לדלג לתוכן

מטען הכאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מטען הכאב
The Hurt Locker
כרזת הסרט
כרזת הסרט
בימוי קתרין ביגלו
הופק בידי קתרין ביגלו
מארק בול
ניקולאס צ'ארטייר
גרג שאפירו
תסריט מארק בול
עריכה כריס איניס עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ג'רמי רנר
אנתוני מאקי
בריאן גראת'י
כריסטיאן קמרגו
אוונג'לין לילי
ראלף פיינס
דייוויד מורס
גאי פירס
מוזיקה מרקו בלטרמי
באק סאנדרס
צילום בארי אקרויד
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה Summit Entertainment, Grosvenor Park Productions עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה Summit Entertainment
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה איטליהאיטליה 4 בספטמבר 2008 (פסטיבל ונציה)
ארצות הבריתארצות הברית 26 ביוני 2009
ישראלישראל 11 במרץ 2010
משך הקרנה 131 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה מותחן אקשן, סרט דרמה, סרט עצמאי, סרט מלחמה, סרט פעולה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות עיראק עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 15 מיליון דולר
הכנסות 49,230,772 דולר
הכנסות באתר מוג'ו hurtlocker
פרסים 6 פרסי אוסקר
פרס באפט"א
ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית
www.thehurtlocker-movie.com
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מטען הכאב (באנגלית: The Hurt Locker) הוא מותחן מלחמה אמריקאי משנת 2008, בבימויה של קתרין ביגלו. הסרט זכה לפרסים רבים, בהם שישה פרסי אוסקר (מתוך 9 מועמדויות) כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, וכן פרסי באפט"א לסרט, הבמאי, התסריט המקורי, הצילום, העריכה והסאונד הטובים ביותר. הסרט מספר את סיפורה של יחידה לסילוק פצצות בצבא האמריקאי, המוצבת בעיראק בזמן מלחמת עיראק.

התסריט נכתב על ידי מארק בול, סופר פרילנסר שהתלווה ליחידת סילוק פצצות. ג'רמי רנר, אנתוני מאקי ובריאן גראת'י מככבים בסרט בתור חברי יחידת סילוק הפצצות והסרט מתאר את התמודדותם עם המתח שבפירוק הפצצות, סכנת החיים שמציבות בפניהם חוליות מיליציה המשתייכות לכוחות ההתקוממות בעיראק והמתיחות המתעוררת בין שלושת חברי הצוות.

שם הסרט מגיע מסלנג באנגלית המתאר פציעה כתוצאה מפיצוץ מטען.

הסרט לא זכה להצלחה רבה על האקרנים ובמדינות רבות לא הופץ כלל בקולנוע[דרוש מקור][מפני ש...], ובחלקן נרכש להקרנה במסגרת שידורי הטלוויזיה או להפצה ב-DVD. לאחר שההתעניינות בסרט גברה, בעקבות ההכרזה על מועמדותו לאוסקר וההשערות על סיכויו לזכות, במדינות מסוימות, בהן ישראל, רכשו חברות הפצה את הסרט להקרנה[1]. בישראל, הסרט שודר בטלוויזיה בלוויין ב-7 במרץ, ערב שידורו של טקס האוסקר, והוקרן בקולנוע החל מ-11 במרץ[2].

כיום הוא נחשב לאחד מסרטי המלחמה המשפיעים ביותר של שנות ה-2000 והמאה ה-21. בשנת 2020, הסרט נבחר לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית על ידי ספריית הקונגרס כ"משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית".

עלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח בציטוט מתוך הספר רב-המכר משנת 2002 "War Is a Force That Gives Us Meaning" של הכתב לענייני מלחמה של הניו יורק טיימס כריס הדג'ס: "הריגוש שבקרב מהווה התמכרות חזקה ולעיתים קרובות קטלנית, כי מלחמה היא סם".

בחודשים הראשונים שלאחר פלישת כוחות הצבא האמריקאי לעיראק, רב-סמל ויליאם ג'יימס מתמנה למפקד הצוות של יחידה לסילוק פצצות בפלוגה בראבו של צבא ארצות הברית, כאשר הוא מחליף את סמל ראשון תומפסון, שנהרג מפיצוץ מטען צד, שהורכב על בסיס מרגמה 155, והופעל מרחוק. הוא חובר לסמל ג'יי.טי. סנבורן ולרב טוראי אוון אלדרידג', שתפקידם לתקשר עם מפקד הצוות דרך מכשיר קשר שנמצא בתוך חליפת המגן שלו ולחפות עליו בזמן שהוא בוחן ומנטרל מטעני חבלה.

במשימה הראשונה שלהם יחד, ג'יימס מתעקש להתקרב למטען חבלה בלי לשלוח קודם לכן את רובוט סילוק הפצצות שברשות הצוות, מה שגורם לשני חברי הצוות האחרים לראות בו אדם פזיז וחסר זהירות. הוא מגלה שם מטען מרגמה 155 שחוטיו מובילים אותו לעוד 6 מטענים. הסרט מראה שמפעיל המטענים רץ מראש הבניין ליציאה ממנו (קרוב לפצצות) על מנת להפעילם. אלא שג'יימס מנטרל בזריזות את כולן ומציג בהתרסה את המרעום המנותק בפני המפעיל (אפילו שהוא לא ידע שזה המפעיל) והמפעיל בורח.

במחנה מתיידד ג'יימס עם ילד מקומי שקורא לעצמו "בקהאם" (על שמו של הכדורגלן האנגלי דייוויד בקהאם), שעובד אצל סוחר מקומי המוכר סרטי DVD פיראטיים. במשימות הבאות ג'יימס מנטרל פצצה בבניין האומות המאוחדות בבגדאד, חברי הצוות חוברים לצוות בריטי של שכירי-חרב, איתו הם נלחמים בצלפים והצוות מגלה אמצעי לחימה שטרם נעשה בהם שימוש בתוך מחסן, כל זה בזמן שהמתיחות בין חברי הצוות גואה עקב חוסר הזהירות המשווע והשיטות הלא מקובלות של ג'יימס. במשימה מאוחרת יותר, ג'יימס מגלה גופה של ילד שבבטנו הושתלה בניתוח כושל פצצה. ג'יימס סבור שהילד הוא בקהאם, חברו מדוכן הסרטים הפיראטיים, אך סנבורן ואלדרידג' לא בטוחים בכך.

כשהוא לבוש בחולצה אזרחית ומכנסיים צבאיים, ג'יימס חומק החוצה מהבסיס, חוטף את הסוחר עבורו בקהאם עבד ומורה לו באיומי אקדח להסיע אותו לביתו של הילד. בתוך הבית, ג'יימס פוגש בפרופסור עיראקי, ממנו דורש לדעת מי היה מעורב בהפיכתו של בקהאם ל"פצצה אנושית". הפרופסור לא מראה שום סימן שהוא מבין את הדרישה של ג'יימס וחושב שהוא סוכן של ה-CIA. הוא מזמין אותו בנימוס לשבת איתו כאורח. כאשר אשתו של הפרופסור רואה את ג'יימס, היא נבהלת ומגרשת אותו בכוח מהבית.

ג'יימס חוזר לבסיס באישון ליל, שם השומרים כמעט ויורים בו כיוון שבתחילה הם חושבים שהוא מחבל מתאבד. באותו הלילה, הצוות מוזעק לאזור הירוק על מנת לחקור זירת פיצוץ של מכלית, בו נהרגו אזרחים רבים. כשהוא פועל לפי תחושת בטן, ג'יימס מורה לצוות שלו לבוא בעקבותיו אל מעבר למכתש הפיצוץ ולתוך הרחובות החשוכים שבסביבה. סנבורן מביע מחאה ומציע לחכות לפלוגת חי"ר שתטהר את האזור, אך ג'יימס דוחה את ההצעה. הוא סבור שהמורדים שפוצצו את המכלית מרחוק צופים בחיילים הסורקים את הזירה מחורשה בקרבת מקום. ג'יימס פוקד על חייליו להתפצל כך שכל אחד משלושת חברי הצוות בודק סמטה; ג'יימס וסנבורן לא מוצאים דבר, אך עד מהרה הם שומעים יריות מהכיוון אליו הלך אלדרידג'. כשהם מתקרבים לאזור ממנו נשמעו היריות הם נתקלים בגופה של מורד מת, אך אין זכר לאלדרידג'. כשהם נכנסים לסמטה, הם מבחינים בשני מורדים הנושאים את אלדרידג' איתם. ג'יימס פותח באש, הורג את שניהם אך פוגע בטעות ברגלו של אלדרידג'. אחרי שהם חוזרים לבסיס, ג'יימס מתמוטט במקלחת בעודו לבוש בציוד מלא ופורץ בבכי. בבוקר שאחרי, בקהאם, בריא ושלם, ניגש אל ג'יימס והאחרון מבין שטעה בזיהוי הגופה. הילד מנסה לשוחח איתו, אך ג'יימס ממשיך בדרכו בלי לומר מילה. לפני שמפנים אותו לבית החולים הצבאי, אלדרידג' מאשים את ג'יימס בפציעתו, בטענה שהוא סיכן אותו שלא לצורך כדי שיוכל לקבל את "מנת האדרנלין" שלו.

