה חדשה ודרמטית של ציור אר דקו. במהלך השפל הגדול, פרויקט האמנות הפדרלי (אנ') של מינהל התקדמות העבודות (אנ') נוצר כדי לתת עבודה לאמנים מובטלים. רבים קיבלו את המשימה לקשט מבני ממשלה, בתי חולים ובתי ספר. לא היה סגנון אר דקו ספציפי בשימוש בציורי הקיר; אמנים העוסקים בציור ציורי קיר בבנייני ממשלה הגיעו מבתי ספר רבים ושונים, מרֶגְיוֹנָלִיזְם אמריקאי ועד לריאליזם חברתי (אנ'); הם כללו את רג'ינלד מארש, רוקול קנט והצייר המקסיקני דייגו ריברה. ציורי הקיר היו אר דקו מכיוון שכולם היו דקורטיביים וקשורים לפעילויות בבניין או בעיר שבהם צוירו: רג'ינלד מארש ורוקול קנט קישטו שניהם בנייני דואר בארצות הברית, והראו עובדי דואר בעבודה בעוד שדייגו ריברה תיאר עובדי מפעלי רכב עבור המכון לאמנויות של דטרויט (אנ'). ציור הקיר של דייגו ריברה "אדם בצומת דרכים" (1933) (אנ') במרכז רוקפלר הציג דיוקן לא מורשה של לנין[82][83]. כאשר ריברה סירב להסיר את דמותו של לנין, הציור נמחק והוזמן ציור קיר חדש שצויר על ידי האמן הספרדי ז'וזפ מריה סרט[84][85][86].

פיסול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיסול מונומטלי וציבורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיסול היה מאפיין נפוץ ואינטגרלי באדריכלות אר דקו. בצרפת, תבליטים אלגוריים המייצגים מחול ומוזיקה מאת אנטואן בורדל עיטרו את סימן הנוף הקדום ביותר באר דקו בפריז, תיאטרון שאנז אליזה, ב-1912. בתערוכה של 1925 הוצבו עבודות פיסול גדולות ברחבי האתר, ביתנים עוטרו באפריזים פיסוליים, וכמה ביתנים שהוקדשו לפיסול סטודיו קטן יותר. בשנות ה-30, קבוצה גדולה של פסלים בולטים יצרה עבודות עבור התערוכה העולמית לאמנות וטכנולוגיה בחיים המודרניים של 1937 בשכונת שאיו היוקרתית בפריז. אלפרד ג'אניוט (אנ') יצר את פסלי התבליט על חזית פלה דה טוקיו. המוזיאון לאמנות מודרנית של פריז, והרחבה הציבורית הפתוחה בחזית ארמון שאיו, מול מגדל אייפל, היו עמוסים בפסלונים חדשים של שארל מאלפריי (אנ'), הנרי ארנולד ורבים אחרים[87].

פיסול אר דקו ציבורי היה כמעט תמיד ייצוגי, בדרך כלל של דמויות הרואיות או אלגוריות הקשורות למטרת הבניין או החדר. הנושאים נבחרו בדרך כלל על ידי הפטרונים, ולא האמן. פיסול מופשט לקישוט היה נדיר ביותר[88][89].

בארצות הברית, פסל האר דקו הבולט ביותר לאמנות ציבורית היה פול מנשיפ, שעידכן נושאים קלאסיים ומיתולוגיים בסגנון אר דקו. עבודתו המפורסמת ביותר הייתה הפסל של פרומתאוס במרכז רוקפלר בניו יורק, עיבוד מהמאה ה-20 לנושא קלאסי. יצירות חשובות נוספות עבור מרכז רוקפלר נעשו על ידי לי לורי, כולל החזית הפיסולית ופסל אטלס.

במהלך השפל הגדול בארצות הברית, פסלים רבים הוזמנו ליצור עבודות לקישוט מבני ממשל פדרליים, עם כספים שסופקו על ידי ה-Works Progress Administration. ביניהם הוזמנו הפסל סידני וואו, שיצר תמונות מסוגננות ואידיאליזציה של עובדים ומשימותיהם עבור בנייני משרדים ממשלתיים פדרליים[90]. בסן פרנסיסקו, ראלף סטקפול סיפק פסל לחזית בניין הבורסה החדש של סן פרנסיסקו. בוושינגטון די.סי. מיכאל לנץ הכין עבודות עבור בניין ועדת הסחר הפדרלית.

בבריטניה, פסל דקו יוצר על ידי אריק גיל עבור בית השידור של ה-BBC, בעוד רונלד אטקינסון עיטר את הלובי של בניין הדיילי אקספרס לשעבר בלונדון (1932).

אחד מפסלי האר דקו הציבוריים הידועים ביותר ובוודאי הגדול ביותר הוא ישו הגואל מאת הפסל הצרפתי פול לנדובסקי, שהושלם בין 1922 ל-1931, וממוקם על פסגת הר המשקיפה על ריו דה ז'ניירו, ברזיל.

פיסול סטודיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלי אר דקו מוקדמים רבים היו קטנים, ונועדו לקשט סלונים. סגנון בולט של הפיסול הזה נקרא פיסול קריסלפנטין (אנ'), על שם סגנון של פסלי מקדשים יוונים עתיקים העשויים מזהב ושנהב. לפעמים הם היו עשויים מברונזה, או לפעמים עם חומרים הרבה יותר מפוארים, כמו שנהב, אוניקס, בהט ועלי זהב.

אחד מפסלי הסלון בסגנון האר דקו הידועים ביותר היה דמטרה שיפארוס, יליד רומניה, שיצר פסלים קטנים צבעוניים של רקדנים. פסלי סלונים בולטים נוספים כללו את פרדיננד פרייס, יוזף לורנצל, אלכסנדר קלטי, דורות׳יאה שרול וגוסטב שמידט-קאסל[91]. פסלת אמריקאית חשובה נוספת במתכונת הסטודיו הייתה הארייט ויטני פרישמות', שלמדה אצל אוגוסט רודן בפריז.

פייר לה פגוואי היה פסל סטודיו בולט בסגנון ארט דקו, שעבודותיו הוצגו בתערוכה ב-1925. הוא עבד עם ברונזה, שיש, שנהב, אוניקס, זהב, בהט וחומרים יקרים אחרים[92].

פרנסואה פונפון היה חלוץ הפיסול המודרני המסוגנן של בעלי חיים. הוא לא זכה להכרה מלאה בשל הישגיו האמנותיים עד גיל 67 בסלון הסתיו של 1922 עם היצירה Ours blanc, הידועה גם בשם הדוב הלבן, שנמצאת כיום במוזיאון ד'אורסה בפריז[93].

במקביל לפסלי אר דקו אלה, פסלים מודרניים אוונגרדיים ומופשטים יותר פעלו בפריז ובניו יורק. הבולטים שבהם היו קונסטנטין ברנקושי, ג'וזף צ'אקי, אלכסנדר ארכיפנקו, אנרי לורנס, ז'אק ליפשיץ, גוסטבה מיקלוס, ז׳ן למברט-ראקי, יאן וג'ואל מרטל (אנ'), חנה אורלוף ופבלו גרגאיו[94].

אמנות גרפית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון האר דקו הופיע מוקדם באמנויות הגרפיות, עוד בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. הוא הופיע בפריז בפוסטרים ובעיצובי התלבושות של ליאון באקסט לבלט רוס, ובקטלוגים של מעצבי האופנה פול פוירט[95]. האיורים של ז'ורז' ברבייה, וז'ורז' לפאפ והתמונות במגזין האופנה La Gazette du bon ton תפסו בצורה מושלמת את האלגנטיות והחושניות של הסגנון. בשנות ה-20, המראה השתנה; האופנות שהודגשו היו יותר יומיומיות, ספורטיביות ונועזות, כאשר הדוגמניות בדרך כלל עישנו סיגריות. מגזיני אופנה אמריקאיים כמו ווג, ואניטי פייר והרפרס בזאר קלטו במהירות את הסגנון החדש והפכו אותו לפופולרי בארצות הברית. הוא גם השפיע על עבודתם של מאיירי ספרים אמריקאים כמו רוקול קנט. בגרמניה, אמן הכרזות המפורסם ביותר של התקופה היה לודוויג הוהלוויין, שיצר כרזות צבעוניות ודרמטיות לפסטיבלי מוזיקה, בירות, ובסוף הקריירה שלו גם למפלגה הנאצית[96].

במהלך תקופת האר נובו, פוסטרים פרסמו בדרך כלל מוצרים תיאטרליים או קברטים. בשנות ה-20, כרזות נסיעות, שיוצרו עבור קווי ספינות קיטור וחברות תעופה, הפכו לפופולריים ביותר. סגנון הכרזות השתנה במיוחד בשנות ה-20, כדי למקד את תשומת הלב במוצר המפורסם. התמונות הפכו לפשוטות יותר, מדויקות יותר, ליניאריות יותר, דינמיות יותר, ולעיתים קרובות הוצבו על רקע צבע אחד. בצרפת, מבין מעצבי האר דקו הפופולריים נמנו שארל לופו ופול קולן, שהתפרסם בזכות הכרזות שלו של הזמרת והרקדנית האמריקאית ג'וזפין בייקר. ז׳ן קרלו עיצב פוסטרים לסבונים, תיאטראות וסרטים של צ'רלי צ'פלין; בסוף שנות ה-30 היגר לארצות הברית, שם, במהלך מלחמת העולם, עיצב כרזות לעידוד ייצור מלחמה. המעצב שארל ז'זמר התפרסם בזכות יצירת פוסטרים עבור הופעות הזמרת מיסטינגוט וחברת התעופה אייר פראנס. בין מעצבי הפוסטרים הצרפתיים הידועים ביותר בסגנון האר דקו היה קסנדרה, שיצר את הכרזה המפורסמת של אוניית האוקיינוס SS Normandie ב-1935[96].

