אהוד ברק
אהוד ברק (במקור: ברוֹג; נולד ב־12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב), הוא איש צבא, פוליטיקאי ואיש עסקים ישראלי, שכיהן כראש ממשלת ישראל העשירי (1999–2001). ברק כיהן גם כשר הביטחון (2007–2013), שר החוץ (1995–1996) וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל (1991–1995). ברק היה חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה ומפלגת העצמאות.
במהלך כהונתו בראשות ממשלת ישראל העשרים ושמונה נסוג צה"ל מדרום לבנון, פרצה האינתיפאדה השנייה (לאחר כישלון המשא ומתן המדיני עם הרשות הפלסטינית בוועידת קמפ דייוויד ובוועידת טאבה), וישראל ניהלה שיחות שלום עם סוריה בוועידת שפרדסטאון. במהלך כהונתו כשר הביטחון תקף חיל האוויר את הכור הגרעיני בסוריה, והוצאו לפועל מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן.
הוא חולק, עם נחמיה כהן, את התואר הלא רשמי "החייל המעוטר ביותר בצה"ל"[1].
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברק נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון, הבכור[2] מבין ארבעת ילדיהם[3] של אסתר (לבית גודין) וישראל מנדל ברוג. ב־1912 נרצחו הורי אביו על ידי שודדים בביתם בליטא (אז חלק מהאימפריה הרוסית), וכך נותר אביו יתום בגיל שנתיים וחצי[4][5]. ב־1930 עלה ישראל ברוג לארץ ישראל והיה ממקימי קיבוץ משמר השרון. אמו של ברק, אסתר, נולדה בוורשה, פולין, למשפחה של חסידי חב"ד, והייתה חברה בתנועת הנוער "גורדוניה". ב־1936 עלתה לארץ ישראל והצטרפה אל חבריה בוגרי התנועה ב"משמר השרון", שם הכירה את אביו. ב־1940 הם נישאו[2]. הוריה של אסתר נספו בשואה במחנה ההשמדה טרבלינקה. אחיו של ברק, אבינועם ברוג, הצעיר ממנו בכשלוש שנים, הוא הבעלים והמנכ"ל של המכון למחקרי שווקים "Market Watch"[6].
בגיל 17, עקב חוסר משמעת, במקום כיתה י"ב, נשלח מטעם הקיבוץ לעבוד על טרקטור בשדות מושב פטיש בנגב[7][5].
קריירה צבאית
[עריכת קוד מקור | עריכה] | |||||||||
| רב־אלוף אהוד ברק כרמטכ"ל | |||||||||
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תקופת הפעילות | 8 בנובמבר 1959 – 1 בינואר 1995 (35 שנים) | ||||||||
| דרגה |
 רב-אלוף | ||||||||
| תפקידים בשירות | |||||||||
| |||||||||
| פעולות ומבצעים | |||||||||
 מלחמת ששת הימיםשחרור מטוס סבנה  מלחמת ההתשה מלחמת יום הכיפורים מבצע שלום הגליל המערכה ברצועת הביטחוןמלחמת המפרץ | |||||||||
| עיטורים | |||||||||
 עיטור המופת צל"ש הרמטכ"ל (4) עיטור לגיון ההצטיינות (ארצות הברית) | |||||||||
ב־8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל והחל את שירותו בגדוד 9 של החרמ"ש[8]. לאחר מספר חודשי שירות איתר אותו אברהם ארנן וצירפו לסיירת מטכ"ל המתגבשת[9]. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה כלוחם בצוות של יחיאל אמסלם[10]. לאחר כשנה יצא לקורס קציני חי"ר[11]. הוא סיים את הקורס בהצטיינות וקיבל את הדרגות מסגן הרמטכ"ל, יצחק רבין[12]. לאחר סיום הקורס במחצית 1962, חזר ליחידה כמפקד צוות מבצעי[13]. בפעולותיה הראשונות של סיירת מטכ"ל פיקד על הטמנת ציוד האזנה בסוריה ובמצרים[14]. את הצל"ש הראשון שלו קיבל בגין פעולה בסוריה ב־1962[15]. ב־1963 חתם קבע עד שנת 1965 ומונה לפקד על המבצעים המיוחדים ביחידה. באותה שנה יצא לקורס קומנדו בצרפת והיה החניך הישראלי הראשון שהשתתף בו[16].
ב־1965 השלים את הבגרויות במהלך שירותו הצבאי. באותה שנה השתחרר מצה"ל, עזב את הקיבוץ והחל ללמוד תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודיו עבד במשרד חקירות פרטי, במשרד פרסום מקומי כקופירייטר, וכן שירת במילואים בפעילויות מבצעיות של סיירת מטכ"ל. בעקבות אחת הפעולות הללו, הועלה ב־1967 לדרגת סרן. לימודיו באוניברסיטה נקטעו כשהתגייס לשירות במלחמת ששת הימים. הוא קיבל פיקוד על צוות של חיילי מילואים ותיקי הסיירת, שסופח כיחידת סיור לחטיבה 7 וחטיבה 60 בגזרת סיני ואחר כך ברמת הגולן. לאחר המלחמה השלים את לימודיו ועבד במכון ויצמן כעוזר מחקר. באותה שנה גויס חזרה לשירות קבע בסיירת מטכ"ל ויצא לחופשת לימודים[17]. במרץ 1968 השתתף עם סיירת מטכ"ל במבצע כראמה[18]. עם סיום לימודיו[19] התמנה לסגנו של מפקד הסיירת, עוזי יאירי[20]. בסוף 1969 התמנה מנחם דיגלי למפקד היחידה. בינואר 1970 פיקד ברק על מבצע של סיירת מטכ"ל, שבו הותקנו "האמצעים המיוחדים" לאיסוף מודיעין אותות בעומק מצרים[21]. בשובו מהמבצע הועלה לדרגת רב־סרן. ברק עשה קורס הסבה לשריון וכן קורס מפקדי פלוגות בשריון, שאותו סיים בהצטיינות[22]. לאחר מכן שימש כמפקד פלוגת טנקים מחטיבה 401 בגזרת תעלת סואץ לקראת סוף מלחמת ההתשה, עד מרץ 1971[23].
ב־1 באפריל 1971 הועלה לדרגת סגן-אלוף וקיבל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל[23]. כמפקד הסיירת פיקד על כוחות היחידה בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, והיה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים[24]. ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז במהלכו חטפו לוחמי היחידה קציני צבא סוריים למטרת מיקוח. באפריל 1973, השתתף ב"מבצע אביב נעורים", שבו חוסלו מנהיגי הטרור הפלסטיני בלב ביירות[25], במהלכו התחפש לאישה[26], בשל קומתו הנמוכה[27]. ב־1 ביוני 1973 העביר את הפיקוד על הסיירת לגיורא זורע. הרמטכ"ל דוד אלעזר העניק לו צל"ש על פעילותו ביחידה, החמישי שלו[28].
במהלך שירותו הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל[29][30]. עיטור המופת הוענק לו ב־1973 במקום אחד הצל"שים שקיבל על חלקו בהובלת המבצעים "חלוץ" ו"שרקרק" בשטח מצרים ב־1963 וב־1964[31]. את הצל"ש הראשון קיבל על הנהגת חוליה של סיירת מטכ"ל במהלך פעילות איסוף מודיעין בסוריה[32], נסיבות קבלת שאר העיטורים הן חסויות[33]. בנוסף, עוטר ברק בהיותו רמטכ"ל באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת מפקד[34].
באוגוסט 1973 הגיע ברק עם משפחתו לאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. לפני צאתו עברת את שם משפחתו מ"ברוג" ל"ברק"[35]. חודשיים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שב לישראל ופיקד על גדוד טנקים מאולתר (גדוד 100) שהקים בהגיעו לארץ. גדוד 100 עסק בין השאר, עם כוחות קטנים יותר מיחידות אחרות, בחילוץ החיילים והנפגעים של גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של איציק מרדכי, שהוכה בקרבות החווה הסינית[36]. ב־1974 הועלה ברק לדרגת אלוף-משנה ומונה לפקד על חטיבה 401[37] ועל קורס מפקדי טנקים. בהמשך מונה לראש מחלקת מחקר באגף המודיעין[דרוש מקור]. ב־1975 מונה לתפקיד המטה הראשון שלו – עוזר ראש אמ"ן למבצעים, במקום עוזי יאירי שנהרג בפעולת החילוץ במלון סבוי[38]. במסגרת תפקיד זה, היה ממתכנני מבצע אנטבה. במבצע עצמו נשלח לקניה כדי לפקח על ההתארגנות לתדלוק המטוסים בדרכם חזרה לישראל[39]. בתחילת 1977 עזב את מחלקת המבצעים ונסע שוב לסטנפורד, וכעבור שנתיים סיים בהצטיינות תואר מוסמך לניתוח מערכות[40]. עם שובו מארצות הברית ב־1979, קודם לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד אוגדת המילואים המשוריינת עוצבת עמוד האש, ואחר כך למפקד עוצבת סיני. במקביל כיהן כמפקד קורס מג"דים.
