הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה

הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה

17 במאי 1999, ב' בסיוון התשנ"ט
→ 1996 2001 (לראשות הממשלה) 2003(לכנסת) ←
אחוז החסימה: 1.5%  אחוז ההצבעה: 78.72%
רשימה יו"ר מנדטים ± קולות ישראל אחת אהוד ברק 26 -13 670,484 הליכוד בנימין נתניהו 19 -3 468,103 ש"ס אריה דרעי 17 7+ 430,676 מרצ יוסי שריד 10 1+ 253,525 ישראל בעליה נתן שרנסקי 6 -1 171,705 מפלגת שינוי יוסף לפיד 6 167,748 מפלגת המרכז איציק מרדכי 6 165,622 המפד"ל יצחק לוי 5 -4 140,307 יהדות התורה מאיר פרוש 5 1+ 125,741 רע"ם עבד אל-מאלכ דהאמשה 5 114,810 האיחוד הלאומי בני בגין 4 100,181 ישראל ביתנו אביגדור ליברמן 4 86,153 חד"ש מוחמד ברכה 3 -2 87,022 בל"ד עזמי בשארה 2 66,103 עם אחד עמיר פרץ 2 64,143 * הטבלה כוללת רק רשימות שעברו את אחוז החסימה. לרשימה מלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.
במקום הראשון במקום השני   מועמד אהוד ברק בנימין נתניהו מפלגה ישראל אחת הליכוד סה"כ קולות 1,791,020 1,402,474 קולות באחוזים 56.08% 43.92%
יו"ר ועדת הבחירות	אליהו מצא
ראש הממשלה היוצא	בנימין נתניהו
מפלגת ראש הממשלה היוצא	הליכוד
ראש הממשלה הנבחר	אהוד ברק
מפלגת ראש הממשלה הנבחר	ישראל אחת

פילוח תוצאות הבחירות בדיאגרמת עוגה. מקרא (בסדר כיוון השעון): בגוונים הכחולים - מפלגות הימין, בגוונים האפורים - המפלגות החרדיות, בגוונים הסגולים - מפלגות המרכז, בגוונים האדומים - מפלגות השמאל, ובחום המפלגות הערביות.

הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה התקיימו ב-17 במאי 1999, ב' בסיוון ה'תשנ"ט, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת החמש עשרה ואת זהות ראש הממשלה בממשלת ישראל העשרים ושמונה. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי, שנועד להיות ב-31 באוקטובר 2000, ב' בחשוון, ה'תשס"א. בחירות אלו היו האישיות ביותר בתולדות מדינת ישראל עד לאותה שעה - על אף שהנושאים הרגילים של מערכות הבחירות כמו ביטחון, כלכלה וחינוך היוו גורם גם במערכת בחירות זו, הרי הנושא המרכזי במערכת הבחירות הזאת היה אמינותו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז. בחירות אלו היו הבחירות הראשונות בהן היו יותר משני מועמדים שהכריזו על כוונתם להתמודד בבחירות לראשות הממשלה. במקור הודיעו על התמודדותם: בנימין נתניהו מטעם הליכוד, אהוד ברק מטעם ישראל אחת, איציק מרדכי מטעם מפלגת המרכז, בנימין זאב בגין מטעם האיחוד הלאומי ועזמי בשארה מטעם מפלגת בל"ד. בנוסף התכוון הח"כ לשעבר הרב יוסף בא-גד להתמודד על ראשות הממשלה מטעם מפלגת מורשת אבות אך מכיוון שחלק מהחתימות שגייס נפסלו מחשש לזיוף נמנעה התמודדותו. פחות מ־24 שעות לפני תחילת ההצבעה העיקרית (ולאחר שמקצת המצביעים כבר הצביעו) הסירו רוב המועמדים את מועמדותם, ונותרו שני מועמדים בלבד לתפקיד ראש הממשלה: בנימין נתניהו ואהוד ברק שזכה לבסוף במירב הקולות. גם התחזקותה של ש"ס, ובמיוחד הרשעתו של העומד בראשה, אריה דרעי, בפלילים וכן שליטתה במשרד הפנים, היוו גורם משמעותי במערכת הבחירות.

למרות האירועים הדרמטיים שהתרחשו בתקופה זו ובמיוחד כישלון ועידת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, כיהנה הכנסת החמש עשרה כמעט ארבע שנים מלאות (בין 17 במאי 1999 ו-28 בינואר 2003), בהן כיהנו בה שתי ממשלות (בראשות ברק ושרון).

שלא כנהוג בישראל לקיים את הבחירות לכנסת ביום שלישי, בחירות אלו התקיימו ביום שני, עקב סמיכותו של מועד הבחירות לחג השבועות, והשאיפה לסיים את ספירת הקולות לפני החג שחל ביום שישי.

רקע היסטורי

כישלון השיחות על ממשלת אחדות

החל מפברואר 1998 החלו מגעים בין נתניהו לבין אהוד ברק, מנהיג מפלגת העבודה דאז, על הקמת ממשלת אחדות, בתיווכו של יעקב נאמן, שר האוצר דאז. בשיחות הישירות שהחלו במאי סוכמו מרבית הפרטים, ובתחילת אוגוסט נדמה היה כי ממשלת אחדות תקום בקרוב. הדלפה על השיחה שנערכה ב־1 באוגוסט גרמה לכישלון הסבב הראשון של השיחות.

ניסיונות נוספים שנעשו בספטמבר-נובמבר נכשלו אף הם, כאשר ההחלטה הסופית של ברק נגד ההליכה לממשלת אחדות התקבלה בעקבות המתקפה של נתניהו לאחר ועידת ואי.

ועידת ואי

ב־23-15 באוקטובר 1998 התקיימה ועידת ואי פלנטיישן בהשתתפות ישראל, הפלסטינים וארצות הברית (בטקס החתימה נכח גם המלך חוסיין). ועידה זו היוותה את קו פרשת המים מבחינת ממשלת נתניהו: לאחר הסכם חברון בינואר 1997 סירב נתניהו להמשיך בתהליך השלום תוך שהוא מאשים את הפלסטינים בהפרות רבות של הסכמי אוסלו. נתניהו עשה כל מאמץ לדחות את הלחצים של ארצות הברית להמשיך בתהליך, אולם לבסוף נאלץ לנסוע לוועידה בשל לחץ עז של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון אשר היה בשיאה של פרשת מוניקה לווינסקי.

כחלק מההכנות לוועידה מינה נתניהו את אריאל שרון לתפקיד שר החוץ (לאחר שניסיון להחזיר את דוד לוי לממשלה בתפקיד זה כשל) וזאת מתוך מטרה להבטיח את תמיכת האגף הימני בליכוד ובכנסת ("חזית ארץ ישראל"). שרון, עד אז אחד ממתנגדיו החריפים של נתניהו, דרש וקיבל בתמורה להסכמתו הסכם חתום (דבר חסר תקדים) שהבטיח את מעמדו בכל ממשלה של נתניהו.

חתימת הסכם ואי הייתה נקודת השיא האחרונה בתמיכה בממשלת נתניהו, חרף ההתנגדות הקשה מימין. מצבו של נתניהו בסקרים השתפר מאוד ואילו בכנסת הבטיחה מפלגת העבודה רשת ביטחון לממשלה כל עוד ההסכם מקוים.