בשנות ה-30 הופיעה סוגה חדשה של פוסטרים בארצות הברית בתקופת השפל הגדול. פרויקט האמנות הפדרלי שכר אמנים אמריקאים ליצור כרזות לקידום תיירות ואירועי תרבות.

אדריכלות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסגנון האדריכלי של אר דקו הופיע לראשונה בפריז בשנים 1903–1904, עם בניית שני בנייני דירות, האחד של אוגוסט פרה ברחוב בנג'מין פרנקלין והשני ברחוב טרטה מאת אנרי סובאז׳. שני האדריכלים הצעירים השתמשו לראשונה בבטון מזוין בבנייני מגורים בפריז; לבניינים החדשים היו קווים נקיים, צורות מלבניות ללא עיטור על החזיתות; הם סימנו באופן נקי את שקיעת סגנון האר נובו[97]. בין 1910 ל-1913, פרה השתמש בניסיונו בבנייני דירות מבטון כדי לבנות את תיאטרון השאנז אליזה בשדרת מונטן 15. בין 1925 ל-1928 בנה סובאז׳ את חזית האר דקו החדשה של חנות הכלבו La Samaritaine בפריז[98].

לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו להופיע מבני אר דקו מפלדה ובטון מזוין בערים גדולות ברחבי אירופה וארצות הברית. בארצות הברית הסגנון שימש לרוב עבור בנייני משרדים, מבני ממשלה, בתי קולנוע ותחנות רכבת. לפעמים היה האר דקו משולב עם סגנונות אחרים; בניין העירייה של לוס אנג'לס שילב אר דקו עם גג המבוסס על המאוזוליאום היווני העתיק בהליקרנסוס, בעוד שתחנת הרכבת של לוס אנג'לס שילבה דקו עם ארכיטקטורת מיסיון ספרדית. אלמנטים בסגנון אר דקו הופיעו גם בפרויקטים הנדסיים, כולל המגדלים של גשר שער הזהב ומגדלי היניקה של סכר הובר. בשנות ה-20 וה-30 הוא הפך לסגנון בינלאומי ראשון שידע העולם, עם דוגמאות רבות הכוללות את ארמון האמנויות היפות במקסיקו סיטי מאת Federico E. Mariscal (ספ'), תחנת המטרו מאיאקובסקיה במוסקבה ובניין הפרלמנט הלאומי של יפן בטוקיו שתוכנן בידי וואטנבה פוקוזו.

סגנון האר דקו לא הוגבל לבניינים על פני הקרקע בלבד; אוניית האוקיינוס SS Normandie, שהפלגתה הראשונה התקיימה ב-1935, עוצבה בסגנון אר דקו, כולל חדר אוכל שתקרתו ועיטורו נעשו מזכוכית בעיצובו של לליק[99].

"קתדרלות המסחר"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיצובי הפנים של סגנון אר דקו, הכוללים חלונות ראווה גדולים, יושמו בלובאי בנייני ממשלה, תיאטראות ובמיוחד בבנייני משרדים. חללי הפנים הללו צבעוניים ודינמיים במיוחד, ומשולבים בהם פיסול, ציורי קיר ועיצוב גאומטרי מעוטר בשיש, זכוכית, קרמיקה ונירוסטה. דוגמה מוקדמת לכך הוא בניין פישר בדטרויט, בעיצובו של ג'וזף נת׳ניאל פרנץ'; הלובי מעוטר לעילא בפיסול וקרמיקה. בניין גארדיאן (במקור בניין ה-Union Trust) בדטרויט, מאת וירט רולנד (1929), מעוטר בשיש אדום ושחור וקרמיקה בצבעים עזים, מודגש על ידי דלתות מעליות ודלפקים מפלדה מלוטשת. העיטורים הפיסוליים שהותקנו בקירות ממחישים את סגולות התעשייה והחיסכון; הבניין כונה מיד "קתדרלת המסחר". בניין לרפואת השיניים, 450 Sutter Street, בסן פרנסיסקו מאת טימותי ל. פלוגר עוצב ותוכנן בהשראת אדריכלות המאיה, בצורה מאוד מסוגננת; הוא השתמש בצורות פירמידה, והקירות הפנימיים היו מכוסים בשורות מסוגננות מאוד של הירוגליפים[100].

בצרפת, אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לעיצוב פנים בסגנון אר דקו בתקופה זו הייתה פלה דה לה פורט דורה (1931) מאת אלבר לפרד, לאון ז'וסלי ולאון באזן. הבניין (כיום המוזיאון הלאומי להגירה, עם אקווריום במרתף) נבנה עבור התערוכה הקולוניאלית בפריז, שהתקיימה בשנת 1931, כדי לשבח את האנשים והתוצרים של המושבות הצרפתיות. החזית החיצונית כוסתה כולה בפסלים, והלובי יצר הרמוניה בסגנון אר דקו עם רצפת פרקט עץ בדוגמה גאומטרית, ציור קיר המתאר את אנשי המושבות הצרפתיות; והרכב הרמוני של דלתות אנכיות ומרפסות אופקיות[100].

בתי קולנוע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מהדוגמאות הטובות ביותר ששרדו עד ימינו ומייצגות את סגנון האר דקו הם בתי הקולנוע שנבנו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. סגנון האר דקו עלה במקביל לתקופה בה סרטים החלו להפוך מסרטים אילמים לסרטי קול, וחברות סרטים בנו בתי קולנוע גדולים בערים המרכזיות כדי לשעשע ולהרוויח מהקהל הרב שהגיע לראות סרטים. בתי הקולנוע בשנות ה-20 שילבו לעיתים קרובות עיצובים אקזוטיים עם סגנון האר דקו; התיאטרון המצרי של גראומן בהוליווד (1922) נוצר בהשראת קברים ופירמידות מצריים עתיקים, בעוד שבתיאטרון פוקס בבייקרספילד, קליפורניה נוצר חיבור בין מגדל בסגנון מיסיון קליפורניה ואולם אר דקו. הגדול מכולם הוא אולם המוזיקה רדיו סיטי בניו יורק, שנפתח בשנת 1932. תוכנן במקור כתיאטרון במה, הפך במהירות לאולם קולנוע, המכיל 6,015 איש בתפוסה מרבית. עיצוב הפנים של דונלד דסקי עשה שימוש בזכוכית, אלומיניום, כרום ועור כדי ליצור מפלט צבעוני מהמציאות. לתיאטרון פרמאונט באוקלנד, קליפורניה, מאת טימותי ל. פלוגר, חזית קרמיקה צבעונית, לובי בגובה 4 קומות, וחדרי עישון נפרדים בסגנון אר דקו לג'נטלמנים ולגברות. ארמונות מפוארים דומים הופיעו באירופה. אולמות מפוארים דומים נבנו גם באירופה. הגראנד רקס בפריז (1932), עם המגדל בכניסה שלו, היה בית הקולנוע השני בגודלו באירופה אחרי קולנוע גאומונט עם 6,000 המושבים שהכיל (1931–1973). לקולנוע גאומונט סטייט בלונדון (1937) היה מגדל שעוצב לפי בניין האמפייר סטייט, מכוסה באריחי קרמיקה בצבע שמנת וחלק פנימי בסגנון אר דקו רנסאנס איטלקי. תיאטרון הפרמאונט בשנגחאי, סין (1933) נבנה במקור כאולם ריקודים בשם "השער של 100 ההנאות" והוסב לאולם קולנוע לאחר המהפכה הקומוניסטית ב-1949. כיום משמש כאולם נשפים ודיסקו. בשנות ה-30 של המאה ה-20 בנו אדריכלים איטלקיים בית קולנוע קטן בשם אימפרו, באסמרה (כיום אריתריאה). כיום, רבים מבתי הקולנוע חולקו למספר אולמות שונה וגדול מהתכנון המקורי, אך אחרים שוחזרו ומשמשים כמרכזי תרבות בקהילותיהם[101].

סטרים ליין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סטרים ליין

בסוף שנות ה-30, מגוון חדש של אדריכלות אר דקו הפך לנפוץ. הוא נקרא סטרים ליין (Streamline Moderne) או בצרפת סגנון אוניות קו-אטלנטיות (Paquebot). לבניינים בסגנון זה היו פינות מעוגלות וקווים אופקיים ארוכים. הם נבנו מבטון מזוין וכמעט תמיד היו לבנים. לעיתים היו להם מאפיינים ימיים, כמו מעקות ואשנבים שדומים לאלה שעל סיפונן של אוניות. מוטיב הפינה המעוגלת לא היה חדש לגמרי; הוא הופיע בברלין ב-1923 בבניין Mossehaus שתכנן אריך מנדלסון, ואחר כך בבניין הובר, מתחם תעשייתי בפרבר הלונדוני, פריווייל.

