לדלג לתוכן

הקיור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקיור
The Cure
מקום הקמה קראולי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות קרולי, אנגליה
תקופת הפעילות מ-1976
סוגה רוק גותי, רוק אלטרנטיבי, פוסט-פאנק, הגל החדש
חברת תקליטים Fiction Records (בריטניה)
Geffen Records (ארצות הברית)
פרסים והוקרה היכל התהילה של הרוק אנד רול (2019) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.thecure.com
פרופיל ב-IMDb
חברים

רוברט סמית' – שירה, גיטרות, מילים (1976–היום)
סיימון גאלפ – בס (1976–1978, 1983–1993, 2005–היום)

ריבוס גברלס – גיטרה (2012–היום)
ג'ייסון קופר – תופים וכלי הקשה (1995–היום)
רוג'ר אודונל – קלידים (1987–1990, 1995–2005, 2011–היום)
חברים לשעבר

פורל תומפסון – גיטרה (1979–1982, 1984–1992, 2005–2010)
לורנס תולהרסט – קלידים, תופים וכלי הקשה (1976–1987)
מייקל דמפסי – בס (1976–1979)
מת'יו הארטלי – קלידים (1979–1983)
פיל ת'ורנלי – בס וגיטרה (1984)
אנדי אנדרסון – תופים וכלי הקשה (1984)
בוריס ויליאמס – תופים וכלי הקשה (1984–1994)
פרי באמונט – גיטרה, קלידים (1990–2005)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

להקת הקיור (באנגלית: The Cure; תרגום מילולי: התרופה) היא להקת רוק בריטית, שהוקמה בשנת 1976 בקרולי שבבריטניה על ידי רוברט סמית', לורנס תולהרסט ומייקל דמפסי.

בתחילה הלהקה הצעירה נקראה "Easy Cure" על שם אחד השירים שלה, אך לאחר שהוחתמה על ידי חברת התקליטים Hansa שינתה את שמה במהרה לשם קליט יותר, The Cure. מאז הלהקה פעילה עם שינויים רבים בהרכבה כאשר היחיד ששמר על מקומו מאז הקמתה הוא רוברט סמית', מנהיג הלהקה.

במהלך השנים עברה הלהקה בין סגנונות מוזיקליים שונים, כגון רוק גותי, רוק אלטרנטיבי ופוסט-פאנק. הלהקה ידועה גם בזכות הווידאו קליפים המקוריים והצבעוניים שלה.

הקיור השפיעו רבות על המוזיקה של שנות השמונים והתשעים של המאה ה-20, וכיום אותותיה ניכרים בלהקות צעירות מרחבי העולם (הברייברי, הקילרס, מיוז וכדומה).

סינגל הבכורה שלהם "Killing an Arab" שיצא בשנת 1978 ואלבום הבכורה "Three Imaginary Boys" שיצא שנה לאחר מכן, היו נקודות ציון חשובות בהתפתחות תנועות הפוסט-פאנק והגל החדש שהתפתחו בעקבות סצנת הפאנק רוק בבריטניה.

במהלך שנות השמונים המוקדמות הסגנון המוזיקלי של הלהקה (בועט ומיוסר) כמו גם המראה הייחודי של הסולן רוברט סמית', היו משמעותיים מאוד ביצירת הסגנון המתהווה הנקרא רוק גותי.

לאחר פרסום אלבומם "Pornography" בשנת 1982, שהיה מינימליסטי, עגום וקודר עתיד הלהקה לא היה ברור. סמית' היה להוט להמשיך הלאה ולשנות סגנון. מספר להיטים סייעו לקדם את הלהקה מבחינה מסחרית והצלחתם תרמה רבות לפופולריות של הלהקה: "Let's Go to Bed" (1982), "Just Like Heaven" (1987), "Lovesong" (1989), "Friday I'm in Love" (1992)".

ההערכה היא שנכון לשנת 2014 הלהקה מכרה בערך 27 מיליון תקליטים, הוציאה שלושה עשר אלבומי אולפן, עשרה אלבומים ומעל לשלושים סינגלים.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה ושנים ראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסדי הלהקה היו קבוצת חברים שלמדו ביחד בבית ספר בעיר קרולי שבבריטניה.[1] הופעתם הראשונה כלהקה הייתה במסגרת הופעת סוף שנה בית-ספרית בשנת 1973. בלהקה היו חברים רוברט סמית' כקלידן, מייקל "מיק" דמפסי כגיטריסט, לורנס "לול" טולהרסט כמתופף, מרק קיסנו כגיטריסט מוביל, ואלן היל כבסיסט.[2] בינואר 1976 קיסנו ייסד להקת רוק של חמישה חברים בבית הספר המקיף של סנט ווילפריד, בה ניגן סמית' על גיטרה ודמפסי על גיטרה בס, יחד עם עוד שני חברים נוספים מבית הספר.[3] הם קראו לעצמם בשם "מאליס" וביצעו שירים של דייוויד בואי, ג'ימי הנדריקס ואלכס הארווי באולם כנסייה מקומי.[4] באפריל 1976 קיסנו ושני חבריו מבית הספר עזבו את הלהקה, וללהקה הצטרפו טולהרסט כמתופף, מרטין קריאסי כזמר ופורל טומפסון כגיטריסט.[5] בינואר 1977 בעקבות עזיבתו של מרטין קריאסי את הלהקה ובעקבות ההשפעה ההולכת וגוברת של מוזיקת רוק פאנק, חבריה הנותרים של להקת "מאליס" נעשו ידועים בשם "Easy Cure" בעקבות שם של אחד השירים של הלהקה שנכתב על ידי המתופף.[6] במהלך מרץ 1977 שכרה להקת "Easy Cure" סולן אחר ולאחר מכן פיטרה אותו ושכרה במקומו זמר בשם פיטר אוטול (לא פיטר או'טול השחקן). הופעת הבכורה של הרכב זה התרחשה באפריל 1977 באולם בעיר קרולי. בחודש מאי של אותה שנה הלהקה ביצעה גם את ההופעה החיה הראשונה בפאב מקומי בעיר, ובעקבות אותה הופעה באו לאחר מכן הופעות רבות אחרות באותו מקום. באותו זמן הלהקה גם ביצעה והקליטה שיר שנשלח להשתתף בתחרות כישרונות מקומית, וזכה במקום הראשון. לאחר הזכייה הלהקה חתמה על חוזה הקלטה עם חברת התקליטים הגרמנית Ariola-Hansa.[7] בספטמבר של אותה שנה עזב פיטר אוטול את הלהקה על מנת לנסוע לישראל ולהתנדב בקיבוץ. שתי הלהקות, גם "מאליס" וגם "Easy Cure" בחנו מספר זמרים שונים במהלך התקופה בה פעלו, עד שלבסוף בספטמבר 1977 לקח על עצמו רוברט סמית' את תפקיד הסולן. הקלטות הסטודיו הראשונות של הלהקה בהרכב זה התבצעו בלונדון באוקטובר–נובמבר 1977.[8]

