לדלג לתוכן

מוניק ויטיג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוניק ויטיג
Monique Wittig
לידה 13 ביולי 1935
דנמארי, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 בינואר 2003 (בגיל 67)
טוסון, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה פר לשז עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי material feminism, radical lesbianism, פמיניזם רדיקלי, lesbofeminism עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות L'Opoponax, The Lesbian Body, Les Guérillères, The Straight Mind and Other Essays עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ סימון דה בובואר, מוריס מרלו-פונטי, הרברט מרקוזה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Sande Zeig עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס מדיסיס (1964) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.moniquewittig.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוניק ויטיג (בצרפתית: Monique Wittig;‏ 13 ביולי 1935, דנמארי, או-רן, אלזס, צרפת – 3 בינואר 2003, טוסון, אריזונה) הייתה סופרת צרפתייה, תאורטיקנית, פרופסורית לספרות צרפתית וללימודי נשים באוניברסיטת אריזונה. הוגה פמיניסטית שהטילה ספק בהגדרות החברתיות המקובלות לגבר ואישה וערערה בטבעיות של קטגוריות אלו. היא פרצה לתודעה בינלאומית כסופרת עם צאת ספרה הראשון "L’Opoponax", ותרומתה האקדמית קובצה באסופת המאמרים "The Straight Mind". ויטיג פיתחה את הבסיס הרעיוני לתאוריות לסביות פמיניסטיות ותאוריות קוויריות.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטיג נולדה ב-15 ביולי 1935 בדנמארי (Dannemarie) שבמחוז או-רן, בחבל אלזס שבצרפת. היא החלה את דרכה האקדמית בעבודות הגהה זוטרות. במקביל, כתבה דרמות לשידור ברדיו והחלה להשתתף במחאות פמיניסטיות. פריצתה לסצנת הספרות בצרפת הייתה ב-1964, עם פרסום הרומן הראשון שלה, L'opopnax. הספר עוסק בילדות ומתאר חוויות ראשוניות של ילדים, כמו היום הראשון בבית הספר וההתאהבות הראשונה. הרומן זכה לביקורות נלהבות גם מחוץ לצרפת, וזיכה אותה בפרס מדיסיס לשנת 1964. חמש שנים אחר כך, ב-1969, הוציאה את ספרה השני, Les Guerilleres. הספר הלירי מתאר מלחמה אכזרית בין המינים, נשים הנלחמות בגברים בקרבות עקובים מדם. הספר זכה לביקורות פחות נלהבות בשל סגנון הכתיבה ומהפכנותו הפוליטית.

ויטיג סיימה דוקטורט בלימודי שפה בבית הספר ללימודים גבוהים למדעי החברה בצרפת. בנוסף, הייתה אחת מהמייסדות של התנועה לשחרור הנשים בצרפת (MLF) והשתתפה בפעילויות מחאה פמיניסטיות. ב-26 באוגוסט 1970, יחד עם נשים רבות אחרות, היא הניחה פרחים מתחת לאנדרטת "החייל האלמוני" – פעולה סימבולית שנחשבה לאירוע מכונן בייסוד הפמיניזם הצרפתי. ב-1971 הצטרפה לקבוצה הלסבית הראשונה בפריז, "Red Dykes", והייתה חברה בקבוצה פמיניסטית רדיקלית נוספת בשם "Revolutionary Feminist".

ספרה השלישי, Le Corps Lesbien (הגוף הזכרי הוא לסבי), פרובוקטיבי אף יותר, עוסק בלסביות הפולשות אחת לשנייה כמעשה של אהבה. הספר ספג ביקורות קשות ויש הטוענים שהיה מהפכני מידי לתקופתו. ב-1976 עזבה ויטיג את צרפת ועברה לארצות הברית, שם השתלבה בחוגים אקדמיים פמיניסטים, בעקבות עניין שגילתה החוקרת ג'ודית באטלר בכתביה והשקפתה. בין השנים 1980 ל-1990 פרסמה מאמרים רבים באנגלית במגזין "Feminist Issues" שמציגים את התפישה הפוליטית המהפכנית שלה. ב-1992 יצא לאור מקבץ מאמרים אלו ואחרים, בשם "The Straight Mind". בהקדמת הספר כותבת ויטיג שהאסופה נחלקת לשניים. החלק הראשון עוסק בדיון פוליטי והשני במשמעות הכתיבה. חלוקה זו מצביעה על החיבור של ויטיג כסופרת להשקפות הפוליטיות שלה. לטענתה פעולת הכתיבה היא פוליטית במהותה, בכך שהיא מראה כל פעם מחדש כיצד הקטגוריה "אישה" אינה טבעית אלא יצירה היסטורית שנובעת מהשקפת עולם פאלית (גברית).

סנדה זייג, בת זוגה של ויטיג, ביימה סרט המבוסס על סיפור שכתבה בשם "הנערה". זהו סרט דרמה רומנטי בין אמנית לנערה שהוקרן לראשונה בארצות הברית בשנת 2001 וספג ביקורות שליליות. בשנת 2003, בת 67, ויטיג עברה התקף לב קשה שגרם למותה.

תאוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטיג קראה לעצמה לסבית רדיקלית ופיתחה תאוריה פמיניסטית מטריאליסטית, כהמשך לפילוסופיה של סימון דה-בובואר. תפישת עולמה באה לידי ביטוי בספרים ובמסות שכתבה. ויטיג מציגה את ההטרוסקסואליות ככפויה ורואה את הלסביות כמאבק נגד הפטריארכיה. היא אינה מניחה בקיומם של הבדלים מהותניים בין נשים וגברים. היא רואה בקטגוריות מגדריות תפקידים פוליטיים, תולדה של השליטה הגברית. ויטיג מבקרת את המרקסיזם שמנע את המאבק הפמיניסטי, וגם את התנועה הפמיניסטית שאינה מערערת על הדוגמה ההטרוסקסואלית. השקפה זו שבאה לידי ביטוי בכתיבתה הספרותית הפכה אותה לאחת מהדמויות המרכזיות הקשורות לתאוריה קווירית.

ויטיג עומדת על הקשר החזק שבין קטגוריות המגדר להטרוסקסואליות: קטגוריות המגדר הן התנאי האידאולוגי לקיום ההטרוסקסואליות כמוסד המאפשר את ניצול הנשים. על מנת לטעון לקשר הכרחי ובלתי נמנע בין המינים, האקסיומה של מוסד ההטרוסקסואליות, יש לייצר המינים כמובחנים זה מזה באופן טבעי ומהותי. לטענתה, להיות גבר או אישה בתרבות שלנו פירוש בראש ובראשונה לבחור בבן המין השני, ולכן משמעות הסירוב להיות או להישאר הטרוסקסואל תמיד הייתה סירוב להיות גבר או אישה, בין במודע ובין אם לאו. ויטיג רואה את המאבק הפמיניסטי כמאבק לביטול קטגוריות המגדר, לכן היא מייחדת גם ללסביות וגם להומוסקסואליות הגברית תפקיד מתמשך. הסירוב להטרוסקסואליות חותר תחת הבסיס המוסדי והאידאולוגי לדיכוי נשים.

בשנת 1978, בוועדה של האגודה לשפות מודרניות שנתכנסה בניו יורק, ויטיג הציגה את חיבורה "The Straight Mind". בסיום דבריה היא הצהירה – "לסביות אינן נשים". דבריה אמנם התקבלו בלבביות, אך לאחר דקות ארוכות של שתיקה. כאשר המאמר פורסם שנתיים מאוחר יותר במגזין צרפתי הופעלו עליו לחצים פוליטיים והמסר עודן.

בתוך התנועה הפמיניסטית ספגה ויטיג ביקורת קשה לצד תמיכה ופיתוח רעיוני. הביקורת השלילית הופנתה בעיקר מתומכי הפמיניזם השמרני, שעסק בעיקר במאבק למען זכויות נשים תוך קבלת שונותן הטבעית. ערעורה של ויטיג על קטגוריות אלו נתפשו על ידם כהרסני בכך הוא עלול למוטט את הלגיטימיות שכבר השיגו. מנגד, חוקרות פמיניסטיות מובילות תמכו ברעיונות שלה ופיתחו אותם. ג'ודית באטלר תומכת ברעיון כי המגדר אינו פרשנות שהתרבות מעניקה למין הביולוגי אלא מנגנון שמייצר בדיה. כמו ויטיג, גם אדריאן ריץ' מגדירה את ההטרוסקסואליות הכפויה כמוסד הבסיסי של הדיכוי הגברי.

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The opoponax, New York: Simon and Schuster, 1966
  • Les guerilleres. New York: Viking, 1971
  • The lesbian body. New York: William Morrow, 1975
  • Lesbian pepoles: Material for adictionary, co-authored with Sande Zeig. Translated by the authors. New York: Avon, 1979
  • Across the acheron. London: Peter Owen,1987

סיפורים קצרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Banlieues. Nouveau Commerce, 1965
  • Voyage. Nouvelle Revue Franciase, 1967
  • Une partie de campagne. Nouveau Commerce, 1970
  • Untitled. Minuit, 1972
  • Un jour mon prince viendra. Questions feministes, 1978
  • Paris - la Politique. Vlasta, 1985

מחזות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • L’AmantVert. Bolivia, 1967
  • Le grand Cric-jules, Recreation, Dialogue pour les deux freres et la seur, Short plays commissioned by Stuttgart Radio
  • The Constant Journey, 1984

תאוריה וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Lacunary Films. New statesman, 1966
  • Bouvard et Pecuchet. Les Cahiers Madeleine Renaud- Barrault, 1967
  • Paradigm. In Homosexualities and french literature. Ithaca: Cornell University Press, 1979
  • The Straight Mind. Boston: Beacon Press, 1992

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ויטיג, מ' (2003). "אדם אינו נולד אישה". בתוך: יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר (עורכים). מעבר למיניות. תל אביב, עמ' 103–111.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוניק ויטיג בוויקישיתוף
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מוניק_ויטיג&oldid=38018027"