טורקים (עם)

טורקים
Türkler

קולאז' של אישים טורקים. לחיצה על תמונה תוביל אותך לשם האדם המופיע בה.
אוכלוסייה
72,000,000–77,000,000
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
63,589,988–65,560,701 280,000 2,258,000 – המספר כולל כורדים שהיגרו מטורקיה וצאצאיהם 820,000 588,000 500,000 396,414–500,000 350,000–500,000 מאות אלפים ? – קיימת חפיפה עם טורקמנים 200,000 196,222–500,000 100,000–150,000 150,000–200,000 109,883–150,000 104,792–150,000 100,000 70,440 66,919–150,000 77,959 49,000 אולי עד 130,000 60,000 50,000–150,000 50,000 40,953–50,000 38,000–110,000 28,892 27,700 24,910 22,580 22,000 ? (2007) 18,738 10,000–15,000 8,844 או 15,000 כולל 10,000 טורקים מסחתים
שפות
טורקית
דת
אסלאם סוני, לרבות אסלאם סופי, אלווים
קבוצות אתניות קשורות
אזרים, גגאוזים, טטרים של קרים, קומיקים, קאראצ'אים; שאר העמים הטורקיים תת-קבוצות:טורקים מסחתים, טורקים קפריסאים קבוצות מוצא: הטורקים האוע'וזים, תושבי אנטוליה (יוונים, ארמנים, כורדים וכו') שנטמעו

האוכלוסייה הטורקית בטורקיה ובמדינות השכנות בבלקן ובקפריסין

אישה טורקייה בתלבושת מן התקופה העות'מאנית, צילום מפסטיבל טורקיה בשיקגו, 2009

הטורקים (תֻּרְכְּים) או העם הטורקי (בטורקית: Türk Halkı ;Türkler), הידועים גם כטורקים אנטוליים (בטורקית: Anadolu Türkleri) הם עם (קבוצה אתנית) ולאום החי בעיקר בטורקיה של ימינו ודוברים את השפה הטורקית, השפה המדוברת ביותר בקרב השפות הטורקיות. רובם המכריע של הטורקים הם מוסלמים. בנוסף, במשמעות שנייה, קוראים "טורקים" גם לאזרחי הרפובליקה הטורקית של ימינו, ללא הבדל מוצא אתני או דת – כורדים, ערבים, ארמנים, יוונים, יהודים, צ'רקסים, טטרים ואחרים.

הטורקים כעם הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בטורקיה, והעם הגדול ביותר לפי מספר האוכלוסייה בקרב העמים הטורקיים. בצפון קפריסין קיימת ישות מדינית טורקית נוספת – "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין" – שנוצרה בשנת 1973 על ידי הטורקים המקומיים ומתיישבים טורקים בעקבות כיבושו של חלק זה של האי על ידי הצבא הטורקי. ישות זו מוכרת רשמית רק על ידי טורקיה ובפועל גם על ידי אזרבייג'ן. טורקים חיים גם מחוץ לגבולות הרפובליקה הטורקית ולקפריסין ומהווים מיעוט לאומי בארצות שהיו נתונות בעבר בשליטת האימפריה העות'מאנית כמו סוריה, יוון, בולגריה, מקדוניה, רומניה וכו'. חלק מבני מיעוט זה היגרו בסוף המאה ה-20 מארצות הבלקן בחזרה לטורקיה. בנוסף אחרי מחצית המאה ה-20 נוצרה פזורה טורקית על ידי הגירה, בדרך כלל הגירת עבודה, לארצות מערב אירופה, כמו גרמניה, צרפת, הולנד, הממלכה המאוחדת, שווייץ, וגם לצפון אמריקה ואוסטרליה, לארצות ערביות עתירות נפט במזרח התיכון, לרוסיה וכו'.

