סמואל בקט

סמואל בקט
Samuel Beckett

לידה	13 באפריל 1906 פוקסרוק, אירלנד
פטירה	22 בדצמבר 1989 (בגיל 83) הרובע הארבעה-עשר של פריז, צרפת
שם לידה	Samuel Barclay Beckett
מדינה	אירלנד, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
מקום מגורים	מחוז דבלין
שם עט	Andrew Belis
מקום לימודים	טריניטי קולג'
שפות היצירה	צרפתית, אנגלית
סוגה	סרט דרמה
זרם ספרותי	מודרניזם אנגלו-סאקסי תיאטרון האבסורד
יצירות בולטות	מרפי, ואט, סוף משחק, הטייפ האחרון של קראפ, מחכים לגודו, מות מאלון, אלושם, מולוי, How It Is
תקופת הפעילות	1929–1988 (כ־59 שנים)
בן או בת זוג	סוזן דשבו-דומניל
פרסים והוקרה	פרס נובל לספרות (1969) דוקטור לשם כבוד מטריניטי קולג' (1959) Scholar of Trinity College, Dublin (1926) פרס אובי (1958, 1960, 1962, 1964) Saoi (1985) פרס פורמנטור (1961) עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (1968) star on Playwrights' Sidewalk
חתימה

סמואל ברקליי בקט (באנגלית: Samuel Barclay Beckett;‏ 13 באפריל 1906 - 22 בדצמבר 1989) היה במאי תיאטרון, מחזאי, סופר, משורר ומתרגם אירי שכתב באנגלית ובצרפתית. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1969.

יצירתו של בקט מוכרת כנוקשה ומינימליסטית, ומשקפת פסימיות עמוקה אודות טבע האדם והמצב האנושי. הסיפורת של בקט השתנתה עם השנים. בתחילה, כשהיה מושפע מג'יימס ג'ויס, נטו כתביו לכיוון זרם התודעה. עם חלוף הזמן הפכה אמנותו של בקט למינימליסטית יותר. ספריו נוטים לפסימיזם קיצוני, משולב בהומור. בקט נחשב לאחד מגדולי מחזאי האבסורד, ויש הרואים בו אקזיסטנציאליסט.

שנותיו הראשונות

משפחת בקט הייתה נצר להוגנוטים ועברה לאירלנד מצרפת לאחר ביטול האדיקט של נאנט ב־1685. בית המשפחה, קולדרינה, ששכן בפוקסרוק, פרוור של דבלין, היה בית גדול עם גינה ומגרש טניס, ונבנה ב־1903 על ידי אביו של סמואל, ויליאם. הבית והגינה, הטבע בסביבות הבית בו נהג לטייל עם אביו, מסלול המרוצים לפורדסטאון, תחנת הרכבת פוקסרוק ותחנת הרקוט, כולם מילאו תפקיד לאחר מכן בסיפורת שלו ובמחזותיו.

כילד הצטיין בקט כאתלט ושיחק קריקט. מאוחר יותר שיחק באוניברסיטת דבלין במשחקים מקצועיים נגד נורת'המפטונשייר. כתוצאה מכך, הוא היה לזוכה הנובל היחיד שיש לו רשומה בוויזדן, "התנ"ך של הקריקט".

כתבים ראשונים

בקט למד צרפתית, איטלקית ואנגלית בטריניטי קולג' מ-1923 עד 1927, וקיבל שם תואר מוסמך. לאחר מכן קיבל משרה כמרצה לאנגלית באקול נורמל סופרייר בפריז. בזמן שהותו שם הוצג בפני ג'יימס ג'ויס על ידי תומאס מקגריבי. לפגישה זו הייתה השפעה מכרעת על בקט הצעיר. בקט המשיך בקריירת הכתיבה שלו בזמן שהוא עזר לג'ויס באופנים שונים. ב-1929 פרסם את יצירתו הראשונה, "דאנטהברונו. ויקוג'ויס", מאמר ביקורת המגן על יצירתו של ג'ויס, בעיקר מהאשמות של אי בהירות מופקרת. זו הייתה תרומתו של בקט לאסופת מאמרים על ג'ויס שכללה מאמרים של מבקרי ספרות ידועים. הסיפור הקצר הראשון של בקט פורסם באותה שנה בכתב העת "המעבר", וב-1930 הוא זכה בפרס ספרותי קטן על שירו, "Whoroscope". שיר זה נכתב בחופזה ושאב השראה מביוגרפיה של רנה דקארט, שבקט קרא בזמן כתיבתו. יחסיו של בקט עם משפחת ג'ויס התקררו כשביטל את קשריו עם בתו של ג'ויס, לוצ'יה, שסבלה מבעיות נפשיות.