אלוף בצה"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1 בדצמבר 1981 קודם ברק לדרגת אלוף (הצעיר ביותר במטכ"ל) ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל[41]. במסגרת תפקידו ניסח ברק ב־1982 מסמך הממליץ על בחינת אפשרות למלחמה יזומה בלבנון, מעבר לגבולות תוכנית אורנים כדי לקיים מציאות אזורית טובה יותר[42]. במקביל לתפקידו כראש אג"ת, מונה לסגנו של מפקד הגיס הצפוני, אביגדור בן-גל. במלחמת לבנון הראשונה ב־1982 היה הגיס אחראי על הגזרה המזרחית של בקעת הלבנון[43]. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין[44]. בתחילת 1985 החליטה מערכת הביטחון על נסיגת צה"ל מלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון. אולם בניגוד לרוב במטה הכללי, התנגד ברק להקמת אזור ביטחון שיתבסס על מוצבים, והציע להקים בלבנון שלוש מיליציות: דרוזית במזרח, נוצרית במרכז ושיעית במערב[45]. בינואר 1986 מונה ברק למפקד פיקוד המרכז[46]. בזמן כהונתו היה אחראי על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון – יחידת דובדבן[47].
ב־1987 מונה ברק לתפקיד סגן הרמטכ"ל[48]. במהלך כהונתו, התנגד להמשך פרויקט הלביא[49] ועמד בראש הצוות המתכנן של מבצע הצגת תכלית ב־1988, במהלכו חוסל אבו ג'יהאד[50]. הוא אף הצטרף לכוחות אשר הפליגו לתוניסיה ופיקד על המבצע מתוך חפ"ק באחת הספינות[51]. לקראת סוף כהונתו ב־1991, פרצה מלחמת המפרץ. אף שצה"ל לא התערב בלחימה, היה עליו להתמודד עם התקפות טילי הסקאד מעיראק על העורף האזרחי, ולתכנן את המענה המבצעי של צה"ל. אף שברק המליץ לדרג המדיני לבצע את תוכנית התקיפה של צה"ל בעיראק, קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר את המלצת הרמטכ"ל דן שומרון שלא לבצעה[52]. טרם קבלת ההחלטה, נלווה ברק לפגישה סודית בין שמיר לחוסיין, מלך ירדן ברובע קנסינגטון, שבה ביקשו ממנו שחיל האוויר הירדני לא יתערב כאשר יעברו המטוסים הישראלים במרחב האווירי הירדני[53]. מאוחר יותר, בהמלצת קולין פאוול ובאישור הנשיא ג'ורג' בוש (האב), קיבל ברק עיטור אמריקאי על תרומתו למאמץ המלחמתי ולהצלחת המלחמה במפרץ[54].
רמטכ"ל צה"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה־14 של צה"ל[55][56]. במהלך כהונתו היה אחראי ליישום הסדרי הביטחון וליציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל מילא תפקיד מכריע בהחלטה על ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה ב־1992[57], עבאס מוסאווי[58].
בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב' ב־5 בנובמבר 1992, שבו נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון של סיירת מטכ"ל לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק, סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר שלפיו ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בריאיון סוער עם ניסים משעל, שבו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים, וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". ב־15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות ברק וניקה אותו מכל אשמה בנימוק כי "הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון".
בינואר 1993 הופיע ברק בפני בית המשפט העליון כטוען המרכזי מטעם מדינת ישראל בדיון על גירוש פעילי החמאס ללבנון. באותה שנה פיקד על מבצע דין וחשבון בדרום לבנון נגד ארגון חזבאללה[59]. בשנת 1994 העיד לפני ועדת שמגר לגבי טבח מערת המכפלה[60]. באותה שנה הורה על תכנון וביצוע מבצע עוקץ ארסי[61], שבמהלכו חטפה סיירת מטכ"ל בליל 21 במאי את מוסטפא דיראני מביתו בדרום לבנון[62]. ב־14 באוקטובר אותה שנה, אישר ראש הממשלה יצחק רבין בהמלצת ברק את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל על הבית בכפר ביר נבאלא שבו הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל, ובפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז[63]. בשנה זו גם לקח חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן, והיה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון[64]. בנובמבר אותה שנה נפגש בוושינגטון עם שגריר סוריה בארצות הברית, וליד מועלם, ועם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהאבי, ובכך היה הרמטכ"ל הישראלי הראשון שנפגש עם הרמטכ"ל של סוריה[65].
קריירה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שר בממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1 בינואר 1995 סיים ברק את תפקידו כרמטכ"ל. בחודש מרץ השתחרר מצה"ל ובמקביל יסד עם גיסו חברה עסקית בשם "Essence" ונסע לוושינגטון, שם הועסק במרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים (CSIS)[54][66]. הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי אותה שנה, לאחר תקופת צינון בת שלושה חודשים, מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלה ה־25. אחת הפעולות שהספיק לעשות כשר פנים היא ההחלטה על הענקת אזרחות ישראלית ליונתן פולארד. לקראת השלב הסופי של הדיונים על הסכם אוסלו ב', נמנע בהצבעה על ביצוע ה"פעימות"[67].
לאחר רצח רבין, עזב ברק ב־23 בנובמבר 1995 את משרד הפנים ומונה לשר החוץ בממשלה ה־26 בראשות שמעון פרס[68]. מספר ימים אחר כך, ב־27 בנובמבר, השתתף ב"ועידת ברצלונה" וחתם בשם מדינת ישראל על "הצהרת ברצלונה" שהובילה להקמתו של ארגון איחוד מדינות הים התיכון[69]. בקבלת הפנים למשתתפי הוועידה בארמונו של מלך ספרד, נפגש ברק לראשונה עם יאסר ערפאת[70]. בדצמבר 1995 נפגש בבודפשט עם שר החוץ של תוניסיה, חביב בן יחיא (אנ') והחל לנהל משא ומתן על כינון יחסים דיפלומטיים עם תוניסיה, שבסופו נפתחו באפריל ובמאי 1996 משרדי אינטרסים בשתי המדינות[71]. בינואר 1996 ביקר במרוקו, שם נפגש לשיחה עם המלך חסן השני ונתקבל על ידי ראשי הקהילה היהודית המקומית[72].
חבר הכנסת באופוזיציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף מאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת ה־14, שבעקבותיהן נותרה מפלגת העבודה באופוזיציה. ברק נעשה חבר הכנסת ומונה מטעם המפלגה לחבר בוועדת החוץ והביטחון.
ב־3 ביוני 1997 נבחר ברק בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ברוב של מעט יותר מ־50%, כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה[73]. בספטמבר אותה שנה, לקראת כינוס מיוחד של ועידת מפלגת העבודה בעיירת הפיתוח נתיבות, הודיע ברק כי הוא "מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה", על הטעויות שנעשו בעבר, לטענתו, בתהליך קליטתם של בני עדות המזרח בישראל[74].
ראש ממשלת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב־26 מושבים בכנסת (מתוכם 23 מושבים למפלגת העבודה, התוצאה הנמוכה ביותר עד לאותה עת) והייתה הרשימה הגדולה ביותר בכנסת ה־15, אולם לגוש השמאל־מרכז לא היה רוב. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, שכתב משה גאון, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". ב־6 ביולי 1999 הושבעה בכנסת הממשלה ה־28, בראשותו. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון. שר האוצר היה אברהם בייגה שוחט ושר החוץ דוד לוי. כמנכ"ל משרד ראש הממשלה מינה ברק את יוסי קוצ'יק, כמנהל לשכת ראש הממשלה מינה את חיים מנדל שקד ולתפקיד יועץ התקשורת מינה את גדי בלטיאנסקי, שהושאל ממשרד החוץ.
ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות", כאשר במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו, תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק". מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה, בהם בלט מזכיר הממשלה יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.
מיד לאחר הבחירות הצליח ברק להקים ממשלה רחבה אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה. ב־5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן, חלק מטורבינה של חברת החשמל, בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.
שר התחבורה וסגן ראש הממשלה יצחק מרדכי הסתבך בתחילת 2000 בפרשה של עבירות מיניות[75], ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000[76]. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי, על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני, לאחר שברק נטה לטובת ש"ס. בתקופה זו כיהן אהוד ברק למשך חודשים אחדים גם כשר החינוך, כשר החקלאות ועוד[77][78].
לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה[79], כולל הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ואת חברת התעופה הלאומית אל על[80]. אולם לאור התנגדות שותפיו לקואליציה ממפלגת מימד[81], והקדמת הבחירות נגנזה התוכנית[82].
במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל, שבעקבות פעולתה חוקק – בתקופת ממשלתו של אריאל שרון – "חוק טל", שעוסק בהסדרת גיוס בני הישיבות לצה"ל[83].
שגשוג ענף ההיי טק בעולם ובישראל הביא לצמיחה כלכלית מהירה בישראל, שעלתה עד לקצב שנתי של יותר מ-7%, תוך יציאה מהמיתון שהמדינה הייתה מצויה בו מאז ספטמבר 1997[84]. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה, תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר עד אז במדינת ישראל, וביקרו בה כ־2.7 מיליון תיירים[85].
הנושא המדיני בכהונתו כראש הממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגעים המדיניים מול סוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־3 בינואר 2000 החלה ועידת שפרדסטאון, שבה התקיימו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. הוועידה התקיימה בחסות אמריקאית, ונכחו בה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ומזכירת המדינה מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב־11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר. למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו־50 מטרים ממזרח לירדן, סירבה לכך סוריה ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי 4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה־50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינה ובין ישראל, באזור חמת גדר, אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת, ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן.