הטורקים הגיעו מאסיה המרכזית והתיישבו באגן האנטולי בסביבות המאה ה-11 בימי אימפריית הטורקים הסלג'וקים. במהלך הזמן החברה בחבל ארץ זה הפכה מחברה יוונית נוצרית בעיקרה לחברה טורקית מוסלמית, דרך תהליך של אסלאמיזציה וטורקיזציה. בהמשך הענף האוע'וזי של הטורקים הקים באזור מדינה בשליטת שושלת עות'מאן שהיוותה יסוד לאימפריה העות'מאנית. אימפריה זו, ששפתה הרשמית הייתה בעיקר הטורקית, ודתה האסלאם הסוני, ושהייתה מצוידת בצבא יבשה וצי חזקים, השתלטה למשך כמה מאות שנה על חלק גדול מהבלקן, הקווקז, חצי האי קרים, המזרח התיכון (להוציא את איראן) וצפון אפריקה ממצרים עד אלג'יר. האימפריה העות'מאנית, שבראשה עמדו הסולטנים העות'מאנים, שרדה עד לסוף מלחמת העולם הראשונה כשהובסה על ידי מעצמות ההסכמה ופוצלה בדרך כלל לפי עקרון ההגדרה העצמית של העמים ולפי אזורים היסטוריים. הטורקים האנטולים היו בשלב מסוים בסכנת אובדן זכותם למדינה משל עצמם מול התביעות הטריטוריאליות של העמים שחיו בקרבם, בעיקר של היוונים, הארמנים והכורדים. בימי מלחמת העולם הראשונה בנסיבות מעשי רצח עם שאורגנו על ידי שלטון הטורקים הצעירים נגד הארמנים, אלפים רבים של ארמנים ששרדו אותם התאסלמו ונטמעו בתוך העם הטורקי. בעקבות מלחמת העצמאות של טורקיה שתופקדה על ידי התנועה הלאומית הטורקית ובראשה הגנרל מוסטפא כמאל פאשה שכונה "אטאטורק" ("אבי הטורקים") העם הטורקי התעשת והצליח להדוף את פלישת הצבא היווני, להשיג את נסיגת הכוחות הצרפתיים והבריטיים ולהשתלט מחדש על רובו של השטח המיושב בטורקים באנטוליה ובחלק מתרקיה הידוע כיום כ"טורקיה האירופית". ב-1 בנובמבר 1922 הודח הסולטן העות'מאני וב-29 באוקטובר 1922 הוכרזה הרפובליקה הטורקית.

בימי השלטון העות'מאני הוחלה על תושביו שיטת המילט שהגדירה את הקהילות על בסיס דתי. כשריד מאותה תקופה הכפריים הטורקים מחשיבים כטורקים רק את המוסלמים הסונים בארצם, כולל צאצאים של יוונים, גאורגים, ארמנים, קבוצות נוצריות אחרות שהתאסלמו. נוצרים, יהודים, ואפילו אלווים שחיו בקרבם נחשבו ללא טורקים. באותו זמן הכורדים במזרח ובדרום אנטוליה, בהיותם סונים, נחשבו לעיתים לטורקים. המגמה לטמיעת הכורדים גברה בימי הרפובליקה הטורקית ובמהלך השנים עוררה תנועת התנגדות. המשמעות השנייה של המונח "טורקים" (לפי סיסמתו של אטאטורק – "כולנו טורקים") כאזרחים של הרפובליקה הטורקית נקבעה בחוקת המדינה הזאת הקובעת כי טורקי הוא "כל מי שמתחבר למדינה הטורקית בקשר האזרחות".

השם (האתנונים)

הכינוי "טורק" תועד לראשונה בכרוניקות הסיניות של המאה השישית, בצורת 突厥 "טו-צ'יה", כשהוא ציין שבט מסוים - שנודע גם כ"אשינה" או "טורק" Türk שעמד בראש קונפדרציה של שבטים נוודים. הם חיו חיי נוודים באזור שבין צפון סין לאגם באיקל, באזור אורחון וסלנגה, בצפון מונגוליה של ימינו. הם היו רועי צאן, ציידים, פרשים מיומנים וחיו במאהלים. היו מאורגנים בשבטים ובקלאנים תחת הנהגתם של חאנים.

ייתכן כי משמעות המילה "טורק" (בגרסה türük) הייתה במקור "חזק".

מוצאו ושפתו אינם ברורים. קונפדרציה זו הקימה חאנות שנודעה כ"קק-טורק" או "גק-טורק" – "הטורקים הכחולים" (בכתב הטורקי הקדום ביותר:𐱅𐰇𐰼𐰰:𐰜𐰇𐰛 - קקטורק). עם הזמן הפך השם "טורק" לשם כללי המציין משפחה שלמה של שפות – השפות הטורקיות, ומשפחת עמים – העמים הטורקיים. השם "טורק" בגרסה המוכרת לנו כיום הוזכר תחילה בכתביהם של מלומדים מוסלמים ומאוחר יותר גם באירופה. בהתחלה "טורקים" נקראו על ידי המוסלמים כל העמים דוברי שפות טורקיות באסיה המרכזית. מאוחר יותר שם זה התייחס בעיקר לאוכלוסייה הטורקית באנטוליה.

היסטוריה

פרהיסטוריה, העידן העתיק וימי הביניים המוקדמים

ראו גם – עמים טורקיים

ראו גם – אסיה הקטנה

אנטוליה לפני הגעת הטורקים

בתקופת האבן חיו באנטוליה אוכלוסיות של ציידים-מלקטים. במהלך הזמן התגבשו בה קבוצות אתניות דוברות לשונות שונות.

