מיג-21
 | |||||||||||||||||||
| מיג-21PFM של חיל האוויר המצרי | |||||||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס קרב | ||||||||||||||||||
| קוד נאט"ו | פישבד – Fishbed | ||||||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 ברית המועצות | ||||||||||||||||||
| יצרן | מיג | ||||||||||||||||||
| טיסת בכורה | 16 ביוני 1956 | ||||||||||||||||||
| תקופת שירות | 1959–הווה (כ־65 שנים) | ||||||||||||||||||
| צוות | 1 | ||||||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 11,496 ללא התחשבות ביחידות של קוריאה הצפונית[1] | ||||||||||||||||||
| משתמש ראשי | ברית המועצות | ||||||||||||||||||
| משתמשים משניים | אוגנדה, אזרבייג'ן, אינדונזיה, אלג'יר, אנגולה, אפגניסטן, אתיופיה, בולגריה, בורקינה פאסו, בנגלדש, גינאה, גינאה ביסאו, דרום תימן, הונגריה, וייטנאם, זמביה, טנזניה, יוגוסלביה, ישראל, לאוס, לוב, מאלי, מדגסקר, מוזמביק, מונגוליה, מזרח גרמניה, מצרים, ניגריה, סוריה, סין, סלובקיה, סרביה, עיראק, פולין, פינלנד, צ'כוסלובקיה, צ'כיה, קוריאה הצפונית, צפון תימן, קובה, קירגיזסטן, קמבודיה, קרואטיה, רומניה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו, תימן | ||||||||||||||||||
| מחיר |
הנתונים לדגם BIS | ||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||||
מיקויאן מיג-21 (רוסית: МиГ-21; קוד דיווח נאט"ו: Fishbed - פישבד) הוא מטוס קרב קל על-קולי רב-משימתי בן הדור השני מתוצרת משרד התכנון מיקויאן-גורביץ' בברית המועצות. כנפי הדלתא שלו הפכוהו למטוס הסובייטי הראשון ששילב יכולות יירוט ותקיפה יחדיו. עיצוב זה אפשר למטוס להגיע למהירות מאך 2 תוך שימוש במנוע סילוני חלש יחסית ובעל מבער אחורי, מה שהפך אותו לשקול ל-F-104 סטארפייטר האמריקאי של לוקהיד ולמיראז' 3 הצרפתי של דאסו בני אותה התקופה.
כ-60 מדינות בארבע יבשות קנו את המיג-21, והוא עדיין משרת מדינות רבות שישה עשורים לאחר טיסת הבכורה שלו. המיג-21 הוא מטוס הקרב בפרט והמטוס הצבאי ככלל, הנפוץ ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
פיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]המיג-21 היווה המשך למטוסי הקרב הסובייטיים, החל מהמיג-15 והמיג -17 התת-קוליים, והמיג-19 העל-קולי. מספר תכנונים סובייטיים ניסיוניים של מטוסים שמגיעים למהירות מאך 2 התבססו על פתחי אף עם כנפיים סחופות לאחור, כגון סוחוי Su-7.
הפיתוח של מה שיהפוך למיג-21 החל בתחילת שנות ה-50 כאשר מיג סיימה מחקר תכנון ראשוני לאב- טיפוס המיועד Ye-1 בשנת 1954. פרויקט זה התקדם מהר מאוד אך המנוע שפותח בעבורו לא צלח; העיצוב המחודש הוביל לאב הטיפוס השני, ה-Ye-2. גם אבות טיפוס מוקדמים אחרים כללו כנפיים סוחפות לאחור. אב הטיפוס הראשון עם כנפי דלתא כפי שנמצא על גרסאות ייצור היה ה-Ye-4. היא ביצעה את טיסת הבכורה שלה ב-16 ביוני 1955 והופעה פומבית ראשונה במהלך תצוגת יום התעופה הסובייטי בשדה התעופה טושינו במוסקבה ביולי 1956.
במערב, בגלל היעדר מידע זמין, הפרטים המוקדמים של המיג 21 היו לעיתים קרובות מבולבלים עם אלה של מטוסי קרב סובייטים דומים של התקופה. באחד המקרים, אחד מן המומחים רשם את מיג 21 כעיצוב של סוחוי והשתמש באיור של ה-Su-9.
עיצוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]המיג-21 היה המטוס הסובייטי הראשון ששילב מאפייני קרב ומיירט במטוס בודד. זה היה מטוס קרב קל משקל, שהצליח להגיע למאך 2 עם מבער אחורי, ולכן ניתן להשוותו למטוסים ה-F-104 סטארפייטר האמריקאי, נורתרופ F-5 והמיראז' 3 הצרפתי. התכנון הבסיסי שלו שימש עבור עיצובים סובייטיים רבים אחרים. מטוסים בעלי כנפי דלתא כללו את המיירט Su-9 ואת אב הטיפוס המהיר E-150 ממשרד מיג, בעוד מטוס הקרב הקדמי המצליח סוחוי Su-7 (שיוצר בייצור המוני) והמיירט הניסיוני MiG I-75 (אנ'), שילבו צורת גוף דומה עם כנפיים סחופות לאחור. עם זאת, הפריסה האופיינית עם חרוט ההלם (חרוט כונס) וכונס האוויר הקדמי, לא הפכה לנפוצה מחוץ לברית המועצות, ולבסוף התבררה כבעלת פוטנציאל פיתוח מוגבל, בעיקר בגלל שעיצוב זה מגביל מאוד את המרחב בתוך חרטום המטוס, שאינו פנוי להתקנת מכ"ם.
-
כונס האוויר וחרוט ההלם בחרטום מיג-21 -
תעלת כונס מנוע של מיג-21, המתפצל אחרי חרוט ההלם ומתמזג לקראת המנוע
כמו מטוסים רבים שתוכננו כמיירטים, למיג-21 היה טווח קצר. הדבר הוחמר בשל המיקום הלקוי של מכלי הדלק הפנימיים לפני מרכז הכובד. ככל שהדלק הפנימי היה נצרך, מרכז הכובד היה זז אחורה מעבר לפרמטרים מקובלים. הדבר הביא לחוסר יציבות סטטית של המטוס עד כדי קושי לשליטה, וכתוצאה מכך סיבולת של 45 דקות בלבד במצב נקי. ניתן להתנגד לכך במידה מסוימת על ידי נשיאת דלק במיכלים חיצוניים, הקרובים יותר למרכז הכובד. הגרסאות הסיניות שיפרו במידת מה את פריסת מכל הדלק הפנימית, כמו גם נשיאת מכלי דלק חיצוניים גדולים משמעותית, כדי להתמודד עם בעיה זו (כך גם הדור השני של הגרסאות הסובייטיות). בנוסף, כאשר יותר ממחצית מהדלק נוצל, תמרונים אלימים מנעו את זרימת הדלק אל המנוע.
היסטוריה מבצעית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אב הטיפוס של המיג-21, שסומן Ye-6, טס לראשונה בשנת 1956 והמטוס הראשון נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר הסובייטי בשנת 1958. דגם מיוחד הוא דגם אימון דו־מושבי (Mongol).
בזירה המזרח-תיכונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטוסי מיג-21 סופקו למדינות רבות במזרח התיכון שהיו מקורבות לברית־המועצות דוגמת מצרים, סוריה ועיראק.
ב-14 ביולי 1966 נערך קרב אוויר ראשון בין ארבעה מטוסי מיג-21 סורים לבין ארבעה מיראז'ים ישראליים. הקרב הסתיים בניצחון ברור לחיל האוויר הישראלי; מיג 21 הופל ושלושת הנותרים נסוגו לסוריה[2].
כחודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי שישה מטוסי מיג-21 סוריים. במלחמה עצמה הושמדו מטוסי מיג-21 רבים על הקרקע במבצע מוקד. ב-30 ביולי 1970, בעת מלחמת ההתשה, נערך מבצע "רימון 20" - קרב אוויר בין שמונה מיראז'ים וארבעה פנטומים ישראליים לבין 24 טייסי מיג-21 רוסיים שהוצבו במצרים - קרב שהסתיים בהפלת חמישה מיגים. המטוס השתתף גם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל, ועדיין נמצא (נכון למאי 2018) בשירות חיל האוויר הסורי, אך פינה את מקומו כמטוס המוביל לטובת מטוסים חדישים יותר - בסוריה מיג-29, מיג-23 ומיג-27, ובמצרים F-16 ומיראז' 2000.
