תקופת קמקורה
תקופת קמקורה (1185–1333) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן בה שלטו במדינה השוגונים לבית קמקורה. שלטונה של המשפחה החל רשמית בשנת 1192 על ידי השוגון ("מצביא ראשי") מינאמוטו נו יוריטומו, שהקים מטה צבאי בקמקורה (עיר ליד יוקוהאמה), מטה אשר התנהל במקביל לממשל האזרחי ברשות הקיסר, ואשר היווה את הרשות השולטת בפועל ביפן.
התקופה הגיעה לסיומה עם חורבן השוגונות והעיר קמקורה עקב מלחמות ירושה שהתפתחו בין יורשי השלטון. לאחר תקופת קמקורה, ניסה הקיסר גו-דאיגו להחזיר את השלטון לחצר הקיסרית, שאיפה שלא התממשה עקב חוסר הרצון של מעמד הסמוראים, ששלט בפועל ביפן, לוותר על כוחו הפוליטי.
תקופת קמקורה נחשבת לתחילתם של ימי הביניים ביפן כמו גם לתחילתה של התקופה הפיאודלית במדינה, תקופות שנמשכו עד לרסטורציה של מייג'י בשנת 1868.
הבאקוּפוּ והעוצרים לבית הוג'ו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת קמקורה, מסמלת את המעבר לתקופת ימי הביניים ביפן, תקופה בת כ-700 שנים, אשר במהלכה היו הקיסר, החצר הקיסרית והממשלה הקיסרית סמלים יצוגיים בלבד, אשר שימשו בעיקר למטרות טקסים דתיים ופולחניים. ענייני החיים האזרחיים, הצבא והמשפט, נשלטו על ידי מעמד ה"בושי" (המעמד הלוחם), אשר העומד בראשו היה שליטה בפועל של המדינה כולה. לרוב מתארים את התקופה כ"פיאודלית", מונח התואם את התנהלות המדינה באותו הזמן, כפי שהוא תואם את ההתנהלות המדינית באירופה של אותה התקופה. בשני המקומות התנהלה כלכלה המבוססת על עבודת אדמה, היו שאריות של המשטר הריכוזי שחדל להתקיים והתרכזות בפיתוח טכנולוגיות צבאיות מתקדמות. האדונים הפיאודלים זכו לתמיכתם של ואסלים שקיבלו בתמורה שטחי אדמה משלהם. מלבד האדמות שהיו בשליטתם, הוואסלים הקימו גם צבאות קטנים משלהם וניהלו קרבות בשם אדוניהם הפיאודלים.
אחרי השתלטותו בפועל של מינאמוטו נו יוריטומו על השלטון, הוא הקים, בעיר הולדתו קמקורה, ממשלה צבאית חדשה. הוא כינה את הממשלה החדשה באקוּפוּ (מילולית: "ממשלת אוהלים"), אולם מכיוון שהוא זכה לתואר סאי-טאישוגון מצד הקיסר, הממשלה החדשה שלו ידועה יותר במערב בשם "שוגונות". בשוגונות החדשה יורימוטו היה בעל הרשות המנהלית ורשות חוקרת-שופטת. בעזרתן הוא שלט במרבית שטחה של המדינה. בחלקים בהם לא הצליחה השוגונות לבסס את שלטונה היא המשיכה לנהל קרבות כיבוש, בעיקר כנגד שרידיה של בית פוג'יווארה.
למרות ההתחלה המזהירה של שלטון השוגונות, יוריטומו נכשל במיסוד שושלתו כשושלת השלטת בה. הסכסוכים בתוך משפחת מינאמוטו התגלעו זה מכבר, ואף על פי כן יורימוטו הצליח לפתור את מרביתם. לאחר מותו הפתאומי של יוריטומו ב-1199, ירש אותו בנו יוריי כשוגון וכראש המשפחה, אולם יוריי לא הצליח לשלוט במשפחות מעמד הבושי במזרח המדינה. בתחילת המאה ה-13 עבר השלטון ביפן לידי העוצרים מבית הוג'ו, שהיו בני משפחתה של אשתו של יוריטומו. תחת שלטונם של בני הוג'ו נחלשה מאוד השוגונות, ולעיתים קרובות, העומד בראשה היה נסיך ממשפחת הקיסר ואף שליט ממשפחת פוג'יווארה, אויבתה של שוגונות קמקורה. בתקופה זו איבד תפקיד השוגון את יוקרתו והוא הפך למעין נושא תפקיד ייצוגי בלבד.
החלשותו של השוגון גרמה למתיחות רבה בין השוגונות לבין הקיסר, שהיה גם הוא דמות ייצוגית בלבד. בשנת 1221 הפכה מתיחות זו למלחמה של ממש בין השוגונות לחצר הקיסרית. כוחות השוגונות ניצחו בקלות, והחצר הקיסרית הוכפפה לשליטתה של השוגונות. כתוצאה מכך, זכה השוגון לכוח שלטוני עצום, כיוון שעתה היה אישור קיסרי לכל פעולותיו. השוגון התיר לקיסר לשמור על מספר ארמונות ואוצרות, כדי שלא לפגוע ביוקרה של הקיסר, וזאת כדי לא לפגוע בתוקף שהקיסר נותן להחלטותיו של השוגון.