בעקבות הזכייה בתחרות הכישרונות המקומית והחתימה על חוזה ההקלטה עם חברת התקליטים הגרמנית, קיבלה להקת "Easy Cure" חוזה הקלטה. אף על פי שהלהקה הקליטה שירים עבור חברת התקליטים, אף אחד מהשירים שהוקלטו אז לא שוחרר לציבור.[9]

במהלך 1977–1978 המשיכה הלהקה להופיע בקביעות באזור המגורים שלהם. בפברואר 1978 הם הצטרפו להופעה של להקת Lockjaw מהעיר הורלי (אנ'), שהבסיסט שלה היה סיימון גאלופ.[10]

חברת התקליטים Ariola-Hansa לא הייתה מרוצה מהשירים שהוקלטו על ידי הלהקה ולא רצתה להוציא לאור את השיר "Killing an Arab" להשמעה. חברת התקליטים הציעה שהלהקה תבצע במקום זה גרסאות כיסוי לשירים מוכרים. חברי הלהקה סירבו, ובחודש מרץ 1978 הסתיים החוזה עם חברת התקליטים הגרמנית.[11] מאוחר יותר סיפר סמית': "היינו צעירים מאוד. הם פשוט חשבו שהם יכולים להפוך אותנו ללהקת נוער. הם בעצם רצו שנעשה גרסות כיסוי, אבל אנחנו עמדנו בסירובנו.[12]"

אף על פי שמבחינה רשמית להקת "Easy Cure" מעולם לא הוציאה לאור אף שיר, ניתן היה למצוא בוטלגים של הקלטות מוקדמות של הלהקה במשך מספר שנים,[13] ובשנת 2004 יצאה לאור מהדורה מיוחדת של אלבום הבכורה של להקת הקיור משנת 1979, "Three Imaginary Boys", שכללה תקליטור בונוס נדיר שכלל מספר הקלטות דמו של להקת "Easy Cure" והקלטות של הופעות חיות מהשנים 1977 ו-1978. חברי הלהקה היו:

  • רוברט סמית' – גיטרות ושירה
  • מייקל "מיק" דמפסי – גיטרה בס
  • פורל טומפסון – גיטרה מובילה
  • לורנס "לול" טולהרסט – תופים
  • גארי גרובס – תופים
  • פיטר אוטול – שירה

באפריל 1978 ביצעה להקת "Easy Cure" את הופעתה האחרונה.[14] ואז עזב פורל טומפסון הגיטריסט את ההרכב, מאחר שסגנון הנגינה שלו בגיטרה לא עלה בקנה אחד עם ההעדפה הגוברת של סמית' לכתיבת שירים מינימליסטיים.[15] סמית' החליט לקרוא לשלישייה הנותרת בשם "הקיור".

באותו החודש הלהקה נכנסה להקלטות באולפן והפיצה את ההקלטות לכ 12 חברות תקליטים גדולות. בספטמבר 1978 הוחתמה הלהקה על ידי חברת התקליטים Fiction (אנ'). מאחר שחברת תקליטים זו עברה שינויים הוציאה בינתיים הלהקה את הסינגל "Killing an Arab" תחת חברת התקליטים Small Wonder (אנ').

הסינגל הזה זכה לשבחים רבים ובו בזמן עורר מחלוקת: בעוד שהשם הפרובוקטיבי של השיר עורר האשמות גזעניות, בפועל השיר מבוסס על הרומן הצרפתי האקזיסטנציאליסטי של אלברט קאמי, "הזר".[16]הלהקה הוציאה סטיקר שהכחיש את הקונוטציות הגזעניות של השיר. במאמר במגזין המוזיקה NME נכתב על הלהקה שהיא כמו נשימה של אוויר פרברי רענן (...) שמעניין אם יצליח להישמר.[17]

אלבום הבכורה של הלהקה, "Three Imaginary Boys", ראה אור במאי 1979. מאחר שהלהקה לא הייתה מנוסה בהקלטות אולפן, חברים מחברת התקליטים לקחו את השליטה על ההקלטות. חברי הלהקה, ובמיוחד סמית', היו לא מרוצים מהאלבום הזה. בראיון שנתן בשנת 1987 הודה סמית': "הרבה מזה היה מאוד שיטחי – אפילו ממש לא אהבתי את זה בזמנו. היו ביקורות שטענו שהאלבום קליל מידי, ואני חושב שחלק מהביקורת היה מוצדק. אפילו אחרי שעשינו אותו, אני רציתי לעשות משהו שיהיה בו יותר חומר".[18] הסינגל השני של הלהקה, "Boys Don't Cry" (אנ'), ראה אור בחודש יוני באותה השנה. הקיור היו אז להקת חימום ללהקת "סוזי והבנשיז" במהלך מסע הופעות של הלהקה הזו לקידום אלבום חדש שהוציאו באותה תקופה באנגליה, צפון אירלנד, סקוטלנד וויילס. במהלך הסיור החל לבצע סמית' תפקיד כפול, גם כסולן בלהקתו וגם כגיטריסט בסוזי והבנשיז לאחר עזיבתו של אחד מחברי להקה זו. לניסיון הזה הייתה השפעה חזקה על סמית': "על הבמה באותו ערב ראשון עם "הבנשיז", נסחפתי והבנתי כמה זה משמעותי עבורי, ביצוע של מוזיקה מהסוג הזה. זה היה כל כך שונה מהדברים שניגנו עם הקיור. לפני זה, רציתי להיות כמו ה-Buzzcocks או אלביס קוסטלו; הביטלס בסגנון פאנק. להיות אחד מחברי להקת סוזי והבנשיז ממש גרם לי לשינוי גישה במה שעשיתי[19]".