כאשר נותרים רק יומיים עד לסיום תקופת ההצבה שלהם, נקראים ג'יימס וסנבורן, חברי הצוות הנותרים, לסייע באירוע במסגרתו אדם נשלח בניגוד לרצונו להתפוצץ במחסום צבאי, כאשר לגופו מחובר כלוב מתכת נעול במנעולים המחבר לגופו פצצת זמן. בזמן שהאדם בוכה ומתחנן על חייו, ג'יימס מנסה לפרק את הפצצה ולהסירה מגופו של האדם, אך הוא נכשל ובורח רגעים ספורים לפני שהפצצה מתפוצצת והורגת את האדם אליו הייתה קשורה. בנסיעה בחזרה לבסיס, סנבורן נכנס לסערת רגשות ומתוודה בפני ג'יימס שאין ביכולתו להתמודד עוד עם השירות ביחידה לסילוק פצצות, ומביע שמחה לאור עזיבתו את עיראק והאפשרות שלו להתחיל משפחה. ג'יימס חוזר הביתה לאשתו וילדו, שם הוא נראה מבצע ברוגע את פעולות השגרה היום-יומיות של חייו האזרחיים. לילה אחד הוא מדבר אל בנו הפעוט, ואומר לו שיש רק דבר אחד בעולם שהוא יודע שהוא אוהב. בסצנה הבאה ג'יימס חוזר לעיראק, כשהוא מוכן לשרת שנה נוספת במסגרת יחידה לסילוק פצצות מפלוגה דלתא.

שחקנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט בעל התקציב הקטן הופק באופן עצמאי ובוים על ידי קתרין ביגלו. התסריט נכתב על ידי מארק בול, תסריטאי עצמאי שהיה עיתונאי ב-2004 עם צוות צלמי מלחמה של צבא ארצות הברית בעיראק.

הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה באיטליה במהלך 2008. לאחר שהוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו, הוא יצא להפצה בארצות הברית על ידי Summit Entertainment. הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית ב-26 ביוני 2009, אך זכה לאקרנים תיאטרליים נרחבים יותר ב-24 ביולי 2009.

הסרט היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר בטקס פרסי האוסקר ה-82 ב-2010, למרות שהסרט עדיין לא כיסה את תקציבו עד למועד הטקס[3]. הוא זכה בשישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר (האישה הראשונה שזכתה בפרס זה) והתסריט המקורי הטוב ביותר, והתסריט המקורי הטוב ביותר.

תסריט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטען הכאב מבוסס על דיווחיו של מארק בול, עיתונאי עצמאי שהיה משולב עם חוליית פצצות אמריקאית במלחמה בעיראק במשך שבועיים בשנת 2004[4]. בשנת 2005, בול העלה סרט המבוסס על מאמר פלייבוי שלו "האיש בחליפת הפצצה" לבמאית קתרין ביגלו[5]. ביגלו הכירה את עבודתו של בול לפני חוויותיו, לאחר שעיבד את אחת ממאמריו האחרים בפלייבוי כסדרת הטלוויזיה קצרת הימים The Inside (אנ') בשנת 2002. כאשר בול גויס שוב לצבא הוא שמר על קשר עם ביגלו באמצעות דואר אלקטרוני בה סיפר על חוויותיו. בול השתמש בחוויותיו כבסיס לדרמה בדיונית המבוססת על אירועים אמיתיים[6].

הוא אמר על מטרת הסרט, "הרעיון הוא שזה הסרט הראשון על מלחמת עיראק שמתיימר להראות את החוויה של החיילים. רצינו להראות את סוגי הדברים שעוברים חיילים שאי אפשר לראות ב-CNN, ואני לא מתכוון שבצורה של צנזורה-קונספירציה אני רק מתכוון שכתבי החדשות ממש לא מכניסות צלמים ליחידות שהן האליטה הזו[7]. ביגלו הייתה מוקסמת מהאפשרות לחקור את "הפסיכולוגיה מאחורי סוג החייל שמתנדב לקונפליקט המסוים הזה ולאחר מכן, בגלל כישרונו, נבחר וניתן לו ההזדמנות להיכנס לנטרול פצצות והולך לקראת מה שכולם ברחו ממנו". ביגלו ובואל החליטו לאחר מכן להימנע מ"פולמוס" על הסכסוך עצמו כדי להתמקד במתח[8].

בזמן שעבדה עם בול ב-2005 על התסריט, שנקרא במקור "The Something Jacket", ביגלו התחילה לעשות כמה סטוריבורד ראשוניים ומחוספסים כדי לקבל מושג על המיקום הספציפי הדרוש. פרוטוקול נטרול פצצות מחייב שטח ביטחון, אך היא רצתה להפוך את הסרט לאותנטי ככל האפשר ו"להכניס את הקהל למגפיו של חייל על הקרקע"[8].

ג'רמי רנר

רוב האולפנים הגדולים לא היו מעוניינים בהפקת התסריט מכיוון שסרטה הקודם של ביגלו, קיי-19 (2002), היה כישלון בקופות ומכיוון שסרטי מלחמת עיראק נטו להיות לא רווחיים. ניקולס צ'ירטייר מחברת ההפקות "Voltage Pictures" סוף סוף נתן אור ירוק להפקה עם תקציב של 30 מיליון דולר (תקציב נמוך במונחים של הפקות קולנוע)[5].

ליהוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור הדמויות הראשיות, ביגלו הקפידה ללהק שחקנים לא ידועים יחסית: "זה הדגיש את המתח, כי עם חוסר ההיכרות מגיעה גם תחושה של חוסר חיזוי"[6]. דמותו של סמל-ראשון וויליאם ג'יימס, היא דמות מורכבת, בעלת איכויות המבוססות על אנשים שהתסריטאי בול הכיר כאשר שובץ עם חוליית החבלנים[8]. ביגלו ליהקה את ג'רמי רנר על סמך עבודתו בדהמר (אנ'), סרט על ג'פרי דאהמר, הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה שקורבנותיו היו גברים[9]. כדי להתכונן לסרט, צוות השחקנים בילה שבוע בחייו ובאימונים בפורט ארווין, שמורה של צבא ארצות הברית במדבר מוהאבי בקליפורניה. הם למדו להשתמש בחומרי נפץ C4, למדו כיצד לעבד מטעני חבלה מאולתרים בטוחים וכיצד ללבוש חליפת חבלן[5][9].

אנתוני מאקי

אנתוני מאקי מגלם את סמל ג'יי טי סנבורן. כשתיאר את חווית הצילומים בירדן בקיץ, הוא אמר, "היה כל כך חם בצורה נואשת, והיינו נסערים בקלות. אבל הסרט הזה היה כמו לעשות מחזה. באמת שמרנו אחד על השני, וזה היה נהדר. ניסיון זה גרם לי להאמין בקולנוע"[10].

כמה מאות אלפי פליטים עיראקים חיים בירדן, חלק מהם עם רקע במשחק לוהקו לסרט, כמו סוהיל דבאך המגלם את האיש התמים שמתגלה כמחבל מתאבד בסוף הסרט[6].

צילומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם בירדן, במרחק קילומטרים מהגבול העיראקי, כדי להשיג את מטרת האותנטיות שביגלו ביקשה להשיג. פליטים עיראקים שימשו כניצבים והצוות עבד בחום העז של המזרח התיכון. ביגלו רצתה לצלם בעיראק, אבל צוות האבטחה של ההפקה לא יכול היה להבטיח את שלומם מפני המורדים העיראקים. יוצרי הסרט חיפשו מיקומים במרוקו, שאותם העדיף צ'רטייר (המפיק) בשל עלותם הזולה יותר, אך ביגלו הרגישה שהם לא דומים מספיק לעיראק. אנשי הקשר של בול בסוכנות הביון המרכזית הציעו לצלם בירדן משום שעיר הבירה שלה עמאן דומה מאוד לבגדד ומשום שמשפחת המלוכה הירדנית תמכה מאוד בהפקות סרטים מערביות. ממשלת ירדן, שניסתה להקים תעשיית קולנוע מקומית, אכן הייתה נדיבה מאוד כלפי הסרט. היא הציעה תעריפי משלוח מוזלים ואף עזרה לממן את הסרט כאשר אגרת החוב שלו כמעט נמשכה לאחר שמפיק-קו פרש בשלושת השבועות הראשונים של הצילומים. סיוע זה אפשר לביגלו לקצץ את התקציב ל-15 מיליון דולר בלבד. ירדן השתמשה ביצירת הסרט כדי לייסד בית ספר לקולנוע ותוכנית התמחות. בנוסף, ביגלו רצתה להגיע כמה שיותר קרוב לאזור המלחמה. חלק מהמקומות היו פחות משלושה קילומטרים מהגבול העיראקי, והיו בטווח של קילומטרים ספורים מאזורי סכסוך פעילים בעיראק עצמה[5][11].

