נזקי בהמה

במשפט העברי, נזקי בהמה הם נזקים הנעשים על ידי בעל חיים שנמצא בבעלות אדם, וגרם נזק לבעלי חיים אחרים בבעלות אחרת, לאנשים או לרכוש. נזקי הבהמה מחולקים לשלושה סוגים עיקריים:

• רגל – נזקים שגרם בעל החיים אגב הליכתו הרגילה.
• שן – נזקים שגרם בעל חיים אגב אכילתו הרגילה.
• קרן – נזקים שגרם בעל החיים באופן לא צפוי ולא שגרתי.

מקור הדיון

בספר שמות ישנם מספר פסוקים העוסקים בדיני שור שהזיק, מהם למדו חז"ל את דיני שור המזיק:

שור המזיק

ערך מורחב – קרן (אב נזיקין)

חז"ל בתלמוד למדו מפסוקי התורה כי ישנם שני סוגי שור המזיק: שור תם שנגח רק פעם או פעמים, ושור מועד שנגח כבר 3 פעמים. את דיני שור תם למדו מהפסוק המובא בפרשת משפטים: ”וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת: וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ, וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן”.

דינו של שור תם הוא לשלם חצי מהנזק שהזיק בלבד. כמו כן, שור תם משתלם מגופו כתשלום על ההיזק, וממילא אם שוויו של השור פחות משווי חצי הנזק, הניזוק מפסיד. יש מחלוקת תנאים האם בית דין גובים מהשור עצמו או שרק לוקחים מבעליו עד שוויו של השור. דיון נוסף ישנו בתלמוד האם חיוב חצי נזק הוא ממון או קנס, ונפסק להלכה שחצי נזק הוא קנס.

שור מועד

שור שהוחזק בחזקת נגחן נקרא בלשון חז"ל "שור המועד". שור מוגדר כמועד אם הוא נגח שלוש פעמים. מלבד תשלום הנזק בעל השור חייב מלכתחילה לשמור על השור כדי שלא יזיק. את דינו של שור המועד למדו מהפסוק בפרשת משפטים: ”אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו: שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.”.

שור מועד משלם נזק שלם אף אם שוויו פחות משווי הנזק. אם המזיק בוחר לשלם בקרקעות, עליו לשלם מן המובחרות שבקרקעותיו ("קרקע עידית").

שור שהרג

במקרה ששור הרג אדם, בית דין מצווים לסקול את השור והרי הוא נאסר בהנאה. שור זה נקרא בלשון חז"ל "שור הנסקל". מקור דין זה מופיע גם הוא בפרשת משפטים: ”וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת: סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי”.

מלבד דין השור עצמו, התורה מפרטת גם את דין הבעלים שלו. אם השור הוא תם, אין בעליו מתחייבים בתשלום, כפי שמסיים הפסוק: ”וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי”. ואם השור הוא מועד, מלבד עונש הסקילה של השור עצמו, בעלי השור צריכים לשלם כופר: ”וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה: הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו: וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-יוּשַׁת עָלָיו”. במקרה שהשור הרג עבד כנעני, בעלי השור צריכים לשלם 30 שקלים לאדון העבד: ”אִם-עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר, אוֹ אָמָה: כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל”.

תשלום הכופר

שור המועד שהרג, על אף שנראה מהפסוק "השור יסקל וגם בעליו יומת" שבעליו גם כן חייבים מיתה, דרשו חז"ל במסכת בבא קמא שהכוונה לתשלום כופר, וכפי המתבאר מהמשך דברי הפסוק ("אם כופר יושת עליו"). חז"ל מנמקים את דרשתם בטענה שאין להרוג אדם על הריגת שורו. המקור לטענה זו הוא דרשה כי על מעשה רציחה שעל ידי האדם הוא מתחייב מיתה, אך לא על ידי רציחת שורו, וממילא חייבים לפרש שהכוונה לתשלום כופר בעד נפשו של האדם. כופר זה ניתן אפוא כפדיון נפש מחיוב מיתה בידי שמים הראויה לו מחמת שפשע ולא שמר את השור.

בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים לגבי שיעור הכופר: חכמים סברו שהשיעור הוא כשוויו של האדם הניזק, ואילו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר שהשיעור הוא כשוויו של האדם המזיק (דהיינו בעליו של השור).

יש מחלוקת תנאים האם תשלום הכופר הוא כגובה ערך המזיק ככפרה על נפשו של החוטא או כגובה ערך הניזק ככפרה על אשר הרג. הדרך לשום שווי אדם על פי המשפט העברי היא לפי שוויו אם היה נמכר כעבד כנעני.

הכופר מוגדר בהלכה כקנס וממילא ההודאה בו פוטרת את המזיק מלשלם. ישנה התדיינות בגמרא האם הכופר הוא תשלום בעד הנזק (כמו כל נזיקין) או שכלל לא ניתן לשלם על היזק כזה בממון, אלא התשלום בא ככפרה על הריגת נפש.

נימוקים לסקילת השור

התורה עצמה לא נימקה את סקילת השור, והמדרש מנה דין זה בכלל ה"חוקים", מצוות שטעמן אינו גלוי, שכן, הענשת בעל חיים החסר חופש בחירה מפתיעה. חכמי ישראל העלו כמה הסברים לדין זה:

• סילוק בעלי חיים העלולים להזיק שוב בעתיד.
• הרתעת בעלי הבהמות כדי שישמרו על בהמותיהם כראוי.
• אזהרת העם שלא תבוא תקלה על ידיהם.
• הדגשת חומרת מעשה הרצח וערך חיי האדם.
• ה' מגלגל את מות השור באופן זה כעונש לבעליו על חטא אחר.
• עונש לבעל החיים, מתוך תפיסת עולם שגם להם ישנה מערכת גמול אלוקית מוגדרת.
• "כי שור שהמית את האדם, והוא הדין חיה ועוף שהמיתו, על כל פנים נקשר בו הכח שנקשר בנחש הקדמוני".

בחוקים קדומים לחוק המקראי

בחוקי חמורבי יש התייחסות כמעט זהה לנושא השור הנוגח. גם שם יש הפרדה בין נזק שגורם שור תם לבין נזק שגורם שור נגח. וגם שם יש הפרדה בין מקרה שבו שור מועד הורג אדם חופשי לבין מקרה שבו שור נגח הורג עבד.

בחוקי אשנונה יש מקבילה למקרה בו שור הורג שור אחר, ובמקרה זה שני בעלי השוורים יחלקו ביניהם את מחיר השור החי ואת שווי נבלת השור המת.

על פי חוקר המקרא, פרופסור מאיר מלול, מקורו של החוק המקראי הוא החוק האכדי.

על פי חוקר המקרא, פרופסור משה גרינברג, החוק העברי הוא היחיד בין החוקים העתיקים בו מוטל עונש מוות גם על בעליו של השור. הסיבה לכך, לפי פרופ' גרינברג, היא שהחוק המקראי נחשב כחוק אלוהי, בעוד שהחוקים הקדומים לו נחשבים כחוקים שנחקקו על ידי המלך. עונש מוות משקף את הגישה המקראית התופסת נטילת חיים כ"רע מוחלט" כנגד האל, מעשה הדורש ענישה חריפה. החוק המסופוטמי לא רואה בשור צד בדיון המשפטי ולכן השור לא נענש, ואילו המקרא רואה במעשהו של השור הנוגח נטילת צלם אלוהים ולכן על השור להיענש.

המקור המוסרי של הדין הייחודי הזה מופיע בספר בראשית:

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:

ראו גם

• ארבעה אבות נזיקין
• קרן (אב נזיקין)
• שן ורגל
• חזקת שור המועד