הסינגל השלישי של הלהקה, "לקפוץ מרכבת של מישהו אחר", פורסם במהלך אוקטובר 1977. מיד לאחר מכן, דמפסי הוצא מהלהקה בעקבות היחס הצונן שהפגין לחומרים אותם כתב סמית' לאלבום המתהווה. דמפסי הצטרף ללהקת ה-Associates (אנ')בעוד שסיימון גאלופ (גיטרה בס) ומתיו הארלי (קלידים) מלהקתThe Magazine Spies (אנ') הצטרפו לקיור. ב-8 בדצמבר 1979 הקיור הופיעו בפעם הראשונה בשידור טלוויזיוני חי בפריז וביצעו שלושה שירים שלהם.

תחילת התקופת הגות'ית (1980–1982)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חוסר השליטה היצירתית של הלהקה באלבום הראשון, סמית' החליט להיות מעורב ולהשפיע יותר בהקלטות לאלבום השני של הלהקה, "17 שניות" אותו הפיק סמית' ביחד עם מייק הדג'ס. האלבום יצא לאור בשנת 1980 והגיע למקום ה-20 במצעד הסינגלים הבריטי. סינגל מאלבום זה בשם "יער", הפך ללהיט הראשון של הלהקה ברחבי בריטניה והגיע למקום ה-30 במצעד הסינגלים הבריטי.[20] באלבום זה היה שינוי דרסטי מהצליל המוזיקלי שאפיין את הלהקה עד אז, שתואר על ידי מייק הדג'ס כ"מוזר, אווירתי ושונה מאוד מ-"Three Imaginary Boys". ביקורת על הסינגל "17 שניות" במגזין NME טענה כי "עבור להקה צעירה כמו הקיור, זה נראה כמעט דמיוני שהם הצליחו לכסות שטח רחב כל כך בזמן כה קצר".[21] באותה שנה האלבום "Three Imaginary Boys" נארז מחדש עבור השוק האמריקני בשם Boys Don't Cry, וכלל גרפיקה חדשה ורשימת השמעה שונה. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בינלאומי על מנת לקדם את שני האלבומים האלו, כאשר בסופו עזב מתיו הארלי (הקלידן) את הלהקה. הוא צוטט אז אומר: "הלהקה הלכה לכיוון של מוזיקה אובדנית, קודרת – מסוג הדברים שלא עניינו אותי כלל".

הלהקה התאחדה שוב עם הדג'ס על מנת להפיק את האלבום השלישי בשנת 1981 "Faith" (אנ'), שהעמיק את הסגנון הקודר של אלבומה השני של הלהקה, "17 שניות". האלבום טיפס עד למקום ה-14 במצעד הסינגלים הבריטי.[22] בסוף שנת 1981 הלהקה הוציאה את הסינגל "Charlotte Sometimes". באותה נקודת זמן, לסגנון המוזיקלי הקודר היה אפקט משמעותי על הסגנון של הלהקה. הבקשות של הקהל לבצע שירים ישנים יותר של הלהקה נתקלו בסירוב מצד הלהקה במהלך הופעות חיות, ולעיתים סמית' היה שקוע כל כך בפרסונה שהוא הציג על הבמה, עד כדי כך שהוא נצפה יורד מהבמה בדמעות בסיום הופעה.

בשנת 1982 הלהקה הקליטה והוציאה לאור את האלבום "פורנוגרפיה" האלבום השלישי והאחרון של השלישייה שכונתה "הטרילוגיה המדוכדכת", אשר ביסס את מעמדה של הקיור כמוזיקאים בעלי שיעור קומה בז'אנר המתהווה של הרוק הגותי.[23]

סמית' אמר כי במהלך ההקלטות הוא חווה לחץ נפשי. אבל לא היה לזה שום קשר ללהקה. "זה היה קשור לגיל בו הייתי, לדברים אותם חוויתי, להיותי מי שאני. אני חושב שהגעתי לתקופה הגרועה ביותר שלי אז. בדיעבד ובהתחשב בדעות של אחרים על מה שהלך שם אז, הייתי אדם מפלצתי למדי באותה התקופה".[18] סמית' הודה כי במהלך ההקלטות היה משתמש בסמים ואחרי סבב ההופעות הוא הלך להתנקות. גאלופ תיאר את האלבום הזה במילים אלו: "הניהיליזם השתלט שם [...] שרנו "זה לא משנה אם נמות כולנו" וזה בדיוק היה מה שחשבנו באותה תקופה". פרי היה מודאג שאין באלבום הזה שיר שיש לו פוטנציאל להפוך ללהיט ברדיו, והנחה את סמית' ואת פיל טורנליי לעבד את השיר "The Hanging Garden" (אנ') ולהוציאו כסינגל. למרות החששות לגבי הצליל הלא-מסחרי של האלבום, "פורנוגרפיה" הפך את הלהקה למובילה בבריטניה והביא אותה למקום השמיני במצעד האלבומים הבריטי.[24] לאחר יציאת האלבום, יצאה הלהקה למסע הופעות במהלכו הוציאה את גישת ה"אנטי-דימוי" ואימצה לראשונה את המראה המזוהה עם הלהקה של תסרוקות גדולות וגבוהות ואודם בצבעים עזים. במסע הופעות זה אירעו גם מספר אירועים שבעקבותיהם עזב סיימון גאלופ את הלהקה בסיומו של הסיבוב. גאלופ וסמית לא דיברו זה עם זה כשנה וחצי לאחר עזיבתו של גאלופ.