לאחר מותו של נשיא סוריה חאפז אל־אסד ב־10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשלטון. ההערכה בעקבות חילופי ההנהגה בסוריה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבשאר אלחאפז אל-אסד היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא, ולכן לא היה יכול להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.
הנסיגה מלבנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש הממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם.
על סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב־6 ביולי 2000. בסופו של דבר התבצעה הנסיגה ב־24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה התפוררותו של צבא דרום לבנון. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להישאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין. באוקטובר 2000 התרחשה חטיפת החיילים בהר דב.
המגעים המדיניים מול הפלסטינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן אינטנסיבי עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת, שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות, ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.
במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן מדינה פלסטינית על שטח של יותר מ־90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. המשא ומתן נכשל. ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.
פרוץ האינתיפאדה השנייה והקדמת הבחירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשל כישלון השיחות בקמפ דייוויד, ולאחר עליית ראש האופוזיציה אריק שרון להר הבית, החלה האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 התרחשו פרשת מדחת יוסף (בראש השנה) והלינץ' ברמאללה (לאחר יום כיפור) שעוררו ביקורת על צה"ל ובפרט על ברק. במקביל החלו אירועי אוקטובר 2000, שורת הפגנות אלימות ביישובים הערבים שכללו חסימות צירים מרכזיים, בעיקר בגליל ובמרכז הארץ. במהלך דיכוי ההפגנות, נורו ונהרגו בהתפרעויות 13 ערבים, (12 אזרחים ושוהה בלתי חוקי) מאש המשטרה במחוז הצפון. אזרח יהודי אחד נהרג בכביש החוף ליד חדרה, כתוצאה מיידוי אבנים, וכן נפצעו אזרחים עוברי אורח יהודים רבים. בעקבות אופן טיפולו בהפגנות כולל הוראה לירי באש חיה, הודח מפקד מחוז הצפון במשטרה אליק רון והוקמה ועדת אור.
לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות, והעובדה שלמעשה מן הקואליציה הרחבה שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו לא נותר כמעט דבר, הודיע ברק ב־10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם עם שר החוץ שלמה בן עמי, שהחליף את דוד לוי, את ועידת טאבה, שנועדה להשיג שלום עם הפלסטינים וספגה ביקורת רבה מהימין, שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות, שבהן נבחר ראש הממשלה ישירות ובנפרד ממפלגתו, נערכו ב־6 בפברואר ומול ברק התמודד אריאל שרון. רוב האזרחים הערבים החרימו את הבחירות ואחוז ההצבעה הכללי היה הנמוך ביותר מאז הקמת המדינה, ועמד על 62.28%. ברק זכה רק ב־37.4% מהקולות[86]. לאחר ההפסד בבחירות הישירות, התפטר ברק מתפקידיו כיו"ר מפלגת העבודה וח"כ, והודיע על עזיבת החיים הפוליטיים[87].
כאיש עסקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהתפטר פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ולאנשי עסקים בולטים בישראל ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני, למשל חברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לוויינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב[88]. עם שובו לפעילות פוליטית, העביר את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב־2011 כי הליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר[89].
בשנים 2004–2006 קיבל ברק כ־2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר[90], בתמורה למחקר בן 267 עמודים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני[91] ומחקר נוסף שלא הושלם בנושא מנהיגות[92]. המשטרה והפרקליטות החליטו כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד ברק בפרשת קבלת הכסף מקרן וקסנר, משום שברק היה אזרח פרטי באותה תקופה, וגם אם עבר עבירות, חלה עליהן התיישנות[93].
חזרה לראשות המפלגה ולממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצד עסקיו לא זנח ברק את הפוליטיקה: הוא חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו (בצורת ראיון) למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ דייוויד[94].
ברק נקרא להעיד בוועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. במסקנות הביניים הוועדה "הזהירה" אותו בשישה סעיפים ולבסוף קבעה שהוא אחראי רק בשניים מהם, שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי־מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. הוועדה מצאה שאיננו אחראי כלל לליקויים בארבעת הסעיפים האחרים. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות.
בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה[95]. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב־2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס[96]. אף שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב־11 בספטמבר[97].
ב־2006, במהלך הרכבת הממשלה ה־31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז, וברק נשאר מחוץ לממשלה.
ב־7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה[98]. בבחירות אלה נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי אילון, ברוב של 51.3% מקולות הבוחרים וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו[99].
לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון[100]. הוא הושבע כשר ביטחון וכסגן ראש הממשלה ב־18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה[101].
שר הביטחון
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר חודשים אחר מינויו של ברק, ב-6 בספטמבר 2007, תקפה ישראל את הכור הגרעיני בסוריה[102][103], ברק נכנס לתפקידו תוך כדי תכנון המתקפה, והוא פעל על מנת לדחותה בחודשים אחדים[104].
ב־3 בפברואר 2008, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לרצועת עזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים" כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והדרג המדיני. עוד אמר כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי. בכוונתי לחזור ולהתמודד עם מסקנות אלה בבוא העת ולקבוע מועד לבחירות"[105]. ברק שימש כשר הביטחון גם במהלך מבצע חורף חם.
.jpg)
בתחילת 2008 מינה את "ועדת שמגר", ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים ונעדרים.
זמן קצר לאחר מינויו של ברק, החל סבב לחימה חדש בין ישראל לחמאס ושאר ארגוני הטרור המרכזיים ברצועת עזה. הלחימה התבטאה בסיכול ממוקד של צה"ל של פעילי חמאס וירי של 42 רקטות לעבר שדרות ואשקלון ותגובת צה"ל בפתיחת מבצע חורף חם, שבסיומה הוחלט על הסכם רגיעה (תהדיאה), בת שישה חודשים, בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה, שהוצאה לפועל בתיווך מצרי. התהדיאה נשברה ב-5 בנובמבר 2008 במבצע אתגר כפול שבו גדוד הסיור של הצנחנים (שרף) השמיד בית ממולכד ומנהרה שחפר החמאס שלוש מאות מטרים מעבר לגדר הגבול עם רצועת עזה[106]. המנהרה הייתה אמורה לשמש לפעילות טרור[107]. בתגובה להשמדת הבית ממולכד והמנהרה החל ירי רקטי מסיבי של חמאס, שעיקרו כיוון למרכזי אוכלוסין אזרחיים. ירי הרקטות נמשך כל אורך נובמבר והמשיך גם לחודש דצמבר[108]. בתגובה הורה ברק על סגירת המעברים עד שהירי יפסק.
לנוכח ההסלמה הביטחונית החלו הכנות למבצע עופרת יצוקה, שהחל ב-27 בדצמבר 2008. בשנת 2023 צייץ חיים רמון בטוויטר כי ברק ניסה למנוע את היציאה למבצע, ולאחר שהחל המבצע פעל להפסיקו[109]. מטרת המבצע הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן"[110]. בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון - ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני - למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי - להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. היעד האחרון לא הוגדר חד משמעית ולא הושלם[111]. המבצע החל בהפצצה אווירית של צה"ל על מטרות אסטרטגיות ברחבי הרצועה, ולמחרת פתיחתו ברק אישר העברת 100 משאיות עמוסות במזון ותרופות כסיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה[112]. באותו היום אישרה הממשלה את הצהרתו של ברק על מצב מיוחד בעורף ביישובי עוטף עזה, וכן הפעלת משק לשעת חירום. כמו כן הוחלט לא לחדש את הלימודים באזורי העימות בדרום בתום חופשת החנוכה. במהלך היום פגעו רקטות ביישובים שונים.
במבצע נעשה אחוז שימוש גבוה בפצצות מונחות והוצאה לפועל גם סדרת סיכולים ממוקדים של מפקדים ובכירים בארגוני הטרור. ב-3 בינואר, בחסות הפגזה ארטילרית של צה"ל לעבר מטרות טרור, החלה כניסת כוחות קרקע, בדמות חי"ר, הנדסה קרבית ושריון, לתוך רצועת עזה. במקביל החל גיוס חיילי המילואים - הקבינט המדיני-ביטחוני אישר גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים מהמערך הלוחם והתומך[113], אף שלמעשה קיבלו פחות מ-10,000 חיילי מילואים צו 8[114]. במהלך המבצע הופנתה ביקורת בינלאומית נגד ישראל, בין היתר על השימוש בפצצות זרחן, ולאחר המבצע פסק השימוש בהם. חלק ניכר מהלחימה התנהל בשטח מיושב, כשאנשי החמאס פועלים בקרב אזרחים, מנצלים אותם בתור מגן אנושי ומסכנים אותם. לדברי חיים רמון, במהלך הלחימה היה אפשר לחסל את כל צמרת חמאס, שהתחבאה בבית החולים "שיפא", אולם אהוד ברק מנע זאת[109]. ב-17 בינואר, סמוך לשעה 23:00, הכריז ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים על הפסקת אש חד-צדדית שתכנס לתוקפה החל מהשעה 2:00 בלילה[115]. עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, החל צה"ל לדלל את כוחותיו ברצועת עזה[116]. ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי הכריזו שיעדי המבצע הושגו, חמאס הוכה קשות ונוצרו תנאים לשינוי מהותי במציאות הביטחונית בדרומה של מדינת ישראל. אחרוני הכוחות יצאו מהרצועה ב-21 בינואר, לאחר ההשבעה של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. המבצע הסתכם ב-13 הרוגים ישראלים (10 חיילים ו-3 אזרחים), מעל לאלף הרוגים בצד של החמאס, מתוכם לפחות 800 פעילי טרור, ופגיעה משמעותית במערך הצבאי של החמאס.
