הרנאן קורטס
 | |
| ארנן קורטס | |
| לידה |
דצמבר 1485 מדיין (אנ'), כתר קסטיליה |
|---|---|
| פטירה |
2 בדצמבר 1547 (בגיל 62) קסטיליה דה לה קואסטה (אנ'), כתר קסטיליה |
| לאום | ספרדי |
| בן או בת זוג |
Catalina Suárez Marcayda (1512–1 בנובמבר 1522) Juana Ramírez de Arellano y Zúñiga (?–1583)  מלינצ'ה איסבל מוקטזומה |
| צאצאים |
Martín Cortés, Doña Juana Cortés de Zuñiga, Martín Cortés, 2nd Marquis of the Valley of Oaxaca, Leonor Cortés Moctezuma de la torre, Doña Maria Cortés y Ramirez de Arellano |
| תקופת הפעילות | 1506–1541 (כ־35 שנים) |
| מספר מסעות | 3 |
| גילויים בולטים | כיבוש מקסיקו |
| פרסים והוקרה |
מסדר סנטיאגו |
| חתימה |
 |
| אתר הרנאן קורטס | |
  | |
הרנאן קורטס (1485 – 2 בדצמבר 1547; בספרדית: Hernán Cortés – השם נהגה בספרדית ארנן קורטס; נודע גם כרונלדו או פרנאנד קורטס בימי חייו וחתם על מכתביו פרנאן קורטס) היה הקונקיסטאדור שכבש את מקסיקו עבור ספרד.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנותיו הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קורטס נולד במדיין(אנ'), כתר קסטיליה שבספרד (כיום נמצאת העיירה בפרובינציית בָּדָחוֹס(אנ') בקהילה האוטונומית של אקסטרמדורה), בנם היחיד של מרטין קורטס וקטלינה פיסארו אלטאמירנו. מצד אמו, היה קורטס בן דוד שני של פרנסיסקו פיסארו, שמאוחר יותר כבש את אימפריית האינקה, בפרו (אין לבלבל בינו לבין פרנסיסקו פיסארו, שהצטרף לקורטס בכיבוש האצטקים).
קורטס למד באוניברסיטת סלמנקה בספרד, אך הפסיק ללמוד בשנת 1501 בגיל 16, במקום ללמוד משפטים כמו סבו. לקורטס עמדה הבחירה בין שתי אפשרויות: חיפוש כבוד ופרסום במלחמה באיטליה, או לנסות את מזלו בקולוניות הספרדיות בעולם החדש.
הגעה לאמריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגעתו של קורטס לאמריקה התעכבה עד 1504 עקב פציעה. ב-1506 הוא לקח חלק בכיבוש היספניולה וקובה, וקיבל אחוזה גדולה ומספר עבדים אינדיאנים כתמורה על פעלו. שיטה זו כונתה אנקומיינדה. הברוטליות של מסע הכיבוש בקובה והשמדתה של האוכלוסייה האינדיאנית כתוצאה ממחלות, עבודת פרך וייאוש השפיעה מאוחר יותר על היחס הזהיר יותר של קורטס כלפי המקסיקנים, כמשנה למלך במלכות המשנה של ספרד החדשה, ואיפשרה את הישרדותם של אינדיאנים טהורים רבים ושפות אינדיאניות במקסיקו עד ימינו.