התפוררות סיעת הליכוד-גשר-צומת

הליכוד רץ בבחירות לכנסת הארבע עשרה ברשימה משותפת עם צומת ועם גשר וקיבל 32 מנדטים. אולם עד מהרה החלו להתגלות קשיים ניכרים בשמירה על אחדותה של הסיעה. ראשון העוזבים היה בנימין זאב בגין שהתפטר מתפקידו כשר המדע בזמן ישיבת הממשלה על הסכם חברון ב־16 בינואר 1997. לקראת הבחירות פרשו יחד מיכאל קליינר ודוד ראם והקימו את סיעת חרות - התנועה הלאומית.

לקראת הבחירות לכנסת ה-15 הלך המצב בליכוד והחמיר: דוד לוי שפרש מהממשלה ב־16 בינואר 1998 החליט לפרוש יחד עם מפלגתו גשר מהסיעה המשותפת. גם רפאל איתן החליט החלטה דומה ופרש עם סיעתו צומת. כמו כן פרשו שניים מהח"כים המרכזיים של הליכוד - רוני מילוא ודן מרידור וכן דוד מגן מהסיעה והקימו את מפלגת המרכז. איציק מרדכי, שכיהן כשר הביטחון בממשלת נתניהו, פוטר בפברואר 1999, לאחר שיחסיו עם נתניהו הידרדרו לשפל חדש, בעקבות סכסוך על היישום בפועל של הסכם וואי ופרש אף הוא מהליכוד.

בסה"כ פרשו מהסיעה המשותפת 13 ח"כים מתוך 32, קרי למעלה מ־40% מהסיעה, ורובם הגדול האשים את נתניהו, בין אם מבחינה מדינית (כמו חירות וצומת), בין אם בהפרת הבטחות אישיות (כמו גשר) ובין אם מבחינה אישית (כמו מפלגת המרכז). מצב זה גרם לקשיים ניכרים הן מבחינת הקואליציה והן מבחינת ההתמודדות עם התקפות של היריבים הפוליטיים ובמיוחד מפלגת העבודה.

ההחלטה שהתקבלה בנובמבר 1997 להחזיר את הזכות לבחור את מועמדי התנועה לכנסת למרכז המפלגה, לא חלה על מועמדות התנועה לראשות הממשלה. בניגוד למצב הרגיל שבו ראש ממשלה מכהן מאושר ללא התמודדות אמיתית, הרי בבחירות שנערכו ב־25 בינואר 1999 התמודד נתניהו מול משה ארנס שהצליח לזכות ב־20% מקולות המתפקדים, דבר שהדגיש את מעמדו הרעוע של נתניהו בתוך מפלגתו.

במהלך תשדירי התעמולה החמיר המצב במידה ניכרת. חלק מהאישים המרכזיים בתנועת הליכוד הודחו מתפקידם, נתניהו השתלט על השידורים וב־6 במאי אף שלח את כל אנשי מטה הבחירות לבדיקת פוליגרף.

הקמת ישראל אחת

עם בחירתו לראשות מפלגת העבודה נתקל אהוד ברק בקשיים ניכרים עם המערכת המפלגתית. מפלגת העבודה הייתה נתונה בקשיים כספיים חמורים בשל בזבוז כספים, עודף כוח אדם וירידה במספר המנדטים (התשלום של המדינה למפלגה תלוי במספר המנדטים שלה), מצב אשר גרם לשיתוק סניפים ופעילויות. בנוסף לכך נתקל ברק בהתנגדות של אנשי המנגנון ובראשם ניסים זווילי, מזכ"ל המפלגה.

מצב זה, בצירוף נטייה לראות את מפלגת העבודה כמותג מיושן וקשור מדי ל"המערך" השנוא על מצביעי הליכוד, הביא את ברק ליזום הקמת גוש פוליטי חדש שבו יצטרפו למפלגת העבודה מפלגות נוספות.

הפניה הראשונה נעשתה לדוד לוי, ראש מפלגת גשר במרץ 1998, ולמרות משבר בעקבות כישלון ג'קי לוי (בנו של דוד לוי) בבחירות המקומיות בבית שאן, הבשילו לבסוף המגעים לחבירה של גשר לעבודה. בנוסף הצליח ברק לגייס רק את מפלגת מימד הדתית-שמאלית לגוף החדש. ניסיונות לגייס קבוצות גדולות של תומכי ליכוד נכשלו ברובם, אולם המפלגה החדשה הצליחה לגרור אחריה מספר גדול של נהגי מוניות וכן להביא ל"עריקתו" של יוסי פלד שהיה איש ליכוד בעבר.

כחלק ממאמצי ההתרחקות מ"מותג" "העבודה" ביקש ב־25 בספטמבר 1997 אהוד ברק סליחה בשם מפלגת העבודה לדורותיה ובשמו על הפגיעה בעדות המזרח. לעומת זאת, התבטאות של אורי אור ב־29 ביולי 1998 שהתפרשה כהתבטאות נגד עדות המזרח (לטענתו של אור הוא דיבר כנגד העסקנים מביניהם) גרמה לקשיים בתהליך זה.

ב־22 במרץ 1999 נערכה ועידת היסוד של ישראל אחת והאחדות שהופגנה בה סייעה לברק.

ההצבעה על פיזור הכנסת

בתחילת דצמבר 1998 התקרבה ההצבעה בקריאה שנייה ולשלישית על החוק לפיזור הכנסת. ניסיונות של נתניהו (בסיוע נמרץ של שרון) לגייס את תמיכתו של דוד לוי וסיעתו גשר נכשלו.

נתניהו מצא את עצמו בבוקר של ההצבעה שאמורה הייתה להתקיים ב־7 בדצמבר במצב בעייתי במיוחד. האגף הימני הקיצוני בליכוד, כמו גם מפלגת מולדת סירבו להצביע בעדו אלא אם יכריז על בטלותו של הסכם אוסלו ויקרע את הסכם ואי מעל בימת הכנסת. לעומת זאת, ניסיון לפנות לחברי הכנסת הערביים תוך הבטחה לקיום ההסכם כלשונו נכשל, בין השאר בעקבות הכרזתו של נתניהו (לאחר דיוני התקציב שבהם זכה לתמיכתם) כי לעולם לא יבסס את הישרדות הקואליציה שלו עליהם. ניסיונו של נתניהו לפנות לשני הקצוות של המפה הפוליטית תוך נתינת הבטחות סותרות לחלוטין חרץ למעשה את גורל הממשלה.

במצב זה בחר נתניהו לנקוט בטכניקה של הכרזה על ההצבעה כהצבעת אי אמון, הכרזה שמביאה אוטומטית לדחיית ההצבעה לשבוע לאחר מכן, ובשל ביקורו של ביל קלינטון בישראל ובעזה בשבוע שלאחר מכן, לדחיה בשבועיים. למעשה פרק הזמן שחלף ובמיוחד ביקורו של קלינטון החמירו את מצבו של נתניהו: אף על פי שביטול הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל באמנה הפלסטינית בזמן הביקור היה אמור להיחשב להישג של נתניהו (שסירב לקבל את הביטול שלכאורה נעשה ב־1996), הרי למעשה תוצאות הביקור היו קרע חריף בינו לבין קלינטון (שסירב להידבר עמו עד סוף הקדנציה) והחמרה במצב היחסים בינו לבין שר הביטחון (שראה בהצגתו של נתניהו את הרשות הפלסטינית כלא מטפלת בטרור עלבון אישי כלפיו וזלזול בשיתוף הפעולה שלו איתה לאחר הסכמי ואי).