בארצות הברית, הוא הפך למזוהה ביותר עם תחבורה. תכנון בנייני משרדים בסגנון הסטרים ליין היה נדיר, אך שימש לעיתים קרובות בעיצוב תחנות אוטובוס ולטרמינלים של נמלי תעופה, כגון הטרמינל בנמל התעופה לה גוארדיה בניו יורק, שהיווה את ביתן של הטיסות הטרנס-אטלנטיות הראשונות של חברת PanAm Clipper. בארכיטקטורת מבנים שבצד הדרך, כמו תחנות דלק ודיינרים. בסוף שנות ה-30 יוצרו והוצבו בעיירות בניו אינגלנד סדרה של דיינרים, שעוצבו כקרונות רכבת בסגנון הסטרים ליין. לפחות שני דיינרים כאלו עדיין נותרו במקומם והם מוגדרים כמבנים היסטוריים רשומים[102].

עיטור ומוטיבים מרכזיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיטור בתקופת האר דקו עבר כמה שלבים נפרדים. בין השנים 1910 ל-1920, שסגנון האר נובו דעך, סגנונות העיצוב החלו לחזור לסגנונות קודמים ו"מסורתיים", במיוחד בעבודתו של פול איריב. בשנת 1912 פרסם אנדרה ורה מאמר במגזין L'Art Décoratif הקורא לחזור לאומנות ולחומרים של המאות הקודמות, ומשתמש ברפרטואר חדש של צורות הלקוחות מהטבע, במיוחד סלים וזרים של פירות ופרחים. מגמה שנייה של אר דקו, גם היא מהשנים 1910–1920, נוצרה בהשראת הצבעים העזים של התנועה האמנותית המכונה פוביזם ומהתלבושות והסטים הצבעוניים של בלט רוס. סגנון זה, לרוב, בא לידי ביטוי בחומרים אקזוטיים כמו עור כריש, אם הפנינה, שנהב, עורות בצבעים וגוונים כהים, עץ לכה ועץ צבוע, ושיבוצים דקורטיביים על רהיטים שהדגישו את הגאומטריה שלהם. תקופת השיא של סגנון זה הגיעה בתערוכת פריז של 1925 לאמנויות דקורטיביות. בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20 השתנה הסגנון הדקורטיבי, בהשראת חומרים וטכנולוגיות חדשות. האר דקו הפך לבעל פנים ומשטחים חלקים יותר ופחות מעוטרים. ריהוט, בדומה לאדריכלות, החל לקבל קצוות מעוגלים ולקבל מראה מלוטש ויעיל, שנלקח מהסגנון המודרני "סטרים-ליין". חומרים חדשים, כגון פלדה מצופה ניקל או כרום, אלומיניום ובקליט (צורה מוקדמת של פלסטיק) החלו להופיע ברהיטים ובעיטורים[103].

לאורך תקופת האר דקו, ובמיוחד בשנות ה-30, ביטאו מוטיבים בעיצוה הפנים את תפקיד המבנה. תיאטראות עוטרו בפיסול שהמחיש מוזיקה, ריקוד והתרגשות; חברות חשמל האירו רחובות בצבעים, בניין קרייזלר עוטר כקישוטי מכסי מנוע מסוגננים; האפריזים של הפלה דה לה פורט דורה בתערוכה הקולוניאלית של פריז ב-1931 הציגה את פניהם של הלאומים השונים והמושבות הצרפתיות. סגנון הסטרים ליין גרם למבנים להראות בתנועה. ציורי הקיר של ה-Works Progress Administration של שנות ה-30 הציגו אנשים בשגרת יומם; עובדי בית חרושת, עובדי דואר, משפחות וחקלאים, במקום דמויות גיבורים קלאסיים[104].

ריהוט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • כיסא מאת פול פולו (1912–1914)
    כיסא מאת פול פולו (1912–1914)
  • כורסה מאת לואי סו (1912) ופרגוד מאת אנדרה מארה (1920)
    כורסה מאת לואי סו (1912) ופרגוד מאת אנדרה מארה (1920)
  • שולחן איפור וכיסא משיש ועץ מצופה לכה ומוזהב מאת פול פולו (1919–1920)
    שולחן איפור וכיסא משיש ועץ מצופה לכה ומוזהב מאת פול פולו (1919–1920)
  • ארון פינתי עשוי מהגוני עם עיצוב סלסלת ורדים של שנהב משובץ מאת אמיל-ז'אק רולמן (1923)
    ארון פינתי עשוי מהגוני עם עיצוב סלסלת ורדים של שנהב משובץ מאת אמיל-ז'אק רולמן (1923)
  • ארון מאת רולמן (1926)
    ארון מאת רולמן (1926)
  • ארון מעוצב של רולמן
    ארון מעוצב של רולמן
  • ארון מכוסה בשגרין או עור כריש מאת אנדרה גרול (1925)
    ארון מכוסה בשגרין או עור כריש מאת אנדרה גרול (1925)
  • ריהוט מאת ג׳יו פונטי (1927)
    ריהוט מאת ג׳יו פונטי (1927)
  • שולחן מנהלים, מאת מישל רו-שפיץ עבור סלון האמנים הדקורטיביים ב-1930
    שולחן מנהלים, מאת מישל רו-שפיץ עבור סלון האמנים הדקורטיביים ב-1930
  • כיסא מועדון בסגנון אר דקו (שנות ה-30)
    כיסא מועדון בסגנון אר דקו (שנות ה-30)
  • ריהוט ושטיח בסגנון אר דקו מאוחר מאת ג׳ולס ללו (שנות ה-30)
    ריהוט ושטיח בסגנון אר דקו מאוחר מאת ג׳ולס ללו (שנות ה-30)
  • שולחן מזנון בסגנון מפל
    שולחן מזנון בסגנון מפל

ריהוט צרפתי מ-1910 ועד תחילת שנות ה-20 היה בעיקר עדכון של סגנונות ריהוט מסורתיים צרפתיים, ועיצובי האר-נובו של לואי מג'ורל, שארל פלומט (אנ') ויצרנים אחרים. יצרני רהיטים צרפתיים חשו מאוימים מהפופולריות הגוברת של יצרנים וסגנונות גרמניים, במיוחד סגנון הבידרמאייר (אנ'), שהיה פשוט ובעל קווים נקיים. המעצב הצרפתי פרנץ ג׳ורדיין, נשיא סלון הסתיו בפריז, הזמין מעצבים ממינכן להשתתף בסלון 1910. מעצבים צרפתים ראו את הסגנון הגרמני החדש, והחליטו לעמוד באתגר הגרמני. המעצבים הצרפתים החליטו להציג סגנונות צרפתיים חדשים בסלון של 1912. כללי הסלון ציינו שרק סגנונות מודרניים יורשו לתצוגה. כל מעצבי הריהוט הצרפתים הגדולים לקחו חלק בסלון: פול פולו, פול איריב, מוריס דופרן, אנדרה גרול, אנדרה מארה ולואי סו, והציגו עבודות חדשות שעדכנו את הסגנונות הצרפתיים המסורתיים של לואי ה-16 ולואי פיליפ עם פינות ישרות יותר בהשראת הקוביזם ובצבעים בהירים יותר בהשראת הפאוביזם ותנועת הנאבי[105].

הצייר אנדרה מארה ומעצב הרהיטים לואי סו השתתפו שניהם בסלון של 1912. לאחר המלחמה חברו השניים יחדיו כדי להקים חברה משלהם, שנקראה באופן רשמי Compagnie des Arts Française, אך בדרך כלל ידועה בפשטות בשם Suë and Mare. בניגוד למעצבי האר נובו הבולטים כמו לואי מג'ורל, שעיצבו כל יצירה באופן אישי, הם הרכיבו צוות של אומנים מיומנים וייצרו עיצובי פנים שלמים, כולל רהיטים, כלי זכוכית, שטיחים, קרמיקה, טפטים ותאורה. עבודתם כללה צבעים עזים ורהיטים מעצים משובחים, כגון הובנה מצופה אם הפנינה, אבלון ומתכת כסופה ליצירת זרי פרחים. הם עיצבו הכל, החל מהפנים של ספינות אוקייניות ועד בקבוקי בושם עבור המותג של ז'אן פאטו. החברה שגשגה בתחילת שנות ה-20, אך שניהם היו בעלי מלאכה טובים ואנשי עסקים בינוניים. ב-1928 מכרו את החברה ועזבו אותה[106].