להפקה היה בתחילה אישור מיחידת הקשר הקולנועית של משרד ההגנה של ארצות הברית לצלם בבסיס לוגיסטי אמיתי של צבא ארצות הברית במחנה אריפג'אן, כווית. עם זאת, אישור הצילומים בוטל מכיוון שגורמים צבאיים האמינו שצולמו סצנות חדשות שלא היו בתסריט המאושר. לאחר שמשרד ההגנה האמריקאי השעה את שיתוף הפעולה עם הסרט, הוא השתמש במקום זאת בציוד של הצבא המלכותי הירדני[5].

הצילום הראשי החל ביולי 2007 בירדן. הטמפרטורות היו בממוצע 49 מעלות צלזיוס במהלך 44 ימי הצילום[7][8][9]. השחקנים שוכנו באוהל עם רצפות עפר ועודדו לשחק במשחק מתודי. לעיתים קרובות ארבעה או יותר צוותי צילום צילמו בו-זמנית, מה שהביא לכמעט 200 שעות של צילומים[11][12]. המפיק גרג שפירו סיפר על דאגות ביטחוניות של צילומים בירדן, "היה מעניין להגיד לאנשים שאנחנו הולכים לעשות את הסרט בירדן כי השאלה הראשונה שכולם שאלו הייתה על המצב הביטחוני כאן".

הבחירה של ביגלו לצלם בירדן נתקלה בהתנגדות מסוימת. בדיון היא גילתה שחלק מהצוות שלה חלקו סטריאוטיפים של האזור מהתרבות האמריקאית. "לצערי לאנשים באמריקה ובלוס אנג'לס יש את התפיסות האלה", אמרה, "אבל ברגע שאתה יורד מהמטוס אתה מבין שזה כמו מנהטן בלי העצים", המשיכה. מכיוון שעיראק שלטה בשיח באמריקה וברחבי העולם, ביגלו האמינה שיוצרי קולנוע ימשיכו לחקור את הסכסוך, מה שהופך את ירדן למקום הטבעי לצילום[13].

לדברי המפיק טוני מארק, הדם, הזיעה והחום שנתפסו במצלמה בהפקה שיקפו מאחורי הקלעים.

"זה סרט קשה וקשוח על נושא קשה וקשה", אמר מארק בראיון, "היה מתח מורגש לאורך כל הסט. זה היה בדיוק כמו הסיפור על המסך של שלושה בחורים שנלחמים זה בזה, אבל כאשר הגיע הזמן לעשות את העבודה, הם מתאחדים כדי לבצע את העבודה"[14].

ג'רמי רנר נזכר, "יש לי פשפשי מזון. ואז קיבלתי הרעלת מזון: ירדתי 15 ק"ג בשלושה ימים"[9]. בנוסף לנטל החום, חליפת סילוק הפצצה שנאלץ ללבוש כל היום שקלה 36–45 ק"ג[15]. בסצנה שבה דמותו נושאת ילד עיראקי מת, רנר נפל במורד כמה מדרגות וסובב את קרסולו, מה שעיכב את הצילומים כי הוא לא יכול היה ללכת[9]. באותו שלב, "אנשים רצו להפסיק. כל המחלקות נאבקו לבצע את עבודתן, אף אחת מהן לא התקשרה". שבוע לאחר מכן, הצילומים חודשו[9].

המפיק מארק נזכר שהוא גילה בסיום יום צילום של 12 שעות, שהוא צריך להישאר ער כל הלילה כדי לייצר תחמושת מתאימה לרובה צלפים, מכיוון שהאספקה לא אספה את המכס הירדני בזמן לצילום המתוכנן, עקב הגבלות יבוא על אביזרים צבאיים[14]. אמן האפקטים המיוחדים של הסרט, ריצ'רד סטוצמן, השתמש בזיקוקים סיניים לאבק שריפה. יום אחד, הוא הרכיב אביזר, והחום והחיכוך גרמו לזיקוקים להתפוצץ בפניו. כעבור יומיים הוא חזר לעבודה[9].

לצילומי הסרט היו מעט מההטבות הרגילות של הוליווד ; אף אחד על הסט לא קיבל קרוואן ממוזג או חדר אמבטיה פרטי[14]. רנר אמר כי ננקטה זהירות רבה להבטיח את האותנטיות של הסרט, צילום הסרט במזרח התיכון תרם לכך; "היו שני אנשי הפקה שהשליכו מסמרים ואבנים מבניינים דו-קומתיים שפגעו בי בקסדה ... ירו עלינו כמה פעמים בזמן שצילמנו", אמר רנר, "כשתראה את זה, אתה תרגיש כאילו היית במלחמה"[16].

אנתוני מאקי מוסיף:

"אתה לא יכול לזייף את כמות החום הזו, כשאתה על הסט וכל הניצבים הם פליטים עיראקים, זה הופך אותך למודע לסרט שאתה עושה. כשאתה מתחיל לשמוע את הסיפורים מפרספקטיבה אמיתית של אנשים שהיו שם, זה נותן לך נקודת מבט ברורה על המקום שבו אתה נמצא כאמן ועל הסיפור שהיית רוצה לספר. זו הייתה חוויה נהדרת להיות שם"[17].

עבור הסרט, הבמאית ביגלו ביקשה להטמיע את הקהל "למשהו שהיה גולמי, נע וקרביים". היא התרשמה מעבודתו של הצלם בארי אקרויד על טיסה 93 ועל הרוח שמרעידה את השעורה והזמינה אותו לעבוד על סרטה. בעוד שהסרט הופק באופן עצמאי וצולם בתקציב נמוך, ביגלו השתמשה בארבע מצלמות 16 מ"מ כדי ללכוד נקודות מבט מרובות. על כך אמרה:

"כך אנו חווים את המציאות, על ידי הסתכלות על המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס בו זמנית. העין רואה אחרת מהעדשה, אבל עם אורכי מוקד מרובים וסגנון עריכה שרירי, העדשה יכולה לתת לך את הפרספקטיבה של המיקרוקוסמוס/מאקרוקוסמוס וזה תורם לתחושה של טבילה מוחלטת"[18].

בבימוי קטעי הפעולה של הסרט, ביגלו לא רצתה לאבד את תחושת הגאוגרפיה והשתמשה במספר מצלמות כדי לאפשר לה "להסתכל על תפאורה מסוימת מכל פרספקטיבה אפשרית"[8].

עריכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטען הכאב נערך על ידי כריס אינס ובוב מוראבסקי[19][20]. שני העורכים עבדו על כמעט 200 שעות של צילומים ממספר המצלמות הידניות שהיו בשימוש במהלך הצילום. בנוסף לאתגר, לתסריט של בול היה מבנה אפיזודי לא מסורתי, א-סימטרי. לא היה "נבל" מסורתי, והמתח נבע מהקונפליקטים הפנימיים של הדמויות ומהמתח מהנפצים והצלפים.

"הסרט הזה הוא סוג של סרט אימה שבו אתה לא מסוגל לראות את הרוצח", אומרת איניס, "אתה יודע שפצצה יכולה להתפוצץ בכל רגע, אבל אתה אף פעם לא יודע בדיוק מתי זה יקרה, אז הרעיונות של [אלפרד] היצ'קוק – לגבי החרדה של הקהל שלך – השפיעו עלינו כאשר ערכנו את העריכה"[21].

הצילומים הגולמיים תוארו כ"נוזל של תנועה מנותקת, מעוררת בחילה, שחצתה ללא הרף את קו 180 המעלות".

איניס בילתה את שמונת השבועות הראשונים בעריכת הסרט באזור הצילומים בירדן, לפני שחזרה ללוס אנג'לס, שם הצטרף אליה מורבסקי. התהליך ארך יותר משמונה חודשים[19][22]. המטרה הייתה לערוך תיאור ריאליסטי ואכזרי של מציאות המלחמה, תוך שימוש באפקטים מיוחדים מינימליים או שיפור טכני[19][21]. איניס ובוב הצהירו שהם "באמת רצו שהסרט ישמור על האיכות התיעודית של 'סרט דוקומנטרי'... יותר מדי אפקטים של שלב-Y היו מסיחים את הדעת. העריכה בסרט הזה הייתה כולה איפוק"[19].