שנים ראשונות של הצלחה מסחרית (1983–1986)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עזיבת גאלופ את הלהקה ושיתוף הפעולה של סמית' עם להקת סוזי והבנשיז, נפוצו שמועות על התפרקותה של הקיור. בדצמבר 1982 אמר סמית' בריאיון למגזין המוזיקה מלודי מייקר: "האם הקיור באמת עדיין קיימת? אני מוצא את עצמי מהרהר בשאלה הזו בעצמי [...] זה הגיע לנקודה בה אני לא משתוקק לעבוד עוד בפורמט הזה. מה שלא יהיה, זה לא יהיה אני, לורנס וסיימון ביחד עוד. אני יודע את זה".[25]

פרי היה מודאג מהמצב בו הייתה הלהקה המובילה של חברת התקליטים שלו, והחל להשתכנע שהפתרון היחידי עבור להקת הקיור הוא להמציא את עצמה מחדש מבחינת סגנון מוזיקלי. פרי הצליח לשכנע את סמית' וטולהרסט ברעיון הזה. פרי: "הרעיון מצא חן בעיני רוברט כי ממילא הוא רצה להרוס את הלהקה". כעת כאשר ניגן טולהרסט בקלידים במקום בכלי הקשה, בסוף שנת 1982 הוציא הצמד את הסינגל "Let's Go to Bed" (אנ'). בעוד שסמית' כתב את השיר הזה כשיר חד פעמי ו"טיפשי" עבור העיתונות, השיר הפך ללהיט שולי ברחבי בריטניה והגיע למקום 44 ברשימות ההשמעה,[26] בעוד שבאוסטרליה וניו זילנד הוא נכנס לרשימות המצעדים של 20 השירים הגדולים. בעקבותיו הגיעו בשנת 1983 שני שירים שהצליחו: השיר מבוסס הסינתיסייזר "The Walk" (אנ') שהגיע למקום ה-12 במצעדים, ו-"The Love Cats" (אנ') שהפך ללהיט הראשון של הלהקה שהגיע לעשירייה הראשונה במצעדים וטיפס עד למקום השביעי.[27] הלהקה פרסמה את הסינגלים האלו ועוד כמה שירים באלבום אוסף בשם "Japanese Whispers" (אנ'), שיועד על ידי סמית' עבור השוק היפני בלבד, אך בסופו של דבר חברת התקליטים החליטה להפיצו ברחבי העולם. באותה שנה סמית' המשיך גם להופיע עם להקת סוזי והבנשיז כגיטריסט במהלך סיור ההופעות שלהם שליווה את אלבום ההופעה החיה ואת אלבום האולפן שהוציאה הלהקה, כולל הופעה בתל אביב.

בשנת 1984 הוציאה להקת הקיור את האלבום הפסיכדלי "The Top" (אנ'), בו סמית' ניגן בכל הכלים מלבד כלי הקשה, בהם ניגן אנדי אנדרסון וסקסופון שניגן פורל טומפסון. האלבום הפך ללהיט בבריטניה ונכנס לעשרת הגדולים, והיה אלבום האולפן הראשון של הלהקה שנכנס לבילבורד 200 בארצות הברית והגיע למקום השמונים.[28][29] ביקורות שיבחו את האלבום. לאחר יציאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עולמי עם תומפסון, אנדרסון והמפיק שהפך לבסיסט פיל טורנליי. אלבום ההופעות החיות של הלהקה, "Concert" (אנ'), שיצא בשנת 1984 כלל הקלטות מסיבוב הופעות זה. לקראת סיומו של מסע ההופעות פוטר אנדרסון לאחר שהשחית חדר במלון והוחלף בבוריס ויליאמס, וטורנליי עזב בעקבות הלחץ שנגרם לו במהלך סיבוב ההופעות. מקומו של הבסיסט לא נשאר פנוי למשך הרבה זמן, כשאחד מחברי הצוות הטכני הציע איחוד בין הלהקה לבין חבר העבר סיימון גאלופ, שניגן כעת בלהקה בשם Fools Dance (אנ'). סמית' התפייס עם גאלופ ומיד לאחר מכן ביקש ממנו להצטרף ללהקה, והיה נלהב מאוד בעקבות האיחוד הצפוי.[30]

בשנת 1985 ההרכב החדש: סמית', גאלופ, טולהרסט, טומפסון ויליאמס, הוציאו את האלבום "The Head on the Door" (אנ')אלבום שהצליח לחבר בין ההיבטים האופטימיים והפסימיים של המוזיקה במרחב בו נעה לפני כן המוזיקה של הלהקה. האלבום הגיע למקום השביעי בבריטניה ובארצות הברית למקום ה-59,[31][32] הצלחה שאת חלקה ניתן לשייך להצלחה העולמית של שני הסינגלים: "In Between Days" (אנ') ו-"Close to Me" (אנ'). בעקבות האלבום ומסע ההופעות הבינלאומי, בשנת 1986 הלהקה פרסמה את אוסף הסינגלים "Standing on a Beach" (אנ'), בשלושה פורמטים שונים. האוסף הגיע לרשימת 50 הגדולים בארצות הברית,[33] ופרסם מחדש שלושה סינגלים קיימים: "Boys Don't Cry" בביצוע חדש, "Let's Go to Bed" ומאוחר יותר "Charlotte Sometimes". האוסף לווה בקלטת וידאו ובלייזר דיסק בשם "Staring at the Sea", בהם היו קליפים לכל אחד מהשירים באוסף. הקיור הופיעו כדי לקדם את האוסף הזה והוציאו גם קלטת וידאו של הופעה חיה שצולמה בדרום צרפת. במהלך תקופה זו הלהקה הפכה לפופולרית מאוד באירופה (במיוחד בצרפת, בגרמניה, בבלגיה, בהולנד ובלוקסמבורג) והפופולריות שלה בארצות הברית הלכה ועלתה.