שלושה ימים טרם מינויו לשר הביטחון העביר ברק את מניותיו בחברת אהוד ברק בע"מ לבנותיו, זאת בניגוד לכללי ניגוד העניינים, ומבקר המדינה מתח עליו ביקורת בשל כך[117]. לחברה היו הכנסות של מיליוני ש"ח לאחר מינויו לשר, אך ברק טען כי מדובר בכספים על שירותים שנתן קודם מינויו[118].
ב-2008 נחשף כי רעייתו של ברק, נילי פריאל, הקימה חברה בשם "טאורוס" שנועדה לתווך בין לקוחותיה לגורמים משפיעים בישראל, עבור השירות דרשה החברה שכר בסיס של 30 אלף דולר לשנה, וחלוקה ברווחים כתוצאה מעסקאות שיופקו. טיוטות חוזים של החברה שנחשפו ב"ידיעות אחרונות" כללו שמות של שניים מתורמיו של אהוד ברק בבחירות להם הוצעו שירותי החברה. בעקבות החשיפה החברה נסגרה והושבו הכספים ששולמו ללקוחות לאחר דרישת מבקר המדינה[119]. העיתונאי בן כספית חשף כי בין עסקיו של אחד התורמים, ריצ'רד גרסון, שתרם לברק 30 אלף ש"ח, הייתה גם חברת אורסקום המצרית, לה ניסה ברק לסייע לרכוש בעלות בחברת פרטנר בעודו באזרחות[120]. מבקר המדינה מתח ביקורת אף על פרשה זו, אך קבע שנוכח סגירת החברה והחזרת הכספים אין צורך לעסוק בפרשה.
בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי: מ־19 מנדטים ירדה ל־13 מנדטים, ובפעם הראשונה הייתה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה[121], אך החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים.
בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה שבה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 אירו ללילה[122].
בין ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי שררה מערכת יחסים עכורה, שלימים תיאר אותה המבקר לינדנשטראוס כ"אווירת מלחמה"[123]. בתחילת אפריל 2010 הודיע ברק כי לא יאריך את כהונתו של אשכנזי בשנה נוספת[124]. מערכת יחסים עכורה זו הגיעה לשיא כאשר לאחר פרישת אשכנזי האשים אותו ברק בלקיחת שוחד, בסיוע במתן שוחד ובעבירות נוספות[125]. ב־6 בינואר 2013 פרסם מבקר המדינה, יוסף שפירא, את הדו"ח הסופי שלו בפרשת "מסמך הרפז", ובו ביקורת על התנהלותם של גבי אשכנזי וברק. ב־5 בספטמבר 2010 המליץ ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל[126] והממשלה אישרה את המלצתו[127], אך בעקבות עתירה לבג"ץ נגד המינוי, נאלץ ברק לבטל את המינוי, ולמנות את בני גנץ לתפקיד[128].
ב־17 בינואר 2011 הביא ברק לפילוג מפלגת העבודה כאשר פרש ממנה עם ארבעה ח"כים נוספים כדי להקים את סיעת "העצמאות"[129][130]. מפלגת העבודה נותרה עם שמונה חברי כנסת.
סוגיה מרכזית שבה עסק ברק בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. הוא ציין כי: "על הגרעין האיראני מתנהל דיון ציבורי מזה שנים בישראל, ישנם אינסוף ראיונות ודיונים ציבוריים, אנחנו לא מסתירים את מחשבותינו. עם זאת, יש סוגיות מבצעיות שלא דנים בהן באופן ציבורי, כי אז לא ניתן יהיה לבצע אותן"[131]. לדעת ברק, איראן גרעינית מסוכנת יותר מאשר תקיפה באיראן אך הערכות פרשנים לגבי עמדתו שונות מאוד זו מזו[132].
בנובמבר 2012 חלה הידרדרות ביטחונית מחודשת בגזרת הדרום, ובעקבותיה הוחלט להוציא לפועל את מבצע עמוד ענן. ההחלטה על היציאה למבצע התקבלה בישיבה של המטבחון הממשלתי ב-13 בנובמבר. בעת ההכנות למבצע, כאשר הוחלט כי מהלך הפתיחה של המבצע יכלול בנוסף לפגיעה בתשתיות החמאס גם מהלך של סיכול ממוקד, התעקש הרמטכ"ל כי אחמד ג'עברי יהיה היעד הנבחר[133], על אף הקושי לאתר את מיקומו[134]. על מנת להונות את החמאס וכדי לסייע בהשגת יתרון ההפתעה בעת פתיחת המבצע, הועברה לכלי התקשורת דיסאינפורמציה שכללה מסרים מפייסים שנושאם היה תום סבב הלחימה, וכן הצהרות כלליות בלבד של ברק על תגובה עתידית של ישראל. בבוקר יום פתיחת המבצע יצאו ברק וראש הממשלה נתניהו לסיור ברמת הגולן, מה שנתפס מאוחר יותר כמצג שווא לפיו נושא הגזרה הסורית הוא הנושא המרכזי שעומד בראש סדר היום בישראל, ולא נושא הירי מרצועת עזה[135][136].
לאחר תחילת המבצע תיאר ברק את מטרותיו: "חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור, צמצום הפגיעה בעורף האזרחי שלנו[137]". ביום הראשון למבצע החלו הפצצות אוויריות, הסיכול הממוקד בג'עברי צלח, חיל הים השתתף גם כן בהפגזות וברק הודיע בפומבי כי הושמדו רוב רקטות הפג'ר 5[138]. כמו כן, לאחר החיסול הכריז שר הביטחון על מצב מיוחד בעורף בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה. הממשלה אישרה הכרזה זו לתקופה של חודש. בעקבות פעולות אלו הגיב החמאס בירי של קסאמים באזור עוטף עזה וגראדים לעבר באר שבע[139] ובהמשך לעבר מרכזי אוכלוסין נוספים בכל דרום הארץ ואף ירושלים וגוש דן[140]. לקראת ערב היום השני נערך משאל טלפוני בין שרי הממשלה לאישור עקרוני לגיוס 75 אלף חיילים שאושר פה אחד. בפועל, גויסו במהלך כל המבצע כ־57,000 חיילים[141].
המבצע נמשך שמונה ימים, במהלכו בוצע בין היתר ניסיון סיכול כושל של מנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה[142]. בהוראת שר הביטחון הוצבה סוללת כיפת ברזל נוספת, חמישית במספר, כחודשיים מוקדם מן הצפוי, להגנת גוש דן[143]. הסוללה ירטה רקטה ראשונה כשעה בלבד לאחר שהפכה למבצעית[144]. עם ההחלטה על הפסקת האש ב-21 לחודש, מסיבת עיתונאים התקיימה בירושלים בהשתתפות נתניהו, ברק ושר החוץ ליברמן, שהודיעו על תמיכתם בהסכם להפסקת האש. הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 21:00 אך בפועל גם בשעות שלאחר כניסת הפסקת האש לתוקף שוגרו לעבר יישובי הדרום רקטות ופצצות מרגמה, ולמחרת לא התקיימו לימודים ביישובים שבטווח 40 ק"מ מרצועת עזה. המבצע הסתכם בשישה הרוגים ישראלים, 155 פעילי טרור הרוגים ו-68 אזרחים עזתים הרוגים[145].
ב־26 בנובמבר 2012 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנית ועל כך שלא יתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה[146]. כעבור שלושה ימים, ב־29 בנובמבר, ביקר ברק בפנטגון[147]. במהלך הביקור העניק לו מזכיר ההגנה לאון פנטה את מדליית מחלקת ההגנה לשירות ציבורי מצטיין[148]. בעקבות פרישתו החליטה סיעת העצמאות לא להתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו ב־22 בינואר 2013[149], וכהונתו של ברק הסתיימה עם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושלוש ב־18 במרץ וכניסתו לתפקיד של משה יעלון[150].
תקופת פרישתו מהפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כחודשיים לאחר פרישתו הודיעה נציגות בנק יוליוס בר השווייצרי בישראל, כי שכרה את ברק לתפקיד יועץ מיוחד[151]. בינואר 2014 מונה כדירקטור בחברת CIFC האמריקאית הנסחרת בנאסד"ק[152].
בנובמבר 2014 הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לבדוק טענה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לפיה ברק קיבל שוחד[153], ונחקרו בעניין אהוד אולמרט ובאופן חריג גם העיתונאי בן כספית[154]. בינואר 2016 החליט ויינשטיין לגנוז את הבדיקה[155].
.jpg)
בשנת 2016 מונה ליו"ר דירקטוריון חברת ההזנק REPORTY, לאחר שגם השקיע בה[156].
ב־16 ביוני 2016, ברק נשא נאום בכנס הרצליה 2016 במכון למדיניות אסטרטגית במרכז הבינתחומי הרצליה בו ביקר את ממשלת ישראל השלושים וארבע ואמר: "אם הממשלה לא תתעשת - יש להפילה במחאה עממית"[157].
במאי 2018 יצא בארצות הברית ספרו האוטוביוגרפי באנגלית "My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace" (ארצי, חיי: לחימה למען ישראל, חיפוש אחר שלום)[158]. הספר זכה בפרס הלאומי לספרים יהודיים בקטגוריית אוטוביוגרפיות לשנת 2018[159].