עריכה במקום הובילה לסיבוכים נוספים בפוסט-פרודקשן. ההפקה לא הייתה מוכנה להסתכן בשליחת סרטים לא מפותחים דרך שדות תעופה בעלי אבטחה גבוהה שבהם ניתן היה לפתוח את הפחיות, להקרין רנטגן או לפגוע בהן. בהתאם לכך, הסרט הובל ידנית בטיסה על ידי עוזר הפקה מעמאן ללונדון. לאחר שהסרט 16 מ"מ הועבר ל-DVcam במעבדה בלונדון, יומני הווידאו הועברו במטוס חזרה למזרח התיכון כדי לייבא אותם למערכת העריכה. המסע כולו לקח בין שלושה ימים לשבוע והוא תואר על ידי איניס כ"מקבילה של ימינו למשלוח באמצעות עגלת חמורים"[20]. תקציב ההפקה הנמוך והיעדר תשתית סרטים מפותחת באזור הפריעו לתהליך, לדברי איניס, "עבדנו עם סרט 16 מ"מ מגורען, עריכה בהגדרה סטנדרטית. ניסינו לעשות הורדות FTP, אבל בזמנו, המתקנים בירדן פשוט לא יכלו להתמודד עם זה"[19][20]. המפיק טוני מארק ניהל מאוחר יותר משא ומתן על השימוש בתחנת רדיו מקומית בשעת לילה מאוחרת כדי לקבל קטעי QuickTime ברמה נמוכה דרך האינטרנט כדי שהצוות לא יצלם בעיוורון[20].

מוזיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקו בלטרמי ובאק סנדרס הלחינו את המוזיקה. ביגלו רצתה שבלטרמי ילחין עבור הסרט, מכיוון שהיא אהבה את עבודתו שזכתה לשבחים ב-3:10 ליומה (2007). Pol N.J. Ottosson עבד על עיצוב הסאונד של הסרט[23]. הפסקול שוחרר ביוני 2009 דרך Lakeshore Records.

שחרור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנות פסטיבל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטען הכאב הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה ב-4 בספטמבר 2008, והסרט זכה לתשואות של 10 דקות בסיום הקרנתו[24]. בפסטיבל זכה הסרט בפרס SIGNIS, ב"פרס ארקה לקולנוע צעיר" עבור "הסרט הטוב ביותר ונציה 65" (שנבחר על ידי חבר מושבעים לנוער בינלאומי)[25]; פרס רשת הסרטים לזכויות אדם; ופרס הקולנוע של ונציה המכונה "נאביצלה"[26].

הסרט הוקרן גם בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-33 של טורונטו ב-8 בספטמבר, שם הוא עורר "עניין רב", אם כי המפיצים לא ששו לקנות אותו מאחר שסרטים קודמים על מלחמת עיראק הפסידו בקופות[27]. Summit Entertainment רכשה את הסרט להפצה בארצות הברית, דבר שלא התקבל בעין יפה[28].

בשנת 2008, מטען הכאב הוקרן בפסטיבל הסרטים ה-3 בציריך[29], בפסטיבל הקולנוע ה-37 (אנ')[30], בפסטיבל הסרטים ה-21 במאר דל פלאטה (אנ'), בפסטיבל הסרטים הבינלאומי החמישי של דובאי (אנ'), ובפסטיבלים רבים נוספים[31][32][33][34][35].

הקרנה תיאטרלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטען הכאב שוחרר לראשונה באיטליה על ידי האחים וורנר ב-10 באוקטובר 2008. Summit Entertainment רכשה את הסרט להפצה בארצות הברית תמורת 1.5 מיליון דולר לאחר שהוצג בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו[24]. "מטע הכאב" יצא לאקרנים בארצות הברית ב-26 ביוני 2009[36], עם הפצה מוגבלת לארבעה בתי קולנוע בלוס אנג'לס ובניו יורק[37]. במהלך סוף השבוע הראשון הסרט הכניס $145,352, בממוצע $36,338 לאולם. בסוף השבוע הבא, החל מ-3 ביולי, הסרט גרף 131,202 דולר בתשעה בתי קולנוע, בממוצע של 14,578 דולר לאולם[38]. הוא החזיק בממוצע הגבוה ביותר למסך מכל סרט שהוקרן בתיאטרון בארצות הברית במשך השבועיים הראשונים של יציאתו לאקרנים, עבר בהדרגה למצעד 20 המובילים עם סרטי אולפן בהוצאה רחבה בהרבה ובתקציב גדול יותר. הוא החזיק בסביבות מספר 13 או מספר 14 בטבלאות הקופות למשך ארבעה שבועות נוספים. Summit Entertainment בהמשך תרחיב את הפצתו ליותר מ-200 מסכים ב-24 ביולי 2009, ולמעלה מ-500 מסכים ב-31 ביולי 2009.

הרווח הסופי של הסרט היה 17,017,811 דולר בארצות הברית ובקנדה, ו-32,212,961 דולר במדינות אחרות, מה שהביא את הסכום העולמי שלו ל-49,230,772 דולר. זו הייתה הצלחה מול תקציב של 15 מיליון דולר[39].

לפי הלוס אנג'לס טיימס, מטען הכאב הופק טוב יותר מרוב הדרמות האחרונות על הסכסוך במזרח התיכון. הסרט עלה על כל שאר הסרטים בנושא מלחמת עיראק כמו בעמק האלה (אנ') (2007), סטופ-לוס (אנ')(2008) וכאריות לכבשים בנושא אפגניסטן (2007)[36].

בארצות הברית, מטען הכאב הוא אחד מחמשת זוכי הסרט הטוב ביותר בלבד (הפצוע האנגלי, אמדאוס, הארטיסט, וצורת המים, הם ארבעת האחרים) שמעולם לא נכנסו לטופ 5 של קופות סוף השבוע בקולנוע מאז עשרת הדירוגים הראשונים, שתועדו לראשונה בשנת 1982. זהו גם אחד משני הזוכים היחידים בסרט הטוב ביותר בתקליט שמעולם לא נכנסו לטופ 10 של קופות סוף השבוע (הארטיסט הוא השני).

מטען הכאב נפתח בעשירייה הראשונה בממלכה המאוחדת ב-103 בתי קולנוע, וקיבל את הממוצע הרביעי בגובהו למסך של 3,607 דולר, דירוג בין כוח G וג'י. איי. ג'ו כוח המחץ בממוצע הכולל[40]. הסרט גרף חצי מיליון דולר בסוף השבוע הפתיחה שלו בממלכה המאוחדת של 28 באוגוסט עד 30 באוגוסט 2009, והכניס למעלה ממיליון דולר בבריטניה, יפן, ספרד וצרפת עד מרץ[41].

הפצה: מחסור ביצירת סרטים עצמאיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תחילת שנות ה-2010, סרטים בקולנוע הוקרנו מהדפסים פיזיים של פילם, תהליך יקר ומוגבל שגרם לכך שמפיצים של סרטים עצמאיים, כמו מטען הכאב ומזון בע"מ, הפיקו מעט עותקים. ב-2009 נוצר מחסור בהדפסי פילם, מה שגרם לעיכובים בהגעת סרטים לבתי קולנוע קטנים, במיוחד בקיץ, כאשר שוברי קופות גדולים תפסו את רוב המסכים[42][43].

המחסור בהדפסים נבע מכמה סיבות עיקריות: עלות הייצור הגבוהה של עותקי פילם פיזיים, תכנון לקוי של המפיצים בהערכת הביקוש לסרטים עצמאיים, ותחרות קשה על מסכים מול שוברי קופות בקיץ שתפסו נתח משמעותי מהשוק. כמו כן, הפצת סרטים רבים בזמנים קרובים יצרה עומס לוגיסטי, ואסטרטגיית מיחזור ההדפסים לצמצום עלויות גרמה לעיתים לאובדן הכנסות פוטנציאליות[42][43].

מדיה ביתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מטען הכאב" שוחרר ב-DVD וב-Blu-ray בצפון אמריקה ב-12 בינואר 2010. דיסק זה כולל פרשנות אודיו נוספת בהשתתפות הבמאית קתרין ביגלו, התסריטאי מארק בול וחברים נוספים בצוות ההפקה; גלריית תמונות של תמונות מאחורי הקלעים מהצילומים ו-15 דקות המדגישות את חווית הצילום בירדן ואת הפקת הסרט. ל-DVD ולבלו-ריי הבריטי אין את התוספת. מכירות ה-DVD בארצות הברית הגיעו ל-30 מיליון דולר עד אמצע אוגוסט 2010.

ב-22 בפברואר 2022, שנתיים לאחר הוצאת פורמט 4K דיגיטלי, Lionsgate ו-Best Buy הוציאו מארז פלדה[44] של הסרט, שסימנו את הפעם הראשונה שהוא הגיע לרזולוציית 4K[45].

קבלה וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובה ביקורתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מטען הכאב" זכה להערכה רחבה, כאשר הופעתו של ג'רמי רנר זכתה לשבחים מהמבקרים. Rotten Tomatoes מעניק לסרט דירוג אישור של 97%, על סמך 290 ביקורות, עם דירוג ממוצע משוקלל של 8.5/10. זה היה הסרט השני בדירוג הגבוה ביותר של 2009, מאחורי למעלה של פיקסאר. המבקרים טענו, "אפוס מלחמה משוחק היטב, שצולם באינטנסיביות, מלא אקשן, "מטען הכאב" של קתרין ביגלו הוא עד כה הטוב ביותר מבין הדרמטיזציות האחרונות של מלחמת עיראק"[46]. Metacritic, והעניק לסרט ציון ממוצע של 95 מתוך 100, בהתבסס על 37 מבקרים, מה שמצביע על "הערכה אוניברסלית"[47].