התשתית היוונית

באלף הראשון לפנה"ס חיו במערב אנטוליה קבוצות ילידים, ובמקביל החל מן המאה ה-9 לפנה"ס התיישבו בה יוונים. בעידן ההלניסטי כמעט כל אוכלוסיית אנטוליה (להוציא כמה המחוזות המזרחיים וכמה מחוזות במרכז) הייתה דוברת יוונית ובעלת תרבות יוונית. היא כללה תערובת של ילידים מתייוונים שאבותיהם היו במקור מקורבים בשפה ליוונים ולארמנים וכן צאצאי המתיישבים היוונים. שיא ההלניזציה התרחשה אחרי הכיבוש על ידי אלכסנדר הגדול. כך נשאר המצב הדמוגרפיה גם בימי הכיבוש הרומי. עד למאה הראשונה לספירה השפות האנטוליות המקוריות, הודו-אירופיות או לא, נכחדו. במאה ה-10 אכלסו היוונים מחצית משטח טורקיה של ימינו. קודם כל את חוף הים האגאי, עם העיר סמירנה וערים אחרות, בבוספורוס והעיר קונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו), חוף הים השחור וחוף הים התיכון עד לקיליקיה הארמנית. כמו כן היה רוב יווני גם בכמה מחוזות במרכז אסיה הקטנה, כמו באיקוניה (קוניה של ימינו) ואנגורה (אנקרה הנוכחית).

התשתית הארמנית

במזרח ובדרום אנטוליה השתרעו אדמות ארמניה המערבית: ארמניה הקטנה וקיליקיה הארמנית, שתושביהן היו בעיקר ארמנים. החל מן המאה ה-10 אכלסו הארמנים כמעט מחצית מטורקיה של ימינו. הגבול האתני של ארמניה נמשך מחוף הים התיכון בסביבות העיר מרסין של ימינן עד לדרום-מערב הקווקז, מקפקדוקיה ועד לגבול עם איראן ומחוף הים השחור עד למסופוטמיה.

עמים אחרים באנטוליה של פעם ושל ימינו

פרט ליוונים ולארמנים, באסיה הקטנה חיו עמים נוספים: יהודים (בערים הגדולות), גאורגים – בצפון-מזרח, אשורים (בדרום-מזרח, לאורך הגבול עם סוריה של ימינו), כורדים, קבוצות סלאביות ואחרות.

התפשטות השבטים הטורקים והשפות הטורקיות באסיה

במרכז אסיה במאה השישית, בימי החאנות של הגקטורקים נכתבו התעודות הידועות הראשונות בשפה ממשפחת השפות הטורקיות - הכתובות מאורחון. הן נכתבו בכתב מיוחד וכוללות גם מילים שאינן שכיחות בטורקית אלא משמשות שפות אחרות מ"אסיה הפנימית". אפ על פי שהטורקים הקדומים היו במאה השישית נוודים הם סחרו בצמר, עור, שטיחים וסוסים תמורת עץ, משי, ירקות ודגנים, וכן ניהלו סדנאות לעיבוד הברזל בדרומם של הרי אלטאי. מרבית העמים הטורקיים באותה תקופה עבדו את אל השמיים, טנגרי, ודתם הפגאנית מכונה "טנגריזם". היו גם כאלה שאימצות דתות אחרות: המניכאיזם, הנצרות הנסטוריאנית והבודהיזם.

ההתאסלמות

עם התקרבות צבאות הערבים לאיראן ולמרכז אסיה, נכנסו בני העמים הטורקיים אל העולם המוסלמי, קודם כמשרתים או עבדים שהיו שלל בפשיטות הצבאיות. לאחר הכיבוש המוסלמי הערבי של טרנסאוקסאניה ("מעבר א-נהר") התושבים ה"טורקים" בשטחים אלה התאסלמו בהשפעת המיסיונרים, הנזירים הסופיים, והסוחרים המוסלמים. על אף שההתאסלמות התחילה בעקבות הכיבושים הערביים, גורמים חשובים בתהליך זה היו הפרסים והתרבות של מרכז אסיה. תחת שלטון העומאייה בני עמים אלה היו ברובם משרתים, בעוד שבימי העבאסים אומנו במספרים גבוהים כלוחמים. במאה ה-9 כבר עמדו בראש הצבאות הערביים מפקדים טורקיים. כשהדרדר שלטון החליפים העבאסים בידי הקצינים ה"טורקים" התרכזו יותר ויותר סמכויות צבאיות ופוליטיות עד שתפסו את השלטון ובראש יחידות "טורקיות" משלהם הקימו שושלות חדשות ששלטו באזורים שונים של האימפריה הערבית.