מעצב הרהיטים הבולט ביותר בתערוכת האמנויות הדקורטיביות ב-1925 היה אמיל-ז'אק רולמן, מאלזס. הוא הציג לראשונה את עבודותיו בסלון הסתיו של 1913, בתערוכה של 1925 קיבל ביתן תצוגה משלו, "בית האספן העשיר". הוא השתמש רק בחומרים הנדירים והיקרים ביותר, כולל הובנה, מהגוני, רוזווד, אמבון ועצים אקזוטיים אחרים, מעוטרים בשיבוצי שנהב, שריון צב, אם הפנינה, פונפונים קטנים ממשי קישטו את ידיות המגירות של הארונות[107]. הרהיטים שלו התבססו על דגמים מהמאה ה-18, אך פושטו ועוצבו מחדש. בכל עבודתו, המבנה הפנימי של הרהיטים הוסתר לחלוטין. המסגרת, בדרך כלל מעץ אלון, כוסתה כולה בשכבה של רצועות עץ דקות, ולאחר מכן מכוסתה בשכבה שנייה של רצועות עצים נדירים ויקרים. לאחר מכן שכבה זו כוסתה בפורניר מלוטש, כך שהחתיכה נראתה כאילו נחתכה מגוש עץ בודד. יצירת ניגודיות לעץ הכהה הוענקה על ידי שיבוץ שנהב. לדברי רולמן, הכורסאות היו צריכות להיות מעוצבות בצורה שונה בהתאם לפונקציות של החדרים שבהם הופיעו; כורסאות סלון תוכננו להיות מסבירות פנים, כיסאות משרד נוחים וכיסאות סלון חושניים. רק מספר קטן של חלקים מכל עיצוב הרהיטים יוצר, והמחיר הממוצע של אחת המיטות או הארונות שלו היה גבוה ממחירו של בית ממוצע[108].

ג׳ולס ללו היה מעצב רהיטים מסורתי שעבר בצורה חלקה לאר דקו בשנות ה-20; הוא עיצב את הרהיטים לחדר האוכל של ארמון האליזה, ולתאים מהמחלקה הראשונה של אוניית הקיטור נורמנדי. סגנונו התאפיין בשימוש בעץ הובנה, עץ מקסר, אגוז, עם עיטור של לוחות שנהב ואם הפנינה. הוא הציג את סגנון רהיטי האר דקו מצופים לכה בסוף שנות ה-20, ובסוף שנות ה-30 הציג רהיטים עשויים מתכת עם לוחות של זכוכית מעושנת[109]. באיטליה, המעצב ג׳יו פונטי היה מפורסם בעיצובי הסטרים ליין.

הרהיטים היקרים והאקזוטיים של רולמן ושל מעצבים מסורתיים אחרים עוררו את זעמם של המודרניסטים, כולל האדריכל לה קורבוזיה, מה שגרם לו לכתוב סדרת מאמרים מפורסמת המגנה את סגנון האמנויות הדקורטיביות. הוא תקף רהיטים שנעשו לעשירים בלבד, וקרא למעצבים ליצור רהיטים עשויים מחומרים זולים וסגנון מודרני, שאנשים רגילים יכולים להרשות לעצמם. הוא עיצב את הכיסאות שלו, כך שיהיו זולים והתחשבו בתהליך הייצור ההמוני[110].

בשנות ה-30, עיצובי הרהיטים הותאם לצורתם, עם משטחים חלקים יותר וצורות מעוקלות. אחד מהמומחים של הסגנון המאוחר כללו את דונלד דסקי, שהיה אחד המעצבים המשפיעים ביותר; הוא עיצב את חללי הפנים של בניין "רדיו סיטי מיוזיק הול". הוא השתמש בתערובת של חומרים מסורתיים ומודרניים מאוד, כולל אלומיניום, כרום ובקליט (צורה מוקדמת של פלסטיק)[111]. מומחים נוספים של רהיטי אר דקו בשנות ה-30 בארצות הברית כללו את גילברט רודה, וורן מקארת'ור, קם ובר ווולפגנג הופמן.

סגנון מפל המים (אנ') היה פופולרי בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, סגנון האר דקו הנפוץ ביותר של רהיטים באותה תקופה. החלקים היו בדרך כלל מדיקט בגימור פורניר בלונד ועם קצוות מעוגלים, הנותנים מראה הדומה למפל[112].

עיצוב תעשייתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סטרים ליין

סטרים ליין הוא זרם עיצובי בתקופת האר דקו המאוחרת שהופיע באמצע שנות ה-30. הוא הושפע מעקרונות אווירודינמיים מודרניים שפותחו עבור תעופה ובליסטיקה כדי להפחית כוח גרר אווירודינמי במהירויות גבוהות. צורות כדוריות יושמו על ידי מעצבי מכוניות, רכבות, ספינות ואף על חפצים שלא נועדו לנוע, דוגמת מקררים, משאבות דלק ובניינים[61]. אחד הרכבים הראשונים שיוצרו בסגנון זה היה קרייזלר איירפלו משנת 1933. הוא לא הצליח מבחינה מסחרית, אבל היופי והפונקציונליות בעיצובו יצרו תקדים; מוכוון למודרניות. השימוש בסגנון המשיך גם לאחר מלחמת העולם השנייה[113][114][115][116].

חומרים תעשייתיים חדשים החלו להיכנס לתעשייה ולהשפיע על עיצוב מכוניות וחפצים ביתיים. חומרים אלו כללו אלומיניום, כרום ובקליט (צורה מוקדמת של פלסטיק). בקליט הוא חומר הניתן לכופף בקלות לצורות שונות, ועד מהרה החל לשמש בייצור טלפונים, מכשירי רדיו ומכשירים אחרים.

ספינות אוקייניות עוצבו גם הן בסגנון האר דקו, הידוע בצרפתית כסגנון Paquebot, או "סגנון אוקיינוס לינר". הדוגמה המפורסמת ביותר הייתה אוניית קו אוקיינית ה-SS נורמנדי (אנ'), שערכה את השייט הטרנס-אטלנטי הראשון שלה ב-1935. היא תוכננה במיוחד לשייט תענוגות כדי להביא אמריקאים עשירים כדי לעשות קניות בפריז. התאים והסלונים כללו את הריהוט והקישוט העדכניים ביותר בסגנון האר דקו. הסלון הגדול של הספינה, ששימש גם כמסעדה לנוסעי המחלקה הראשונה, היה גדול יותר מאולם המראות של ארמון ורסאי. הוא הואר על ידי נורות חשמל שהופץ מתוך 12 עמודי קריסטל לליק; 36 עמודים תואמים הותקנו על הקירות. זו הייתה אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לשילוב ישיר של תאורה כחלק מהאדריכלות. עד מהרה הותאם סגנון האוניות האטלנטיות למבנים. דוגמה בולטת נמצאת על חוף הים של סן פרנסיסקו. בניין המוזיאון הימי, שנבנה כמרחץ ציבורי ב-1937, מזכיר סירת מעבורת, עם מעקות אוניות ופינות מעוגלות. טרמינל המעבורת סטאר בהונג קונג השתמש גם הוא בווריאציה של הסגנון. טרמינל המעבורת סטאר בהונג קונג עוצב גם הוא בווריאציה של הסגנון[35].

טקסטיל ואופנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • עיצוב טקסטיל "שפע" מאת אנדרה מארה, (1911) (מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק, ארצות הברית)
    עיצוב טקסטיל "שפע" מאת אנדרה מארה, (1911) (מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק, ארצות הברית)
  • טקסטיל ורדים בעיצוב מארה (1919 לערך) (מוזיאון מטרופוליטן לאמנות)
    טקסטיל ורדים בעיצוב מארה (1919 לערך) (מוזיאון מטרופוליטן לאמנות)
  • דפוס רוז מוס לריפוד, כותנה ומשי (1920) (מוזיאון מטרופוליטן לאמנות)
    דפוס רוז מוס לריפוד, כותנה ומשי (1920) (מוזיאון מטרופוליטן לאמנות)
  • עיצוב ציפורים מ-Les Ateliers de Martine מאת פול איריב (1918)
    עיצוב ציפורים מ-Les Ateliers de Martine מאת פול איריב (1918)

טקסטיל מילא חלק חשוב מסגנון האר דקו. הוא בא בצורת טפטים, ריפודים ושטיחים צבעוניים. בשנות ה-20, מעצבים קיבלו השראה מתפאורות הבמה של הבלט רוס, עיצובי בדים ותלבושות של ליאון באקסט ויצירות הסדנה הוינאית. עיצובי הפנים המוקדמים של אנדרה מארה כללו זרי ורדים ופרחים בצבעים בהירים ומסוגננים מאוד, שקישטו את הקירות, הרצפות והרהיטים. מוטיבים פרחוניים מסוגננים שלטו גם בעבודותיהם של ראול דופי ופול פוירט, ובעיצובי הרהיטים של אמיל-ז'אק רולמן. השטיח הפרחוני הומצא מחדש, אך הפעם בסגנון דקו על ידי פול פוירט[117].

השימוש בסגנון האר דקו הוגבר מאוד עם כניסת מערכת ההדפסה המבוססת על שבלונות, שאפשרה למעצבים להשיג פריכות בקווים וצבעים חיים מאוד. צורות אר דקו הופיעו בבגדיהם של פול פוירט, צ'ארלס פרדריק וורת' וז'אן פאטו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, יצוא של בגדים ובדים הפך לאחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר של צרפת[118].

טפטים וטקסטיל בסגנון אר דקו מאוחר כללו לפעמים סצנות תעשייתיות מסוגננות, נופים עירוניים, קטרים ונושאים מודרניים אחרים, כמו גם דמויות נשיות מסוגננות, צבעים מתכתיים ועיצובים גאומטריים[118].