רוג'ר אברט מ"שיקגו סאן טיימס" דירג את הסרט כטוב ביותר של שנת 2009, וכתב, "מטען הכאב" הוא סרט נהדר, סרט אינטליגנטי, סרט שצולם בצורה ברורה כדי שנדע בדיוק מי כולם ואיפה הם נמצאים ומה הם. עושים ולמה". הוא שיבח את האופן שבו נבנה המתח, וכינה את הסרט "מכושף". אברט החשיב את רנר "מתחרה מוביל לפרסי האוסקר", וכתב, "המשחק שלו אינו בנוי על נאומים מורכבים אלא על השלכה פנימית של מי האיש הזה ומה הוא מרגיש. הוא לא גיבור במובן המקובל"[48]. בסופו של דבר הוא דירג אותו כסרט השני הטוב ביותר של העשור, רק אחרי סינקדוכה, ניו יורק[49].

גם ריצ'רד קורליס ממגזין טיים דיבר מאוד על משחקו של רנר, וכינה אותו גולת הכותרת של הסרט. קורליס כתב:

"הוא רגיל, פרצוף עמוס, שקט, ובהתחלה נראה שאין לו כריזמה על המסך לשאת סרט. ההנחה הזו נעלמת תוך דקות ספורות, כשרנר חושף לאט את החוזק, הביטחון והאי-חיזוי של ראסל קרואו צעיר. המיזוג של שחקן ודמות הוא אחד הדברים הגדולים שיש לאהוב בסרט הזה... זה פלא מפחיד לראות את ג'יימס בפעולה. חוש אנליטי ותשומת לב לפרטים של ספורטאי גדול, או פסיכופת מאסטר, אולי שניהם"[50].

קורליס שיבח את הטון ה"רגוע והרגוע" של הסרט, המשקף את הדמות הראשית שלו. קורליס סיכם, "מטען הכאב" הוא סרט כמעט מושלם על גברים במלחמה, גברים בעבודה. באמצעות דימויים חזקים ואקשן אלים, הוא אומר שאפילו הגיהנום זקוק לגיבורים"[50].

AO Scott מהניו יורק טיימס כינתה את מטען הכאב "הסרט האמריקאי הטוב ביותר על מלחמת עיראק" והדגישה את השילוב בין אקשן מותח וריאליזם עמוק שמאתגר תפיסות מקובלות על המלחמה. היא שיבחה את בימויה של קתרין ביגלו על הצגת המורכבויות המוסריות והפסיכולוגיות של לוחמה, לצד התמקדות ייחודית בדינמיקה של פצצות ומתח קרבי. סקוט ציינה שהסרט מתמודד עם הפן המושך והמסוכן של המלחמה, ומציעה מבט מקורי על האופן שבו היא מהווה חוויה ממכרת עבור חלק מהלוחמים והקהל[51].

איימי טאובין מ-Film Comment תיארה את מטען הכאב כחוויה סוחפת ועמוסת מתח, ושיבחה את הצילום של בארי אקרויד על השימוש בנקודות מבט מרובות. היא הדגישה את העריכה המהירה והעצבנית, שגורמת לצופים לחוות את האיום מכל כיוון, כמו הדמויות עצמן[52].

ג'ו מורגנשטרן מהוול סטריט ג'ורנל כינה את מטען הכאב "מותחן פעולה מרהיב ומחקר מעמיק על גבורה בלוחמה עירונית". פיטר האוול מה-Toronto Star הדגיש את עוצמתו הפיזית והרגשית של הסרט[53], ואילו ליסה שוורצבאום מ-Entertainment Weekly העניקה לו דירוג "A" ושיבחה את יכולתו לשלב פעולה אינטנסיבית עם הצגת הקרב מבפנים ומהשטח כאחד[54].

דרק אלי מ-Variety מצא את מטען הכאב מרתק כמותחן, אך מתח ביקורת על פסיכולוגיה לא מקורית ותסריט מלאכותי במקומות[55]. אן תומפסון מאותו מגזין ציינה את ייחודו של הסרט, במיוחד כבימויה של אישה, וראתה בו מועמד בולט לסרט הטוב ביותר בזכות גישתו השונה לסרטי מלחמת עיראק[56].

טארה מקלווי מ-The American Prospect טענה ש"מטען הכאב" הוא תעמולה פרו-אמריקאית שמייצרת אמפתיה לחיילים תוך הצדקת אלימות נגד אזרחים עיראקים, ותיארה אותו כ"כלי גיוס יעיל לצבא"[57]. ג'ון פילגר ב-New Statesman מתח ביקורת על הסרט על הפיכת אלימות במדינות זרות לבידור, תוך התעלמות ממחירם הכבד של חיי אדם[58].

בשנת 2010, ברית הקולנוע והטלוויזיה העצמאית (אנ') בחרה בסרט כאחד מ-30 הסרטים העצמאיים המשמעותיים ביותר ב-30 השנים האחרונות[59].

"מטען הכאב" זכה בתואר "הסרט הטוב ביותר של המאה ה-21 עד כה" בשנת 2017 על ידי מבקרי הקולנוע הראשיים של הניו יורק טיימס AO Scott ומנולה דארגיס[60].

היסטוריון התקשורת פרופ' סטיוארט יואן מתח בסרט ביקורת על מה שהוא תיאר כ"חגיגה שלמה של מטורף בודד, אבל בסופו של דבר הוא הגיבור האמריקאי המובהק, כי משוגעים בודדים הם גדולים מאוד במדינה הזו"[61].

תגובה בקרב ותיקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובות בקרב בוגרי לחימה בעיראק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת ותיקים ואנשי מקצוע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטען הכאב ספג ביקורת מצד ותיקי מלחמה, חיילים ששירתו בעיראק, ומומחים, על חוסר דיוק בתיאור הלחימה[62]. בין הטענות שהועלו: תיאור הוליוודי של הלחימה, טעויות במדים, חוסר שימוש במכשירי קשר, והתנהגות לא נאותה של חיילים. צוין גם כי הסרט מציג מצבים לא מציאותיים, כמו שליחת שלושה חיילים עצמאיים למשימות מסוכנות ללא אמצעי תקשורת. מומחי פצצות טענו שמפקד הכוח בסרט לקח סיכונים לא נחוצים, בעוד שבמציאות מפקדים פועלים לפי הנחיות ברורות ושמים את בטיחות הכוח בראש סדר העדיפויות[63].

מחלוקות על איכות הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד ביקורות כמו זו של גיא מארוט האשימו את הסרט בחוסר כבוד כלפי אנשי מקצוע ובאי-דיוקים קריטיים, אחרים, כמו הנרי אנגלהרדט, שיבחו את האווירה ואת תיאור האתגרים הרגשיים והפיזיים של משימות מסוכנות. הסרט הצליח להדגיש את המתח שבמשימות פיצוץ מטענים, גם אם לא תמיד שמר על ריאליזם בפרטים.

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאית הסרט קתרין ביגלו עשתה היסטוריה כאישה הראשונה שזכתה אי פעם בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר.

החל מההקרנה הראשונית שלו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה 2008, "מטען הכאב" זכה בפרסים ושבחים רבים. הוא גם דורג ברשימת 10 המובילים של מבקרי קולנוע יותר מכל סרט אחר של 2009.

הוא היה מועמד בתשע קטגוריות בטקס פרסי האוסקר ה-82 וזכה בשישה: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר, מיקס הסאונד הטוב ביותר, המוזיקה הטובה ביותר, ועריכת הסרט הטובה ביותר. הוא הפסיד את הפרס עבור השחקן הטוב ביותר ל־Crazy Heart (אנ'), הסרט הטוב ביותר ללמעלה, והצילום הטוב ביותר לאווטר[64]. ביגלו הפכה לאישה הראשונה שזכתה באוסקר לבמאי הטוב ביותר[65].

קתרין ביגלו זכתה בפרס גילדת הבמאים של אמריקה על הישג יוצא דופן בסרט עלילתי עבור הסרט, בהיותה רק אחת משלוש נשים שעשו זאת יחד עם קלואי ז'או עבור ארץ נוודים וג'יין קמפיון על כוחו של הכלב.

הסרט זכה בשישה פרסים בטקס פרסי באפט"א שהתקיימו ב-21 בפברואר 2010, כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר עבור ביגלו. "מטען הכאב" היה מועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב[66].

קתרין ביגלו זכתה בפרס איגוד מבקרי הסרטים בוושינגטון הבירה לבמאי הטוב ביותר, והייתה האישה הראשונה שזכתה בכבוד זה. הסרט גרף פרסים מרכזיים מקבוצות מבקרים רבות, כולל שיקגו, בוסטון, לאס וגאס, לוס אנג'לס, ניו יורק, ואיגודי מבקרי קולנוע נוספים, הן על הבימוי והן על הסרט הטוב ביותר.