ניסיונות של נתניהו לגייס תמיכה בשבועיים הללו נכשלו ברובם. הבטחה לקליינר כי ישריין לו מקום ברשימת הליכוד לכנסת הבאה נכשלה בשל חוסר אמון, ניסיון לגייס את תמיכת ישראל בעלייה על ידי הבטחות למימוש הבטחותיו המקוריות לעולים נכשל אף הוא בעיקר בעקבות תמיכתו הסמויה של נתניהו בהקמת ישראל ביתנו, והניסיון לגיוס מפלגת מולדת נכשל בשל ההבטחות הסותרות ב־7 בדצמבר. ההצלחה היחידה שנרשמה לנתניהו הייתה השגת התנגדות המפד"ל להצעת פיזור הכנסת.

לקראת ההצבעה שנערכה לבסוף ב־21 בדצמבר החליט נתניהו לבצע פניה אישית, בשידור חי, לאהוד ברק להקים ממשלת אחדות, כנראה מתוך הנחה כי ברק יתקשה לסרב להצעה המשודרת. נתניהו אכן פנה לברק בהצעה זו, אולם ברק דחה אותה על הסף תוך שהוא תוקף את נתניהו בנושא אמינותו. כישלון ניסיון זה, שרק פגע בתדמיתו של ראש הממשלה, גרם לכך שנתניהו הסיר את התנגדותו לפיזור הכנסת ואכן הוחלט על כך.

הקמת מפלגת המרכז

ראשיתה של מפלגת המרכז במאי 1998, כאשר רוני מילוא הודיע על פרישתו מראשות עירית תל אביב ומהליכוד ועל הקמת מפלגה חדשה בשם "עתיד". מפלגה זו, למרות תמיכה מסוימת שזכתה לה בציבור, הוקפאה למעשה עד למשבר הקדמת הבחירות בדצמבר.

בדצמבר החליט אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל הפורש, להיכנס לפוליטיקה, לאחר סדרת עימותים ארוכה עם נתניהו שתחילתה עוד במהומות מנהרת הכותל בספטמבר 1996. למרות מכבש לחצים כבד שהופעל על שחק על ידי בכירים במפלגת העבודה ומשפחת רבין, החליט שחק שלא להצטרף למפלגת העבודה ובמקום זאת חבר למילוא ולמרידור. ב־6 בינואר הודיע שחק על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה בשידור חי. הודעה זו לא נחלה הצלחה רבה (למרות טביעת הסיסמה "נתניהו מסוכן לישראל, נתניהו צריך ללכת") אולם הסתירה את ההתרחקות של כמה מתומכיו (ובראשם שמעון שבס) מתמיכה בו. ניסיון של שחק לנצל את המומנטום שנוצר בעקבות כניסתו למירוץ נכשל כישלון חרוץ בסיבוב שניסה לערוך בשוק התקווה: במהלך הסיבוב הותקף שחק הן מילולית והן פיזית על ידי תומכי ליכוד זועמים וחולץ בקושי על ידי תומכיו.

דן מרידור, שהצטרף עוד קודם לכן למילוא, החליט לנסות להעביר למפלגת המרכז עוד מספר בכירים. הניסיונות התמקדו בלימור לבנת שהייתה מסוכסכת עם נתניהו על רקע תהליך קבלת ההחלטות ובאיציק מרדכי שהיה בלתי מרוצה מהתחזקות השפעתו של שרון ומהקו הימני הניצי של הממשלה לאחר הסכמי וואי. ב־10 בינואר 1999 החליטה לבנת להישאר בליכוד לאחר שיחה ארוכה עם נתניהו בה הובטחו לה הבטחות לא מעטות. לגבי מרדכי, ניסה נתניהו שתי טכניקות במקביל, מצד אחד ניסה לשכנעו להישאר בליכוד תוך הבטחה להמשך תפקידו כשר ביטחון ומצד שני ניסה לפתות אנשים שונים להיכנס לתפקיד זה.

בתחילת ינואר היה נראה כי מפלגת המרכז לא ממריאה. סכסוכים פנימיים בין חברי ההנהגה הבכירה הקשו על גיבוש מצע המפלגה ועל איוש התפקידים. לעומת זאת, איציק מרדכי הלך והתקרב להשתלבות בתנועה ולבסוף הוחלט על איוש התפקידים לפי סקר. ב־23 בינואר, לאחר שנודע לנתניהו על החלטתו של מרדכי לפרוש מהליכוד, הוא החליט לפטרו. מכתב הפיטורים נשלח על ידי שליח לכינוס של ראשי מפלגת המרכז בביתו של שחק ונמסר אישית למרדכי כדקה לפני תחילת מהדורות החדשות. פיטורי מרדכי ציינו למעשה את תחילת דרכה של מפלגת המרכז.

במהלך חודשי ינואר-פברואר נדמה היה כי תנועת המרכז תהיה המנצחת הגדולה של הבחירות. מרדכי הוביל בבטחה על פני נתניהו ואילו התנועה עצמה נועדה לזכות במנדטים רבים. אולם מצב זה לא ארך זמן רב ובתחילת מרץ החלה התדרדרות ממושכת בסקרים שנמשכה עד ליום הבחירות. ב־14-17 במרץ נבחרו מועמדי הסיעה לכנסת (למעט הרביעייה הפותחת) על ידי הרביעייה. בתכנון המקורי נושא זה היה אמור להיות פשוט יחסית, אולם במהירות רבה התברר כנושא למחלוקת עזה. חלק נכבד מהמועמדים שלא נבחרו למקומות ריאליים עזבו את המפלגה ואילו מרבית המועמדים שכן נבחרו נחשבו לשמאלנים (כמו אורי סביר, מיוזמי הסכמי אוסלו) וסייעו לליכוד להציג את המפלגה כמפלגה המשתייכת למחנה השמאל.

במקביל להתדרדרות המשמעותית בתמיכה במרדכי (שנבעה בעיקר מ"החזרה הביתה" של מצביעי הליכוד) החלה בתחילת מאי להיסדק התמיכה הפנימית במועמדותו של מרדכי, דוגמאות משמעותיות לכך הייתה רמיזתו של מילוא ב־7 במאי כי מרדכי ישקול להסיר את מועמדותו למען ניצחון ברק ופגישה של שאר ראשי המרכז בו דובר על פרישתם מהמפלגה של מרידור ומילוא ב־12 במאי.

מתחים עדתיים

באוקטובר 1997 צולם נתניהו בשעה שלחש לרב יצחק כדורי "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים. הם חושבים שאת הביטחון שלנו ישימו בידי הערבים. הערבים ידאגו לנו". לחישה זו עוררה סערה גדולה, במיוחד מכיוון שנתניהו הציג את עצמו כנציג "האליטות החדשות" הלוחם כנגד "האליטות הישנות" השמאליות, האשכנזיות והחילוניות.