האופנה השתנתה באופן דרמטי בתקופת האר דקו, הודות למעצבים פול פוירט ומאוחר יותר קוקו שאנל. פוירט הציג חידוש חשוב לעיצוב אופנה, יציאה מעבודת החייטות ומדפוסי העבר[119]. הוא עיצב בגדים חתוכים בקווים ישרים הבנויים ממוטיבים מלבניים[119]. הסגנון שלו הציע פשטות מבנית[119], מראה המחוך והסגנונות הפורמליים של התקופה הקודמת נזנחו, והאופנה התייעלה והפכה מעשית יותר. עם תחילת השימוש בחומרים חדשים, החל גם השימוש בצבעים בהירים יותר ועיצובים מודפסים[119]. המעצבת קוקו שאנל המשיכה בתהליך המעבר, והפכה לפופולרית בזכות סגנון השיק הספורטיבי והיומיומי[120].

תכשיטנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-20 וה-30, מעצבים רבים וביניהם רנה לליק וקרטייה ניסו להפחית את הדומיננטיות המסורתית של יהלומים על ידי הצגת אבני חן צבעוניות יותר, כמו אבני ברקת קטנות, אבני אודם ואבני ספיר. הם גם שמו דגש גדול יותר על הגדרות מאוד משוכללות ואלגנטיות, הכוללות חומרים זולים יותר כמו אמייל, זכוכית, קרן ושנהב. היהלומים עצמם נחתכו בצורות פחות מסורתיות; בתערוכה של 1925 נראו יהלומים רבים חתוכים בצורה של מוטות זעירים או גפרורים. גם ההגדרות ליהלומים השתנו; לעיתים קרובות, יותר ויותר תכשיטנים השתמשו בפלטינה במקום בזהב, בזכות חוזקה וגמישותה, והיא יכלה לשאת אשכולות של אבנים טובות. תכשיטנים החלו להשתמש גם בחומרים בגוונים כהים יותר, כמו אמייל ואוניקס שחור, שסיפקו ניגודיות גבוהה יותר לצד היהלומים[121].

תכשיטים הפכו להרבה יותר צבעוניים ומגוונים בסגנון. קרטייה וחברת בושרון שילבו יהלומים עם אבני חן צבעוניות אחרות חתוכות בצורה של עלים, פירות או פרחים, כדי ליצור סיכות ראש, טבעות, עגילים, אטבים ותליונים. גם נושאי המזרח הרחוק הפכו פופולריים; לוחות של ירקן וקורל שולבו עם פלטינה ויהלומים, וקופסאות איפור, קופסאות סיגריות וקופסאות אבקה עוטרו בנופים יפניים וסיניים עשויים מאם הפנינה, אמייל ולכה[121].

האופנות שהתחלפו במהירות בבגדים הביאו סגנונות חדשים של תכשיטים. שמלות ללא שרוולים של שנות ה-20 הביאו למצב בו הזרועות יכלו לקבל קישוטים, ומעצבים יצרו במהירות צמידים מזהב, כסף ופלטינה מצופים בלפיס לזולי, אוניקס, קורל ואבנים צבעוניות אחרות; צמידים אחרים נועדו לזרועות העליונות, ולעיתים קרובות נענדו מספר צמידים בו-זמנית. התספורות הקצרות של נשים בשנות העשרים פתחו אפשרויות לעיצובי עגילי דקו משוכללים. כאשר נשים החלו לעשן בציבור, מעצבים יצרו מארזי סיגריות מקושטים מאוד ומחזיקי סיגריות משנהב. המצאת שעון היד לפני מלחמת העולם הראשונה העניקה השראה לתכשיטנים ליצור שעונים מעוטרים יוצאי דופן, מצופים יהלומים ומצופים אמייל, זהב וכסף. גם שעוני תליון, התלויים על סרט, הפכו לאופנתיים[122].

בתי התכשיטים המבוססים של פריז בתקופה, קרטייה, שאומט, ז'ורז' פוקה, מאובוסין (Mauboussin), ואן קליף וארפלס (Van Cleef & Arpels) יצרו כולם תכשיטים וחפצים לפי האופנה החדשה. חברת Chaumet יצרה קופסאות סיגריות גאומטריות במיוחד, מציתים, פנקסים ומחברות, העשויות מאבנים קשות מעוטרות בירקן, לפיס לזולי, יהלומים ואבני ספיר. אליהם הצטרפו מעצבים צעירים רבים, כל אחד עם רעיונות הדקו שלו. ריימונד טמפלייה עיצב יצירות עם דוגמאות גאומטריות מורכבות ביותר, כולל עגילי כסף שנראו כמו גורדי שחקים. ז'ראר סנדוז היה רק בן 18 כשהחל לעצב תכשיטים ב-1921; הוא עיצב יצירות מפורסמות רבות המבוססות על המראה החלק והמלוטש של מכונות מודרניות. לתחום התכשיטנות נכנס גם מעצב הזכוכית רנה לליק, שיצר תליונים של פירות, פרחים, צפרדעים, פיות או בתולות ים מזכוכית מפוסלת בצבעים עזים, תלויים על חוטי משי עם עיטורי ציציות[122]. התכשיטן פול ברנדט העמיד דגמים מלבניים ומשולשים, והטמיע פנינים בקווים על לוחות אוניקס. ז'אן דספרס יצר שרשראות בצבעים מנוגדים על ידי חיבור של כסף ולכה שחורה, או זהב עם לאפיס לזולי. רבים מהעיצובים שלו נראו חלקים מלוטשים במיוחד כמו חלקי מכונות התקופה. ז׳ן דונאנד קיבל גם הוא השראה ממכונות מודרניות, בשילוב גוונים בהירים של אדום ושחור, בניגוד למתכת המלוטשת[122].

אמנות זכוכית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בתקופת האר נובו המוקדמת, תקופת האר דקו הייתה יוצאת דופן עבור אמנות עדינה בזכוכית וחפצי נוי אחרים, שתוכננו להתאים לסביבתם האדריכלית. היצרן המפורסם ביותר של חפצי זכוכית היה רנה לליק, שעבודותיו, מאגרטלים ועד קישוטי מכסה מנוע למכוניות, הפכו לסמלים של התקופה. הוא עיצב למיזמים אחדים בתחום הזכוכית לפני מלחמת העולם הראשונה, ועיצב בקבוקים לבשמים של פרנסואה קוטי, אבל הוא לא החל בייצור בהיקף גדול של זכוכית אמנותית עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1918, בגיל 58, הוא קנה מפעל זכוכית גדול בקומבס-לה-ויל והחל לייצר חפצי זכוכית אומנותיים ושימושיים כאחד. הוא התייחס לזכוכית כאל חומר פיסולי, ויצר פסלונים, אגרטלים, קערות, מנורות וקישוטים. לרוב השתמש בחצי-גביש ולא בזכוכית קריסטל, כך שהחומר יהיה רך וקל יותר ליצירה ולפיסול, אם כי לא מבריק. לעיתים הוא השתמש בזכוכית צבעונית, אך לעיתים קרובות יותר השתמש בזכוכית אטומה, שבה חלקו או כולו של המשטח החיצוני הוכתם. לליק סיפק את לוחות הזכוכית הדקורטיביים, גופי התאורה ותקרות הזכוכית המוארות עבור האונייה האוקיינית SS Île de France ב-1927 ו-SS Normandie ב-1935, ולכמה תאי השינה במחלקה הראשונה של הרכבות הצרפתיות. בתערוכה לאמנויות דקורטיביות ב-1925, היה לו ביתן משלו, והוא עיצב חדר אוכל עם עריכת שולחן ותקרת זכוכית תואמת עבור ביתן Sèvres, בנוסף עיצב מזרקת זכוכית לחצר ה-Cours des Métiers, עמוד זכוכית דק עליו נשפכו מים מהצדדים באופן קבוע והוא הואר בלילה[123].

יצרני זכוכית בולטים נוספים בסגנון אר דקו כללו את מריוס-ארנסט סבינו, שהתמחה בפסלונים, אגרטלים, קערות ופסלי זכוכית של דגים, עירום ובעלי חיים. עבור אלה, השתמש לעיתים קרובות בזכוכית אטומה שיכולה להשתנות בצבעה מלבן לכחול לענבר, בהתאם לאור אליה נחשפת. האגרטלים והקערות שלו הציגו אפריזים מעוצבים של חיות, עירום או חזה של נשים עם פירות או פרחים. עבודתו הייתה פחות עדינה אך צבעונית יותר מזו של לליק[123].