Kiss Me, Kiss Me, Kiss Me והצלחה בינלאומית (1987–1993)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987 הוציאה הלהקה את האלבום "Kiss Me, Kiss Me, Kiss Me" (אנ'), שהגיע למקום השישי בבריטניה ולעשרת הגדולים במספר מדינות[34] והיה הכניסה הראשונה של הלהקה ל-40 הגדולים בארצות הברית (מקום 35),[35][36][37] ושיקף את הפופולריות הרחבה של הלהקה שהלכה וגדלה.

הסינגל השלישי מתוך האלבום הזה, "Just Like Heaven" (אנ'), היה הסינגל המצליח ביותר של הלהקה בארצות הברית.[38] מהאלבום הזה נוצרו עוד שלושה סינגלים ולאחר יציאתו יצאה הלהקה למסע הופעות מוצלח. במהלך השלב האירופאי של מסע ההופעות, צריכת האלכוהול המסיבית של טולהרסט השפיעה על יכולתו להופיע, ורוג'ר אודונל, קלידן להקת The Psychedelic Furs (אנ'), נקרא לעיתים קרובות להחליפו.

בשנת 1989 הלהקה הוציאה את האלבום "Disintegration" (אנ'), שזכה לשבחי הביקורות והפך לאלבום של הלהקה שזכה לדירוג הגבוה ביותר עד לאותה נקודת זמן. האלבום הגיע למקום השלישי בבריטניה ושלושה להיטים ממנו הגיעו לשלושים הגדולים במצעדים: "Lullaby", "Lovesong" (אנ')"Pictures of You" (אנ').[39][40]

האלבום גם הגיע למקום ה-12 ברשימות ההשמעה בארצות הברית.[41] הסינגל "Fascination Street" (אנ') הגיע למקום הראשון במצעד הרוק המודרני בארצות הברית, אך במהרה נדחק לשוליים בצילו של הסינגל "Lovesong" שהגיע למקום השני במצעד הפופ האמריקאי (הסינגל היחיד של הקיור שהגיע לעשרת הגדולים במצעד זה).[42] עד 1992 אלבום זה נמכר ברחבי העולם בלמעלה משלושה מיליון עותקים.[43]במהלך העבודה על Disintegration חברי הלהקה הציבו אולטימטום לסמית' בטענה שאם טולהרסט לא יעזוב את הלהקה, הם יעזבו אותה. בפברואר 1989 טולהרסט עזב רשמית את הלהקה ופורסמו על כך הודעות בעיתונות. כתוצאה מכך רוג'ר אודונל הפך לחבר מלא בלהקה וסמית' בעצם נותר חבר הלהקה היחיד מהמייסדים. סמית' ייחס את פיטוריו של טולהרסט לחוסר היכולת של טולהרסט להתניע את עצמו ובעיות של שתייה אלכוהול, וסיכם "הוא היה בחוסר התאמה עם הכל. זה פשוט הזיק לכל דבר שעשינו".[44] מאחר שטולהרסט עדיין נחשב לחבר בלהקה במהלך הקלטות האלבום Disintegration, הוא קיבל קרדיט בעטיפת האלבום האחורית כנגן ב"כלים אחרים", והוא מופיע בתור כותב-שותף של כל השירים. מאז כבר נחשף כי הוא לא תרם דבר לאלבום. לא בביצוע ולא בכתיבת השירים. הלהקה יצאה אז למסע הופעות מוצלח והופעות הלהקה מילאו אצטדיונים בארצות הברית. ב-6 בספטמבר 1989 הלהקה ביצעה את השיר "Just Like Heaven" בטקס פרסי VMA באמפיתיאטרון של אולפני יוניברסל בלוס אנג'לס, ארצות הברית.[45]

במאי 1990 עזב רוג'ר אודונל את הלהקה והוחלף בפרי במונט, שהיה טכנאי הגיטרות של הלהקה. בנובמבר של אותה שנה הלהקה הוציאה לאור אוסף של רמיקסים בשם "Mixed Up" (אנ') האלבום כלל שיר אחד חדש בלבד, "Never Enough" (אנ'), שיצא כסינגל. ב-1991 הלהקה זכתה בתואר הלהקה הבריטית הטובה ביותר בפרסי המוזיקה הבריטית.[46] באותה שנה, טולהרסט הגיש תביעה נגד סמית' וחברת התקליטים על תשלום תמלוגים וטען לבעלות משותפת על השם "הקיור" יחד עם סמית'. פסק הדין ניתן בסופו של דבר בספטמבר 1994, לטובת סמית'.

האלבום הבא שהקליטה הלהקה, "Wish" (אנ'), הגיע למקום הראשון בבריטניה ולמקום השני בארצות הברית והניב את הלהיטים הבינלאומיים: "High" ו-"Friday I'm in Love" (אנ').[47][48]

הקיור יצאו למסע הופעות יחד עם להקת ה-Cranes (אנ') והוציאו לאור ב-1993 את אלבומי ההופעות החיות "Show" (אנ') ו-"Paris" (אנ').