עמים טורקו-מונגולים וטורקיים ראשונים באנטוליה

בתהליך היווצרות העם הטורקי מילאה תפקיד חשוב ההשפעה הלשונית של הטורקוטים שהתיישבו באלף הראשון לפנה"ס רחוק מטורקיה העכשווית, באזור הרי אלטאי ובערבות מרכז אסיה. יסודות טורקיים התחילו לחדור לאסיה הקטנה ולבלקן החל מן המאה הרביעית, עם פלישת ההונים. ההיסטוריון הביזנטי תאופנוס סיפר על הונים שחיו בתראקיה וקרוב לבוספורוס. בשנת 530 יישבו הביזנטים את אזור העיר טרפזונט, אזור הנהר צ'ורוך הפרט העליון במתיישבים בולגרים. במטרה להגן על גבולות האימפריה הביזנטית מפני הפרסים, בשנת 577 הקיסר יוסטיניאנוס השני וב-620 הקיסר הרקליוס יישבו במערב ארמניה מתיישבים לוחמים מקרב האווארים. מדיניות דומה יישמו הח'ליפים העבאסים שהיבוא מחבל ח'וראסאן וממרכז אסיה מתנחלים טורקיים מוסלמים אותם יישבו בדרום-מזרחה של אסיה הקטנה, במיוחד מזרחה מטארס ומארזורום שהיו מיושבות בעיקר בארמנים. עם זאת, לפי ו.א. גורדלבסקי לא ניתן לדבר על חדירת שבטים טורקיים באסיה הקטנה לפני המאות 8–10. הפעם היה מדובר בשבטי החלג'ים, הקרלוקים, הקנגלים, הקומנים (קיפצ'אקים). עם זאת הופעת היסודות הטורקיים האלה עדיין נשאה אופי אפיזודי ולא הטביע חותם בהיסטוריה האתנית-לשונית של אסיה הקטנה. תוך התיישבות באמצע האוכלוסייה המקומית, הם נטמעו במידות שונות בתוכה, אולם היווה שלב שהקדים את התהליך העתידי של טורקיזציה של אנטוליה ומזרח תראקיה.

התקופה הסלג'וקית

לפני פלישות הסלג'וקים ובמקביל אליו הגיעו לאסיה הקטנה גם קבוצות טורקיות מצפון-מערב, מכיוון הבלקן: הפצ'נגים (מהמחצית השנייה של המאה ה-9 ועד המאה 11), האוע'וז שנודעו גם כ"עוזים" (במאה ה-11), הקומנים (במאה ה-11 עד המחצית השנייה של המאה ה-12). הקיסרים הביזנטים יישבו אותם באזורי הספר. החדירה המסיבית של שבטים טורקיים לאסיה הקטנה התחילה במאה ה-11 תחת חסות הסלג'וקים. לרוב היה מדובר בשבטי ואועו'ז וטורקמנים. בכיבוש אסיה הקטנה השתתפו השבטים הטורקיים קיניק, סלור, אוושאר, קאי, קאראמאן, באיאנדיר ואחרים. את התפקיד המוביל מילאו הקיניקים, ובמיוחד נציגי משפחת סלג'וק. בשנת 1071 הנחיל הסולטן הסלג'וקי אלפ ארסלאן תבוסה מוחצת לביזנטים בראשות הקיסר רומנוס הרביעי דיוגנס בקרב ההיסטורי במנזיקרט. הקיסר הביזנטי נפל בשבי. הדי הניצחון הסלג'וקי גרמו לבני הקבוצות הטורקיות ששירתו בצבא הביזנטי (באגף הימני – ה"עוזים" מתראקיה, באגף השמאלי – פצ'נגים) לחצות את הקווים ולעבור עם מפקדיהם לצד הסלג'וקים. הניצחון במנזיקרט סלל בפני האוע'וזים והטורקמנים את הדרך אל לב אסיה הקטנה.