בשנת 2018 נמנה ברק עם מייסדי חברת ההזנק Toka[160]. בספטמבר 2018 מונה ליו"ר פעיל של חברת הקנאביס הרפואי קנדוק/אינטרקיור[161].
לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים בשנת 2019 הודיע ברק כי בכוונתו להקים מפלגה בשם ישראל דמוקרטית. יפעת ביטון, יאיר גולן וקובי ריכטר הודיעו על הצטרפותם למהלך[162][163]. לקראת מועד סגירת הרשימות לבחירות הצטרף ברק לרשימה משותפת בשם המחנה הדמוקרטי יחד עם מרצ והתנועה הירוקה. על פי ההסכם הוא הוצב במקום העשירי ברשימה[164]. הרשימה קיבלה חמישה מנדטים והוא לא נכנס לכנסת.
ביולי 2022 מונה ברק ליו"ר משותף (יחד עם יריב אלרואי) של חברת שחל טלרפואה[165].
דעותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטרור הפלסטיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 1998 אמר בריאיון לעיתונאי גדעון לוי: "אני משער שאם הייתי (פלסטיני) בגיל המתאים, בשלב מסוים הייתי נכנס לאחד מארגוני הטרור"[166]. עם זאת, הוא הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות"[167]. ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.
השמאל הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 2017 פרסם ברק במוסף "ספרים" של "הארץ" מאמר ביקורת ארוך ומקיף על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67"[168]. במאמר זה פרש ברק כמה מעמדות היסוד של השמאל הישראלי, כפי שהוא תופס אותו. בפרט טען ברק כי כל מומחי הביטחון תמימי דעים שלהחזקת השטחים אין כל יתרון ביטחוני. בניגוד לטענתו של גודמן, לפיה השמאל נשען על אמון בהסדרים בינלאומיים ועל כוחה של הקהילה הבינלאומית לערוב לביטחונה של ישראל במקרה של נסיגה, ציין ברק כי רובו ככולו של השמאל הציוני נשען על כוחה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל כערובה לביטחונה, הן בהווה והן בעתיד, ואינו מטיל את יהבו על הקהילה הבינלאומית.
ביקורתו על בנימין נתניהו וממשלותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברק הוא מהמבקרים הבולטים של בנימין נתניהו[169] וממשלתו, ובפרט השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'[170], והוא נמנה עם מובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. הוא קרא למרי אזרחי נגד התוכניות לקידום הרפורמה המשפטית, שאותה הוא מציג כפגיעה בדמוקרטיה[171][172].
חיים אישיים והשכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1968 קיבל ברק תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וב־1978 קיבל תואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה.
במהלך שירותו הצבאי הכיר את נאוה לבית כהן, מורה לאנגלית[173]. במרץ 1969 הם התחתנו[174] ונולדו להם שלוש בנות. באוגוסט 2003 התגרשו השניים[175]. ברק התגורר במשך שנים רבות בכוכב יאיר, ולאחר גירושיו עבר להתגורר בתל אביב.
ב־27 ביולי 2007 נשא את נילי פריאל לאישה[176][177].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בן כספית, אילן כפיר, אהוד ברק – חייל מספר 1, אלפא תקשורת, 1998. (הספר בקטלוג ULI)
- חנן קריסטל, אילן כפיר, הצל"ש השישי, בחירות 99, כתר, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
- רביב דרוקר, חרקירי - אהוד ברק במבחן התוצאה, משכל, 2002. (לקריאת הספר ברשת) (הספר בקטלוג ULI)
- רן אדליסט, אהוד ברק - מלחמתו בשדים, זמורה, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
- בן כספית, חמקן: הסיפור האמיתי של אהוד ברק, זמורה ביתן, 2013. (הספר בקטלוג ULI)
- דן מרגלית, רונן ברגמן, הבור – הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
- משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
- עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית, ידיעות ספרים, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
- עפר שלח, רביב דרוקר, בומרנג, כתר, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
- גלעד שר, במרחק נגיעה, ידיעות ספרים, 2001. (הספר בקטלוג ULI)
- עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
- אילן כפיר, דני דור, ברק: מלחמות חיי, זמורה ביתן, 2015. (הספר בקטלוג ULI)
- Ehud Barak, My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace, St. Martin's Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
- שמעון גולן, טילים על ישראל: קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת המפרץ הראשונה, מודן, 2020. (הספר בקטלוג ULI)
- עמוס ירון, רוח המפקד, עמ' 249–254, ידיעות ספרים, 2022. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אהוד ברק באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
אהוד ברק, באתר הכנסת 
אהוד ברק, ברשת החברתית פייסבוק
אהוד ברק, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- אהוד ברק, באתר כנסת פתוחה
- אהוד ברק, באתר של משרד ראש הממשלה
אהוד ברק, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט
אהוד ברק, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- שילה הטיס רולף, אהוד ברק, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
- יוסף ולטר, יש ברק, מעריב, 24 בינואר 1986, המשך
- אהוד ברק - מהילדות במשמר השרון עד לראשות הממשלה, באתר ynet, 7 בינואר 2001
- אמנון ברזילי, אצל אהוד ברק העסקים משגשגים: שכר של 130 אלף דולר לחודש; טיסות במחלקה ראשונה; מלונות פאר, באתר TheMarker, 28 בדצמבר 2003
אורי בלאו, עמי גינזבורג, חשיפה - העסקים הביטחוניים של אהוד ברק, באתר הארץ, 7 במרץ 2013- שמעון איפרגן, אלינור פוקס, טייקון בהתהוות, באתר מאקו, 13 בפברואר 2014
- נחום ברנע, למה לא הפצצנו באיראן, באתר "ידיעות אחרונות", 27 באפריל 2017
- אורי מילשטיין, הפער בין כישוריו של ברק לבין התוצאות מעוררות המחלוקת, באתר מעריב אונליין, 12 באוגוסט 2017
- עקיבא ביגמן, מה עשית בקיץ האחרון?, באתר ישראל היום, 19 ביולי 2018
- אהוד ברק מנהל את תחקיר מבצע "איזוטופ" בסיירת מטכ"ל, בערוץ ה־YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- אבישי גרינצייג, חשיפה: ברק נתן פקודה בלתי חוקית בעליל - מנדלבליט עצר בעדו, באתר מעריב אונליין, 7 בדצמבר 2018
- אהוד ברק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אלדד יניב, אהוד ברק בן 80. כך נראה מנהיג משנה היסטוריה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2022
אהוד ברק (1942-), דף שער בספרייה הלאומית
- ראיונות
- ארי שביט, אצלו הכל בסדר, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2002
- גידי וייץ, עד 2026 אהוד ברק מתכוון לחזור להיות ראש ממשלה. ראיון מקיף ראשון מאז תבוסתו בבחירות, באתר הארץ, 1 במאי 2009
- עמוס רגב וחמי שלו, "דה-לגיטימציה, זו הבעיה שלנו", באתר ישראל היום, 15 באוקטובר 2010
- גידי וייץ, אהוד ברק פשוט לא מבין למה אתם שונאים אותו. ריאיון עם חידה, באתר הארץ, 6 במאי 2011
- שלמה צזנה ויואב לימור, החלטות הנוגעות לגורלנו - לא נעביר גם לטובה שבידידותינו, באתר ישראל היום, 25 בספטמבר 2012
- סמי פרץ, ברק: "יש דברים בסגנון החיים שלי שלא עוזרים לזהות אותנו עם הנושא החברתי", באתר TheMarker, 23 באוקטובר 2012
- גידי וייץ, אהוד ברק מזהיר שישראל תחת נתניהו בדרך לאסון. ראיון, באתר הארץ, 7 בינואר 2015
- גידי וייץ, אהוד ברק על הפצצה האיראנית, האישיות ה"לא אפויה" של דיסקין והוויסקי בדיונים הרי גורל, באתר הארץ, 14 בינואר 2015
- יעקב אילון, "האופוזיציה האמיתית בישראל היא אני, דרוקר ואלדד יניב". אהוד ברק יורה, באתר וואלה, 26 בינואר 2017
- אריאל כהנא ושלום ירושלמי, מקור ראשון, אהוד ברק בריאיון: "הלוואי שלא נצטרך לצאת משום מקום, אך זה לא מעשי", באתר nrg, 28 באפריל 2017
- ניב שטנדל, "השמאל מתנהג כמו מועדון ויכוחים באוניברסיטה במקום לקחת את השלטון", באתר מאקו, 19 בספטמבר 2017
- בן כספית, אהוד ברק יצא לקרב מאסף על דמותה של ישראל: "אני מוטרד, המדינה צועדת לתהום", באתר מעריב אונליין, 10 בספטמבר 2018
- צלי גרינברג ועמיר קורץ, "אני לא בר רפאלי של הקנאביס", באתר כלכליסט, 6 בפברואר 2019
- אייל לוי, ברק: “אמשיך להיות מודאג. אפעל כדי להבטיח שהמדינה לא תרד מהפסים”, באתר מעריב אונליין, 30 בספטמבר 2019
- אורי מילשטיין, אהוד ברק חוזר לקמפ דייוויד: ״לא באנו להתאבד״ | בלעדי למעריב, באתר מעריב אונליין, 8 במאי 2020
- גבי בר-חיים, סופת ברק, באתר "ידיעות אחרונות", 11 בדצמבר 2020
- אהוד ברק רב-אלוף מפקד גדוד שריון 100 בחטיבה 460 בפיקוד גבי עמיר חזית הדרום מלחמת יום הכיפורים 73
- מפרי עטו
- מאמרי אהוד ברק, באתר "הארץ"
- אחיי גיבורי התהילה: פרויקט זיכרון מיוחד, באתר nrg, 20 באפריל 2012
- בדידותי בעת ההכרעה, גאוותי עליה, ליברל, גיליון יוני 2015, עמ' 12–13
- למה תרמתי לבוגרי סיירת מטכ"ל, באתר הארץ, 27 במרץ 2016
- ההבדל בין שמאל לימין - כמו בין מאמצי האבולוציה למכחישיה, באתר הארץ, 11 במאי 2017
- אהוד ברק מברך על התפנית המחשבתית של מיכה גודמן, באתר הארץ, 12 במרץ 2018
- תהיו רותם סלע, באתר הארץ, 14 במרץ 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כספית וכפיר, עמ' 7
- ^ 1 2 כספית וכפיר, עמ' 18–22.