מטען הכאב הוא אחד משישה סרטים בלבד שזכו בשלושת הפרסים הגדולים של קבוצות המבקרים בארצות הברית (לוס אנג'לס, ניו יורק, NSFC), לצד סרטים כמו החבר'ה הטובים, רשימת שינדלר, הנהגת של מר יוסוקה, סודות אל איי והרשת החברתית. כמו כן, הוא השני בהיסטוריה שזכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר לאחר רשימת שינדלר. הסרט גם קבע שיא עם חמישה פרסים מאגודת מבקרי הקולנוע של בוסטון, המספר הגבוה ביותר לסרט יחיד בתולדות האגודה[67].

שערוריית קמפיין האוסקר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 2010, מפיק הסרט ניקולס צ'ארטיר שלח אימייל לקבוצה של מצביעי פרס האוסקר, בניסיון להשפיע עליהם להצביע ל"מטען הכאב" ולא ל"סרט של 500 מיליון דולר" (אוואטר)[68]. צ'ארטיר פרסם התנצלות פומבית לאחר מכן, אך האקדמיה אסרה עליו להשתתף בטקס פרסי האוסקר – הפעם הראשונה שבה ננקטה סנקציה כזו[69].

תביעות משפטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תביעת סארבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2010, רב-סמל ג'פרי סארבר, מומחה לסילוק פצצות בצבא ארצות הברית, הגיש תביעה של מיליוני דולרים נגד הסרט מטען הכאב. הוא טען שהשתמש במונח "לוקר פגוע" (שם הסרט בתרגום חופשי) ובביטוי "מלחמה היא סם" בפני התסריטאי מארק בול, ושדמותו של ויליאם ג'יימס מבוססת עליו באופן משמיץ[70]. סארבר הרגיש שמנעו ממנו קרדיט וכספים שהגיעו לו, וטען כי הוא מקור הכותרת של הסרט. עם זאת, יוצרי הסרט טענו שהכותרת מבוססת על ביטוי ותיק מתקופת מלחמת וייטנאם[71], שמשמעותו מצב קשה או מסוכן[72].

בול הכחיש את הטענות, והסביר שהסרט הוא יצירה בדיונית שנוצרה בהשראת סיפורים של למעלה מ-100 חיילים איתם שוחח. עורכת דין בלוס אנג'לס ציינה כי הצבא נתן לבול אישור מלא להשתמש בתצפיותיו. Summit Entertainment הביעה תקווה לפתרון מהיר, ובדצמבר 2011 דחה בית המשפט את התביעה וחייב את סארבר לשלם מעל 180,000 דולר שכר טרחת עורך דין[73].

תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים

במאי 2010, חברת Voltage Pictures, שהפיקה את מטען הכאב, הכריזה על כוונתה לתבוע עשרות אלפי משתמשים שהורידו את הסרט ללא רישיון דרך רשתות BitTorrent ו-P2P. מדובר באחת התביעות הגדולות מסוגה[74][75]. תלונה הוגשה נגד 5,000 משתמשי BitTorrent לא מזוהים בבית המשפט המחוזי של ארצות הברית, עם דרישה לתשלום של 1,500 דולר מכל נאשם כדי לסיים את ההליך[76]. עם זאת, חלק מהנתבעים סירבו להתפשר[77], וקבוצת זכויות היוצרים של ארצות הברית ביטלה את כל התיקים לבסוף[78].