בהתחלה שמרה התיישבות השבטים האוע'וזים והטורקמנים סדר מסורתי מסוים: האוע'וים התייצבו באגף הימני – בוזוק ובבואם אל המערב התיישבו צפונית יותר, בעוד שהאגף השמאלי – אוצ'וק – התיישבו דרומית יותר. כפי שמוכיחה הטופונומיה באנטוליה במשך הזמן ההתאחדויות השבטיות של האוע'וזים התפרקו בדרך והסדר ההתחלתי של פיזור האוע'וזים והטורקמנים באסיה הקטנה חדל להתקיים. תהליך זה נבע ממדיניות מכוונת של השושלת הסלג'וקית שהייתה מעוניינת לפרק את הישויות השבטיות החזקות ולפזרן ברחבי הארץ הכבושה. במקביל לנוודים מגדלי הבקר הגיעו אז לאסיה הקטנה גם משפחות חצי-נוודיות שלצד גידול הבקר והכבשים עסקו גם בחקלאות. יחד איתם התיישבו בשטחים הכבושים גם איכרים חקלאים שבאו משטחי איראן ועיראק הערבית. באנשי ערבות לשעבר שמרו שבטים טורקיים אלה את אורח חייהם המסורתי והתנחלו במישורים, בעיקר ברמה של מרכז אנטוליה, באזור שבין הנהר קיזיל-אירמאק לקיטאחיה. באזור הנ"ל הקבוצות הטורקיות, בעיקר שבט הקיניקים, הפכו בהדרגה לרוב האוכלוסייה. אחרי התיישבותם במרכז אנטוליה, נעו הטורקמנים והאוע'וזים מערבה ודרך מעברי ההרים של מערב אנטוליה הגיעו לחוף הים האגאי. אחר כך פנו גם צפונה תוך חציית הרי אילגז וג'אניק והגיעו לחוף הים השחור. החל מן המאה ה-13 חדרו לחבלי ליקיה וקיליקיה ומשם אל חוף הים התיכון בדרום אנטוליה. אחד מענפי הסלג'וקים הקימו באנטוליה את הסולטנות רום. שושלת אחרת דוברת שפה טורקית - הדנישמינדים השתלטו על אזור סיוואס. זרם המתיישבים הטורקיים המשיך גם בתקופות הבאות. כך, למשל, אחרי שהשאה טקש מח'ווארזם חיסל את הסולטנות הסלג'וקית באיראן, חלק משבטים שחיו בה היגרו לאנטוליה. במאה ה-13, התרחשה בריחה גדולה של תושבים טורקיים ולא טורקיים מפני אימת הפלישה המונגולית במרכז אסיה. יחד עם שרידי הצבא של השאה הח'ווארזמי ג'לאל א-דין מנגוברדי הגיעו לאסיה הקטנה גם תושבים נוספים שנמלטו ממה שהייתה מדינת חורזם שנפלה תחת מתקפות המונגולים. לפי עדות הכרוניקנים נסווי ואבן ביבי, אלו התקבלו לשרות הסולטן של רום. בדרום אנטוליה הופיעו גם הנוודים משבט היורוקי חורזום.

במאות ה-11–12 רבים מן בני הקבוצות הטורקיות שהגיעו עברו לחיים מיושבים. הם התחילו להתערבב עם התושבים המקומיים תוך כדי תהליך של התאסלמות וטורקיזציה של האחרונים. בתהליך האתנוגנסיס החדש לקחו חלק תושבים ממוצא יווני, ארמני, גאורגי, גם ערבי, כורדי, דרום-סלאבי, רומני, אלבני ואחר.

בייליקים

ה"בייליקים" באנטוליה

ב-1243 הביסו המונגולים את הטורקים הסלג'וקים בקרב קסה דאג והשתלטו על אנטוליה. ב-1256 גל חדש של פולשים מונגולים הקים את אימפריית האילחאנים שהתפשטה מאפגניסטן של ימינו עד לאנטוליה. האילחאנים זרעו הרס ברחבי אנטוליה. תושביה הפכו לבני חסותם של האילחאנים. הטורקים פנו למערב אנטוליה באזור הגבול עם האימפריה הביזנטית. בשלהי המאה ה-13 איבדו האילחאנים ובני חסותם הסלג'וקים את השליטה על מרבית אנטוליה לטובת שבטים טורקמנים שהקימו בתחילת המאה ה-14 במערב ובדרום אנטוליה עשרות ישויות מדיניות אוטונומיות שנקראו "בייליקים" ששרדו עד למאה ה-16. הן התארגנו סביב קלאנים מובילים על בסיס שבטי כמו פדרציות של שבטי נוודים וחצי-נוודים. להבדיל מהסלג'וקים ששפתם המנהלית הרשמית הייתה הפרסית, הנסיכויות הבייליקיות של אנטוליה השתמשו בשפה הטורקית המדוברת כשפה רשמית וספרותית. שפה טורקית זו נפוצה בכל נסיכויות אלה והגיעה לשיאי פריחה ותחכום בתקופה העות'מאנית. מנהיגי אחד הבייליקים – הקאראמאנים כבשו את בירת הסלג'וקים, קוניה. ב-1327 במדינה שהקימו הפכה השפה הטורקית לרשמית, כפי שבאה לידי ביטוי במסמכי החצר ובתעודות אחרות. עד אז לאורך חוף הים האגאי התפרסו הבייליקים קאראסי, סאורהן, איידין, מנטשה וטקאואולן. מזרחית מטקה שכן הבייליק חמיד ומזרחית מקאראסי - הבייליק גרמיאן. בצפון-מערב אנטוליה, מסביב לסאוט (Söğüt) קם בייליק קטן וזניח באותה תקופה, הבייליק העו'תמאני. הוא גבל במזרח עם האמירות החזקה של הקאראמאנים ששלטו מהנהר קזלמק עד לים התיכון. אף על פי שהעות'מאנים היו תחילה נסיכות קטנה ולא היוו איום כלשהו על השלטון הביזנטי, מיקומם בצפון-מערב אנטוליה, בשטח ביתיניה לשעבר, סייע להתפשטותם.

