דיופיזיטיות

איקונין דמות ישו המפורסם ממנזר סנטה קתרינה מורכב למעשה משני טיפוסים שונים שניתן לראות בבירור כשמציבים מראה באמצעו (כמו כאן).

דיופיזיטיות (ביוונית עתיקה: δυοφυσῖται מילולית "שני טבעים") היא השקפה כריסטולוגית בדבר טבעו של ישו. הכריסטולוגיה שבה מחזיקות הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית היא דיופיזיטית, דהיינו שישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות, אלוהית ואנושית.

במאה ה-5 התנהל וויכוח האם היה לישו בחייו טבע אחד – אלוהי, השקפה המכונה מונופיזיטיות, שיוצגה על ידי אוטיכס ראש המנזר בקונסטנטינופול, כנגד הדעה כי לישו היו שני טבעים, טבע אלוהי וטבע אנושי, השקפה דיאופיזיטית כדעת פלביאנוס, פטריארך קונסטנטינופול.

פלאבינוס כינס בשנת 448 סינוד שגינה את אוטיכס, האשים אותו בכפירה מונופיזיטית (חד-גשמית) ונידה אותו. אך אוטיכס חזר על דעתו וערער בפני דיוסקורוס הראשון, פטריארך אלכסנדריה וסוורוס , פטריארך אנטיוכיה. בתמיכתם, כינס הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני (408–450) בשנת 449 ועידה אקומנית באפסוס (שזכתה אחר־כך לכינוי "לטרוקיניום" – ועידת גזלנים) ובה זוכה אוטיכס ואילו פלביאנוס גונה, וזמן קצר אחר־כך מת. האפיפיור הבא, לאו הראשון לא הכיר בהחלטות הוועידה. בשנת 451 כונסה ועידת כלקדון, ובה תמכו ההגמונים בהשקפתו של לאו ואישרו את ההשקפה הדיאופיזיטית, שעל פיה היה ישו בחייו משיח בעל שני טבעים שלמים (הטבע האנושי והטבע האלוהי) שלא התמזגו לאחד, אף שהיו נמצאים בגוף אחד ולא נבדלו זה מזה. על פי השקפה זו ישו היה בעודו בחיים בעת בעונה אחת אל (ולפיכך היה זהה עם אלוהים באלוהיותו) ואדם (ולפיכך היה זהה לכל אדם אחר באנושיותו). כן הוציאה הוועידה מחוץ לכנסייה את אוטיכס, סוורוס ודיוסקורוס.

בראשית המאה ה-7 אף היה ניסיון לאחד את המונופיזיטיות והדיופיזיטיות באמצעות המונותליטיזם.