בתור תרגיל קידום מכירות עם רשת חנויות מוזיקה בבריטניה, יצאה מהדורה מוגבלת שהכילה קטעים אינסטרומנטליים מהקלטות האלבום Wish על גבי קלטת שהכילה ארבעה קטעי מוזיקה. כל ההכנסות ממכירת מהדורה זו נתרמו לצדקה. ב-1993 הלהקה הייתה מועמדת על אלבום זה לפרס גראמי לאלבום האלטרנטיבי. בתקופה לאחר ההוצאה לאור של האלבום Wish ולפני תחילת ההקלטות לאלבום הבא, שוב השתנה הרכב חברי הלהקה. טומפסון עזב את הקיור כדי לנגן עם רוברט פלאנט וג'ימי פייג' מהלד זפלין, ובמונט הפך לגיטריסט המוביל של הלהקה. בוריס ויליאמס גם כן עזב את הלהקה והוחלף על ידי ג'ייסון קופר.

תקופת מעברים ושינויים (1994–1998)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלטות לאלבום חדש החלו בשנת 1994, בנוכחות סמית' ובמונט בלבד. מאוחר יותר חזרו לצמד גם גאלופ (שסבל מבעיות בריאותיות שונות) ורוג'ר אודונל.

הלהקה ביצעה את השיר "Burn" בסרט משנת 1994 "העורב" וגם את "Dredd Song" שיר הנושא של סרט משנת 1995: " Judge Dredd" בכיכובו של סילבסטר סטאלון. אלו לא נכללו באלבום עד ליציאת אלבום אוסף של הקיור בשנת 2004.

האלבום שיצא לאור לבסוף בשנת 1996, "Wild Mood Swings"(אנ'), קיבל ביקורות פושרות וסימן את סוף תקופת ההצלחה המסחרית של הלהקה. בין היתר הוא כלל את השיר Strange Attraction.

ב-1997 הלהקה הוציאה את האלבום "Galore" (אנ'), אלבום אוסף שכלל סינגלים מהשנים 1987 עד 1997, וגם את השיר החדש "Wrong Number" (אנ') בו ניגן ריבס גברלס, גיטריסט שניגן עם דייוויד בואי. גברלס ליווה את הלהקה גם במהלך הופעות בשיר זה. ב-1998 הלהקה תרמה לאלבום הפסקול של תיקים באפלה: הסרט.

שנים מאוחרות (1999–2009)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם האלבום היחיד שנשאר לחוזה הקלטות שלהם ועם התגובה המסחרית הירודה לאלבומים: Wild Mood Swings ו-Galore, סמית' שוב חשב שימיה של הלהקה ספורים ולכן רצה לעשות אלבום ששיקף את הפן המעמיק יותר של הלהקה.

האלבום "Bloodflowers" (אנ') שהיה מועמד לפרס גראמי עוכב במשך כשנתיים ולבסוף ראה אור בשנת 2000. על פי סמית', אלבום זה היה חלק מטרילוגיה שכללה את האלבומים Pornography ו-Disintegration[49]. הלהקה גם יצאה לסיבוב הופעות של 9 חודשים, בהשתתפות למעלה ממיליון אנשים ברחבי העולם. בשנת 2001 הלהקה עזבה את חברת fiction והוציאה את אלבום האוסף שבו כמה מהקלאסיקות של הלהקה: Greatest Hits שכלל תקליטור ו-DVD. וכמו כן, 2 שירים חדשים.

בשנת 2002 הלהקה השתתפה בכ 12 פסטיבלי מוזיקה גדולים וערכה 3 קונצרטים, אחד בבריסל ושניים בברלין. אחד מהקונצרטים בברלין ראה אור בשנת 2003 כאלבום "The Cure: Trilogy" (אנ').

בשנת 2003 הלהקה חתמה חוזה עם גפן רקורדס. בשנת 2004 הוציאה הלהקה מארז של 4 תקליטורים שנקרא: (Join the Dots: B-Sides and Rarities, 1978–2001 (The Fiction Years שכלל 70 משירי הלהקה וביניהם גם שירים חדשים שטרם שוחררו לציבור וספר בכריכה קשה שכלל צילומים וציטוטים.

האלבום הגיע למקום ה-106 בדירוג הבילבורד ל-200 האלבומים הטובים.[50] הלהקה הוציאה את האלבום ה-12 שלה, The Cure בגפן רקורדס בשנת 2004. כדי לקדם את האלבום הלהקה לקחה חלק בפסטיבל Coachella ובפסטיבל Curiosa בצפון אמריקה. שיעורי ההשתתפות בפסטיבל זה היו יחסית נמוכים אך עדיין הוא נחשב לאחד מהפסטיבלים המוצלחים באזור באותה שנה. ב-2004 הלהקה גם קיבלה פרס MTV Icon שהוגש על ידי מרילין מנסון.[51]

במאי 2005 רוג'ר אודונל ופרי במונט פוטרו מהלהקה. על פי אודונל, סמית' הודיע לו שהוא מצמצם את הלהקה לשלושה חברים בלבד. מוקדם יותר, אודונל אמר שהוא גילה על תאריכים לסיור הופעות מתוכנן רק דרך אתר אינטרנט של מעריצי הלהקה ואמר "זה היה עצוב לגלות את זה אחרי כמעט עשרים שנים כאלו שעשיתי עם הלהקה, אבל הייתי צריך לצפות ללא פחות ולא יותר מזה".[52] שלושת חברי הלהקה הנותרים: סמית', גאלופ וקופר, הופיעו בכמה הופעות בהרכב זה עד שהתברר ביוני של אותה שנה שפורל תומפסון יחזור ללהקה וייקח חלק במסע הופעות שתוכנן לקיץ 2005. מאוחר יותר במהלך 2005 הלהקה הקליטה גרסת כיסוי לשיר של ג'ון לנון: Love, עבור אלבום צדקה שהוציאה קרן אמנסטי.

באפריל 2006 הלהקה הופיעה באולם אלברט הול עבור קרן תמיכה לצעירים חולי סרטן. בסוף שנת 2005 הוציאה הלהקה אלבום הופעה חיה שלווה ב־DVD שנקרא The Cure: Festival 2005 וכלל שלושים שירים מההופעות החיות באותה שנה.