אף על פי שהקאראמאנים הצליחו להקים אחד הבייליקים החזקים ביותר, את תפקיד המאחד של כל הבייליקים הטורקיים תחת שלטון אחד נטל על עצמו מדינת העות'מאנים הקטנה, שמנהיגיה היו צאצאי השבט קאי. הצלבנים ה"לטינים" שכבשו את קונסטנטינופול בשנת 1204 בימי מסע הצלב הרביעי, הקימו את האימפריה הלטינית (1204–1261). הם חילקו ביניהם את השטחים הביזנטים בבלקן ובאזור הים האגאי ואילצו את הקיסרים הביזנטים להימלט לגלות ניקיאה (כיום איזניק).

סוגיית היווצרות העם הטורקי

לפי נ.א. בסקאקוב אפשר לדבר על טורקים כעם החל משלהי המאה ה-13. לדעת א.ד. נוביצ'ב הטורקים התחברו לעם אחד בשלהי המאה ה-15. ד.א. ירמייב ממקם את השלמת היווצרות העם הטורקי בסוף המאה ה-15 – המחצית הראשונה של המאה ה-16.

הטורקים בני זמננו התהוו על יסוד שני מרכיבים: שבטים של רועים נוודים דוברי שפות טורקיות (אוע'וזים וטורקמנים) שנהרו ממרכז אסיה ואיראן במאות 11–13 והתיישבו באסיה הקטנה ואוכלוסייה מקומית מאסיה הקטנה. באנציקלופדיית ברוקהאוס-אפרון נכתב ש"העות'מאנים (השם "טורקים" נחשב בזמנו ללעגני או שרירותי) היו תחילה עם של שבטים אוראלו-אלטאים, אולם תוך כדי נדודיהם ההמוניים הם שינו את אופיים האתני. במיוחד בחלק האירופי של האימפריה העות'מאנית הטורקים המודרניים הם במידה רבה צאצאי היוונים, הבולגרים, הסרבים והאלבנים שהמירו את דתם לאסלאם או שנולדו מקשרי תערובת בין טורקים לנשים בלקניות או קווקזיות.

בכנס הבינלאומי לאתנוגרפיה ולאנתרופולוגיה במוסקבה בשנת 1964 תיאר לב גומיליוב את האתנוגנזה של הטורקים כ"תופעה היסטורית עולמית, תגובה להתפשטות הצרפתים והאיטלקים, ואמצעי בפני היוונים להימנע משיעבוד קולוניאלי". הטענה המרכזית נגד גומיליוב היא שהתאוריות שלו, על אף הטרמינולוגיה שלהן הן פסאודו-מדעיות ואינן ניתנות לבחינה או להפרכה מדעית. הטרמינולוגיה בה הוא משתמש נועדה להסוות את שטחיות הטענות והמתודולוגיה.

החאן ארטואורול, מייסד המדינה החדשה (1231–1288), הביא מח'וראסאן צבא של כ-50,000 אנשים וקיבל מידי הסולטן מקוניה, עלא-א-דין כיי-קובאד הראשון אדמות בגבול עם האימפריה הביזנטית. כוחותיו הצבאיים לא היו גדולים אך הוא הכריז ראזווה, בטורקית "גזוואט" שמשך אליו לוחמים מכל הסביבה המוסלמית: כורדים, ערבים, פרסים וצ'רקסים שהתאסלמו. השפה ששלטה בצבאו הייתה טורקית כשפת הפקודות. כך החלה התהוותה של קבוצה חדשה של בני אדם, שמוצאם בערב רב של שבטים, שהתאחדו לשם מטרה אחת ופעילות אחת האימפריה הביזנטית הצליחה לעמוד בפרץ כל עוד לא התערב המערב. ההרס האכזרי של קונסטנטינופול בשנת 1204 וה המאבק נגד האימפריה הלטינית, נגד הקומפניה הקטלנית, נגד ונציה ומדינות קתוליות אחרות, ייאשו כל כך את היוונים, עד שהפסיקו, לא לחינם, להחשיב את הקתוליים לאחיהם לאמונה. כשנפל המגן האחרון של האורתודוקסיה, יוחנן קנטקוזנוס, והפאלאולוגים אימצו מגמה איתנה לכיוון האיחוד מחדש הופיעה בקרב הביזנטים משיכה מסוימת אל האסלאם. לכך תרמה מאוד התפשטות רעיונותיו של ג'לאל א-דין רומי לפיהם אין בין האסלאם לנצרות פער תהומי שהוא בלתי ניתן לגישור. תוך המרת הדת (אך לא של האידאולוגיה, שנשארה מיסטית ואקסטטית) והתגייסות לשירות הסולטאן, הפכו תושבי אסיה הקטנה ל"טורקים", זאת כשבאותו מקום וזמן לא היה קיים המושג "לאום". התקדמות כוחותיו של אורהן מעבר לדרדנלים הרחיב את מאגר הנתינים החדשים. נערים סרבים ובולגרים הפכו ליניצ'רים, יוונים או איטלקים מומרים חיזקו את הצי, הרפתקנים צרפתים וגרמנים עשו קריירה של קצינים בצבא הסולטאן, והונגריות, פולניות וצ'רקסיות הצטרפו להרמונות לוחמיו המנצחים של האסלאם. וכל אלה נקראו "טורקים"