ב־15 בפברואר 1999 בחרה מפלגת העבודה בפריימריס את מועמדיה לכנסת. על המקום ה־19, השמור לעולה חדש התמודדו שלושה - ח"כ אדיסו מאסלה, סופה לנדבר וסווטלנה אלכסדרוב. ב־70% מהקולות הוביל מסאלה בבטחה בשל הצבעה המונית של עולים מאתיופיה למענו, אולם חברי העבודה הדרוזיים שהעדיפו את קידומו של סאלח טריף בעקבות בחירת אישה לתפקיד, הביאו את לנדבר למקום הראשון. מסאלה החליט לנצל את מסיבת העיתונאים להצגת התוצאות שנערכה בזמן החדשות, עלה לבמה ותקף בחריפות את ברק וצמרת המפלגה. גם נאדיה חילו שלא הצליחה להיבחר במקום ריאלי ניצלה את ההזדמנות לטעון לקיפוח על רקע היותה אישה ערביה. לאירוע זה הייתה השפעה משמעותית אך זמנית על קולות הבוחרים. והוא נוצל בהמשך על ידי הליכוד לטענות על גזענות ואפליה בעבודה.

ב־30 באפריל נערך כנס של אמני ישראל בקיבוץ שפיים, ברק השתתף בכינוס (למרות התנגדות הצוות המקצועי של מערכת הבחירות) והתקבל בחום רב. אחת הנואמות הראשונות בכנס הייתה תיקי דיין שתקפה את תומכי נתניהו וכינתה אותם "אספסוף מהשוק", ברק שעלה לבמה הרבה יותר מאוחר, לא הגיב וצולם צוחק (ללא קשר לדברי דיין). חוסר התייחסותו של ברק הוצגה על ידי הליכוד כתמיכה בדבריה של דיין ונוצלה במהירות על ידו מתוך כוונה ליצור אפקט הדומה לזה של אמירת הצ'חצ'חים של דודו טופז בבחירות 1981. אנשי הליכוד חילקו מדבקות של "אני אספסוף גאה", התעוררו לפעילות לאחר התרדמה בשל הסכסוכים העמוקים בצמרת ובתשדירי הבחירות הוצמד צחוקו של ברק לדברי דיין. ביומיים הראשונים נראה כי אכן תהיה לאמירה אפקט הדומה לזה שבבחירות 1981, אולם לאחר מכן ביקר נתניהו בשוק התקווה ונשמע שם מאשים את השמאל בהשתייכות לאליטות המתנשאות ובשנאת חצי מהעם (מזרחיים, חרדים ואתיופים). ברק המשיך לעלות בסקרים ואילו נתניהו הוסיף לרדת בהם.

שהיית צה"ל בלבנון

מאז נסיגת צה"ל מרוב שטח לבנון לרצועת הביטחון בשנת 1985 שררה אחדות כמעט מלאה בנושא שהייתו שם. מצב זה השתנה מהותית בעקבות אסון המסוקים בראשית 1997, אשר עורר ויכוח ציבורי בנושא. למרות הקמת תנועת ארבע אמהות אשר היוותה גורם לחץ וקבלת החלטה 425 על ידי הממשלה בראשית 1998 הרי עד למערכת הבחירות דובר כמעט אך ורק על יציאה מלבנון בהסכם שלום בלבד. ב־23 בפברואר אירעה היתקלות קשה באזור הביטחון ובה נהרגו שלושה קצינים מסיירת צנחנים. התקלות זו הביאה את ברק, מספר ימים לאחר מכן, להודיע על התחייבות ליציאה מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.

המאבק על הקול הרוסי

בעקבות ההתרחקות בין ישראל בעלייה לבין נתניהו, החליט נתניהו להקים מפלגת עולים שתהיה נאמנה לו. מפלגת ישראל ביתנו הוקמה בינואר 1999 על ידי אביגדור ליברמן בתור מפלגת לוויין של הליכוד.

ב־21 במרץ יצא נתניהו לסיור ברוסיה, בו ניסה כנראה לגייס קולות של עולי רוסיה לתמיכה בו. לפני הביקור ניסה נתניהו (שבאופן חריג נסע בלי אשתו) לארגן מטוס של עולים. ניסיון זה נכשל בשל התנגדות השלטונות המקומיים ולשכת הקשר ליהודי ברית המועצות, "נתיב". כמו כן ניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת חסידי חב"ד על ידי העברת ספריית שניאורסון או חלקה לישראל נכשל אף הוא בשל החוקים האוסרים על הוצאת אוצרות היסטוריים. הביקור הביא לתוצאה ההפוכה מהמקווה כאשר יולי אדלשטיין, שר הקליטה, תקף את נתניהו עם שובו ארצה על בעיות הקליטה ואילו בתקשורת התפרסמו ידיעות על בקשה ישראלית להימנע מלחץ על רוסיה בנושא הטילים האיראניים עד לאחר הבחירות.

ב־30 בנובמבר 1998 החליט ראש נתיב, יעקב קדמי, להתפטר בשל אי מוכנותו של נתניהו להיפגש איתו (בין השאר בעקבות דו"ח מבקר המדינה). נתניהו שחשש מההשפעה השלילית של התפטרות כזאת על התמיכה בו במגזר הרוסי הצליח לשכנעו לחזור בו אולם לאחר שהבטחותיו של נתניהו לא קוימו ודבר קיומו של המכתב נחשף החליט קדמי להתפטר מתפקידו ב־17 באפריל 1999 (לאחר שנפוצו שמועות על פיטוריו הקרבים). לאחר ההתפטרות תקף קדמי את נתניהו בחריפות ובכך סייע לברק אצל העולים.

בסוף מרץ החליטה ישראל בעליה להתמקד בנושא משרד הפנים שנמצא על ידה כמפריע ביותר לציבור העולים, בשל בעיות של נישואים והכרה כיהודים של עולים חדשים. הסיסמה שנבחרה "אם.וה.דה פַּד ש"ס קוֹנטרוֹל? נְייֶט. אֶם.ווֶה.דֶה. פַּד נאש קונטרול" ("משרד הפנים בשליטת ש"ס? לא. משרד הפנים בשליטה שלנו"). סיסמה זו (שקוצרה לרוב ל"נאש קונטרול") הייתה סיסמת הבחירות המובילה של המפלגה וזכתה להצלחה רבה.

בנוסף על פעולות אלו, פעל ברק להפצה המונית של הגרסה הרוסית לביוגרפיה שלו ("חייל מספר 1") בחינם. למרות ניסיונות של הליכוד לטעון כי ההפצה היא תעמולת בחירות אסורה, סירבה ועדת הבחירות המרכזית להתערב בכך והשופט אליהו מצא שעמד בראשה אף אמר כי הוא מעדיף שיופצו ספרים ולא קמיעות (כמו של ש"ס). ב־4 במאי כמעט גרם הספר מפלה לברק לאחר שאנשי הליכוד גילו שבגרסה הרוסית שברשותם דיבר ברק ב־1967 על מזרח ירושלים שלא כחלק ממדינת ישראל, אולם במהרה התברר כי הגרסה שהייתה בידי אנשי הליכוד זויפה (לא ברור על ידי מי) ואנשי ברק אף הגישו תלונה במשטרה על כך. באותה תקופה שודר גם תשדיר פרסומת של ברק בערוץ לוויין רוסי הנקלט בישראל, נתניהו הפעיל את לבנת שהייתה שרת התקשורת והצליח לבטל את השידור.

לתהליכים הנ"ל וכן להצגת משפט דרעי כמצביע על שחיתות ש"ס ומאבקו של ברק בה, הייתה השפעה משמעותית ביותר על מעמדו של ברק בציבור הרוסי, והתמיכה בו עלתה מ־20% בינואר ל־40% באפריל. נתניהו פיטר את זאב שהיה אחראי על המגזר ולאחר מכן החזיר אותו פורמלית (כל הסמכויות הועברו למעשה לציפי לבני). אף על פי שבתחילת מאי פורסמה בעיתון וסטי כתבה שפיארה את השתתפותו של נתניהו במבצע סבנה, רמזה שהיריבות בין נתניהו לברק (שלכאורה הקשתה על המבצע) החלה שם ואף ציינה שנתניהו הרג את אחת המחבלות (טענה כוזבת: האשה שרדה את האירוע), ההידרדרות של נתניהו בסקרים נמשכה.