- ^ Ehud Barak, באתר nndb (באנגלית)
- ^ כספית וכפיר, עמ' 14–15.
- ^ 1 2 גבי בר־חיים, מחנה 80, באתר "ידיעות אחרונות", 17 בפברואר 2022
- ^ נעמה תורן, אבינועם ברוג לא מחשבן: עיתונאים לא מבינים בסקרים, מכוני מחקר לא אמינים, באתר אייס, 28 ביוני 2013
- ^ כספית וכפיר, עמ' 30–32.
- ^ מתן חצרוני, מיוחד ליום העצמאות: ברק מספר על גיוסו לצה"ל, באתר מאקו, 26 באפריל 2012
- ^ כספית וכפיר, עמ' 36–37.
- ^ 50 שנים ללכתו, באתר ניוז חיפה והקריות, 05/06/17 (ארכיון)
- ^ כספית וכפיר, עמ' 45–47.
- ^ משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000; עמ' 55–56
- ^ כספית וכפיר, עמ' 48.
- ^ אנשיל פפר, בספרו החדש, אהוד ברק מסיר את מעטה הסודיות מימיה הראשונים של סיירת מטכ"ל, באתר הארץ, 1 באפריל 2018
- ^ כספית וכפיר, עמ' 49–50.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 53–54.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 55–63.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 71–72.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 63: "את שנת הלימודים האחרונה באוניברסיטה הוא עשה כאיש קבע. ביולי 68' סיים את לימודי הפיזיקה והמתמטיקה"; אך בעמ' 65: "יום הנישואין נקבע ל-25 במרץ 1969... אהוד סיים את לימודיו וחזר ליחידה כסגן המפקד"; ובעמ' 73: "שישה חודשים לאחר פעולת ביירות סיים אהוד את לימודיו וחזר ליחידה כסגן מפקד".
- ^ כספית וכפיר, עמ' 67.
- ^ אמנון לורד, האמצעים המיוחדים: אין סוד אבל המסמכים סודיים, באתר nrg, 3 ביוני 2017
- ^ כספית וכפיר, עמ' 69.
- ^ 1 2 כספית וכפיר, עמ' 73–75.
- ^ אמיר בוחבוט, מיוחד: שר הביטחון אהוד ברק מספר על מבצע "סבנה", באתר וואלה, 11 במאי 2012
- ^ עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג 2012; עמ' 30
- ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000; עמ' 54–63
- ^ מיכאל בר-זוהר, קיצור תולדות ישראל, עמ' 141.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 132–133.
- ^ עיטור המופת לסג"ם אהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח-אדם
- ^ צל"ש הרמטכ"ל לסא"ל אהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח-אדם
- ^ עפר דרורי, מבצע "חלוץ" ומבצע "שרקרק", באתר הגבורה
- ^ אהוד ברק, באתר הגבורה
- ^ המונח אינו מדויק: צל"ש הרמטכ"ל ניתן על "מעשה הצטיינות שאינו מגיע בדרגתו לדרגת עיטור". לפיכך, לברק (וגם לכהן) רק עיטור אחד, הוא עיטור המופת (השלישי בחשיבותו בסולם העיטורים). שלושה עשר חיילים זכו בשני עיטורים: המעוטרים שבהם יכולים להיחשב אמנון ליפקין-שחק ועובד לדיז'נסקי, שעוטרו פעמיים בעיטור העוז, השני בחשיבותו, או לחלופין אביגדור קהלני ושלמה ניצני, שעוטרו בעיטור הגבורה, העיטור הראשון בחשיבותו, ובעיטור המופת; ארבעה עוטרו הן בעיטור העוז והן בעיטור המופת, ושישה עוטרו פעמיים בעיטור המופת (שניים מתוכם עוטרו גם בצל"ש רמטכ"ל). איש לא עוטר פעמיים בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר. לפרטים ראו: עופר דרורי, גיבורי ישראל מרובי העיטורים – צדק היסטורי, באתר הגבורה
- ^ צילום של ברק בעת הענקת המדליה בתאריך 14 בינואר 1993 בפנטגון. על פי פקודות צה"ל עיטורים זרים אינם נענדים על מדי צה"ל
- ^ כספית וכפיר, עמ' 134–135.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 137–141.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 147.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 152.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 155–157, 164–167.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 171.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 174.
- ^ אמיר אורן, כך הציע ברק לשרון לרמות את העולם, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2014
- ^ כספית וכפיר, עמ' 175–176.
- ^ אהרן זאבי-פרקש ודב תמרי, "ואיך נדע? מודיעין, מבצעים, מדינאות", הוצאת ידיעות אחרונות, 2011, עמ' 75–76
- ^ כספית וכפיר, עמ' 185–186.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 194.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 197–198.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 205.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 207.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 228.
- ^ אילנה דיין, גלעד טוקטלי ואמיר תיבון, לילה בחוף תוניס: מבצע חיסולו של אבו-ג'יהאד, באתר מאקו, 27 במאי 2013
- ^ אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998; עמ' 105
- ^ כספית וכפיר, עמ' 241–242.
- ^ 1 2 כספית וכפיר, עמ' 292.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 246.
- ^ מהיום: אהוד ברק רמטכ"ל, חדשות, 1 באפריל 1991
- ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012; עמ' 298–299
- ^ רונן ברגמן, מכירת חיסול, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 4 בספטמבר 2009
- ^ בן כספית, "חמקן", זמורה ביתן, 2013, עמ' 381
- ^ כספית וכפיר, עמ' 279–280.
- ^ אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998; עמ' 13–17
- ^ מוסטפא דיראני, שהיה בעבר מבכירי ארגון "אמל" בלבנון, נחטף והובא לישראל, דובר צה"ל, 21.05.1994
- ^ 20 שנה לחטיפת נחשון וקסמן, חוזרים למרוץ להשגת מידע על מיקומו, באתר IsraelDefense, 22 בדצמבר 2014
- ^ זאב שיף, רמטכ"ל בחזית השלום, מתוך "הארץ", 30.12.1994, כפי שהועלה באתר פרש
- ^ כספית וכפיר, עמ' 284, 286–287.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 296–297.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 315–316.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 341.
- ^ ים תיכון חדש, באתר גלובס, 7 בנובמבר 1999
- ^ כספית וכפיר, עמ' 342–343.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 349–350.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 352–353.
- ^ כספית וכפיר, עמ' 375.