בשנת 2006 החל סמית' לכתוב ולהקליט חומר עבור האלבום השלושה עשר שלהם. בתחילה הצהיר שזה יהיה אלבום כפול.[53] הלהקה הודיעה ברגע האחרון על דחיית מסע ההופעות שתוכנן לסתיו 2007 בצפון אמריקה על מנת להמשיך בעבודה על האלבום, ודחו את מסע ההופעות לאביב 2008.[54] האלבום 4:13 Dream שראה אור באוקטובר 2008 היה כישלון מסחרי באנגליה ביחס לאלבומים הקודמים של הלהקה. בפברואר 2009 זכתה הלהקה בפרס NME.[55]

סיורי הטרילוגיה ושנים אחרונות (2010–היום)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2011 הלהקה ניגנה את שלושת אלבומי האולפן שלה במלואם במהלך שתי הופעות חיות בסידני שנקראו Reflections. ההופעות הוקלטו ואמורות היו להתפרסם ב־DVD בשנת 2012. לאחר מכן הלהקה לקחה חלק בפסטיבל המוזיקה Bestival באנגליה, הופעה אשר הוקלטה וראתה אור באלבום בשם Bestival Live 2011.

בספטמבר 2011 רוגר אודונל הודיע רשמית בדף הפייסבוק שלו שהוא שב להופיע עם הלהקה והקיור הודיעו על תכנונן של שלוש הופעות Reflections נוספות: אחת בלונדון, שלוש בניו-יורק ושלוש בלוס אנג'לס.

ב-27 בספטמבר הוכרז על מועמדות הלהקה להיכנס בשנת 2012 להיכל התהילה של הרוק אנד רול.

במאי 2012, לאחר חודשים של ספקולציות, אישר פורל טומפסון, שכינה את עצמו אז Pearl, את השמועה שהוא עוזב את הלהקה והתנצל על הפגיעה במעריצי הלהקה. בסוף חודש מאי הלהקה יצאה לסיור של 19 ימים שכלל פסטיבלי מוזיקה שונים ברחבי אירופה, שהחל בפסטיבל Pinkpop בהולנד, והסתיים בספטמבר בפסטיבל Electric Picnic באירלנד. הלהקה המשיכה להופיע בעוד כמה הופעות ברחבי אירופה בשנת 2012, ובשנת 2013 ברחבי אמריקה הלטינית, סיור שכלל הופעה חוזרת בארגנטינה לאחר 26 שנים (אף על פי שרוברט סמית' הבטיח לעצמו שהוא לא חוזר להופיע עוד בארגנטינה), וסיור מעגלי גדול שכלל השתתפות בפסטיבלים גדולים ברחבי צפון אמריקה ואסיה.

בנובמבר 2014 הלהקה הוציאה את האלבום שנקרא The Art of McCartney כמחווה לפול מקרטני. האלבום כלל גרסת כיסוי לשיר Hello, Goodbye של הביטלס ובביצוע לקח חלק בנו של פול, גיימס מקרטני. באלבום הבונוס שצורף לדיסק זה יש גם ביצוע גרסת כיסוי לשיר של מקרטני: C Moon.

בנובמבר 2015 שוחררה הודעה שהלהקה תצא לסיור הופעות של 26 ימים ברחבי צפון אמריקה. ב-2016 הלהקה לקחה חלק במספר פסטיבלים ברחבי אירופה והופיעה גם באוסטרליה, עם סיום השנה בשלוש הופעות בארנה של ומבלי, לונדון.

ב-26 בספטמבר 2024 הלהקה פרסמה בערוץ היוטיוב שלה את השיר "Alone".[56] זה השיר הראשון שהלהקה מוציאה לאחר 16 שנים.[57] זה השיר הראשון מתוך אלבום שיצא לאור ב-1 בנובמבר 2024 בשם Songs of a Lost World, האלבום הראשון שלהם מזה 16 שנים מאז 4:13 Dream שיצא ב-2008. האלבום הופק על ידי רוברט סמית' והשותף הוותיק שלו פול קורקט, שעבד גם על האלבום Bloodflowers. סמית' התייחס לשיר החדש ואמר "ברגע שהקלטנו את השיר הזה ידעתי שזה יהיה שיר הפתיחה והרגשתי שכל האלבום נכנס לפוקוס".[58] הלהקה הופיעה במופע יחיד לכבוד האלבום ב-Troxy בלונדון, שהועבר בשידור חי בערוץ היוטיוב שלהם תחת הכותרת "Show of a Lost World: The Cure Live at Troxy" ב-2 בנובמבר.[59] בשל ביקוש גבוה, הלהקה השיקה גרסה מורחבת לאלבום עם חמישה שירים חיים בלעדיים.[60]

סגנון מוזיקלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה זוהתה לרוב עם סגנון הרוק הגותי וידועה כאחת מהלהקות שיצרו וביססו את הסגנון המוזיקלי הזה. עם זאת, הלהקה תמיד דחתה את הסיווג הזה, ובמיוחד את ההגדרה של הלהקה בתור להקת רוק גותי. בשנת 2016 אמר רוברט סמית': "זה כל כך מעורר רחמים שהמילה "גותי" עדיין מתוייגת עם להקת הקיור. אנחנו לא מסווגים. אני מניח שכשהתחלנו את הדרך כלהקה היינו להקת פוסט-פאנק, אבל בסך הכל זה בלתי אפשרי [...] אני פשוט מנגן את המוזיקה של הקיור, מה שזה לא יהיה." סמית' גם הביע את סלידתו מסגנון הרוק הגותי ותיאר אותו כסגנון משעמם ומונוטוני. בעוד שבדרך כלל נתפסים הקיור כמפיקי מוזיקה אפלה וקודרת, הם יצרו גם מספר שירים עליזים ושמחים והיו חלק מתנועת הגל החדש. במגזין Spin נטען שהקיור תמיד היו להקה של הכל או כלום. "[...] רוברט סמית' מתפלש בעצב גותי או שהוא מלקק את שאריות הצמר גפן המתוק מאצבעותיו המוכתמות בשפתון".