בקט שב לטריניטי קולג' כמרצה ב-1930, אך כעבור פחות משנתיים עזב את משרתו ויצא למסע באירופה. הוא חי זמן מה בלונדון, כשהוא מפרסם מחקר ביקורתי על מרסל פרוסט ב-1931. שנתיים לאחר מכן, לאחר מות אביו, החל בשנתיים של פסיכואנליזה עם ד"ר וילפרד ביון. ביון לקח אותו לשמוע את הרצאת טביסטוק השלישית של יונג, מאורע שיזכור עוד שנים לאחר מכן. ב-1932 כתב את הרומן הראשון שלו, "Dream of Fair to Middling Women", אך לאחר דחיות רבות ממוציאים לאור החליט לנטוש אותו. הספר פורסם לבסוף ב-1992. אף שהוא לא הצליח לפרסם את "חלום", הוא שימש כמקור להרבה משיריו המוקדמים ולספר השלם הראשון שלו, "More Pricks Than Kicks ", שיצא לאור בשנת 1933. יצירה זו הייתה אוסף של סיפורים קצרים עם כמה דמויות שחוזרות על עצמן.

בקט ביקש לפרסם ספר שירים ב-1934, אך ללא הצלחה. הוא גם פרסם מספר מאמרים וביקורות בערך באותה תקופה, כולל "שירה אירית מהזמן האחרון" (ב"בוקמן", אוגוסט 1934) ו-Humanistic Quietism (ביקורת של "שירים" של מק'גריבי ב"מגזין דבלין", גם ב-1934). שתי ביקורות אלה התמקדו ביצירותיהן של מק'גריבי, בריאן קופי, דניס דבלין ובלנייד סלקלד, והשוו אותן לבני זמנם- בני תנועת "התחייה האירית". כשהוא מתאר את המשוררים האלה כ"גרעין של השירה החיה באירלנד", הוא שרטט את קוויו של קנון השירה האירי המודרני.

ב-1935 עבד על הרומן שלו, "מרפי". במאי אותה השנה בקט כתב למק'גריבי כי הוא קרא על קולנוע, ורצה ללכת למוסקבה ללמוד יחד עם סרגיי אייזנשטיין ב-VGIK. בקיץ של 1936 הוא כתב לסרגיי אייזנשטיין ווסלובוד פודובקין, והציע את עצמו כעוזר שלהם, אך דבר לא יצא מכך. הוא סיים את "מרפי" וב-1936 עזב למסע ארוך בסביבות גרמניה, שם מילא כמה מחברות ברשמיו מן האמנות שראה, וציין את חוסר אהדתו לאכזריות הנאצית שבאותו זמן החלה לכבוש את המדינה. הוא חזר לאירלנד לזמן קצר ב-1937. בזמן ביקור זה פורסם "מרפי", וכעבור שנה תורגם לצרפתית על ידי המחבר. לאחר ריב עם אמו הוא החליט להישאר באופן קבוע בפריז. הוא שב לעיר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, כשהוא מעדיף, לדבריו, את "צרפת הלוחמת על פני אירלנד הנייטרלית".

בינואר 1938, כשהוא סירב לבקשותיו של סרסור פריזאי ידוע, דקר אותו הלה וכמעט הרגוֹ. ג'ויס דאג לבקט לחדר פרטי בבית החולים. הפרסום שקיבל משך את תשומת הלב של סוזן דשבו-דומניל, שהכירה את בקט מביקורו הראשון בפריז, אך מפגש זה הוביל אותם לחברות לאורך כל חייהם.

כשהתוקף נשאל על ידי בקט לסיבת התקפתו, הוא ענה " Je ne sais pas, Monsieur" – "אני לא יודע, אדוני". שורה זו תהיה לשורה חשובה בכמה ממחזותיו.

מלחמת העולם השנייה

לאחר הכיבוש של צרפת בידי גרמניה ב-1940, הצטרף בקט לתנועת ההתנגדות הצרפתית, וביצע עבורה שליחויות. הוא כמעט נלכד על ידי הגסטאפו כמה פעמים במהלך השנתיים הבאות. באוגוסט 1942 היחידה שלו נבגדה על ידי כומר קתולי לשעבר. בקט וסוזן דשבו-דומניל ברחו דרומה ברגל לכפר הקטן רוסיו, במחוז ווקלוז.