אמני זכוכית, בסגנון אר-דקו, בולטים אחרים כללו את אדמונד אטלינג, שהשתמש גם הוא בצבעים אטומים בהירים, לעיתים קרובות עם דפוסים גאומטריים ועירום מפוסל; אלברט סימונט, אריסטיד קולוט ומוריס מארינו (אנ'), שהיה ידוע בזכות בקבוקי הבושם והאגרטלים הפיסוליים בעלי החריטה העמוקה שלו. חברת דאום (אנ') מהעיר נאנסי, שהתפרסמה בזכות אמנות הזכוכית בסגנון האר נובו שלה, ייצרה קו של אגרטלי דקו ופיסול זכוכית, מוצק, גאומטרי בצורה שמנמנה. יצירות צבעוניות עדינות יותר נעשו בידי גבריאל ארז'י-רוסו, שייצר אגרטלים צבעוניים עדינים עם פרפרים ונימפות מפוסלות, ופרנסואה דקורשמון, שאגרטליו היו מפוספסים ומשישים[123]. השפל הגדול הביא להרס של חלק גדול מתעשיית הזכוכית הדקורטיבית, שהייתה תלויה בלקוחות עשירים. בתקופה זו פנו מספר אמנים לעיצוב חלונות ויטראז' לכנסיות. בשנת 1937, חברת הזכוכית Steuben Glass Works החלה בהזמנת אמנים מפורסמים לייצר כלי זכוכית[123]. לואי מג'ורל, שהתפרסם בזכות רהיטי האר נובו שלו, עיצב חלון ויטראז' יוצא דופן בסגנון אר דקו המציג פועלים מתחום תעשיית הפלדה, עבור משרדי Aciéries de Longwy, מפעל פלדה בלונגווי, צרפת.

בקתדרלת אמיין קיימת דוגמה נדירה של חלונות ויטראז' בסגנון אר דקו בקפלת הלב הקדוש, שנעשתה בשנים 1932–1934 על ידי אמן הזכוכית של פריז ז'אן גודין על פי רישומים של ז'אק לה ברטון[124].

אמנות מתכת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • גריל עם שתי כנפיים בשם "הפסיונים", תוצרת פול קיס והוצגה בתערוכה לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות ב-1925
    גריל עם שתי כנפיים בשם "הפסיונים", תוצרת פול קיס והוצגה בתערוכה לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות ב-1925
  • גריל ברזל ונחושת בשם "אואזיס" מאת אדגר ברנדט, הוצג בתערוכת פריז ב-1925
    גריל ברזל ונחושת בשם "אואזיס" מאת אדגר ברנדט, הוצג בתערוכת פריז ב-1925
  • מראה שולחנית מאת פרנץ הגנאואר מ-Werkstätte Hagenauer Wien (בסביבות 1930)
    מראה שולחנית מאת פרנץ הגנאואר מ-Werkstätte Hagenauer Wien (בסביבות 1930)
  • סט לקוקטייל מפלדה מצופה כרום מאת נורמן בל גדס (1937)
    סט לקוקטייל מפלדה מצופה כרום מאת נורמן בל גדס (1937)

אמני אר דקו ייצרו מגוון רחב של חפצים פרקטיים, עשויים מחומרים תעשייתיים. מברזל יצוק מסורתי ועד פלדה מצופה כרום. האמן האמריקאי נורמן בל גדס עיצב סט לקוקטייל דמוי גורד שחקים עשוי פלדה מצופה כרום. ריימונד סובס עיצב סורג מתכת אלגנטי לכניסה של פלה דה לה פורט דורה, החלק המרכזי של התערוכה הקולוניאלית של פריז ב-1931. הפסל הצרפתי ז׳ן דונאנד ייצר דלתות מפוארות כחלק מערכת נושא "הצייד", מכוסות עלי זהב וציור על טיח (1935)[125].

אנימציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות חזותיות בסגנון אר דקו שימשו סרטי אנימציה מרובים, כולל באטמן, Night Hood (אנ'), All's Fair at the Fair (אנ'), Merry Mannequins, (אנ') Page Miss Glory, פנטסיה והיפהפייה הנרדמת[126].

שימור וניאו אר דקו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערים רבות נעשו ונעשים מאמצים לשמר ולהגן על מבני האר דקו שנותרו. בערים רבות בארצות הברית, אולמות קולנוע היסטוריים בסגנון אר דקו שומרו והפכו למרכזי תרבות. מבני אר דקו צנועים אף יותר נשמרו כחלק מהמורשת האדריכלית של אמריקה; בית קפה בסגנון אר דקו ותחנת דלק לאורך כביש 66 ב-Shamrock, טקסס מוגדר עם חשיבות של מבנה היסטורי. קיים שימור רחב ברובע האדריכלות של מיאמי ביץ' על כמה מאות בניינים ישנים, וישנה דרישה עירונית שמבנים חדשים, הנבנים ברובע, יתאימו לסגנון. בהוואנה, קובה, מבנים רבים בסגנון אר דקו הידרדרו ונזנחו קשות. קיימים מאמצים להחזיר את המבנים לצבעם ולמראה המקורי שלהם.

במאה ה-21, גרסאות מודרניות של אר דקו, הנקראות ניאו אר דקו, הופיעו בכמה ערים אמריקאיות, בהשראת מבני האר דקו הקלאסיים של שנות ה-20 וה-30[127]. דוגמאות אלו כוללות את מגדל NBC (אנ') בשיקגו, בהשראת מרכז רוקפלר בניו יורק; ומרכז סמית' לאמנויות הבמה (אנ') בלאס וגאס, נבאדה, הכולל מאפייני אר דקו מסכר הובר, 80 ק"מ משם[127][128][129][130]