- ^ ברק לבני עדות המזרח: "אני מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה", באתר גלובס, 28 בספטמבר 1997
- ^ אסף זוהר, יצחק מרדכי נחקר במשטרה בפרשת ההטרדה המינית; צפוי עימות עם המתלוננת, באתר גלובס, 26 במרץ 2000
- ^ צבי לביא, מפלגת המרכז דורשת את משרד התחבורה לשחק והתיירות למרידור, באתר גלובס, 28 במאי 2000
- ^ פעילותו בממשלה, אתר הכנסת
- ^ השרים בממשלה ה-28, אתר הממשלה
- ^ המהפכה הרזה של ברק: מפלגת העבודה תתבקש לאשר רפורמה "מרוככת", באתר וואלה, 21 בספטמבר 2000
- ^ דוד חיון, פיקוח כסף דוחה שבת, באתר גלובס, 10 בספטמבר 2000
- ^ עובדיה יוסף בפסק הלכה: אסור לקבל את תיק החינוך בממשלה, באתר גלובס, 21 בינואר 2001
- ^ צבי לביא, שרון הבטיח להאריך הפטור לגיוס תלמידי ישיבות; גדולי התורה פירסמו קריאה מסוייגת לתמיכה בשרון, באתר גלובס, 4 בפברואר 2001
- ^ הראל עמוס, ברק מינה ועדה לגיבוש הסדר לגיוס תלמידי הישיבות, באתר הארץ, 23 באוגוסט 1999
- ^ זאב קליין, הממשלה החלה לדון בתקציב 2001; ברק: נגדיל ההשקעות בתשתיות ובחינוך, באתר גלובס, 25 ביוני 2000
- ^ הארץ, שיא בתיירות ב-2000 - למרות האירועים בשטחים, באתר TheMarker, 19 בפברואר 2001
דליה טל וזאב קליין, משרד התיירות: 223 אלף תיירים הגיעו לישראל באוגוסט - שיא מאז שנת 2000, באתר גלובס, 18 בספטמבר 2007 - ^ השתתפות בבחירות והירידה בשיעור ההצבעה בישראל (אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה)
- ^ מאת צבי לביא, ראש הממשלה אהוד ברק הודיע אמש על התפטרותו, והגיש אותה היום לנשיא, באתר גלובס, 10 בדצמבר 2000
- ^ גידי וייץ ואורי בלאו, אהוד ברק בע"מ, באתר הארץ, 23 במאי 2007
- ^ נועם שרביט, פעולותיו של ברק לא עלו בקנה אחד עם נורמות שמצופות משר, באתר nrg, 17 במאי 2011
- ^ עקיבא ביגמן, למה קיבל אהוד ברק מיליוני ד' מקרן אמריקנית?, באתר ישראל היום, 24 באוקטובר 2018
- ^ קרן וקסנר: "אהוד ברק ביצע עבורנו מחקר, מבקשים לשים קץ לרמיזות מכוערות", באתר מעריב אונליין, 9 ביולי 2020
- ^ הארץ, קרן וקסנר: שילמנו לברק עבור שני מחקרים, אחד לא הושלם, באתר הארץ, 9 ביולי 2020
- ^ אהוד ברק לא ייחקר בפרשת 'קרן וקסנר', באתר כיפה, 22 באפריל 2020;
אבישי גרינצייג, היועמ"ש: לא תיפתח חקירה נגד אהוד ברק בפרשת קרן וקסנר, באתר גלובס, 22 באפריל 2020 - ^ בני מוריס, Camp David and After: An Exchange (An Interview with Ehud Barak), באתר The New-York Review of Books, 13 ביוני 2002
- ^ ספיר פרץ, ברק חוזר: מתמודד על ראשות העבודה ומעריך שהבחירות יתקיימו בתוך כשנה, באתר גלובס, 4 בנובמבר 2004
- ^ שירות גלובס, אהוד ברק: קורא לכל המועמדים במפלגת העבודה להתייצב מאחורי שמעון פרס, באתר גלובס, 30 באוגוסט 2005
- ^ אטילה שומפלבי, היום: ברק יודיע רשמית על פרישתו מהפריימריז, באתר ynet, 11 בספטמבר 2005
- ^ ברק: אתמודד על ראשות העבודה, באתר ערוץ 7, 7 בינואר 2007
- ^ על אולמרט להתפטר עד פרסום הדוח הסופי, באתר nrg, 6 ביוני 2007
- ^ אטילה שומפלבי ורוני סופר, עמיר פרץ התפטר: "מה החיפזון במינוי ברק?", באתר ynet, 15 ביוני 2007
- ^ ברק הושבע לשר ביטחון, באתר nrg, 19 ביוני 2007
- ^ גל פרל פינקל, "אנחנו צריכים לתקוף הלילה", מקור ראשון, 27 במרץ 2020.
- ^ רשת 13, המקור: תקיפת ישראל בכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, באתר חדשות 13, 21 במרץ 2018
- ^ יוסי מלמן, דן רביב, מלחמות הצללים, השמדת הכור הסורי: הסיפור שלא סופר, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2012
אהוד אולמרט, בגוף ראשון ידיעות ספרים 2019, פרק ב'
יובל אזולאי, הותר לפרסום: כך השמידה ישראל את הכור הגרעיני בסוריה, באתר גלובס, 21 במרץ 2018 - ^ ברק נשאר בתפקיד בשל "האתגרים למדינה": אני נשאר כדי לתקן את הליקויים, באתר גלובס, 3 בפברואר 2008
- ^ יפתח שפיר וגל פרל, לוחמה תת-קרקעית: אתגר חדש־ישן, בתוך הספר "'צוק איתן' השלכות ולקחים", המכון למחקרי ביטחון לאומי, נובמבר 2014, עמודים 49-53.
- ^ .אמיר בוחבוט, אורי בינדר וסוכנויות הידיעות, עזה: כוח צה"ל פעל לפיצוץ "מנהרה מתקתקת", באתר nrg, 5 בנובמבר 2008
- ^ ארכיון דו"חות חודשיים (2008) של שירות הביטחון הכללי.
- ^ 1 2
ציוץ של חיים רמון ברשת החברתית אקס (טוויטר), 17 באוקטובר 2023
- ^ במחנה, 2 בינואר 2009.
- ^ גיורא איילנד, "עופרת יצוקה": יחסי הדרגים ותוצאות המבצע, עדכן אסטרטגי, 11 (4), פברואר 2009, עמ' 11-7.
- ^ עידן יוסף, ברק אישר מעבר 100 משאיות לרצועה כמחווה הומניטרית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 בדצמבר 2008
- ^ חנן גרינברג, החל המבצע הקרקעי: כוחות צה"ל נכנסו לרצועה, באתר ynet, 3 בינואר 2008.
- ^ 56 אלף אנשי מילואים גוייסו במבצע "עמוד ענן", באתר הארץ, 20 בנובמבר 2012
- ^ נאום ראש הממשלה במלואו, באתר משרד החוץ של ישראל.
- ^ חנן גרינברג, חיילים יצאו מעזה: "לחמאס לא יצא החשק", באתר ynet, 18 בינואר 2009.
- ^ נעמה סיקולר, מבקר המדינה: אהוד ברק לא פעל לפי הכללים הנהוגים כאשר העביר את השליטה בחברותיו ערב מינויו לשר, באתר כלכליסט, 17 במאי 2011
- ^ אורי בלאו, תחקיר: גילויים חדשים על העסקים של אהוד ברק, בימיו כאזרח מן השורה, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2009
- ^ אטילה שומפלבי, בעקבות הביקורת: נילי פריאל סוגרת את החברה, באתר ynet, 20 באוגוסט 2008
מזל מועלם, נילי פריאל-ברק תחזיר כ-30 אלף דולר ללקוחותיה מחברת טאורוס, באתר הארץ, 11 במאי 2009
רביב דרוקר, ברק למבקר המדינה: אחזיר את הכספים מהחברה של אשתי, באתר nana10, 11 במאי 2009 - ^ בן כספית, ברק, התורם וחברת הסלולר המצרית, באתר nrg, 20 באוגוסט 2008
- ^ רוני סופר, ברק: נלמד משגיאותיי, לא נירתע מהאופוזיציה, באתר ynet, 10 בפברואר 2009
- ^ תומר זרחין, עלות הסוויטה של הביטחון אהוד ברק בסלון האווירי בפאריס: 2,500 אירו ללילה, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2009
- ^ אביעד גליקמן ואטילה שומפלבי, הטיוטה: אווירת מלחמה בין לשכת ברק לאשכנזי, באתר ynet, 4 במרץ 2012
- ^ חנן גרינברג, ברק החליט לא להאריך את כהונת אשכנזי, באתר ynet, 6 באפריל 2010
- ^ אחיקם משה דוד, אהוד ברק מאשים: גבי אשכנזי לקח שוחד, באתר nrg, 6 במאי 2012
- ^ שירות גלובס, אהוד ברק לא המתין: יואב גלנט יהיה הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, באתר גלובס, 22 באוגוסט 2010
- ^ פנחס וולף, הממשלה אישרה: יואב גלנט יהיה הרמטכ"ל הבא, באתר וואלה, 5 בספטמבר 2010
- ^ חנן גרינברג, ynet, רשמית: ברק ימליץ על מינוי בני גנץ לרמטכ"ל, באתר כלכליסט, 5 בפברואר 2011
- ^ חשיפה: אהוד ברק מתפלג ומקים סיעה, באתר ynet, 17 בינואר 2011
- ^ אהוד ברק פורש ממפלגת מהעבודה, באתר הארץ, 17 בינואר 2011
- ^ ברק: לא מסתירים את מחשבותינו על איראן, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2011
- ^ שוקי בלס, אהוד ברק - לא סחבק, מיסיונר או משיח השמאל, לאטמה, 26 ביולי 2012
- ^ יוסי יהושוע וראובן וייס, "אלפא, חד וחלק", ידיעות אחרונות, 05.04.2013.