ד.א. ירמייב מתח בקורת על עמדתו זו של גומיליוב, והעיר שהיווצרות העם הטורקי הייתה תהליך מורכב וארוך, ולא "התאחדות שרירותית של אנשים שונים לתוך קיבוציות אחת". בקווים כלליים מאוד האתנוגנזה של הטורקים התאפיינה בהיווצרות מתוך מרכיבים אתניים רבים, אבל המרכיב הקובע ביותר היו שבטים טורקיים – אוע'וזים, טורקמנים, ע'וזים (האוע'זים המערביים), פצ'נגים, קומנים וכו'. המרכיב השני בחשיבותו היו בני האוכלוסייה המקומית באסיה הקטנה – יוונים, ארמנים, כורדים, לאזים, גאורגים, וכו' שנטמעו בתוך הפולשים הטורקיים. להתבוללות הזאת תרמה במידה רבה הקמתה באסיה הקטנה של מדינה פאודלית טורקית חזקה -הסולטנות הסלג'וקית (בשנות ה-70 של המאה ה-11 עד ל-1307) שבה למרכיב הטורקי הייתה שליטה פוליטית. ההיסטוריון הטורקי חליל אינאלג'יק שהתמחה בתולדות האימפריה העות'מאנית ומוצאו היה בטטרים של קרים, סבר שהיסוד הילידי שהומר לאסלאם בהיווצרות האתנוס הטורקי היווה כ-30% בעוד המרכיב השבטי הטורקי גרידא היווה 70%. ירמייב משער כי אחוז תרומת המרכיב השבטי הטורקי היה נמוך בהרבה.

התקופה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית הייתה אימפריה טורקית שהתקיימה בין השנים 1299–1922

כאמור, בתקופת הפלישה המונגולית בימי השאה האחרון של האימפריה הח'ווארזמית, ג'לאל א-דין, אחד השבטים האוע'וזים, שבט קאי, נדד מערבה והעמיד עצמו לרשות הסולטן הסלג'וקי מרום. בסביבות 1230 ראש השבט קאי, ארטורול, קיבל מהסולטן של רום את השליטה על אזור קטן בגבול עם האימפריה הביזנטית, על הנהר סקריה ושעיר בירתו הייתה סאוט. בשנת 1289 בנו של ארטורול, עות'מאן, קיבל מהסולטן את התואר ביי. ב-1299 עות'מאן הקים מדינה עצמאית שהפכה לגרעין האימפריה העות'מאנית. הטורקים העות'מאנים שנקראו לפי שמו של עות'מאן הראשון כבשו בהדרגה את כל האזורים בשליטה ביזנטית באסיה הקטנה ואחר כך במחצית השנייה של המאה ה-14 ובמאה ה-15 כבשו את חצי האי הבלקני. בשנת 1453 כבש מהמט השני את קונסטנטינופול ושם קץ לאימפריה הביזנטית. כפי שהתבטא הלורד קינרוס, "התפקיד ההיסטורי של עות'מאן היה בכך שכראש השבט גיבש את העם סביבו. בנו אורהאן הפך את העם למדינה ונכדו, מוראט הראשון הפך את המדינה לאימפריה". האימפריה העות'מאנית, שהייתה במהותה מדינה טורקית, הפכה למעצמה עולמית. בשנת 1517 השלים הסולטן העות'מאני סלים הראשון את מסע הכיבוש שלו נגד הממלוכים במצרים ושם קץ לסולטנות הממלוכית. עם כיבוש מצרים תפסו העות'מאנים מיקום יוצא דופן ואימצו את תפקיד מגני הערים הקדושות של האסלאם, מכה ומדינה –خادم الحرمين "חאדם אל-חרמיין". לפי סיפור נפוץ לקח סלים לעצמו את תואר הח'ליפה מהח'ליפה אל-מתוכל הרביעי והכריז על עצמו בתואר זה בטקס במסגד איה סופיה. הווזיר חיירדין א-תוניסי במאה ה-19 ציין במילים אלה את תפקידו של בית עות'מאן באומה האסלאמית:

הם איחדו את מרבית הארצות המוסלמיות תחת יד מנהיגותם הצודקת שהתחילה בשנת 699 (1299 לפי הלוח הנוצרי הגרגוריאני). באמצעות משילות טובה, כיבוד השריעה הבלתי מעורערת, כיבוד זכויות הנתינים, הכיבושים עתירי התהילה שהזכירו את כיבושיהם של הח'ליפות הצדיקים, והעלייה במדרגות העליונות של הציוויליזציה (תמדון), החזירו העות'מאנים לאומה את עוצמתה