משפט דרעי

אריה דרעי, יו"ר ש"ס דאז, היה מהאישים הפוליטיים המשפיעים ביותר בישראל מאז אמצע שנות השמונים. ב־17 במרץ הורשע דרעי ב"תיק האישי", נידון ל־4 שנות מאסר ולקנס כספי ניכר. באופן חריג ביותר, הוקרא פסק הדין בשידור חי ברדיו.

התגובות במערכת הפוליטית היו מהוססות ברובן – נתניהו ניסה לעודד את דרעי ולקוות כי הוא יזוכה בערעור, במפלגת המרכז נחלקו הדעות בין מרדכי ושחק (שתמכו בדרעי) לבין מרידור ומילוא (ששמחו לתקוף אותו). תחילה ניסה ברק להימנע מתגובה משמעותית לפסק הדין, אולם לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין יצא במתקפה חריפה על שתיקת הפוליטיקאים (אותה כינה שתיקת הכבשים) נאלץ ברק להכריז חרם פוליטי על דרעי. לתגובות אלו הייתה השפעה משמעותית על המשך מערכת הבחירות, אולם בעוד נתניהו הגדיל את הרוב הגדול ממילא בקרב מצביעי ש"ס, והגיע למצב בו מועצת חכמי התורה של ש"ס תמכה בו, הרי תמיכתו בדרעי ובעקיפין בש"ס הביאה לירידת משמעותית בכוחו במגזר הרוסי ולעליית כוחו של ברק.

מפלגת שינוי, שהחלה בזמן זה להתאושש ממצבה העגום בסקרים בזכות הכתרתו של העיתונאי טומי לפיד כראש התנועה, נהנתה מהשפעת גזר הדין. גזר הדין סייע לה רבות במתקפותיה כנגד החרדים ובמידה רבה מאוד הפך אותה ממפלגה המתנדנדת על סף אחוז החסימה למפלגה משמעותית.

אולם ההשפעה הדרמטית ביותר של המשפט הייתה על תנועת ש"ס עצמה. בעוד שבבחירות 1996 היו הקמיעות של הרב יצחק כדורי ההנעה החזקה ביותר של הצבעת ש"ס, הרי בבחירות אלו הייתה תמיכת משפחת כדורי קלושה ואף מוטלת בספק בשל סכסוכים עם המנגנון של ש"ס, מצב שהביא להרדמה יחסית של מערכת הבחירות של התנועה. משפט דרעי הביא להתעוררות דרמטית של מנגנון הבחירות של ש"ס, תוך ניצול פסק הדין להצגת מערכת המשפט כמתנכלת לאריה דרעי אישית, לתנועת ש"ס ולציבור הספרדי בכלל. גם מסיבת עיתונאים שערך הרב עובדיה יוסף, מנהיג ש"ס, ובה סילק את העיתונאי ניצן חן שלא מצא חן בעיניו תוך הצהרה "תצא בחוץ" סייעה להבהרת המסרים של התנועה.

ההיערכות לבחירות

הן מפלגת העבודה והן הליכוד למעשה לא השקיעו במערכת הבחירות לכנסת: כל המאמץ, ההשקעה והכספים זרמו למערכת הבחירות של שני המועמדים לראשות הממשלה. בעוד שבליכוד חלה ירידה דרמטית בהוצאה על מערכת הבחירות יחסית לבחירות הקודמות, הרי בעבודה חלה עליה גדולה בהוצאות אלו.

מרבית תעמולת הבחירות של אהוד ברק נוהלה על ידי מספר עמותות שהעיקריות ביניהן היו "א.א.א. - עמותה להוגנות השלטון" (עמותה שהופעלה עוד בפריימריס שבו נבחר ברק והשקיעה בקורסים שנועדו לכאורה לשפר את רמתם המקצועית של עובדים שונים ולמעשה ניתנו בהן הרצאות של ברק), "ברק לראשות הממשלה" (שפעלה בתעמולת בחירות ישירה) ו"דור שלום" (שיזמה פעילות שטח רבה של חבריה). עמותות אלו שיתפו אמנם פעולה עם מפלגת העבודה אולם למעשה היו המובילות בנושא התעמולה, תוך שהן דוחקות הצידה את המפלגה עצמה. לאחר הבחירות דו"ח מבקר המדינה הביא לפתיחה של חקירות כלפי ראשי העמותות, אך החקירה נסגרה ללא הגשת כתבי אישום בשנת 2006.

כמו כן גויסו הן על ידי ברק והן על ידי נתניהו יועצים חיצוניים למפלגות, הן ישראלים והן אמריקאים. בעוד נתניהו נשאר עם ארתור פינקלשטיין שסייע לו בבחירות 1996, שכר ברק צוות של שלושה יועצי תקשורת אמריקאים שעמדו בראש מערכות הבחירות של ביל קלינטון: ג'יימס קארוויל, סטנלי גרינברג ורוברט שרום. צוות היועצים של ברק סייע לו להפוך את מסריו, שהיו מבולבלים בעבר, לחדים ופשוטים יותר וכן להציג את עברו הצבאי המפואר. כמו כן גייסו שתי המפלגות וכן מפלגת המרכז מכוני סקרים שונים (לכל מפלגה היו כמה) וביצעו סקרים תדירים ביותר. בנוסף, מינה ברק את טל זילברשטיין ויצחק הרצוג לניהול קמפיין השטח שלו וגיוס תרומות.

בקשות של נתניהו מהשב"כ להוריד את רמת האבטחה סביבו בשביל להקל עליו את ניהול מערכת הבחירות נענו חלקית בלבד על ידי עמי אילון, ראש השב"כ דאז. כתוצאה מכך, החליט נתניהו ב־5 בינואר 1999 להוריד את השכפ"ץ המגן עליו בכנס של פעילי ליכוד, לאחר ששאל "האם יש פה מישהו שאיננו חבר ליכוד". פעולה זו ספגה ביקורת הן מהשב"כ שזעם על הפרת הוראות הביטחון והן מהאופוזיציה שתקפה את נתניהו גם על הרמיזות בבדיחה הזו כאילו יש סכנה לחייו מצד מי שאינם אנשי ליכוד.

ב־1 בפברואר הוצגה סיסמת הבחירות של הליכוד - "נתניהו, מנהיג חזק לעם חזק", סיסמה שעוררה ביקורות בטענה כי יש בה מאפיינים פשיסטים. כמו כן המשיך הליכוד להשתמש בסיסמת הבחירות מ-1996 - "ברק יחלק את ירושלים". באותו יום הופיעו המתמודדים העיקריים על תפקיד ראש הממשלה (נתניהו, מרדכי וברק) בתוכנית "פוליטיקה". לתוכנית הוכנסו עשרות תומכי ליכוד בתור קהל "תמים" ובעוד שנתניהו זכה לעידוד משמעותי ומרדכי להתעלמות, הרי ברק הותקף מילולית על ידם, דבר שגרם להתדרדרות מצבו בסקרים וכן להחלטה של מטה ברק על שינוי טקטיקה למתכונת של סיורים בשטח, רובם בליווי של דוד לוי.