מספר מסעות לחצי האי יוקטן, שנערכו על ידי פרנסיסקו ארננדס דה קורדובה ב-1517 וחואן דה גריחלבה ב-1518, הסתיימו בחזרה לקובה כאשר בידיהם כמויות קטנות של זהב בלבד, ואגדות על ארץ רחוקה יותר שבה הזהב אמור להיות שכיח. קורטס מכר או משכן את כל אדמותיו כדי שיהיה באפשרותו לקנות ספינות ולשכור צוות, וארגן ביחד עם מושל קובה, דיאגו ולסקס דה קואייר, צוות למסע שקורטס יעמוד בראשו. רשמית, קורטס עשה זאת על מנת לחקור ולסחור עם הארצות החדשות במערב. נאסר עליו ליישב את הארץ, אך כשהוא מתבסס על הידע שהספיק לרכוש במשפטים ועל כוח השכנוע המפורסם שלו, גרם למושל להכניס פיסקה לגבי אמצעי חרום שניתן יהיה להשתמש בהם ללא הסמכה נוספת, "עבור האינטרסים של הארץ". ברגע האחרון, שינה המושל את דעתו, כאשר חש כי קורטס שאפתני מדי.
תחילת המסע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1519 ברח קורטס מקובה עם 11 ספינות, 600 איש, ו-15 סוסים. לאחר עצירות קצרות ביוקטאן, שם מצא רק מעט זהב, מצא קורטס שני מתרגמים, אחת מהן, מלינצ'ה, השני היה ספרדי שלמד את דיאלקט המאיה בשבע שנות עבדות. קורטס החנה את אנשיו במקום שהוא קרא לו וראקרוס ("הצלב האמיתי") ב-4 במרץ. בכך שייסד עיר, יכול היה לתבוע את האדמה עבור המלך קרלוס מספרד בהצבעה כללית של שליטי העיר אותם הוא מינה, שהיו חבריו.
הטוטונק (ראש השבט) המקומי בקמפואלה קידם את פניו במתנות של אוכל, נוצות, זהב ונשים. קורטס למד כי הארץ נשלטת בידי מנהיג גדול, בעיר טנוצ'טיטלאן, שנמצאה באזור בו כיום שוכנת העיר מקסיקו סיטי, עיר זו שכנה בלב אגם טשקוקו והגישה אליה הייתה רק באמצעות סוללות עפר שחיברו אותה לחוף.
לאחר זמן קצר הגיעו שגרירים מהקיסר האצטקי מונטזומה (מוקטזומה השני) עם מתנות נוספות, בניסיון לגרום לקורטס שלא להתקרב למקום מושבם. אך המתנות השיגו את האפקט ההפוך. קורטס למד כי המקומיים חשבו כי הוא קצלקואטל, או שליח ממנו, אל אגדי שהנבואה סיפרה כי יחזור יום אחד לתבוע את עירו בשנה מסוימת בלוח האצטקי שמגיעה פעם ב־52 שנה. כאשר במקרה הייתה זו שנה כזו. כשהוא נעזר במתרגמת שלו, מלינצ'ה, ניצל קורטס את המיתוס הזה, והדביק את מונטזומה במה שהסופר אוקטביו פאס כינה "סחרור קדוש".
בעוד שחלק ממטרות המסע היו להשיג במהירות כמה שיותר זהב על ידי מסחר או גנבה, ואז לחזור לקובה, קורטס ראה את התוצאות של הסוג הזה של ביזה והיו לו תוכניות אחרות, לבנות אימפריה פעילה משלו. הוא הורה לקרקע את כל ספינותיו (ולא לשרוף אותן, כדברי האגדה), חוץ מספינה קטנה אחת שאותה הותיר כדי לתקשר עם ספרד. כך בודד את אנשיו במקסיקו ומנע כל נאמנות למושל של קובה. קורטס הוביל אז את אנשיו לפנים הארץ, לכיוונה של טנוצ'יטיטלאן.