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Ardman, Harvey (1985). Normandie, Her Life and Times. New York: Franklin Watts. ISBN 0531097846.
  • Arwas, Victor (1992). Art Deco. Harry N. Abrams Inc. ISBN 0-8109-1926-5.
  • Bayer, Patricia (1999). Art Deco Architecture: Design, Decoration and Detail from the Twenties and Thirties. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-28149-9.
  • Benton, Charlotte; Benton, Tim; Wood, Ghislaine (2003). Art Deco: 1910–1939. Bulfinch. ISBN 978-0-8212-2834-0.
  • Blondel, Alain (1999). Tamara de Lempicka: a Catalogue Raisonné 1921–1980. Lausanne: Editions Acatos.
  • Breeze, Carla (2003). American Art Deco: Modernistic Architecture and Regionalism. W. W. Norton. ISBN 978-0-393-01970-4.
  • Cabanne, Pierre (1986). Encyclopédie Art Deco (in French). Somogy. ISBN 2-85056-178-9.
  • Charles, Victoria (2013). Art Déco. Parkstone International. ISBN 978-1-84484-864-5.
  • De Morant, Henry (1970). Histoire des arts décoratifs (in French). Hachette.
  • Ducher, Rpbert (2014). La charactéristique des styles (in French). Flammarion. ISBN 978-2-0813-4383-2.
  • Duncan, Alastair (1988). Art déco. Thames & Hudson. ISBN 2-87811-003-X.
  • Duncan, Alastair (2009). Art Deco Complete: The Definitive Guide to the Decorative Arts of the 1920s and 1930s. Abrams. ISBN 978-0-8109-8046-4.
  • Gallagher, Fiona (2002). Christie's Art Deco. Pavilion Books. ISBN 978-1-86205-509-4.
  • Hillier, Bevis (1968). Art Deco of the 20s and 30s. Studio Vista. ISBN 978-0-289-27788-1.
  • Le Corbusier (1996). L'Art Decoratif Aujourd'hui (in French). Flammarion. ISBN 978-2-0812-2062-1.
  • Long, Christopher (2007). Paul T. Frankl and Modern American Design. Yale University Press. ISBN 978-0-300-12102-5.
  • Lucie-Smith, Edward (1996). Art Deco Painting. Phaidon Press. ISBN 978-0-7148-3576-1.
  • Ray, Gordon N. (2005). Tansell, G. Thomas (ed.). The Art Deco Book in France. Bibliographical Society of The University of Virginia. ISBN 978-1-883631-12-3.
  • Lehmann, Niels (2012). Rauhut, Christoph (ed.). Modernism London Style. Hirmer. ISBN 978-3-7774-8031-2.
  • Morel, Guillaume (2012). Art Déco (in French). Éditions Place des Victoires. ISBN 978-2-8099-0701-8.
  • Okroyan, Mkrtich (2008–2011). Art Deco Sculpture: From Root to Flourishing (vol.1,2) (in Russian). Russian Art Institute. ISBN 978-5-905495-02-1.
  • Plagnieux, Philippe (2003). Cathérale Notre Dame d'Amiens (in French). Éditions du Patrimoine, Centre des Monuments Nationaux. ISBN 978-27577-0404-2.
  • Plum, Giles (2014). Paris architectures de la Belle Epoque (in French). Parigramme. ISBN 978-2-84096-800-9.
  • Poisson, Michel (2009). 1000 Immeubles et monuments de Paris (in French). Parigramme. ISBN 978-2-84096-539-8.
  • Savage, Rebecca Binno; Kowalski, Greg (2004). Art Deco in Detroit (Images of America). Arcadia. ISBN 978-0-7385-3228-8.
  • Texier, Simon (2012). Paris: Panorama de l'architecture (in French). Parigramme. ISBN 978-2-84096-667-8.
  • Texier, Simon (2019). Art Déco. Editions Ouest-France. ISBN 978-27373-8172-0.
  • Unes, Wolney (2003). Identidade Art Déco de Goiânia (in Portuguese). Ateliê. ISBN 85-7480-090-2.
  • Vincent, G.K. (2008). A History of Du Cane Court: Land, Architecture, People and Politics. Woodbine Press. ISBN 978-0-9541675-1-6.
  • Ward, Mary; Ward, Neville (1978). Home in the Twenties and Thirties. Ian Allan. ISBN 0-7110-0785-3.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אר דקו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Texier 2012, p. 128.
  2. ^ 1 2 Hillier 1968, p. 12.
  3. ^ 1 2 Benton, Benton & Wood 2003, p. 16.
  4. ^ Renaut, Christophe and Lazé, Christophe, Les Styles de l'architecture et du mobilier (2006), Editions Jean-Paul Gisserot, pp. 110–116
  5. ^ Benton, Benton & Wood 2003, pp. 13–28.
  6. ^ "M. Cunny présente une Note sur un procédé vitro-héliographique applicable aux arts décoratifs", Bulletin de la Société française de photographie, Société française de photographie. Éditeur: Société française de photographie (Paris), 1858, Bibliothèque nationale de France, département Sciences et techniques, 8-V-1012
  7. ^ "Enfin, dans les ateliers, on travaille à l'achèvement des objets d'art décoratifs, qui sont très nombreux", Le Figaro, Éditeur: Figaro (Paris), 1869-09-18, no. 260, Bibliothèque nationale de France
  8. ^ L'Art décoratif à Limoges, La Voix de la province : Revue littéraire, artistique, agricole et commerciale, 1862, (1862/04/01 (N1)-1863/01/01 (N12)), Bibliothèque francophone multimédia de Limoges, 2013-220524, Bibliothèque nationale de France
  9. ^ Revue des arts décoratifs (Paris), 1880–1902, Bibliothèque nationale de France, département Sciences et techniques, 4-V-1113
  10. ^ Le Corbusier 1996, pp. 70–81.
  11. ^ Les années "25": art déco, Bauhaus, Stijl, Esprit nouveau (in French). Musée des arts décoratifs. 1966.
  12. ^ Raizman, David; Gorman, Carma (2009). Objects, Audiences, and Literatures: Alternative Narratives in the History of Design. Cambridge Scholars Publishing. p. 131. ISBN 978-1-4438-0946-7.
  13. ^ Poulin, Richard (2012). Graphic Design and Architecture, A 20th Century History: A Guide to Type, Image, Symbol, and Visual Storytelling in the Modern World. Rockport Publishers. p. 85. ISBN 978-1-61058-633-7.
  14. ^ Benton, Benton & Wood 2003, p. 430.
  15. ^ Hillier, Bevis (1971). The World of Art Deco: An Exhibition Organized by The Minneapolis Institute of Arts, June–September 1971. E.P. Dutton. ISBN 978-0-525-47680-1.
  16. ^ Benton, Charlotte; Benton, Tim; Wood, Ghislaine (2010). Art Déco dans le monde- 1910–39. Renaissance du Livre. pp. 16–17. ISBN 9782507003906.
  17. ^ Benton, Benton & Wood 2003, pp. 165–170.
  18. ^ https://books.google.fr/books?id=yslUAAAAMAAJ&q=Art+Deco.+Louis+Vuitton,+Christofle,+René+Lalique,+Louis+Cartier,+Boucheron&dq=Art+Deco.+Louis+Vuitton,+Christofle,+René+Lalique,+Louis+Cartier,+Boucheron&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwiRiYmw_pToAhXmyYUKHR4fAwYQ6AEIKTAA Metropolitan Review, Volume 2, Metropolitan Press Publications, 1989, p. 8
  19. ^ 1 2 Campbell, Gordon, The Grove Encyclopedia of Decorative Arts, Oxford University Press, USA, 9 Nov 2006, pp. 42 (Vera), 43 (Cartier), 243 (Christofle), 15, 515, 527 (Lalique), 13, 134 (Boucheron), ISBN 0195189485]
  20. ^ "Salon d'Automne 2012, exhibition catalogue" (PDF). Archived from the original (PDF) on 1 February 2018. Retrieved 10 October 2016.
  21. ^ 1 2 Campbell, Gordon, The Grove Encyclopedia of Decorative Arts, Oxford University Press, USA, 9 Nov 2006, pp. 42-43 ISBN 0195189485
  22. ^ Laurent, Stephane, "L'artiste décorateur", in Art Deco, 1910–1939 by Charlotte Benton, Tim Benton and Ghislain Wood (2002), Renaissance du Livre, pages 165–171
  23. ^ Texier 2019, pp. 5–7.
  24. ^ Cabanne 1986, p. 225.
  25. ^ 1 2 Hillier, Bevis (1983). The style of the century, 1900–1980. New York: Dutton. pp. 62, 67, 70.
  26. ^ Collins, Peter (1959). Concrete: The Vision of a New Architecture. New York: Horizon Press.
  27. ^ Poisson 2009, pp. 318–319.
  28. ^ Descriptive text in the decorative arts display at the Musée d'Orsay, Paris.
  29. ^ 1 2 Arwas 1992, pp. 51–55.
  30. ^ 1 2 3 4 5 6 Arwas, Victor; Russell, Frank (1980). Art Deco. New York: Harry N. Abrams. Inc. pp. 21, 52, 85, 171–184, 197–198. ISBN 0-8109-0691-0.
  31. ^ 1 2 3 4 Duncan, Alastair (1988). The Encyclopedia of art deco, An Illustrative Guide to a Decorative Style from 1920 to 1939. New York: E. P. Dutton. pp. 46–47, 71, 73, 76, 82, 130.
  32. ^ 1 2 Mackrell, Alice (1990). Paul Poiret. New York: Holmes & Meier. pp. 16, 56.
  33. ^ Duncan, Alastair (2009). Art Deco Complete: The Definitive Guide to the Decorative Arts of the 1920s and 1930s. Abrams. ISBN 978-0-8109-8046-4.
  34. ^ Loran, Erle (1963). Cézanne's Composition: Analysis of His Form, with Diagrams and Photographs of His Motifs. University of California Press. p. 9. ISBN 978-0-520-00768-0.
  35. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Goss, Jared. "French Art Deco". Metropolitan Museum of Art. Retrieved 29 August 2016.
  36. ^ La Section d'or, 1912-1920-1925, Cécile Debray, Françoise Lucbert, Musées de Châteauroux, Musée Fabre, exhibition catalogue, Éditions Cercle d'art, Paris, 2000
  37. ^ André Vera, Le Nouveau style, published in L'Art décoratif, January 1912, pp. 21–32
  38. ^ Eve Blau, Nancy J. Troy, "The Maison Cubiste and the meaning of modernism in pre-1914 France", in Architecture and Cubism, Montreal, Cambridge, MA, London: MIT Press−Centre Canadien d'Architecture, 1998, pp. 17–40, ISBN 0-262-52328-0
  39. ^ Nancy J. Troy, Modernism and the Decorative Arts in France: Art Nouveau to Le Corbusier, New Haven CT, and London: Yale University Press, 1991, pp. 79–102, ISBN 0-300-04554-9
  40. ^ "Portraits of Architects- André Mare" site of the Cité de l'Architecture et du Patrimoine (in French)