אף שסמואל בקט כמעט לא דיבר על חוויותיו מהמלחמה, ידוע שבשנתיים שבהן נשאר ברוסליו עזר למקווי לחבל בצבא הגרמני בהרי ווקלוז. בזמן שהיה במסתור, הוא המשיך לעבוד על הרומן "ואט", שהחל בכתיבתו ב-1941, והשלים ב-1945, אך לא פרסם עד ל-1953. על מאמציו בלחימה כנגד הכיבוש הגרמני, קיבל את צלב המלחמה ואת מדליית ההתנגדות מידי הממשלה הצרפתית.

פרסום: רומנים והתיאטרון

ב-1945 חזר בקט לאירלנד לביקור קצר. בזמן ביקורו, הייתה לו התגלות בחדר של אמו ובה נגלה לפניו כל עתידו הספרותי. חוויה זו הומחזה מאוחר יותר במחזהו הטייפ האחרון של קראפ משנת 1958. במחזה זה ההתגלות לקרפ מתרחשת במזח המזרחי בדון לאוחייר בלילה סוער וחשוך. יש מבקרים שזיהו בין קרפ לבקט עד כדי טענה כי ההתגלות שלו הייתה באותו מקום ובמזג אוויר זהה.

ב-1946 פרסם המגזין של סארטר, "זמנים מודרניים", את החלק הראשון של סיפורו של בקט "Suite", מבלי להבחין כי פורסם רק את החצי הראשון של הסיפור. סימון דה בובואר סירבה לפרסם את החצי השני. בקט החל לכתוב את "Mercier et Camier", הרומן הרביעי שלו. ב-1947 החל לכתוב את המחזה "Eleutheria". בשנות הארבעים המאוחרות ובתחילת שנות החמישים כתב בקט את הרומנים הידועים ביותר שלו, הסדרה שנכתבה בצרפתית (שבדרך כלל מתייחסים אליה, כנגד רצונו המפורש של בקט, כ"טרילוגיה") ואחר כך תורגמה לאנגלית, בעיקר על ידי המחבר: "Molloy" (הושלם ב-1947, ופורסם ב-1951); "Malone Dies" (הושלם ב-1948, פורסם ב-1951); ו"The Unnamable” (הושלם ופורסם ב-1953).

בשלושת הרומנים האלה הקורא יכול לעקוב אחרי התפתחותו סגנונו ונושאיו הבוגרים של בקט. ל"Molloy" יש הרבה ממאפייניו של הרומן הרגיל: זמן, מקום, תנועה ועלילה. למעשה, ברמה מסוימת הוא רומן בלשי. ב"Malone Dies", בקט נוטש את התנועה והעלילה, אך עדיין יש אינדיקציה של מקום ושל מעבר זמן. ה"פעולה" בספר היא במונולוג פנימי. לבסוף, ב-"The Unnamable" כל התחושות של זמן ומקום נעלמו אף הם. הנושא המכריע הוא כנראה המתח בין רצון הקול להמשיך ולדבר כדי להתקיים, והדחף השווה בעוצמתו לשתוק ולהימוג. מפתה לראות בזה השתקפות של הבנתו של בקט את מה שהמלחמה עשתה לעולם. למרות הדעה הרווחת כי יצירתו של בקט היא פסימיסטית, הרצון לחיות כנראה מנצח, שכן הספר נגמר במילים "אני לא יכול להמשיך. אני אמשיך" (I can't go on. I'll go on).

בקט התפרסם ביותר בזכות המחזה "מחכים לגודו" ("Waiting for Godot"), שתואר על ידי המבקר ויויאן מרסייה כמחזה שבו "דבר לא קורה, פעמיים". כמו רוב יצירותיו לאחר שנת 1947, המחזה נכתב בתחילה בצרפתית בין אוקטובר 1948 וינואר 1949, ופורסם ב-1952. התרגום האנגלי הופיע שנתיים אחר כך. המחזה היה הצלחה בקרב הביקורת והקהל בפריז, וגם עורר מחלוקת. הוא הוצג לראשונה בלונדון ב-1955 והתקבל בביקורות גרועות, אך לבסוף קיבל ביקורות חיוביות. לאחר מכן הוצג בהצלחה בארצות הברית ובגרמניה, ועדיין מוצג במקומות רבים, כולל ישראל.