מטוס מיג-21 היה המטוס הראשון שהופל על ידי מטוס F-15 ישראלי בשנת 1979.
מיג-21 בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מבצע יהלום
בשנת 1966 ערק לישראל הטייס העיראקי מוניר רדפא במטוס מיג-21. המטוס נבדק על ידי חיל האוויר והלקחים שהופקו מבחינתו על הקרקע ובזמן טיסה סייעו לטייסי חיל האוויר להילחם נגדו. מטוס זה היה בתקופה קצרה מבצעי וחומש בטילי אוויר-אוויר מסוג שפריר 2 לאחר שבוצעו בו התאמות על ידי מהנדסי רפא"ל, במטרה ליירט מטוסי מיג-21 מצריים מדגם צילום שמטוסי המיראז' כשלו ליירט, ערב מלחמת ששת הימים. אולם בתקופת היותו מבצעי לא בוצעו טיסות צילום והמיג לא הוזנק מעולם כנגד מטרת אויב. אותו מטוס הועבר לארצות הברית, ולאחר שנים הועבר מטוס מיג-21 אחר בחזרה לישראל, הנמצא כיום במוזיאון חיל האוויר בחצרים.
מלחמת וייטנאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאחד ממטוסי הקרב החדישים באותה תקופה נעשה במיג-21 שימוש רב במלחמת וייטנאם. עם זאת, טייסים צפון-וייטנאמים רבים העדיפו על פניו את המיג-19 שיכול היה לשאת משקל רב יותר על כנפיו.
הערכת ביצועים יחסית למטוס המיראז' 3
[עריכת קוד מקור | עריכה]- למטוס המיג-21 היו מגבלות מהירות נמוכות מאשר למיראז' 3 אך הדלק שבו הספיק למשך־שהייה־באוויר ארוך יותר. הנסיקה שלו הייתה טובה יותר מאשר של המיראז' 3 אך בגובה נמוך, ביצועיו היו נמוכים יותר.
- לטייס מיג שפלט עצמו בגובה נמוך ובמהירות גבוהה, היה סיכוי טוב להישאר בחיים מכיוון שהחופה שימשה כעין מגן רוח בזמן ההפלטה, מאחר שהייתה מחוברת בציר לחלק הקדמי של המטוס ולמושב המפלט.
- ראות הטייס אחורה הייתה גרועה. תפעול ההגאים של המיג קשה במהירויות שמעל 500 קשר (כ-926 קמ"ש) ובעומס תאוצה גבוה, הטייס היה חייב להפעיל כוח רב והמטוס איבד כמחצית מכושר תמרונו.
- מנוע המיג ומערכותיו היו אמינים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניצן סדן, טורף הפאנטומים: מיג 21, מטוס קרב אחד ששינה את העולם, באתר כלכליסט, 28 במרץ 2020
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Yefim Gordon. MiG-21 (Russian Fighters). Earl Shilton, Leicester, UK: Midland Publishing Ltd., 2008. ISBN 978-1-85780-257-3.
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1964
- ^ דני שפירא, "לבד בשחקים", עמ' 251-253, הוצאת מעריב, 1994.
| מטוסי המיג | ||
|---|---|---|
| מטוסי קרב | מיג-1 • מיג-3 • מיג-5 • מיג-9 • מיג-15 • מיג-17 • מיג-19 • מיג-21 • מיג-23 • מיג-25 • מיג-29 • מיג-29M/מיג-33 • מיג-29K • מיג-31 • מיג-35 • מיג-41 | 
|
| מטוסי תקיפה | מיג-6 • מיג-23 • מיג-27 | |
| אבות טיפוס | מיג-8 • מיג-110 • מיג I-270 • מיג 1.44/1.42 | |
| מטוסי אימון | מיג AT | |