  41. ^ Green, Christopher (2000). "Chapter 8, Modern Spaces; Modern Objects; Modern People". Art in France, 1900–1940. Yale University Press. p. 161. ISBN 978-0-300-09908-9.
  42. ^ André Mare, Salon Bourgeois, Salon d'Automne, The Literary Digest, Doom of the Antique, 30 November 1912, p. 1012
  43. ^ The Sun (New York, N.Y.), 10 November 1912. Chronicling America: Historic American Newspapers. Lib. of Congress
  44. ^ Ben Davis, '"Cubism" at the Met: Modern Art That Looks Tragically Antique', Exhibition: "Cubism: The Leonard A. Lauder Collection", Metropolitan Museum of Art, ArtNet News, 6 November 2014]
  45. ^ "La Maison Cubiste, 1912". kubisme.info (in Dutch). Archived from the original on 13 March 2013.
  46. ^ Arwas 1992, p. 52.
  47. ^ 1 2 Arwas 1992, p. 54.
  48. ^ Kubistische werken op de Armory Show
  49. ^ Detail of Duchamp-Villon's Façade architecturale, catalog number 609, unidentified photographer, 1913. Walt Kuhn, Kuhn family papers, and Armory Show records, 1859–1984, bulk 1900–1949. Archives of American Art, Smithsonian Institution
  50. ^ "Catalogue of international exhibition of modern art: at the Armory of the Sixty-ninth Infantry, 1913, Duchamp-Villon, Raymond, Facade Architectural
  51. ^ Green, Christopher (2000). Joseph Csaky's staircase in the home of Jacques Doucet. ISBN 0300099088. Retrieved 18 December 2012.
  52. ^ Aestheticus Rex (14 April 2011). "Jacques Doucet's Studio St. James at Neuilly-sur-Seine". Aestheticusrex.blogspot.com.es. Retrieved 18 December 2012.
  53. ^ Imbert, Dorothée (1993). The Modernist Garden in Frances. ISBN 0300047169. Retrieved 18 December 2012.
  54. ^ Balas, Edith (1998). Joseph Csáky: A Pioneer of Modern Sculpture. American Philosophical Society. p. 5. ISBN 9780871692306. Retrieved 18 December 2012.
  55. ^ Arwas 1992, p. 70.
  56. ^ Richard Harrison Martin, Cubism and Fashion, Metropolitan Museum of Art (New York, N.Y.), 1998, p. 99, ISBN 0870998889
  57. ^ Grasset, Eugène (1905). "Méthode de composition ornementale, Éléments rectilignes" (in French). Librarie Centrale des Beaux-Arts, Paris. Retrieved 18 December 2012 – via Gallica.
  58. ^ Grasset, Eugène (1905). "Méthode de composition ornementale" (in French) (published 10 March 2001). Retrieved 18 December 2012.
  59. ^ 1 2 3 "Art Deco Style". Museum of London. Archived from the original on 7 February 2008. Retrieved 6 November 2008.
  60. ^ Wood, Ghislaine (2003). Essential Art Deco. London: VA&A Publications. ISBN 0-8212-2833-1.
  61. ^ 1 2 Hauffe, Thomas (1998). Design: A Concise History (1 ed.). London: Laurence King.
  62. ^ "Art Deco Study Guide". Victoria and Albert Museum. Archived from the original on 25 October 2008. Retrieved 1 November 2008.
  63. ^ Juster, Randy. "Introduction to Art Deco". decopix.com. Archived from the original on 29 October 2008. Retrieved 7 November 2008.
  64. ^ "How Art Deco came to be". University Times. University of Pittsburgh. 36 (4). 9 October 2003.
  65. ^ Jirousek, Charlotte (1995). "Art, Design and Visual Thinking". Archived from the original on 2 December 2008. Retrieved 7 November 2008.
  66. ^ Duncan 1988, p. 8-10.
  67. ^ Duncan 1988, pp. 7–8.
  68. ^ Arwas 1992, p. 82.
  69. ^ Arwas 1992, p. 77.
  70. ^ Charles 2013, pp. 35–104.
  71. ^ John Burchard and Albert Bush Brown, The Architecture of America (1966), Atlantic, Little and Brown, page 277
  72. ^ Benton, Benton & Wood 2003, pp. 249–258.
  73. ^ Morel 2012, pp. 125–30.
  74. ^ Le Corbusier, Vers une architecture, Flammarion, republished in 1995, page xix
  75. ^ Larousse Encyclopedia on-line edition (in French)
  76. ^ Duncan 1988, p. 8.
  77. ^ Fell, Charlotte; Fell, Peter (2006). Design Handbook: Concepts, Materials and Styles (1 ed.). Taschen.
  78. ^ Heindorf, Anne (24 July 2006). "Art Deco (1920s to 1930s)". Archived from the original on 7 February 2008. Retrieved 6 November 2008.
  79. ^ Gaunt, Pamela (August 2005). "The Decorative in Twentieth Century Art: A Story of Decline and Resurgence" (PDF). Archived from the original (PDF) on 17 December 2008.
  80. ^ Louis René Vian, Les Arts décoratifs à bord des paquebots français, Éditions Fonmare, 1992
  81. ^ Blondel, Alain (1999). Tamara de Lempicka: a Catalogue Raisonné 1921–1980. Lausanne: Editions Acatos.
  82. ^ Balfour, Alan (1978). Rockefeller Center: Architecture as Theater. McGraw-Hill, Inc., p. 311, ISBN 978-0-070-03480-8
  83. ^ "Archibald MacLeish Criticism". Enotes.com. Retrieved 8 December 2011.
  84. ^ "City College of San Francisco: Rivera Mural – San Francisco CA". The Living New Deal. Department of Geography, University of California, Berkeley. Retrieved 15 June 2015.
  85. ^ Atkins, Robert (1993). ArtSpoke: A Guide to Modern Ideas, Movements, and Buzzwords, 1848–1944. Abbeville Press. ISBN 978-1-55859-388-6.
  86. ^ "Works Progress Administration (WPA) Art Recovery Project". Office of the Inspector General, General Services Administration. Archived from the original on 19 September 2015. Retrieved 13 June 2015.
  87. ^ Arwas 1992, pp. 165–66.
  88. ^ Weber, Eva (1985). Art deco in America. Exeter Books. p. 32. ISBN 0671808044.
  89. ^ Duncan 1988, pp. 121–141.
  90. ^ Duncan 1988, p. 140.
  91. ^ Arwas 1992, pp. 141–163.
  92. ^ Brian Catley, Deco and other Bronzes, pp. 203–209, ISBN 978-1851493821
  93. ^ Kjellberg, Pierre (1994). Bronzes of the 19th Century (First ed.). Atglen, Pennsylvania: Schiffer Publishing, Ltd. p. 551. ISBN 0-88740-629-7.
  94. ^ Edith Balas, 1998, Joseph Csaky: A Pioneer of Modern Sculpture, Philadelphia: American Philosophical Society
  95. ^ "Paul Iribe, Les robes de Paul Poiret, 1908".
  96. ^ 1 2 Duncan 1988, pp. 148–150.
  97. ^ Poisson 2009, pp. 299, 318.
  98. ^ Plum 2014, p. 134.
  99. ^ Ardman 1985, pp. 86–87.
  100. ^ 1 2 Duncan 1988, pp. 198–200.
  101. ^ Duncan 1988, pp. 197–199.
  102. ^ Duncan 1988, p. 197.
  103. ^ Explanatory text on Art Deco in the Museum of Decorative Arts, Paris.
  104. ^ Duncan 1988, p. 250.
  105. ^ Benton, Benton & Wood 2003, pp. 91–93.
  106. ^ Arwas 1992, p. 51.
  107. ^ Duncan 1988, p. 15.
  108. ^ Arwas 1992, p. 56.
  109. ^ Duncan 1988, pp. 18–19.
  110. ^ Griffith Winton, Alexandra (October 2008). "Design, 1925–50". Heilbrunn Timeline of Art History. Metropolitan Museum of Art.
  111. ^ Duncan 1988, p. 36.
  112. ^ Cooper, Dan (November 2011). "Furniture of the Jazz Age". Old-House Interiors. William J. O'Donnell. 7 (6): 42.
  113. ^ Gartman, David (1994). Auto Opium. Routledge. pp. 122–124. ISBN 978-0-415-10572-9.
  114. ^ "Curves of Steel: Streamlined Automobile Design". Phoenix Art Museum. 2007. Archived from the original on 24 June 2009. Retrieved 1 September 2010.
  115. ^ Armi, C. Edson (1989). The Art of American Car Design. Pennsylvania State University Press. p. 66. ISBN 978-0-271-00479-2.
  116. ^ Hinckley, James (2005). The Big Book of Car Culture: The Armchair Guide to Automotive Americana. MotorBooks/MBI Publishing. p. 239. ISBN 978-0-7603-1965-9.
  117. ^ De Morant, Henry, Histoire des arts décoratifs (1970), pg. 448-453
  118. ^ 1 2 Beltra, Rubio, Exploring Art Deco in Textile and Fashion Design, 20 December 2016, Site of Metropolitan Museum
  119. ^ 1 2 3 4 "The Metropolitan Museum of Art – Special Exhibitions: Poiret: King of Fashion".
  120. ^ Horton, Ros; Simmons, Sally (2007). Women Who Changed the World. Quercus. p. 103. ISBN 978-1847240262. Retrieved 8 March 2011.
  121. ^ 1 2 Arwas 1992, pp. 121–123.
  122. ^ 1 2 3 Arwas 1992, pp. 125.
  123. ^ 1 2 3 4 Arwas 1992, pp. 245–250.
  124. ^ Plagnieux 2003, p. 82.
  125. ^ Duncan 1988, pp. 71–81.
  126. ^ "Art Deco in Animation Presentation". Cartoon Brew. 4 March 2008.
  127. ^ 1 2 Barbara B. Capitman (1994). Rediscovering Art Deco U.S.A. Viking Studio Books. p. 52. ISBN 0525934421.
  128. ^ "The Smith Center for the Performing Arts". David M. Schwarz Architects, Inc. Retrieved 24 August 2021.
  129. ^ "Overview". The Smith Center for the Performing Arts. Archived from the original on 24 March 2010.
  130. ^ "Frequenty Asked Questions (FAQ)". The Smith Center for the Performing Arts. Archived from the original on 2 May 2015. Retrieved 23 March 2013.


זרמים באמנות
אמנות העת העתיקה יוון העתיקה • רומא העתיקה • מצרים העתיקה • הסהר הפורה
אמנות ימי הביניים אמנות מרובינגית • אמנות קרולינגית • אמנות רומנסקית • אמנות גותית • ביזנטיון
הרנסאנס מנייריזם
אמנות מזרחית אמנות סינית • אמנות יפנית
אמנות העת החדשה בארוק • רוקוקו
אמנות מודרנית נאו-קלאסיציזם • רומנטיציזם • פרה-רפאליטים • אר נובו • אר דקו • ריאליזם (אמנות) • פוינטיליזם • אימפרסיוניזם • פוסט-אימפרסיוניזם • נאו-אימפרסיוניזם
אמנות המאה ה-20 וה-21 אמנות מופשטת • קוביזם • אקספרסיוניזם • פוטוריזם • קונסטרוקטיביזם • סוריאליזם • אקספרסיוניזם מופשט • פוביזם • פופ ארט • אופ ארט • נאו-גאו • דאדא • אסתטיקת יחסים
פורטל האמנות
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אר_דקו&oldid=39844108"