בקנדה, באוגוסט 2011, בית משפט פדרלי הורה לשלוש ספקיות אינטרנט – Bell Canada, Cogeco ו-Vidéotron – לחשוף את שמות וכתובות המנויים שכתובות ה-IP שלהם זוהו כמשתמשים שהורידו את הסרט. לספקיות ניתנו שבועיים למלא את הצו[79].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מטען הכאב בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אייל דץ‏, עכשיו זה רשמי: "מטען הכאב" מגיע לישראל, באתר וואלה, 3 במרץ 2010
  2. ^ "מטען הכאב" יוקרן בבתי הקולנוע בישראל, באתר ynet, 3 במרץ 2010
  3. ^ Box-office numbers for Oscar best-picture nominees, Deseret News, ‏2010-02-02 (באנגלית)
  4. ^ Christoper Goodwin, Kathryn Bigelow is back with The Hurt Locker, www.thetimes.com, ‏2009-08-16 (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 4 5 קטלוג AFI, הלוקר הפגוע, באתר catalog.afi.com
  6. ^ 1 2 3 Keogh, Tom, הסרט על חוליית הפצצות בעיראק, "The Hurt Locker", מתאים לאפקט אתה-יש-שם, באתר הסיאטל טיימס, ‏08 ביולי 2009 (באנגלית אמריקאית)
  7. ^ 1 2 קיט, בוריס, 'לוקר' נוחת 3 בסיפור עיראק, באתר הוליווד ריפורטר, ‏17 ביולי, 2007 (באנגלית אמריקאית)
  8. ^ 1 2 3 4 5 דוסון, ניק, הזמן נגמר: The Hurt Locker של קטרין ביגלו, באתר Filmmaker Magazine | Publication with a focus on independent film, offering articles, links, and resources., ‏5 במרץ 2010 (באנגלית אמריקאית)
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 איירס, כריס, ג'רמי רנר של The Hurt Locker בדרך הארוכה שלו לאוסקר, באתר www.thetimes.com, ‏6 במרץ 2010) (באנגלית)
  10. ^ סטיוארט, שרה, מאקי חוזר לעיר, באתר ניו יורק פוסט, ‏24 באוגוסט 2009 (באנגלית אמריקאית)
  11. ^ 1 2 אולסן, מארק, מלחמת עיראק - מנקודת מבטם של החיילים, באתר לוס אנג'לס טיימס, ‏8 בספטמבר 2008) (באנגלית אמריקאית)
  12. ^ רסנר, ג'פרי, מצלמה קינטית, באתר web.archive.org, ‏2010-10-17
  13. ^ מזל, טיילור, ירדן מתחזה לעיראק Cinecittà להוליווד, באתר web.archive.org, ‏1 באוקטובר 2007
  14. ^ 1 2 3 Nott, Robert, מפיק 'Hurt Locker' מברך את צוות הקולנוע - ואת התעשייה של ניו מקסיקו, באתר archive.ph, ‏28 ביולי 2009
  15. ^ קתרין ביגלו, באתר AV Club (באנגלית אמריקאית)
  16. ^ רנר נתפס בסרט 'מלחמה', באתר web.archive.org, ‏2013-07-16
  17. ^ סילברמן, אלן, מטען הכאב מספק דרמת חיים ומוות של חוליית פצצות של צבא ארה"ב בעיראק, באתר web.archive.org, ‏18 ביולי 2009
  18. ^ תומסון, פטרישיה, סיכון וגבורה: הארונית הפגועה, באתר web.archive.org, ‏2015-02-17
  19. ^ 1 2 3 4 5 עריכה אמנותית וזרימת עבודה נלהבת מונעת את הארונית הפגועה, באתר web.archive.org, ‏2012-03-20
  20. ^ 1 2 3 4 [chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/https://womenfilmeditors.princeton.edu/wp-content/uploads/2020/01/Innis_BETWEEN-IRAQ_Part-1-and-2.pdf בין עירק למקום קשה]
  21. ^ 1 2 אידלסון, קארן, עורכים נכנסים לקצב, באתר Variety, ‏12 בבינואר 2010 (באנגלית אמריקאית)
  22. ^ לודג', גיא, המלאכות של 'הארון הכואב', באתר archive.ph, ‏7 בינואר 2010
  23. ^ ביילס, בוב, מתמודדים - המלחינים מרקו בלטראמי ובאק סנדרס, הלוקר הפגוע, ‏10 בפברואר 2010 (באנגלית אמריקאית)
  24. ^ 1 2 Variety Staff, 'Hurt Locker' נותן לוונציה טלטלה, באתר Variety, ‏4 בספטמבר 2008 (באנגלית אמריקאית)
  25. ^ Signis, web.archive.org, ‏2012-03-04
  26. ^ Collateral Awards - 65th Venezia Film Festival 2008, web.archive.org, ‏2010-12-03
  27. ^ מקלינטוק, פמלה; תומפסון, אן, ה'לוקר' של ביגלו מעורר עניין, באתר Variety, ‏9 בספטמבר 2008 (באנגלית אמריקאית)
  28. ^ Sharon Swart, הפסגה לוקחת את 'Hurt Locker' בארה"ב", באתר Variety, ‏10 בספטמבר, 2008 (באנגלית אמריקאית)
  29. ^ Peter Fonda rides to Zurich - Entertainment News, Film News, Media - Variety, web.archive.org, ‏2008-09-15
  30. ^ Charles Newbery, ‘Hurt Locker’ to open Mar Festival, Variety, ‏2008-10-30 (באנגלית אמריקאית)
  31. ^ Gunnar Rehlin, Gothenburg widens festival program, Variety, ‏2009-01-08 (באנגלית אמריקאית)
  32. ^ SXSW unveils lineup - Entertainment News, Film News, Media - Variety, web.archive.org, ‏2009-04-14
  33. ^ AFI DALLAS Daily News » Blog Archive » AFI DALLAS Galas and Star Awards, web.archive.org, ‏2009-08-13
  34. ^ Human Rights Nights, web.archive.org, ‏2011-07-26
  35. ^ Welcome to the 2009 Philadelphia Film Festival and Cinefest!, web.archive.org, ‏2009-03-13
  36. ^ 1 2 הורן, ג'ון, הפסגה מושכת את החוט הנכון, באתר הלוס אנג'לס טיימס, ‏6 באוגוסט 2009 (באנגלית אמריקאית)
  37. ^ מקלינטוק, פמלה, 'רובוטריקים' צפוי לקרוס BO, באתר Variety, ‏23 ביוני 2009 (באנגלית אמריקאית)
  38. ^ The Hurt Locker (2009) - תוצאות קופות סוף השבוע, באתר Box Office Mojo
  39. ^ The Hurt Locker, Box Office Mojo
  40. ^ British Box Office Weekends For 2009, Box Office Mojo
  41. ^ The Hurt Locker, Box Office Mojo
  42. ^ 1 2 מאקי, בריאן, בריאן מאקי: הצהר על אהבתך לסרטי אינדי, באתר archive.ph, ‏2013-02-02
  43. ^ 1 2 מקלינטוק, פמלה, בתי קולנוע מתמודדים עם שפע של סרטים חדשים: סרטי המשך, לוח זמנים להפצת קהל של אוהל, באתר Variety, ‏27 במרץ, 2009 (באנגלית אמריקאית)
  44. ^ "מארז פלדה" הוא מהדורה מיוחדת של סרטים או סדרות באריזת מתכת מעוצבת, פופולרית בקרב אספנים בזכות עמידותה ועיצובה הייחודי.
  45. ^ The Hurt Locker (2009) - Financial Information, The Numbers
  46. ^ The Hurt Locker | Rotten Tomatoes, www.rottentomatoes.com (באנגלית)
  47. ^ The Hurt Locker Reviews, www.metacritic.com (באנגלית)
  48. ^ The most dangerous job in the Army movie review (2009) | Roger Ebert, www.rogerebert.com (באנגלית אמריקאית)
  49. ^ The best films of the decade | Roger Ebert | Roger Ebert, www.rogerebert.com, ‏2012-12-14 (באנגלית אמריקאית)
  50. ^ 1 2 The Hurt Locker: A Near-Perfect War Film - TIME, web.archive.org, ‏2008-09-06
  51. ^ X, Deep into the kill zone, Los Angeles Times, ‏2009-06-26 (באנגלית אמריקאית)
  52. ^ Hard Wired, Film Comment (באנגלית)
  53. ^ Toronto Star, Breaking News - Headlines & Top Stories | The Star, Toronto Star, ‏2024-12-09 (באנגלית)
  54. ^ "The Hurt Locker". EW.com (באנגלית). נבדק ב-2024-12-10.
  55. ^ Derek Elley, The Hurt Locker, Variety, ‏2008-09-04 (באנגלית אמריקאית)
  56. ^ Hurt Locker, Other Award Pics Directed by Women, web.archive.org
  57. ^ Tara McKelvey, The Hurt Locker as Propaganda, The American Prospect, ‏2009-07-17 (באנגלית אמריקאית)
  58. ^ New Statesman - Why the Oscars are a con, archive.ph, ‏2012-09-14
  59. ^ William Yelles, IFTA Picks 30 Most Significant Indie Films, TheWrap, ‏2010-09-08 (באנגלית אמריקאית)
  60. ^ "The 25 Best Films of the 21st Century So Far". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 2017-06-09. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-12-10.
  61. ^ Bradshaw, Peter; Clarke, Cath; Pulver, Andrew; Shoard, Catherine (2019-09-13). "The 100 best films of the 21st century". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-12-10.
  62. ^ Paul Rieckhoff (24 בפברואר 2010). "When Cinéma Vérité Isn't". Newsweek. נבדק ב-2010-02-24. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ^ The Hurt Locker Doesn't Get This Vet's Vote, HuffPost, ‏2010-04-06 (באנגלית)
  64. ^ The 82nd Academy Awards | 2010, www.oscars.org, ‏2015-12-04 (באנגלית)
  65. ^ Anthony Venutolo | NJ Advance Media for NJ.com, פרסי האקדמיה: קתרין ביגלו היא האישה הראשונה שזכתה בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר, באתר nj, ‏8 במרץ 2010 (באנגלית)
  66. ^ Complete List of 2010 Golden Globe Nominations, E! Online, ‏2009-12-15
  67. ^ Daniel Kimmel, ‘Hurt Locker’ tops with Boston critics, Variety, ‏2009-12-13 (באנגלית אמריקאית)
  68. ^ Archive blogs, Los Angeles Times (באנגלית אמריקאית)
  69. ^ 'Hurt Locker' producer banned from Oscars, Los Angeles Times, ‏2010-03-03 (באנגלית אמריקאית)
  70. ^ 'Hurt Locker' Sued Over Stolen Identity - TheWrap.com, web.archive.org, ‏2010-06-02
  71. ^ Movie Review: The Hurt Locker - The Majlis, web.archive.org, ‏2010-03-11
  72. ^ At the Movies: Plumbing the Depths of "The Hurt Locker" : Word Routes : Thinkmap Visual Thesaurus, www.visualthesaurus.com
  73. ^ Matthew Belloni, Iraq War Vet Ordered to Pay $187,000 in Failed Lawsuit Against ‘Hurt Locker’ Producers (Exclusive), The Hollywood Reporter, ‏2011-12-08 (באנגלית אמריקאית)
  74. ^ 'Hurt Locker' producers follow RIAA footsteps, CNET (באנגלית)
  75. ^ Jane McEntegart published, Hurt Locker Producers Suing Torrent Downloaders, Tom's Hardware, ‏2010-05-14 (באנגלית)
  76. ^ 'Hurt Locker' producer files massive antipiracy lawsuit, web.archive.org, ‏2010-05-31
  77. ^ Accused pirates to indie filmmakers: Sue us, CNET (באנגלית)
  78. ^ US Copyright Group Drops Cases Against Alleged Hurt Locker Pirates * TorrentFreak (באנגלית)
  79. ^ Michael Geist - Hurt Locker File Sharing Suits Come North: Federal Court Orders ISPs to Disclose Subscriber Info, web.archive.org, ‏2013-06-03


פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר
1928‏-1940 כנפיים (1928) • מנגינת ברודוויי (1929) • במערב אין כל חדש (1930) • סימרון (1931) • גרנד הוטל (1932) • תהלוכה (1933) • זה קרה לילה אחד (1934) • המרד על הבאונטי (1935) • זיגפלד הגדול (1936) • חייו של אמיל זולא (1937) • הן לא תקחהו עמך (1938) • חלף עם הרוח (1939) • רבקה (1940)
1941‏-1960 מה יפית עמק נוי (1941) • גברת מיניבר (1942) • קזבלנקה (1943) • הולך בדרכי (1944) • סוף השבוע האבוד (1945) • שנות חיינו היפות ביותר (1946) • הסכם ג'נטלמני (1947) • המלט (1948) • כל אנשי המלך (1949) • הכל אודות חוה (1950) • אמריקאי בפריז (1951) • ההצגה הגדולה בתבל (1952) • מעתה ועד עולם (1953) • חופי הכרך (1954) • מרטי (1955) • מסביב לעולם בשמונים יום (1956) • הגשר על הנהר קוואי (1957) • ז'יז'י (1958) • בן חור (1959) • הדירה (1960)
1961‏-1980 סיפור הפרברים (1961) • לורנס איש ערב (1962) • טום ג'ונס (1963) • גבירתי הנאווה (1964) • צלילי המוסיקה (1965) • אדם לכל עת (1966) • כחום הלילה (1967) • אוליבר! (1968) • קאובוי של חצות (1969) • פטון (1970) • הקשר הצרפתי (1971) • הסנדק (1972) • העוקץ (1973) • הסנדק חלק שני (1974) • קן הקוקייה (1975) • רוקי (1976) • הרומן שלי עם אנני (1977) • צייד הצבאים (1978) • קרמר נגד קרמר (1979) • אנשים פשוטים (1980)
1981‏-2000 מרכבות האש (1981) • גנדי (1982) • תנאים של חיבה (1983) • אמדאוס (1984) • זיכרונות מאפריקה (1985) • פלאטון (1986) • הקיסר האחרון (1987) • איש הגשם (1988) • הנהג של מיס דייזי (1989) • רוקד עם זאבים (1990) • שתיקת הכבשים (1991) • בלתי נסלח (1992) • רשימת שינדלר (1993) • פורסט גאמפ (1994) • לב אמיץ (1995) • הפצוע האנגלי (1996) • טיטניק (1997) • שייקספיר מאוהב (1998) • אמריקן ביוטי (1999) • גלדיאטור (2000)
2001‏-2020 נפלאות התבונה (2001) • שיקגו (2002) • שר הטבעות: שיבת המלך (2003) • מיליון דולר בייבי (2004) • התרסקות (2005) • השתולים (2006) • ארץ קשוחה (2007) • נער החידות ממומביי (2008) • מטען הכאב (2009) • נאום המלך (2010) • הארטיסט (2011) • ארגו (2012) • 12 שנים של עבדות (2013) • בירדמן (2014) • ספוטלייט (2015) • אור ירח (2016) • צורת המים (2017) • הספר הירוק (2018) • פרזיטים (2019) • ארץ נוודים (2020)
2021-היום CODA ‏(2021) • הכול בכל מקום בבת אחת (2022) • אופנהיימר (2023)
זוכי פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר
1947‏-1960 שנות חיינו היפות ביותר (1947) • המלט (סרט, 1948) (1948) • גונבי האופניים (1949) • הכל אודות חוה (1950) • במעגל (1951) • פורץ השחקים (1952) • משחקים אסורים (1953) • שכר האימה (1954) • ריצ'רד השלישי (1955) • ז'רבז (1956) • הגשר על הנהר קוואי (1957) • מקום בצמרת (1958) • בן חור (1959) • הדירה (1960)
1961‏-1980 אדי פלסון/בלדה לחייל (1961) • לורנס איש ערב (1962) • טום ג'ונס (1963) • דוקטור סטריינג'לאב (1964) • גבירתי הנאווה (1965) • מי מפחד מווירג'יניה וולף? (1966) • אדם לכל עת (1967) • הבוגר (1968) • קאובוי של חצות (1969) • קיד וקסידי (1970) • יום ראשון הארור (1971) • קברט (1972) • לילה אמריקאי (1973) • לקומב לוסיין (1974) • אליס לא גרה כאן יותר (1975) • קן הקוקייה (1976) • הרומן שלי עם אנני (1977) • ג'וליה (1978) • מנהטן (1979) • איש הפיל (1980)
1981‏-2000 מרכבות האש (1981) • גנדי (1982) • לחנך את ריטה (1983) • דמעות של שתיקה (1984) • שושנת קהיר הסגולה (1985) • זיכרונות אהבה מפירנצה (1986) • ז'אן דה פלורט (1987) • הקיסר האחרון (1988) • ללכת שבי אחריו (1989) • החבר'ה הטובים (1990) • הקומיטמנטס (1991) • זיכרונות מאחוזת הווארד (1992) • רשימת שינדלר (1993) • ארבע חתונות ולוויה אחת (1994) • על תבונה ורגישות (1995) • הפצוע האנגלי (1996) • ללכת עד הסוף (1997) • שייקספיר מאוהב (1998) • אמריקן ביוטי (1999) • גלדיאטור (2000)
2001-היום שר הטבעות: אחוות הטבעת (2001) • הפסנתרן (2002) • שר הטבעות: שיבת המלך (2003) • הטייס (2004) • הר ברוקבק (2005) המלכה (2006) • כפרה (2007) • נער החידות ממומביי (2008) • מטען הכאב (2009) • נאום המלך (2010) • הארטיסט (2011) • ארגו (2012) • 12 שנים של עבדות (2013) • התבגרות (2014) • האיש שנולד מחדש (2015) • לה לה לנד (2016) • שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי (2017) • רומא (2018) • 1917 (2019) • ארץ נוודים (2020) • כוחו של הכלב (2021) • במערב אין כל חדש (2022) • אופנהיימר (2023)
זוכי פרס באפט"א לסרט הבריטי הטוב ביותר
1947‏-1967 Odd Man Out‏ (1947) • The Fallen Idol‏ (1948) • האדם השלישי (1949) • The Blue Lamp‏ (1950) • The Lavender Hill Mob‏ (1951) • The Sound Barrier‏ (1952) • ג'נבייב (1953) • בחירתו של הובסון (1954) • ריצ'רד השלישי (1955) • מרקיע שחקים (1956) • הגשר על הנהר קוואי (1957) • מקום בצמרת (1958) • Sapphire‏ (1959) • מוצאי שבת ובוקר יום א' (1960) • קורטוב של דבש (1961) • לורנס איש ערב (1962) • טום ג'ונס (1963) • דוקטור סטריינג'לאב (1964) • תיק איפקרס (1965) • המרגל שחזר מן הכפור (1966) • אדם לכל עת (1967)
1992–היום משחק הדמעות (1992) • ארץ הצללים (1993) • חברים לרצח (1994) • טירופו של המלך ג'ורג' (1995) • סודות ושקרים (1996) • Nil by Mouth‏ (1997) • אליזבת (1998) • East Is East‏ (1999) • בילי אליוט (2000) • פארק גוספורד (2001) • The Warrior‏ (2002) • לגעת באינסוף (2003) • אהבה של קיץ (2004) • וולאס וגרומיט והארנב הקטלני (2005) המלך האחרון של סקוטלנד (2006) • This Is England‏ (2007) • Man on Wire‏ (2008) • מטען הכאב (2009) • נאום המלך (2010) • החפרפרת (2011) • סקייפול (2012) • כוח משיכה (2013) • התאוריה של הכול (2014) • ברוקלין (2015) • אני, דניאל בלייק (2016) • שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי (2017) • המועדפת (2018) • 1917 (2019) • צעירה מבטיחה (2020) • בלפסט (2021) • רוחות אינישרין (2022)
פרס גילדת המפיקים של אמריקה לסרט הקולנוע הטוב ביותר
הנהג של מיס דייזי (1989) ‏•‏‏ רוקד עם זאבים (1990) ‏•‏‏ שתיקת הכבשים (1991) ‏•‏‏ משחק הדמעות (1992) ‏•‏‏ רשימת שינדלר (1993) ‏•‏‏ פורסט גאמפ (1994) ‏•‏‏ אפולו 13 (1995) ‏•‏‏ הפצוע האנגלי (1996) ‏•‏‏ טיטניק (1997) ‏•‏‏ להציל את טוראי ריאן (1998) ‏•‏‏ אמריקן ביוטי (1999) ‏•‏‏ גלדיאטור (2000) ‏•‏‏ מולין רוז' (2001) ‏•‏‏ שיקגו (2002) ‏•‏‏ שר הטבעות: שיבת המלך (2003) ‏•‏‏ הטייס (2004) ‏•‏‏ הר ברוקבק (2005) ‏•‏‏ מיס סנשיין הקטנה (2006) ‏•‏‏ ארץ קשוחה (2007) ‏•‏‏ נער החידות ממומביי (2008) ‏•‏‏ מטען הכאב (2009) ‏•‏‏ נאום המלך (2010) ‏•‏‏ הארטיסט (2011) ‏•‏‏ ארגו (2012) ‏•‏‏ 12 שנים של עבדות / כוח משיכה (2013) ‏•‏‏ בירדמן (2014) ‏•‏‏ מכונת הכסף (2015) ‏•‏‏ לה לה לנד (2016) ‏•‏‏ צורת המים (2017) ‏•‏‏ הספר הירוק (2018) ‏•‏‏ 1917 (2019) ‏•‏‏ ארץ נוודים (2020) ‏•‏‏ CODA‏ (2021) ‏•‏‏ הכול בכל מקום בבת אחת‏ (2022) ‏•‏‏ אופנהיימר‏ (2023)
פרס איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי לסרט הטוב ביותר
על תבונה ורגישות (1995) ‏•‏‏ פארגו (1996) ‏•‏‏ סודות אל איי (1997) ‏•‏‏ להציל את טוראי ריאן (1998) ‏•‏‏ אמריקן ביוטי (1999) ‏•‏‏ גלדיאטור (2000) ‏•‏‏ נפלאות התבונה (2001) ‏•‏‏ שיקגו (2002) ‏•‏‏ שר הטבעות: שיבת המלך (2003) ‏•‏‏ דרכים צדדיות (2004) ‏•‏‏ הר ברוקבק (2005) ‏•‏‏ השתולים (2006) ‏•‏‏ ארץ קשוחה (2007) ‏•‏‏ נער החידות ממומביי (2008) ‏•‏‏ מטען הכאב (2009) ‏•‏‏ הרשת החברתית (2010) ‏•‏‏ הארטיסט (2011) ‏•‏‏ ארגו (2012) ‏•‏‏ 12 שנים של עבדות (2013) ‏•‏‏ התבגרות (2014) ‏•‏‏ ספוטלייט (2015) ‏•‏‏ לה לה לנד (2016) ‏•‏‏ צורת המים (2017) ‏•‏‏ רומא (2018) ‏•‏‏ היו זמנים בהוליווד (2019) ‏•‏‏ ארץ נוודים (2020) ‏•‏‏ כוחו של הכלב (2021) ‏•‏‏ הכול בכל מקום בבת אחת (2022) ‏•‏‏ אופנהיימר (2023)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מטען_הכאב&oldid=40158409"