הצלחתו של המחזה פתחה בפני בקט קריירה בתיאטרון, ובקט המשיך לכתוב מחזות מוצלחים רבים, כולל "Endgame" (1957) ,"Kraps last Tape" שהוזכר לעיל. ובנוסף גם Embers מ-1959, ו"ימים שמחים" (Happy Days) מ-1960.

באופן כללי, עוסקים המחזות הללו באותם נושאים כמו הסיפורת של בקט, יאוש והרצון לחיים בעולם לא מובן. בכל היצירה מהתקופה הזו, ניתן לראות גם את התפתחות האמונה אצל בקט שהכתיבה היא תהליך של גילוי עצמי ושל עיסוק בחלל שבין העצמי לעולם האובייקטים. ברוב היצירות האלה יש גם אלמנט חשוב של קומדיה בטיפול בנושאים.

חיים מאוחרים ויצירה

שנות השישים היו תקופה של שינוי, ברמה האישית וכסופר. ב-1961 נישא לסוזן באנגליה, בטקס אזרחי סודי בעיקר בגלל סיבות הקשורות לחוק הירושה הצרפתי. בקט לא היה נאמן לסוזן וקיים כמה רומנים קצרים, בעיקר עם אספנית האמנות והאוצרת הנודעת פגי גוגנהיים, שחקניות כבילי וייטלו, והעיתונאית הישראלית מירה אברך. הצלחת מחזותיו הובילה לחזרות והפקות מסביב לעולם, והביאה להזמנות להתחיל בקריירה כמנהל תיאטרון. ב-1959 נתבקש בפעם הראשונה על ידי ה-BBC לכתוב להם מחזה לרדיו, Embers. הוא החל לכתוב לרדיו וגם לקולנוע, עם היצירה "Film" מ-1964, ומאמצע שנות השבעים, גם לטלוויזיה. הוא החל לכתוב שוב באנגלית, אף שהמשיך ליצור גם בצרפתית עד לסוף חייו.

פרסומו והיותו חתן פרס נובל גרמו להתעניינות אקדמית ביצירתו ובחייו, וגרמו לסוג של "תעשיית בקט". סופרים אחרים גם ביקשו את קרבתו, והתוצאה הייתה שזרם בלתי פוסק של תלמידים, משוררים, סופרים ומחזאים שיחרו לפתחו. ב-1961 פרסם את הספר האחרון שלו באורך מלא, (Comment cest (1964. יצירה זו, שנכתבה כסדרה של פסקאות לא מפוסקות בסגנון הדומה לטלגרף, מספרת את ההרפתקאות של מספר ללא שם הזוחל דרך בוץ עם שק של אוכל משומר, נחשבת כמסמנת את סוף התקופה האמצעית בקריירה של בקט כסופר.

לאחר מכן הגיעו כמה מחזות מינימליסטיים ויצירות סיפורת שחקרו את הנושאים של העצמי כשהוא סגור ונבחן. בקט התמקד באופן יותר ברור בהתנגדותו ארוכת השנים לשלטון הריאליזם באמנות, ובמה שראה כדיקטטורה של הנורמות והציפיות החברתיות. במחזה "קטסטרופה" (1982), הפנה את תשומת לבו לדיקטטורות קשות יותר. בעשר השנים האחרונות של חייו, הסגנון המינימליסטי הזה הביא לכתיבת שלוש מהיצירות החשובות ביותר שלו, שלוש הנובלות, "Company" מ-1979, "Ill Seen Ill Said" מ-1982 ו"Westward Ho" מ-1984. היצירה האחרונה שלו, "What is the Word", מ-1989 נכתבה במיטה בבית אבות שם חי בתקופה האחרונה בחייו, כשהוא סובל מנפחת וכנראה גם מפרקינסון.

סוזן מתה ב-17 ביולי 1989. בקט מת ב-22 בדצמבר של אותה שנה ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. המצבה על קברו היא גוש מסיבי של גרניט שחור מלוטש. לרגלי קברו ניצב עץ יחיד, מזכרת לסידור הבמה במחזהו המפורסם ביותר, מחכים לגודו.