ב־2 בפברואר נראה היה כי מרדכי צובר תנופה משמעותית בעקבות ידיעות על תמיכת מרבית חברי הכנסת של ש"ס בו. אריה דרעי, שהיה בלתי מרוצה מהפרת הבטחתו לתמוך בנתניהו, הצליח להביא להתנצלויות של חברי הכנסת על הודעת התמיכה שלהם בניגוד להוראות הרב עובדיה יוסף.

ב־8 בפברואר נערכו הבחירות המקדימות בליכוד לרשימה בכנסת, בהם חברי המרכז בחרו 15 מועמדים (אחד ממחוזם) והתוצאות היו לפי מס' הקולות מהמרכז לכל מועמד. הזוכה במקום הגבוה ביותר היה סילבן שלום ואילו בכירי הליכוד נבחרו במקומות נמוכים ברשימה. החל מסוף השבוע של ה־18 בפברואר החל הליכוד בהפצת דף יומי של הנחיות לפעיליו המרכזיים.

בפברואר יזמו עמותות ברק, בשיתוף עמותת "חרדים לכל קול", הכשרת מתנדבים לפיקוח על הבחירות. המתנדבים (שהופעלו בחלקם עוד בבחירות לרשויות המקומיות בסוף 1998) פעלו בעיקר באזורי החרדים והביאו לירידה במספר הקולות שנספרו (כנראה בעקבות כמות זיופים פחותה).

ב־9 במרץ הוגש דו"ח מבקר המדינה שקבע כי באסון צאלים ב', בניגוד להאשמות הליכוד, לא ברח אהוד ברק מהשטח לפני שפונו כל הפצועים. מכיוון שאחת מסיסמאות הליכוד הייתה כי "אהוד ברח" הרי דו"ח מבקר המדינה שניקה לחלוטין את ברק, היווה מכה קשה לתעמולת הבחירות של הליכוד. ניסיון של צחי הנגבי, שהיה אחראי לסיסמה, להציל את כבודו ולטעון לאי ניקיון כפיים של ברק, הביא למתקפה אישית חריפה עליו מכל קצוות הקשת הפוליטית ולהדחתו למעשה מתפקידי ניהול הבחירות.

ב־18 במרץ נערכו הבחירות בתיכון בליך ברמת גן, בבחירות אלו שנחשבות לרוב לחוזות את תוצאות האמת זכה ברק לרוב מוחלט. באותו יום סייר גם ברק בשוק התקווה וזכה גם להערכה רבה. נתניהו לעומת זאת בחר להאשים את הממשלה הקודמת של פרס ורבין במצבה העגום של נתיבות.

בסוף מרץ ספגה תעמולת הבחירות של הליכוד מהלומה נוספת כאשר אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים מטעם הליכוד, יצא נגד אחת מסיסמאות הבחירות המרכזיות של התנועה - "ברק יחלק את ירושלים", תוך שהוא טוען כי ברק לא יחלק את ירושלים וכי העלאת הנושא כשלעצמה מהווה פגיעה במעמדה של העיר כבירת ישראל.

ב־13 באפריל התקיים עימות הטלוויזיה היחיד במערכת הבחירות. לא היה זה עימות רשמי, אלא הוא התקיים במסגרת תוכנית הטלוויזיה של ניסים משעל בערוץ 2, שהזמין את שלושת המתמודדים לעימות במסגרת תוכניתו. אהוד ברק נמנע מלהשתתף בעימות ונימק את אי השתתפותו בנוכחותו בעצרת לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה שהסתיים בערב זה, וכך היה זה עימות בין נתניהו למרדכי. באופן מפתיע היה מרדכי שניצח בעימות. מרדכי, שנעזר בייעוץ של אייל ארד, תקף בחריפת את נתניהו ופיזר רמזים על התנהגותו של נתניהו בנושאים ביטחוניים ובנושא המגעים עם סוריה תוך שימוש במשפט "תסתכל לי בעיניים ביבי". נתניהו נראה לחוץ, בעוד מרדכי הקפיד לגחך בעת שנתניהו ענה על השאלות. בסופו של דבר העימות לא עזר למועמדותו של מרדכי, אך פגע בנתניהו, וסדק בפעם הראשונה את תדמית אשף התקשורת שלו.

ב־15 באפריל דחתה ועדת הבחירות המרכזית ברוב של 21 מתנגדים מול 4 תומכים ונמנע אחד בקשה לפסול את רשימת בל"ד. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה אף הוא ב־27 באפריל.

ב־26 באפריל החלו תשדירי תעמולת הבחירות של המתמודדים ושל הרשימות. תשדירי הבחירות של מפלגת העבודה התמקדו בפן הכלכלי ("מאה אלף ישראלים איבדו את עבודתם, למה שהוא יישאר בעבודתו?"), בהצגת עברו הצבאי של ברק (במיוחד המבצעים המפורסמים בהם השתתף), בהצגת הצורך בשינוי ("ישראל רוצה שינוי") ובאמינותו של ראש הממשלה; תשדירי הליכוד התמקדו בהצגת ברק כשמאלן קיצוני ("ברק יחלק את ירושלים", "אין ברירה או ביבי או אחמד טיבי"), בהצגת שירותו של נתניהו בסיירת מטכ"ל (במיוחד בחטיפת מטוס סבנה) ובירידה שנרשמה בתקופתו (תוך הצגת תמונות זוועה של אוטובוסים שהתפוצצו בתקופת ממשלת שמעון פרס); תשדירי מפלגת המרכז התמקדו בנושא יכולתו הבלעדית לכאורה של מרדכי לנצח את נתניהו; תשדירי מרצ התמקדו בנושא החרדים; תשדירי ש"ס התמקדו בעוול שנעשה לכאורה לדרעי ואילו תשדירי שינוי התמקדו בהתקפה על אי גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. תשדירי התעמולה חיזקו את המגמות שהיו קודם לכן. בליכוד חלה התפוררות נוספת של הנהגת המפלגה תוך השתלטות של נתניהו על התשדירים, מפלגת המרכז ומועמדה מרדכי דעכו במהירות ואילו מפלגת העבודה התחזקה.

בסוף אפריל ובתחילת מאי היה מצבו של נתניהו בסקרים חמור. נתניהו החליט לנסות ולסגור את האוריינט האוס (נציגות שאש"ף והרשות הפלסטינית פתחו בירושלים בניגוד להסכמי אוסלו, תוך מידת הסכמה לא ברורה של רבין ופרס) אותו התחייב לסגור עוד במערכת הבחירות הקודמת. החלטה זו הביאה לגל שמועות על פעולות קיצוניות שהוא מתכוון לבצע, בין השאר דובר על חיסול ראשי החמאס ובמיוחד אחמד יאסין. פעולות אלו לא בוצעו - האוריינט האוס לא נסגר בשל משיכת זמן על ידי השר לביטחון פנים אביגדור קהלני (שהשתייך למפלגת הדרך השלישית) והגשת עתירה לבג"ץ שהביאה לאיסור על כך, ואילו חיסול ראשי החמאס בוטל בשל לחץ אמריקאי. בנוסף החליט נתניהו ב־12 במאי להצהיר על תמיכה פומבית בישראל בעלייה, הצהרה שהביאה לנתק ביחסיו עם ליברמן.