קורטס הגיע לטלקסקאלה, מדינה עצמאית קטנה עליה ידע כי הייתה ממתנגדי השלטון המרכזי והייתה בתוך תחום השפעתה של האימפריה. אנשי הטלקסקאלה התקיפו את אנשיו, אך החרבות, גרזני הקרב, הסוסים, והרובים סייעו לספרדים לנצח בקרב במהירות. קורטס אמר כי אם אנשי טלקסקאלה יקבלו עליהם את הנצרות, ויהיו בעלי בריתו וואסלים של אדונו. הוא אמר כי יסלח להם על חוסר הכבוד שלהם ויסיר מהם את עול שליטם, הקיסר מוקטזומה. אם לא כן, קורטס איים שיהרוג את כל עמם. הם הסכימו, וקורטס המשיך את צעדתו עם כ-2,000 לוחמים טלקסקאלנים ועם מספר סבלים גדול יותר. הוא גם קנה שריון כותנה, שראה כי הוא הרבה יותר אפקטיבי כנגד החצים של האינדיאנים מאשר השריון הספרדי. אדונו של קורטס היה קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שאליו הוא שלח מכתבים כשהוא עוקף את ולסקס, ושהוא עצמו ניסה לטעון לבעלות כשהוא עוקף את דיאגו קולון, בנו של כריסטופר קולומבוס ולכן האדמירל של "ים האוקיינוס" כולו.
כשקורטס הגיע לצ'ולולה, העיר השנייה בגודלה באימפריה, המתרגמת לה מלינצ'ה העבירה אליו שמועה שהמקומיים תכננו לרצוח את הספרדים בשנתם. אך מכיוון שהוא לא ידע האם השמועה נכונה אם לאו, קורטס הודיע על התקפה מקדימה על מנת ללמד לקח: הספרדים שבו והרגו את האצילים המקומיים, שרפו את העיר והרגו בין 15,000 ל־30,000 מהיושבים בה. קורטס אז שלח הודעה למוקטזומה שהאצילים של צ'ולולה התייחסו אליו בחוסר כבוד וכי הוא היה חייב להענישם. טרור סייע לו רבות, אך נראה שניתן לייחס הרבה מהגאונות הצבאית שלו ללה מלינצ'ה, שהיו לה את סיבותיה שלה לנקמה.
כשהספרדים הגיעו לעיר האי טנוצ'יטיטלן בפעם הראשונה, השוכנת בסמוך להרי הגעש שסביב עמק מקסיקו. הם נדהמו למראה עינהם ללא ספק, זו הייתה אחת מן הערים המרשימות ביותר בעולם של אז. הספרדים הגיעו לבירה האצטקית ב-8 בנובמבר 1519. מוקטזומה קיבל את פניו של קורטס על ה"דרך הגדולה" אל ה"ונציה של המערב", כנראה העיר הגדולה ביותר בעולם באותו הזמן. רבים רואים את הרגע הזה – כששתי תרבויות גבוהות נפגשו לאחר 40,000 שנות בידוד – כגילוי האמיתי של העולם החדש. כשנכנס קורטס בשערי העיר בדיווח ששלח למלך ספרד כתב קורטס:
כאן סוחרים במוצרי מזון מכל סוג, בתכשיטים שעשויים זהב, כסף, פח, נחושת, עצמות, צדפים, שריון של סרטנים ונוצות, באבנים מלוטשות ובלתי מלוטשות, באבני גיר ובלבנים, בעץ גולמי או מהוקצע.
— הרנאן קורטס
יחסים עם הקיסרים האצטקים האחרונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוקטזומה הכין את ארמונו של אביו אקסיאקטל לארח את הספרדים ואת בני בריתם האינדיאנים. קורטס ביקש מתנות נוספות של זהב, כווסאל של קרל החמישי. קורטס גם תבע כי שני פסלים גדולים יוסרו מפירמידת המקדש המרכזי בעיר, שדם קרבנות האדם יוסר, וכי מבנים המוקדשים למרים, אם ישו ולסיינט כריסטופר יוצבו במקומם. כל דרישותיו בוצעו. לאחר מכן שבה קורטס את מוקטזומה בארמונו שלו, בטענה שמתרחש מרד אצטקי, ודרש סכום עצום של זהב כדמי כופר, שסופק לו.