מורשתו של בקט

מכל המודרניסטים בשפה האנגלית, יצירתו של בקט מייצגת את ההתקפה הארוכה ביותר על המסורת הריאליסטית. הוא, יותר מכל אחד אחר, פתח את האפשרות של דרמה ובדיון שנוטש את העלילה המסורתית, והדמויות והאחדויות של מקום וזמן על מנת להתמקד במרכיבים החשובים של המצב האנושי. כותבים כמו הבל, איידן היגינס והרולד פינטר הצהירו על החוב שלהם לדוגמה של בקט, אך הייתה לו השפעה רחבה מאוד על הכתיבה הנסיונית מאז שנות החמישים. בהקשר האירי, הוא פעל כמודל חשוב והשפיע על כותבים כטרבור ג'ויס וקתרין וולש, שכתבו באופנים שרואים את המסורת המודרניסטית כאלטרנטיבה לזרם המרכזי הריאליסטי הדומיננטי.

לחקר מורשתו הוקם ארגון בינלאומי ולינדה בן צבי הייתה נשיאת הארגון במשך מספר שנים.

יצירות שתורגמו לעברית

מחזות

• סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 2007 (תרגום: שמעון לוי)
• מחכים לגודו (Waiting for Godot; 1952)

"צפייה לגודו", האוניברסיטה של תל אביב - חוג לאמנות התיאטרון, תל אביב, 1950 (תרגום: עדנה שביט)

"מחכים לגודו", ספרי תרשיש, ירושלים, 1968 (תרגום: משה שמיר)

"מחכים לגודו", הוצאת המרכז ישראלי לדרמה, תל אביב, 1970 (תרגום: משה שמיר)

"מחכים לגודו", הוצאת אדם, תל אביב, 1985 (תרגום: מולי מלצר)

תרגום בכתובים - "עד שיבוא גודו", תל אביב, 1960 (תרגום: ח. אברבאיה)

תרגום בכתובים - "מחכים לגודו", תיאטרון עירוני חיפה, חיפה (תרגום: אנטון שמאס)

תרגום בכתובים - "מחכים לגודו", תיאטרון הבימה, תל אביב, 2002 (תרגום: יוסף אל-דרור)

• סוף משחק (Endgame; 1957)

"סוף משחק", מרכז ישראלי לדרמה, תל אביב, 1960 (תרגום: מתי מגד)

"סוף משחק", מודן, בן-שמן, 1984 (תרגום: יעל רנן)

"סוף משחק", אדם, תל אביב, 1985 (תרגום: יעל רנן)

• הטייפ האחרון של קראפ (Krapp's Last Tape; 1958)

"סרטו האחרון של קרפ" בתוך: אמיר, אהרון (עורך), מקראה בספרות מודרנית, זמורה-ביתן-מודן, תל אביב, 1979 (תרגם: אהרן אמיר)

"הטייפ האחרון של קראפ", הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1983 (תרגום: הילית ישורון).

• אח, הימים היפים (Happy Days; 1960)

"ימים טובים", ספרי תרשיש, ירושלים, 1967 (תרגום: מתי מגד)

ספרי תרשיש, ירושלים, 1968 (תרגום: משה שמיר)

"אח, הימים היפים", הוצאת אדם, תל אביב, 1985 (תרגום: מולי מלצר)

• 3 מחזות, הוצאת אור עם, תל אביב, 1983 (תרגום: שמעון לוי)

מכיל את המחזות: לא אני (Not I; 1971); אותה פעם (That Time; 1957); פסיעות (Footfalls; 1975)

• תסכיתים, הוצאת כתר, ירושלים, 1985 (תרגום: שמעון לוי)

סיפורת

• הטרילוגיה, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1997 (תרגום: הילית ישורון)

מכיל את הנובלות: מולוי (Molloy; 1951), מאלון מת (Malone Dies; 1951) אֵלושֵם (The Unnamable; 1953)

• מרפי, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020 (תרגום: עמרי אשר)
• מולוי (Molloy; 1951), ספרי סימן קריאה / מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תל אביב, 1976 (תרגום: הילית ישורון)
• מות מאלון (Malone Dies; 1951), ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תש"ם (תרגום: הילית ישורון)
• אלושם (The Unnamable; 1953), ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1983 (תרגום: הילית ישורון)
• אינאיך הלאה (קובץ סיפורים, 1980-1986), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997 (תרגום: שמעון לוי)

מכיל את הסיפורים: אדמה ישנה (Old Earth; 1984); דומם; זיעות; חברה; רע נראה רע נאמר {Ill Seen Ill Said; 1981); הו רעתה

• מרסיה וקאמיה (Mercier and Camier; 1946; פורסם בשנת 1974), הוצאת אדם, ירושלים, 1974 (תרגום: מולי מלצר)
• ואט (Watt; 1953)
• אהבה ראשונה: סיפורים, הוצאת אדם, ירושלים, 1982 (תרגום: מולי מלצר)
• ארבע יצירות, הוצאת כרמל, ירושלים, תשנ"א (תרגום: אורה סגל)

מכיל את היצירות: דמו בנפשכם שהדמיון מת; האבודים; פינג; ללא.