ב־15 במאי, מוצאי שבת בערב, הודיע עזמי בשארה על הסרת מועמדותו לראשות הממשלה. הסרת המועמדות הביאה ללחץ מסיבי על איציק מרדכי להסיר את המועמדות והיא אכן הוסרה למחרת, 16 במאי, ב־12 בצהריים. כתוצאה מהסרות אלו, נאלץ גם בני בגין להודיע באחר הצהריים של ה־16 על הסרת מועמדתו. הסרות המועמדויות נעשו אחרי שמקצת המצביעים כבר הצביעו (חיילים במקומות מרוחקים, ימאים, עובדי נציגויות וכדומה) ואף הביאו לוויכוחים על הקולות האבודים (לבסוף הוחלט שלא להחשיבם).

בשלושת הימים שלפני הבחירות ארגנה תנועת "דור שלום" הפגנות המוניות של תמיכה בברק ברחבי הארץ. כמו כן הפעילה מפלגת העבודה (למעט במגזר הערבי שבו יוסי ביילין שהיה האחראי לא דאג לכך) מערכת הסעות המוניות ומפגני תמיכה ביום הבחירות עצמו. לעומת זאת ניסיונות הליכוד לא הצליחו, אנשי הליכוד סולקו מהצמתים על ידי אנשי העבודה, ניסיון של נתניהו לזכות בברכת הרב כדורי נכשל ואנשי חב"ד שסייעו לנתניהו במערכת הבחירות של 1996 סירבו לשתף עמו פעולה. בעת קטטה בין אנשי ימין לשמאל התמוטט ומת פעיל הליכוד רחמים חברוני בן 57 מיהוד, ומשפחתו דחתה ניסיונות להציג את מותו כאילו נבע מתקיפת פעיל ישראל אחת אורי יערי^{[דרוש מקור]}.

ביום הבחירות סיירו המתמודדים על ראשות הממשלה ברחבי הארץ במסוקים - ברק במסוק שכור ונתניהו במסוק של חיל האוויר (שלאחר מכן נדרש לשלם עבורו). במהלך היום שודרו ברשתות הרדיו הפיראטיות של החרדים קריאות להצבעה לנתניהו, וקריאות אלו תורגמו לרוסית על ידי אנשי ברק ושודרו ברדיו רק"ע. כמו כן פרץ ריב חמולות קשה (שני הרוגים ומספר רב של פצועים, מהם אחד קשה) בבאקה אל גרביה, שהביא לסגירת הקלפיות במקום. הריב שכך רק לאחר התערבותו של פרס.

הסכמי עודפים

הסכמי העודפים על פי חוק בדר-עופר שנחתמו:

• ישראל אחת - מרצ
• הליכוד - המפד"ל
• חד"ש - רע"מ
• יהדות התורה - מפלגת ש"ס
• ישראל בעלייה - האיחוד הלאומי
• ישראל ביתנו - עם אחד
• פנינה רוזנבלום - כח לגמלאים
• שינוי - הירוקים
• מפלגת המרכז - הדרך השלישית

תוצאות הבחירות

ראש הממשלה

בבחירות הישירות לראשות הממשלה התקבלו התוצאות הבאות:

תוצאות הבחירות לראשות הממשלה

מועמד			קולות
שם	מפלגה		מס'	אחוז
אהוד ברק	ישראל אחת		1,791,020	56.1%
בנימין נתניהו	הליכוד		1,402,474	43.9%
קולות פסולים			179,458
סה"כ			3,372,952	100%

נתונים סטטיסטיים

• מס' בעלי זכות בחירה: 4,285,428
• מס' מצביעים: 3,373,748 (המהווים אחוז הצבעה של 78.72%)
• אחוז החסימה (1.5% מכלל הקולות הכשרים): 49,641
• מודד למנדט: 25,936 (32,550 לאחר הפעלת חוק בדר-עופר)

בבחירות לכנסת החמש עשרה, אשר התקיימו ב־17 במאי 1999 נמנו 3,373,748 מצביעים מתוך 4,285,428 בעלי זכות הצבעה, דהיינו אחוז הצבעה של כ-78.72%. אחוז החסימה עמד על אחוז וחצי מכלל הקולות הכשרים, דהיינו 49,641 קולות. המדד למושב (מנדט) עמד על קולות.

תוצאות הבחירות היו:

תוצאות הבחירות לכנסת החמש עשרה

רשימה				מושבים בכנסת			קולות
כינוי הרשימה		סימן	ראש הרשימה	מס'		±	מס'	אחוז		±
ישראל אחת בראשות אהוד ברק - העבודה גשר מימד		אמת	אהוד ברק	26	26 / 120	13	670,484	20.3%		6.5
הליכוד בראשות בנימין נתניהו		מחל	בנימין נתניהו	19	19 / 120	3	468,103	14.1%		11
ש"ס - התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה		שס	אריה דרעי	17	17 / 120	7	430,676	13.0%		4.5
מרצ ישראל הדמוקרטית		מרצ	יוסי שריד	10	10 / 120	1	253,525	7.6%		0.2
ישראל בעלייה בראשות נתן שרנסקי		כן	נתן שרנסקי	6	6 / 120	1	171,705	5.1%		0.6
שינוי - התנועה החילונית בראשות לפיד ופורז		יש	יוסף לפיד	6	6 / 120	חדש	167,748	5.0%		חדש
מפלגת המרכז בראשות יצחק מרדכי		פה	יצחק מרדכי	6	6 / 120	חדש	165,622	5.0%		חדש
המפד"ל - המפלגה הדתית לאומית, המזרחי - הפועל המזרחי		ב	יצחק לוי	5	5 / 120	4	140,307	4.2%		3.6
יהדות התורה המאוחדת והשבת אגודת ישראל - דגל התורה		ג	מאיר פרוש	5	5 / 120	1	125,741	3.7%		0.4
הרשימה הערבית המאוחדת		עם	עבד אל-מאלכ דהאמשה	5	5 / 120	3	114,810	3.4%		חדש
האיחוד הלאומי מולדת חרות תקומה		יט	זאב בנימין בגין	4	4 / 120	חדש	100,181	3.0%		חדש
ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן		ל	אביגדור ליברמן	4	4 / 120	חדש	86,153	2.6%		חדש
החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון		ו	מוחמד ברכה	3	3 / 120	2	87,022	2.6%		1.6
ברית לאומית דמוקרטית		ד	עזמי בשארה	2	2 / 120		66,103	1.9%		חדש
עם אחד בראשות עמיר פרץ - סיעת העובדים והגמלאים בישראל		ם	עמיר פרץ	2	2 / 120	חדש	64,143	1.9%		חדש
אחוז החסימה: 1.5%
פנינה רוזנבלום		פ	פנינה רוזנבלום	0		חדש	44,953	1.3%		חדש
כח לגמלאים בראשות גדעון בן ישראל		פז	גדעון בן-ישראל	0		חדש	37,525	1.1%		חדש
עלה ירוק		קנ	בועז וכטל	0		חדש	34,029	1.0%		חדש
הדרך השלישית עם הגולן בראשות אביגדור קהלני		הד	אביגדור קהלני	0		4	26,290	0.7%		חדש
הירוקים		רק	דוד צוקר	0		חדש	13,292	0.4%		חדש
תקווה		קץ	אלכסנדר טנצר	0		חדש	7,366	0.2%		חדש
מפלגת הקזינו - עזרא טיסונה מיסוד ההימורים בישראל		קז	עזרא טיסונה	0		חדש	6,540	0.1%		חדש
לב - עולים למען ישראל		ים	עובדיה פתחוב	0		חדש	6,311	0.1%		חדש
מפלגת נגב		נץ	רינה רמות	0		חדש	4,324	0.1%		חדש
צומת - התנועה לציונות מתחדשת		ץ	רפאל איתן	0		5	4,128	0.1%		חדש
מפלגת חוק הטבע		רם	ראובן זילינקובסקי	0			2,924	0.1%		חדש
מפלגת המרכז הפרוגרסיבית (מיוסדת על ידי יוצאי רומניה)		נ	אדריאן יונוביץ	0		חדש	2,797	0.1%		חדש
ארגון הפעולה הדמוקרטי דע"ם		קם	סאמיה ח'טיב	0			2,151	0.1%		0.1
הערבי החדש		קפ	מכרם חורי מחול	0		חדש	2,042	0.1%		חדש
מפלגת זכויות הגבר במשפחה - רע"ש		ז	יעקב שלוסר	0			1,257	זניח		חדש
מורשת אבות בראשות הרב בא-גד		זך	יוסף בא-גד	0		חדש	1,164	זניח		חדש
סה"כ				120			3,309,416	100%
בעלי זכות הצבעה			4,285,428	קולות כשרים				78.7%		0.6
רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 4748 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine)
תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 4757 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine)