בתקופה זו חובר ספר חוקים מנהליים, שהחליף את ספר החוקים הישן, ואשר הגדיר בין היתר את קודי ההתנהגות בחברה. החברה והשלטון היפני המשיכו לנהוג לפי ספר זה עד לשנת 1872.
כצפוי, האמנות של אותה התקופה ביפן הייתה משופעת בסיפורי מלחמה וגבורה, האדרת מעמד הלוחם ועיסוק ניכר בפילוג המעמדי.
פריחתו של הבודהיזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת קמקורה, שהייתה תקופה של פירוד ואלימות, גדלו השאיפה והחיפוש אחר גאולה. תקופת קמקורה, שהייתה תקופה מסוג זה, הביאה לחיפוש הגאולה בדת הבודהיסטית ובעקבות כך לפריחתה ושגשוגה של דת זו ביפן. שני זרמים חדשים בבודהיזם היפני, ג'יוֹדוֹ ("אדמה טהורה) וזן ("מדיטציה"), פותחו ושלטו בתקופה זו. זרמי הבודהיזם הישנים מתקופת הייאן הפכו לנדירים, ורק האינטלקטואלים דבקו בהם.
זרם הזן של הבודהיזם, שדוגל בשלילת סמכותם של כתבי קודש למיניהם וכן של מנהיגים דתיים חיים ("זמניים") מצד אחד, ומצד שני מרומם את השליטה העצמית והמחויבות העצמית על חשבון הלמידה והאינטלקטואל, נמצא כמתאים ביותר למעמד השליט-לוחם ביפן ורבים מאנשי מעמד זה הפכו עם זמן למורי זן.
תמציות האמונה של זרמי הזן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'יודו: כל שאדם זקוק לו הוא התפילה.
- ג'יודו-שין: כל שאדם זקוק לו הוא האמונה והסמיכה, כיוון שבודהה יציל את כל מאמיניו.
- ג'י: נשמתו של אדם תמשיך להתקיים לנצח אם יתפלל.
- רינזאי: יש לדבוק בבודהיזם ההודי, לכבד את חוקיו ולבצע מדיטציה.
- סוטו: על המאמין לשבת ולבצע מדיטציה ולאחד את נפשו עם הבודהה
- ניצ'ירן: זרמנו הוא ייחודי, אסור לקיים סוגים אחרים של בודהיזם.
פלישת המונגולים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שתי הפלישות הפלישות המונגוליות ליפן בתקופת קמקורה היו אירועים רבי חשיבות בהיסטוריה היפנית. באמצע המאה ה-9 הופסקו קשריה של יפן עם סין כמעט לחלוטין בעקבות החלשותה של שושלת טאנג הסינית. למעט קשרי מסחר בודדים, שגם הם טורפדו לרוב על ידי שודדי ים יפניים, לא התקיים כל קשר בין המדינות. בעוד השוגונות ביפן התכנסה בתוך עצמה והתעלמה מפניותיהם של נציגים מסין ומקוריאה, החלו להגיע בשנת 1268 חדשות על עליית כוח חדש לשלטון בסין - המונגולים. מנהיג המונגולים קובלאי חאן דרש מהיפנים לשלוח נציגות רשמית שתכיר בשושלתו החדשה, שושלת יואן, כמעצמה החדשה באזור. קובלאי חאן איים בפעולות תגמול במקרה שיפן תסרב להזמנה. יפן, שלא הורגלה בדרישות שכאלה, דחתה את הדרישה, שילחה בידיים ריקות את הנציגים הקוריאנים שהציגו אותה והחלה מתכוננת למגננה בפני פעולת התגמול המונגולית. לאחר הפצרות נוספות שעלו בתוהו, התרחשה ב-1274 הפלישה הראשונה ליפן. יותר מ-600 כלי שיט שעל סיפונם כ-23,000 לוחמים מונגולים, סינים וקוריאנים, חמושים בקטפולטות, טילים פרימיטיביים וקשתות חיצים, חצו את הים הסיני והחלו בפלישתם לחופי יפן. הסמוראים היפנים, שהורגלו בקרב פנים אל פנים מול יריב בודד, לא עמדו מול הגייסות שהתאחדו מולם. כוחות ההגנה היפנים נלחמו בהאקאטה שבצפון קיושו מול הצבא העדיף בגודלו שהגיע מהיבשת, אך לאחר יום לחימה אחד בלבד הגיע לאזור טייפון, שהשמיד את ציים של התוקפים, והכריח את הפליטים לסגת חזרה אל היבשת. קובלאי חאן הבין שהטבע, ולא כוחה הצבאי של יפן, היה זה שהכשיל את המתקפה, ובשנת 1281 שיגר מתקפה נוספת. הכוחות התנצחו במשך שבעה שבועות, כאשר טייפון נוסף הכה באזור הקרבות והשמיד בשנית את צי הפלישה.