- ^ יואב לימור, מבחן החצי של גנץ, באתר ישראל היום, 25 בינואר 2013
- ^ לילך שובל ודניאל סיריוטי, חיסולו של אחמד ג'עברי, באתר ישראל היום
- ^ אודי סגל, מתחת לפני השטח: תרגיל ההטעיה הישראלי שקדם למבצע בעזה, באתר מאקו, 15 בנובמבר 2012
- ^ ניצן ארליך, צפו: נתניהו במסר לחמאס: "נמשיך להגן על אזרחנו", באתר כיכר השבת, 14 בנובמבר 2012
- ^ שחר חי וגלעד מורג, שר הביטחון: פגענו ברוב טילי הפג'ר של חמאס, באתר ynet, 14 בנובמבר 2012
- ^ אילנה קוריאל ויואב זיתון, כיפת ברזל יירטה 17 רקטות, נפילות בב"ש, באתר ynet, 14 בנובמבר 2012
- ^ מערכת הארץ, מבצע "עמוד ענן": סיכום 24 שעות של לחימה, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2012
- ^ צילום כתבת עיתון מידיעות אחרונות, 9.12.14
- ^ אליאור לוי ויואב זיתון, צה"ל הפציץ את בניין ממשלת חמאס בעזה, באתר ynet, 17 בנובמבר 2012
- ^ גילי כהן, חודשיים מוקדם מהצפוי, סוללה חמישית ומשופרת של כיפת ברזל נפרסה בגוש דן, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2012
- ^ יהושע בריינר, רמי שני, אמיר בוחבוט ומור שמעוני, לראשונה: כיפת ברזל יירטה רקטה מעל גוש דן, באתר וואלה, 17 בנובמבר 2012
- ^ ממצאי ניתוח שמות המחבלים ההרוגים במבצע "עמוד ענן", באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, 2012-12-16
- ^ יובל קרני, אהוד ברק הודיע: פורש מהחיים הפוליטיים, באתר ynet, 26 בנובמבר 2012
- ^ רן דגוני, ברק מחר בפנטגון; ידון על מאמצי איראן לחמש את חמאס, באתר גלובס, 28 בנובמבר 2012
- ^ "Photo of the Day: Nov. 30, 2012 (Panetta, Barak Hug it Out Edition)". Blogs.defensenews.com. 2012-11-30. אורכב מ-המקור ב-2013-01-21. נבדק ב-9 באפריל 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ תומר ניר, העצמאות לא תהיה בכנסת הבאה; יהדות התורה מתפלגת, באתר "סרוגים", 6 בדצמבר 2012
- ^ ב. ניסני, בוגי יעלון נכנס לתפקידו כשר הביטחון: "חרדת קודש", באתר כיכר השבת, 19 במרץ 2013
- ^ סיון איזסקו, שכרו של אהוד ברק כיועץ בנק יוליוס בר: מאות אלפי דולרים בשנה, באתר TheMarker, 2 ביולי 2013
- ^ ערן סוקול, הג'וב החדש של אהוד ברק: דירקטור בחברת CIFC האמריקאית, באתר כלכליסט, 30 בינואר 2014
- ^ משה גורלי, בעקבות קלטות זקן: משטרת ישראל תבדוק את טענות אולמרט בעניין אהוד ברק, באתר כלכליסט, 10 בנובמבר 2014
- ^ גידי וייץ ורויטל חובל, בצעד חריג, היועץ המשפטי לממשלה הורה לחייב עיתונאי למסור עדות במשטרה, באתר הארץ, 17 ביוני 2015
- ^ מור שמעוני, אולמרט האשים - אהוד ברק לקח שוחד, וינשטיין גנז את הבדיקה, באתר מעריב אונליין, 14 בינואר 2016
- ^ "גיוס: Reporty HLS הישראלית מגייסת 5 מיליון דולר כדי לסייע לאזרחים בצרה". גיקטיים. 2016-09-27.
- ^ רענן בן צור, אהוד ברק נגד הממשלה: אם לא תתעשת, יש להפילה במחאה עממית, באתר ynet, 16 ביוני 2016
- ^ אנשיל פפר, אהוד ברק מסיר את מעטה הסודיות מימיה הראשונים של סיירת מטכ"ל, באתר הארץ, 1 באפריל 2018
- ^ רשימת הזוכים לשנת 2018
- ^ מאיר אורבך, חברת Toka של אהוד ברק גייסה 12.5 מיליון דולר מאנדריסן הורוביץ, באתר כלכליסט, 16 באוגוסט 2018
- ^ גלי וינרב, אהוד ברק נכנס לעסקי הקנאביס הרפואי: מונה ליו"ר אינטרקיור, באתר גלובס, 25 בספטמבר 2018
- ^ יובל קרני, ברק חוזר לפוליטיקה: "את נתניהו צריך להפיל ולא להציל", באתר ynet, 26 ביוני 2019;
חיים לוינסון, אהוד ברק הודיע על הקמת מפלגה חדשה: "זה לא הזמן להיות על הגדר", באתר הארץ, 26 ביוני 2019 - ^ כאן חדשות - תאגיד השידור הישראלי (2019-06-26), אהוד ברק מקים מפלגה חדשה: "נתניהו הגיע לסוף דרכו", נבדק ב-2019-06-26
- ^ חיים לוינסון, מרצ ומפלגתו של אהוד ברק מתאחדות; סתיו שפיר תשובץ במקום השני, באתר הארץ, 25 ביולי 2019
- ^ שירות כלכליסט, הג'וב החדש של אהוד ברק: יו"ר משותף בשחל טלרפואה, באתר כלכליסט, 30 ביוני 2022
- ^
רטרו | תיק תקשורת: אהוד ברק נגד הממשלה, סרטון בערוץ "כאן חינוכית", באתר יוטיוב (אורך: 01:27)
- ^ ברק: לו הייתי איראני, כנראה הייתי רוצה גרעין, באתר ynet, 17 בנובמבר 2011
- ^ אהוד ברק, ההבדל בין שמאל לימין - כמו בין מאמצי האבולוציה למכחישיה, באתר הארץ, 12 במאי 2017
- ^ אהוד ברק, לא נצא מהמשבר כל עוד נתניהו בשלטון, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2020; אהוד ברק, על מה הבחירות, באתר "ידיעות אחרונות", 14 ביולי 2022;
103FM, ברק תוקף: "נתניהו הרים ידיים, איבד כשירות לשמש כרה"מ", באתר מעריב אונליין, 28 במרץ 2023 - ^ עמית סגל, רה"מ לשעבר אהוד ברק: "הדבר היחידי שיכול להציל את הגוש של נתניהו – גל טרור או פיגועים", באתר מאקו, 15 באוקטובר 2022;
אהוד ברק: "בן גביר וסמוטריץ' צריכים להיות מורחקים מהחיים הציבוריים", באתר מעריב אונליין, 18 ביוני 2023 - ^ כתבי ynet, רבבות הפגינו בעשרות מוקדים; ברק לנשיא: "כבודו, אתה במחנה ה-D9 או במחנה מגילת העצמאות?", באתר ynet, 25 בפברואר 2023;
אקי פלקסר, עליית מדרגה – אהוד ברק קורא למרי אזרחי – אי ציות – ההפגנה בחיפה – מוצ"ש 10/6/23, באתר חי פּה, 10 ביוני 2023 - ^ אהוד ברק, אזעקת אמת, אנחנו שעות מדיקטטורה דה־פקטו, באתר הארץ, 7 ביולי 2023
- ^ נילי מנדלר, נאוה בבית?, באתר גלובס, 20 בינואר 2000
- ^ כספית וכפיר, עמ' 65.
- ^ כתבי ynet, אחרי 34 שנות נישואים: אהוד ונאוה ברק נפרדים, באתר ynet, 26 באוגוסט 2003
- ^ ליאורה גולדנברג-שטרן, קבלו את החתן והכלה, באתר nrg, 29 ביולי 2007
- ^ מיה בנגל, אהוד ונילי מתחתנים, באתר nrg, 26 ביולי 2007
| אהוד ברק | ||
|---|---|---|
| משפחתו | בת זוג: נאוה ברק (1969–2003) נילי פריאל (מ-2007) |
|
| ממשלות | ממשלת ישראל העשרים ושמונה (1999-2001) | |
| אירועים בכהונתו | (2000): ועידת שפרדסטאון • נסיגת צה"ל מלבנון • ועידת קמפ דייוויד • האינתיפאדה השנייה • מהומות אוקטובר 2000 • חטיפת שלושת החיילים וחטיפת אלחנן טננבוים • (2001): ועידת טאבה | |
| שונות | אהוד ברח • פרשת עמותות ברק • ישראל דמוקרטית • ישראל אחת • העצמאות | |
| אהוד ברק - תבניות ניווט | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- רשימת חברי הכנסת
- שרי הביטחון בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- שרי החוץ בממשלות ישראל
- שרי הפנים בממשלות ישראל
- שרי החינוך בממשלות ישראל
- שרי הכלכלה בממשלות ישראל
- שרי החקלאות בממשלות ישראל
- שרי החדשנות, המדע והטכנולוגיה
- שרי התיירות בממשלות ישראל
- שרי העלייה והקליטה בממשלות ישראל
- ראשי ממשלת ישראל
- ראשי המטה הכללי
- סגני רמטכ"ל
- מפקדי פיקוד המרכז
- ראשי אג"ת
- ראשי אמ"ן
- ראשי אג"ם
- ישראלים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
- מפקדי סיירת מטכ"ל
- מפקדי חטיבה 401
- מפקדי עוצבת עמוד האש
- מפקדי עוצבת סיני
- מעוטרי צל"ש הרמטכ"ל
- מעוטרי סיירת מטכ"ל
- מעוטרי עיטור המופת
- קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
- קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי החוץ
- קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון
- קציני צה"ל בכירים שכיהנו כראשי ממשלת ישראל
- ראשי מפלגת העבודה
- חברי הכנסת מטעם העבודה
- חברי הכנסת מטעם העצמאות
- חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
- סגני ראש ממשלת ישראל
- שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
- חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
- חברי הכנסת הארבע עשרה
- חברי הכנסת החמש עשרה
- חברי הכנסת השמונה עשרה
- בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
- בוגרי אוניברסיטת סטנפורד
- מסדר כוכב רומניה
- הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים
- ישראל: ראשי מפלגות
- לוחמים בעלי מספר עיטורים
- משמר השרון: אישים
- כוכב יאיר צור יגאל: חברי הכנסת
- זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים
- חברי הכנסת: אנשי צבא
- מתנגדים לרפורמה המשפטית בישראל
- חיילי חיל השריון במלחמת ששת הימים
- מפקדי גדודים במלחמת יום הכיפורים
- מפקדי מחלקות במלחמת ששת הימים
- חיילי חיל השריון במלחמת יום הכיפורים
- חברי המטה הכללי במלחמת לבנון הראשונה
- ישראלים שנולדו ב-1942