לאחר הבחירות

ערך מורחב – הכנסת החמש עשרה

לאחר מדגמי הטלוויזיה שבהם התברר הכישלון של נתניהו, כינס נתניהו מסיבת עיתונאים בה בירך את ברק על ניצחונו והכריז על פרישתו מהחיים הפוליטיים. המוני ישראלים תומכי שמאל נהרו לכיכר רבין בפרץ של שמחה ספונטנית. בנאום הניצחון הודיע ברק כי יהיה ראש ממשלה של כ-ו-ל-ם וזאת בניגוד לטענותיו של נתניהו. כדי ליצור רושם של אחדות וקרבה לדתיים, שברובם תמכו ביריבו, הרבה ברק להשתמש ברטוריקה יהודית ופתח את נאום ניצחונו במילים:"הנני העני ממעש", הלקוחות מתפילת שליח הציבור ביום הכיפורים. הוא סירב להיענות לקריאות הנאספים שדרשו: "רק לא ש"ס".

תוצאות הבחירות היוו מכה קשה לשתי המפלגות הגדולות – "ישראל אחת" (העבודה + גשר + מימד) והליכוד שירדו משמעותית לעומת הבחירות הקודמות. לעומת זאת ש"ס הגיעה לשיא, תוך שהיא הופכת למפלגה השלישית בגודלה, בעוד שהמפד"ל ירדה משמעותית ויהדות התורה שמרה על כוחה. בש"ס ייחסו את הניצחון להזדהות הציבור עם רגשות הקיפוח והרדיפה שהתבטאו במשפט דרעי.

מפלגת מרצ, שהתחזקה במנדט אחד בלבד, הרגישה שמפלגת שינוי - ההפתעה של הבחירות - נושפת בעורפה, כאשר המפלגה הליברלית של טומי לפיד ואברהם פורז זכתה ב-6 מנדטים, כאשר רק חודשים ספורים לפני כן התנדנדה על סף הכניסה לכנסת. ברק שכנע את מרצ להצטרף לקואליציה תמורת תיק החינוך והפצרותיו שהוא יזדקק לתמיכתם בנושא תהליך השלום עם הסורים והפלסטינים. זאת למרות הצהרתו של שריד בהיוודע תוצאות המדגם שלא יישב עם ש"ס ("read my lips"). שינוי עמדה במילתה ולא הצטרפה לקואליציה וביצרה את כוחה באופוזיציה.

מיד לאחר הבחירות הצליח אהוד ברק להקים ממשלה רחבה יחסית עם מפלגות רבות: מפלגת המרכז, יהדות התורה, מרצ, ש"ס, ישראל בעליה (שאכן קיבלה את משרד הפנים אך לא הצליחה להשיג שינוי מהותי בו) והמפד"ל. אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה, ב־5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל), ואחריה פרשה מרצ בגלל מאבק על סגן שר החינוך מש"ס. החל במרץ 2000 הקואליציה התפוררה והתפרקה כמעט לחלוטין ביולי 2000 בשל ועידת קמפ דייוויד.

מתוך הבטחותיו הרבות של ברק לפני הבחירות - שגשוג כלכלי, מתן תשובה לעוני ו"לזקנה במסדרון בית החולים", שלום עם הפלסטינים ועם סוריה, ביטחון אישי ונסיגה מלבנון התממשו בפועל שתיים - הכלכלה צמחה (בעיקר בזכות התיירות וההיי טק) וצה"ל נסוג מלבנון במאי 2000. לעומת זאת תהליך השלום עם הסורים שנערך בתחילת 2000 נכשל, הפלסטינים פתחו באינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000 ואפילו ערביי ישראל פתחו במהומות. בניגוד בולט לקמפיין החברתי שניהל, כראש ממשלה התמקד ברק בעיקר בנושאים המדיניים. הוא זנח קווים אדומים שהצהיר עליהם והסכים לחלוקת ירושלים ולמתווה קלינטון.

בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2000 אשר בחן את מערכת הבחירות בלטו הפרות משמעותיות של חוק מימון מפלגות על ידי ישראל אחת. המבקר חשף שורה של עמותות קש אשר נועדו לגיוס תרומות בלתי חוקיות למימון קמפיין הבחירות של ברק. בתגובה לכך המבקר קנס את המפלגה וחקירה פלילית נפתחה בנושא, אך נסגרה ב-2006 ללא הגשה של כתבי אישום.

בסופו של דבר, למרות ניצחונו הגדול בבחירות, תוך פחות משנתיים מיום הבחירות נאלץ אהוד ברק להתפטר מתפקידו ולהוביל את ישראל לבחירות חדשות. בבחירות אלה נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה והקים את ממשלת ישראל העשרים ותשע.

במהלך כהונת הכנסת התאחדו סיעות: האיחוד הלאומי וישראל ביתנו לסיעת איחוד לאומי-ישראל ביתנו. סיעה זו הייתה שותפה קואליציונית בממשלה ה-29.

כמחאה על האיחוד, פרש חבר הכנסת מיכאל קליינר מהסיעה המאוחדת והקים סיעה בשם חרות - התנועה הלאומית.

לקריאה נוספת

• חנן קריסטל ואילן כפיר, הצל"ש השישי - בחירות 99' - הסיפור המלא, כתר הוצאה לאור, 1999.
• אשר אריאן ומיכל שמיר, הבחירות בישראל - 1999, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2001.

קישורים חיצוניים

• רשימת המועמדים לכנסת החמש עשרה, י"פ 4748 מ-9 במאי 1999
• הבחירות לכנסת החמש עשרה, באתר הכנסת
• תוצאות הבחירות לכנסת החמש-עשרה, באתר הכנסת
• הודעה על תוצאות הבחירות לכנסת החמש-עשרה, ילקוט הפרסומים 4757, התשנ"ט, 25 במאי 1999, עמ' 3376
• פירוט של חישוב תוצאות הבחירות לכנסת ה-15, באתר מחשבון מנדטים
• תוצאות הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד באתר הספרייה הלאומית
• יונתן גת, בחירות 1999, חלק א', חלק ב', בפודקאסט "תרגיל בחירות", כאן, 2019