יורשו של סלים, סולימאן המפואר, הרחיב את הכיבושים אחרי שהשתלט על בלגרד בשנת 1521 והשתמש בסרביה כבסיס טריטוריאלי על מנת לכבוש את הונגריה. אחרי ניצחונו בקרב מוהאץ' גבולות האימפירה העות'מאנית הרחיקו מערבה. התקדמותו לכיוון זה נעצרה במצור הראשון על וינה (1529). אחרי מותו של סולימאן הראשון השיגו הטורקים העות'מאנים עוד כמה ניצחונות. בשנת 1571 נפל בידיהם האי קפריסין שהעניק להם שליטה יותר טובה על הדרכים הימיים במזרח אגן הים התיכון. עם זאת תבוסתם במצור השני על וינה ב-1683 הביאה אחריה לעוד מכשולים ותבוסות. הסכם קרלוביץ בשנת 1699 שהבטיח את כשטחי הונגריה וטרנסילבניה להבסבורגים סימן רגע היסטורי שבו לראשונה נאלתה האימפריה העות'מאנית לוותר על שטחים באירופה. עד למאה ה-19 התחיל תהליך להידרדרות האימפריה תחת מכות של התקוממויות של העמים הכבושים.

שלהי השלטון העות'מאני

מפה אתנוגרפית של הבלקן בשנת 1861 לפי גיום לז'אן. באדום מוצגים השטחים המאוכלסים על ידי טורקים, ובסגול - על ידי הטטרים בדברוג'ה

אבדן השליטה על שטחים נרחבים של האימפריה העות'מאנית בשלהי המאה ה-19 ובהתחלת המאה ה-20 והקמת רפובליקת טורקיה ב-1923 הביאו גלים גדולים של פליטים טורקים ודוברי טורקית הידועים כ"מוהג'ירים" מהאזורים המפונים בבלקן, בקווקז בים השחור, באיי הים האגאי, קפריסין, סנג'ק אלכסנדרטה, ארצות ערב, מהאימפריה הרוסית השוקעת אל אזור אנטוליה ומזרח תראקיה

ברבע האחרון של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 קלטה האימפריה העות'מאנית כ-7–9 מיליון פליטים מוסלמים - טורקים, צ'רקסים, בוסנים, ואחרים שנמלטו משטחים שפונו על ידי העות'מאנים בקווקז, בחצי האי קרים, בבלקן ובאיים בים התיכון. פליטים אלה התיישבו באנטוליה ובתרקיה המזרחית. תחת שלטון הטורקים הצעירים ("הוועד לאחדות ולקדמה") על אוכלוסייה זאת ועל אחרות הופעל תהליך של טורקיזציה. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה שבה האימפריה העות'מאנית הצטרפה למעצמות המרכז. בהתחלה היו לה כמה הצלחות כמו בקרב גליפולי בימי הקרב בדרדנלים ב-1915. בתקופת המלחמה המשיכה ממשלת הטורקים הצעירים הלאומנית ליישם מדיניות של טורקיזציה כפויה שנגעה גם בקבוצות האתניות הנוצריות ושהידרדרה לרצח העם הארמני ולטיהור אתני וגירוש של היוונים מאנטוליה – הידועים בפי היוונים כ"רצח העם היווני". ב-1918 הסכימה הממשלה העות'מאנית לשביתת נשק עם בעלות ההכמה בהסכם מודרוס.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 גם בני העם הטורקי ואוכלוסיות מתאסלמות שקשרו איתם את גורלם בבלקן, קווקז ובאזורים אחרים עברו רדיפות וגירושים. בין השנים 1878–1912 כשני מיליון מוסלמים נאלצות להגר מהבלקן. בנוסף בשנים 1912–1923 עוד כמיליון מוסלמים נהרגו או גורשו משם. ב-1923 נשארו בבלקן פחות ממיליון מוסלמים. ההיסטוריון פול מויזס קרא למלחמות הבלקן "רצח עם בלתי ידוע". הסכם סוור שנחתם בשנת 1920 על ידי ממשלו של הסולטן מהמט השישי פירק את האימפריה העות'מאנית לחלקים. ההסכם ופלישת הצבא היווני אל מרכז אנטוליה נתפסו כאיום על הישות הלאומית הטורקית. הטורקים תחת ראשותו של מוסטפא כמאל פאשה דחו את ההסכם ונאבקו במסגרת מה שנודע כמלחמת העצמאות של טורקיה שהביאה לביטול השלכות בהסכם סוור שלא זכה לאשרור. אחרי 623 שנים שלטון השושלת העות'מאנים שהפך לכושל בוטל והוכרזה רפובליקת טורקיה.

ראו גם

• טורקים בעולם הערבי

קישורים חיצוניים

• טורקים, דף שער בספרייה הלאומית