לאחר מספר שבועות בעיר, כשמנהיגם בשבי והם צריכים להאכיל את הספרדים וגם את אלפי בעלי בריתם, הוחל להרגיש קושי מסוים בעיר. בזמן הגרוע ביותר, חדשות מהחוף הגיעו – מספר גדול בהרבה של ספרדים נשלחו על ידי ולסקס לעצור את קורטס על חתירה תחת פיקודו. קורטס הותיר את טנוצ'יטיטלן בידיו של סגנו הנאמן פדרו דה אלבראדו, צעד לחוף וניצח את הקובנים בראשות פנפילו דה נרבאז. כשקורטס סיפר לחיילים המובסים על עיר הזהב, טנוצ'יטיטלן, הם הסכימו להצטרף אליו.
החל מסע מפרך בחזרה, מעל לסיירה מדרה אוריינטל. כשקורטס נשאל, שנים לאחר מכן, מה צורתה של הארץ החדשה, הוא קימט חתיכת קלף, פרש אותה ואמר: "ככה".
אך כשקורטס חזר לארמון, הוא מצא כי אלבראדו ואנשיו טבחו באצולה האצטקית וכי השורדים בחרו מנהיג חדש, קויטלאהואק. קויטלאהואק ציווה על חייליו לצור על הארמון שהספרדים ומוקטזומה ישבו בו. קורטס הורה אז למוקטזומה לדבר עם אנשיו ממרפסת הארמון ולשכנע את אנשיו לתת לספרדים לחזור לחוף בשלום. אך אנשיו לא הקשיבו לו, וזרקו עליו אבנים שפצעו אותו קשות, והוא מת כמה ימים לאחר מכן.
בליל 1 ביולי 1520 שכונה מאוחר יותר "הלילה העצוב" (Noche triste) ניסה קורטס לברוח על ידי השקטת פרסות הסוסים והבאת קרשים לעבור בהם את הפרצות בסוללת היציאה מן העיר, אשר את גשריה הרסו האינדיאנים, על מנת למנוע ממנו לעבור. אולם הספרדים ועוזריהם נתגלו והחלה לחימה קשה בינם ובין האצטקים. הרבה מהספרדים נעו באיטיות היות שהיו ברשותם כמויות גדולות של זהב והיו פגיעים יותר לנחת זרועם של הרודפים. קורטס שרד רק מפני שהאצטקים רצו שיישאר חי כדי להקריב אותו לאל המלחמה שלהם, שכן הוא נחשב בעיניהם כלוחם גדול. כ־400 ספרדים ו־2,000 בעלי ברית אינדיאנים נהרגו, אך קורטס, אלבראדו והמוכשרים יותר מבין החיילים הצליחו לברוח. מבין הנשים שרדו לה מלינש (המתרגמת של קורטס לשפת הנוואטל (שפת האצטקים), עשרה קונקיסטדורים, המאהבת של אלבראדו ושתיים מבנותיו של מוקטזומה שהיו חלק מן ההרמון של קורטס (בת שלישית מתה, וכנראה הותירה אחריה בת מקורטס, "מריה", שהוזכרה בצוואתו). התבוסה הגדולה לאצטקים נקראה מעתה "הלילה העצוב".
קורטס החליט לצור על העיר, על ידי הסבת כל הערים שסביבות טנוצ'טיטלן לצידו. מהחוף, סבלים אינדיאנים הביאו את כל המצרכים והכלים שעדיין נותרו באניות, בזמן שקורטס ניסה לזכות בנאמנותם של הערים, שהאצטקים המקסיקנים שלטו בהם יותר ממאה שנה, תוך שהוא מסביר כי ימנעו בכך מתשלום מיסים כבדים והעלאת קרבנות אדם. אך עדיין שלב זה של המסע היה קשה, שכן לא היה הרבה מה לאכול, ובעלי בריתו האינדיאנים הרגו את אויביהם למאכל. הספרדים עזרו להם בהרג, אף שלא אכלו בעצמם; הם הסתפקו באונס נשיהם.