אף על פי שכוהני השינטו ניכסו את תבוסת הפולשים לקאמיקאזה ("הרוח האלוהית") שהייתה סימן להשגחה האלוהית על העם היפני, השאירה הפלישה רושם כבד על מנהיגי השוגונות. הפחדים הישנים מהמעצמות השוכנות ביבשת התעוררו לחיים, והיחס כלפי קוריאה, שנחשבה כבר אז כ"פגיון המכוון אל לב האומה היפנית", היה יחס של איבה עמוקה. אולם, הניצחון היפני העניק למעמד הבושי תחושת עליונות מלחמתית, תחושה שליוותה את לוחמיה של יפן עד לשנת 1945. בנוסף לכך, שיכנע הניצחון את אחרוני הספקנים שהשוגונות היא שליטה טובה יותר מהממשלה האזרחית בראשות החצר הקיסרית.
המלחמה במונגולים רוקנה את אוצר המדינה, ומיסים חדשים הוטלו על האזרחים כדי לכסות את הוצאות ההגנה הכבדות ולהתגונן בפני פלישות עתידות לבוא. הפלישה גם גרמה למרמור בקרב המעמד הבינוני שציפה לתגמול על מאמציו ההגנתיים במלחמה, גמול שלא הגיע. מרמור זה, יחד עם המיסים העולים וההוצאות המתגברות על אמצעי הגנה, הביאו להתדרדרות במעמדה של שוגונות קמקורה. בנוסף לכך, הרכוש המשפחתי של השוגונות הלך והתחלק בין היורשים הרבים שהיו בה, ובעלי הקרקעות נאלצו ללוות כספים כדי להתקיים. כנופיות של רונין, שהתפרעו ברחבי הקיסרות סייעו גם הם להחלשותה של השוגונות.
מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]העוצרים לבית הוג'ו ניסו להסדיר את הכאוס שפשט במדינה על ידי מתן כוח וסמכויות רבות יותר לראשי המשפחות הגדולות. כדי להחליש יותר את החצר הקיסרית בקיוטו, החליטה השוגונות לאפשר לפלגים שונים בחצר הקיסרית ("החצר הצפונית": השמרנים הוותיקים, מול "החצר הדרומית": אנשי הדור הצעיר) להתנצח על כתר הקיסר וכך להרוויח כוח בשיטת "הפרד ומשול". השיטה פעלה למספר שנים, עד שאחד מבני הפלג הצעיר בחצר הצליח לגבור על הפלג השמרני והפך לקיסר - הקיסר גו דאיגו. גו דאיגו ניסה להדיח את השוגונות מהשלטון בפועל במדינה, והוא קרא עליה תיגר בהכריזו על בנו כיורשו וכשליט בפועל. בשנת 1331 החליטה השוגונות להגלות את הקיסר הבעייתי, אך תומכיו של הקיסר התמרדו, ויחד עם שר הצבא אשיקאגה טאקאוג'י, שהיה המוציא לפועל של ההגליה אך החליף צדדים ועבר לתמוך בקיסר, ועם משפחות סמוראים ממזרח המדינה החלו במלחמה גלויה נגד השוגונות. ב-1333 נכבשה קמקורה ונחרבה בידי כוחות המורדים, חורבן שמסמל את קץ תקופת השוגונות.
באופוריה שפשטה לאחר ניצחון כוחות הקיסר, הצליח הקיסר גו דאיגו לחדש את השלטון הקיסרי על המדינה ואת מערכת החוקים הקונפוציאנית. תקופה זו של רפורמות, שנודעה כ"רסטורציה של קֶמוּ" (1333-1336), הייתה תקופה בה התכוון הקיסר לחזק את מעמדו, וזאת על חשבון המעמד שהיה חזק עד אז - מעמד הבושי. המציאות, לעומת זאת, לימדה שבני בריתו של הקיסר במלחמה נגד קמקורה, נלחמו כדי להביס את בני הוג'ו, ולאו דווקא בשל תמיכתם בקיסר. במלחמת האזרחים שפרצה בין תומכי החצר הדרומית לצפונית, עבר אשיקאגה טאקאוג'י לתמוך בחצר הצפונית והוביל את הכוחות המתנגדים לקיסר. מלחמת האזרחים בין שתי החצרות נמשכה משנת 1336 ועד לשנת 1392. עם תחילת המלחמה נסוג הקיסר המכהן מקיוטו אל הרי יושינו והקים שם את חצרו החדשה, וקיסר חדש מהחצר הצפונית הוצב במקומו על ידי אשיקאגה, שהפך לשוגון החדש בממלכה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תקופת קמקורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אריה בביץ', היסטוריה של יפן - ימי הביניים, באתר אגודת הידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
יפן, היסטוריה, תקופת קאמאקורה, 1185-1333, דף שער בספרייה הלאומית- תקופת קמקורה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