ספרות עיונית

• פרוסט (1931), הוצאת רסלינג, תל אביב, 2005 (תרגום: עידית שורר).
• שלושה דיאלוגים (תרגמה מאנגלית והקדימה מבוא: עינת אדר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013.
• דנטה... ברונו. ויקו... ג'ויס. - מבחר קטעים (מאנגלית: שמעון לוי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015

לקריאה נוספת

• סמואל בקט – שני סיפורים מאוחרים: סיפרו לי ו-ערב אחד (מאנגלית: עודד וולקשטיין), דחק, כרך טו', 2022.
• סמואל בקט – פזמון ישן (מאנגלית: שמעון לוי), דחק, כרך יז', 2024.  
• ברכה צמח, בקט ולוין: שפת גוף, הוראות במה ואינטר-טקסטואליות, הוצאת רסלינג, 2012.
• בלהה בלום, מחזאי מדבר עם במאי, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ו.
• לורנס גריור, סמואל בקט: מחכים לגודו , אור עם, תל אביב, 1991.
• ורד הראל, סמואל בקט ויצירתו : האבסורד הקיומי, צ’ריקובר, תל אביב, 1997.
• לוי הראל, "מחכים לגודו בתיאטרון חיפה: פירוש פוליטי מוחמץ", במה, גיליון מס' 109–110, 1988, עמ' 115–121.
• שמעון לוי, סמואל בקט - מדבר, נוכח, נסתר, עיונים ביצירתו הדרמטית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997.
• שמעון לוי, "בקט ולוין, הגדולה והמוות : בכל זאת השוואה", תיאטרון; רבעון לתיאטרון עכשווי, 1 [3] (תשס), עמ' 22–27.
• מתי מגד, דוסטויבסקי, קאפקא, בקט : עיונים ביצירותיהם, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1967.
• וולטר ג’ימס מילר, סמואל בקט, מחכים לגודו ויצירות נוספות , אור עם, תל אביב, 1990.
• מרדכי עומר, שמעון לב-ארי (עורכים), =3? : 3 תפיסות בימוי למחזה 1 מחכים לגודו מאת סמואל בקט, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל אביב, 1998.
• דניאל שליט, "מה החלום הזה", דימוי, גיליון מס' 2, 1990, עמ' 38–45.
• מרדכי שלו, "גונבים את הבשורה", אלפיים, גיליון מס' 1, 1989, עמ' 59–165.

קישורים חיצוניים

אנגלית:

• סמואל בקט, באתר פרס נובל (באנגלית)
• שחקנים מקריאים מיצירותיו של בקט
• מאמר מאת פיטר הול, במאי של ההפקה הלונדונית הראשונה של "מחכים לגודו"
• samuel-beckett.net
• Apmonia - אתר המוקדש לבקט
• סמואל בקט באתר פרס נובל
• סמואל בקט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סמואל בקט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• סמואל בקט (1906-1989), דף שער בספרייה הלאומית

• סמואל בקט, ברשת החברתית Goodreads

עברית:

• "נשמע בחשכה 1" - סיפור קצר מאת סמואל בקט; תרגום: שי אזולאי.
• שמעון לוי, מחכים לבקט, באתר ynet, 28 באוקטובר 2007
• שלומציון קינן ונורית גרץ, סמואל בקט: כל יצירותיו בדרמה, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2007
• נדב הולנדר, די-וי-די: אדם ללא שם ביצירה של סמואל בקט, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2009
• מיכאל הנדלזלץ, בקט עדיין מחכה לגודו, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2009
• רותם עטר, סמואל בקט והפואטיקה של התרגום העצמי
• סמואל בקט, שישה שירים 1947–1949 , באתר הארץ, 20 בינואר 2012 תרגם מצרפתית ערן צלגוב
• תום שטיבר, איום קיומי בהווה, באתר "שבת", מוסף מקור ראשון.
• רותם עטר, העובדה הפשוטה, החותכת, באתר "מעלה", יוני 2021 - על "מרפי"