המצור על טנוצ'טיטלן החל בזמן שמגפת אבעבועות שחורות תקפה את העיר. גם בעלי בריתו האינדיאנים של קורטס סבלו, כשמוערך כי כ-40% מהם מתו, אך האפקט על המורל בטנוצ'יטיטלן, כאשר הם החלו גם לרעוב, היה עצום. למרות זאת הם עדיין המשיכו להילחם, הרבה אחרי שעיר אירופית ממוצעת הייתה נכנעת. קורטס רצה שלא להרוס את העיר היפהפייה, אך מכיוון שהתקיפו אותם מהגגות הם היו חייבים להרוס את הבתים.
לבסוף, כמעט כל העיר נהרסה וההערכות הן כי בין 120,000 ל-240,000 אצטקים נהרגו בתקופת הכיבוש הספרדי. הקיסר האצטקי האחרון, קואוטמוק, נכנע לקורטס ב-13 באוגוסט 1521.
ידוע כי קורטס שרף את רגליו של קואוטמוק כדי למצוא את הזהב שאבד ב"לילה העצוב", אך מעדויותיהם של חבריו ואויביו גם יחד, אשר הובאו במהלך משפטיו המאוחרים (הנוגעים לרצח אשתו החוקית, בין השאר), משתמע כי הוא הצטער על פשע זה ונראה היה כי הוא איבד באופן חלקי את שפיותו לאחר מכן. הוא החל במסע מסוכן וחסר הגיון דרך גואטמלה להונדורס על מנת להעניש ספרדי שבגד בו, ועם עזיבתו כל צל של סמכות אישית עזב את מקסיקו. הוא נעשה גם לפראנואיד, כשהוא תולה את קואוטמוק כנגד ההתנגדות של אנשיו. ייתכן שכבר לא יכול היה לראות אותו צולע על רגליו הפצועות.
חיים מאוחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשקורטס שב מהונדורס, כשהוא בקושי חי, הוא נתקבל בשמחה על ידי האוכלוסייה המקומית המיואשת וחסרת החוק. הוא שירת לזמן מה כמשנה למלך של "ספרד החדשה של ים האוקיינוס" (כפי שחואן דה גריחלבה קרא למקסיקו לפני שקורטס ראה אותה אי פעם), והביא ליציבות ולזכויות אזרחיות מפתיעות לארץ זו. אך הבירוקרטיה הקסטיליאנית החלה להגיע, והרסה את כל שבנה. הוא עזב עם בנו הבכור והאהוב, בנה של לה מלינש, מרטין קורטס, ונסע לסין, ובסופו של דבר חזר לאירופה ונלחם באיטליה יחד עם אותו הבן. קורטס מת בקסטיליה דה לה קואסטה, במחוז סביליה, ב-1547. כמו קולומבוס, הוא מת כאדם עשיר אך מריר; הוא לא נעשה לקיסר הגדול של האימפריה המערבית של קרל החמישי.
בצוואתו הותיר קורטס כסף רב לילדיו האינדיאנים והלבנים, וכן לכל אימהותיהם. במקסיקו של היום שמו נחשב כמקולל, ורק פסל אחד קיים לזכרו.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מלינצ'ה, הצעירה האינדיאנית שמוטטה אימפריה, ספר מאת נחום מגד המתאר את כיבושיו של קורטס, כאשר מלינצ'ה הייתה הדוברת שלו או "הלשון". הוצאת מודן, 173 עמודים, 2009
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרנאן קורטס, ברשת החברתית Goodreads- הרננדו קורטס ברשת
- אתר על הקונקיסטדורים
- אורי קציר, ההחמצה הגדולה של הנוצ'ה טריסטה בבלוג אפלטון
- biography/Hernan-Cortes-marques-del-Valle-de-Oaxaca הרנאן קורטס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הרנאן קורטס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