הסגנון המוזיקלי של הקיור הוגדר בדרך כלל כדומיננטי עם קווי-בס מלודיים, ומילים עם ייאוש קיומי על גבול הספרותי. רוב שירי הלהקה התחילו בכך שסמית' וגאלופ כתבו את קטעי התופים והבס, הקליטו דמו בבית, ואז הגיעו לאולפן לליטושים אחרונים. בשנת 1992 אמר סמית': "אני חושב שכשאנשים מדברים על ה"סאונד של הקיור" הם מתכוונים לשירים מבוססי הבס בעל 6 מיתרים, גיטרה אקוסטית והשירה שלי, ביחד עם צליל המיתרים של הסינתיסייזר. מעל כל הבסיס הזה היו שכבות שכבות של גיטרות וסינתיסייזרים. קלידים היו מרכיב חשוב בשירי הלהקה מאז יצא השיר Seventeen Seconds, והחשיבות שלהם גברה עם השימוש המאסיבי בקלידים באלבום Disintegration. במהלך תקופת היעדרותו של רוגר אודונל מהלהקה (2005–2011), לא נעשה שימוש בקלידים במהלך הופעות חיות והם לא בלטו באלבום של 2008: 4:13 Dream.

סרטוני מוזיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטוני המוזיקה הראשונים של הלהקה תוארו כ"איומים" והושמצו בשל איכותם הגרועה, באופן פרדוקסלי במיוחד על ידי הלהקה עצמה. תולהרסט אמר: "הם היו אסונות גמורים. אנחנו לא היינו שחקנים והאופי שלנו לא בא לידי ביטוי בסרטונים האלו". הסרטון שליווה את השיר: "Let's Go to Bed" היה שיתוף הפעולה הראשון של הלהקה עם הבמאי טים פופ, שהוסיף אלמנטים מתחום המשחק לסרטוני המוזיקה של הלהקה. בשנת 1987 בריאיון למגזין Spin התעקש הבמאי: "אני חושב שצד מסוים שלהם תמיד היה קיים שם, הוא פשוט לא יצא החוצה". בשלב מאוחר יותר פופ ממשיך לביים את רוב סרטוני המוזיקה של הלהקה, שהפכו למזוהים מאוד עם הלהקה ותרמו להרחבת הקהלים שלה במהלך שנות השמונים. פופ הסביר את העבודה עם הקיור: "הקיור היא להקה אולטימטיבית עבור במאי לעבוד איתה, כי רוברט סמית' באמת מבין איך עובדת המצלמה, השירים שלו הם כל כך קולנועיים. הכוונה היא שמצד אחד יש המון השתטות והומור בשירים האלו, אבל מתחת לפני השטח יש את כל האובססיות הפסיכולוגיות והקלסטרופוביה של רוברט סמית'".[61]

מורשת הלהקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיור הייתה אחת מלהקות המוזיקה האלטרנטיבית הראשונות שקיבלו הערכה והכרה מסחרית לפני התקופה בה להקות רוק אלטרנטיבי היו חלק מהמיינסטרים. בשנת 1992 הוכרז ב-NMA שהקיור נהפכו במהלך שנות השמונים ל"מכונת להיטים בסגנון גותי, תופעה בקנה מידה בינלאומי ועדיין, הלהקה האלטרנטיבית המצליחה ביותר שאי פעם דשדשה על האדמה".[43] הזמר של הלהקה המצליחה אינטרפול צוטט אומר "הקיור היא להקה שכולנו בלהקת אינטרפול יכולים לומר שהושפענו ממנה. כשהייתי צעיר יותר הייתי מקשיב להם הרבה וגם קרלוס. למעשה הוא שאב הרבה השפעה מהקיור בדרך בה הוא ניגן על הבס ועל הקלידים. עבורי, רוברט סמית' הוא אחת הדוגמאות למשפט" אתה לא יכול להיות רוברט סמית' אם אתה לא רוברט סמית' בעצמך. זו אחת הלהקות שהשפיעה ביותר על להקת אינטרפול, מפני שכולנו אהבנו אותם. הם להקה אגדית[62]". הקיור היוו גם השפעה מעצבת עבור להקת הסמאשינג פאמפקינס. סולנם, בילי קורגן, אמר שהקיור היו השפעה מרכזית עבורם[63] והמתופף מייק בריאן הגדיר את עצמו כ"מעריץ שרוף של הקיור".[64]

כמה אזכורים על קיור והמוזיקה שלהם נעשו בתרבות הפופולרית. מספר סרטים השתמשו בשמות של שירי הלהקה כשם לסרט, למשל בנים אינם בוכים והקומדיה הרומנטית האמריקאית בשם Just like Heaven. התדמית המלנכולית של הקיור שימשה בסיס לפרודיות הרבה פעמים, לדמויות פרודיות שהופיעו בסדרות שונות. לא כפרודיה, דמותו של סמית' שימשה השראה לדמות הראשית בסרט This Must Be the Place[65]. חיקוי בדמותו של רוברט סמית' גם הופיע בפרק של הסדרה סאות' פארק (והוא עצמו עשה את הפסקול של הדמות בפרק). הוא הופך להיות הדמות של Mothra ונלחם במכה (רובוט) – סטרייסנד כדי להציל את היום. כשסמית' עוזב, הדמות של קייל צועקת: "Disintegration is the best album ever!"

נכון לשנת 2004, להקת הקיור מכרה כ-27 מיליון אלבומים.[66]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי המוזיקה הבריטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס פרסי המוזיקה הבריטית הוא הטקס העיקרי של תעשיית המוזיקה הבריטית. להקת הקיור קיבלה שני פרסים מתוך שלוש מועמדויות.

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
1990 "Lullaby" הקליפ הטוב ביותר זכייה
1991 "Close to Me" מועמדות
הקיור הלהקה הבריטית הטובה ביותר זכייה

פרסי גראמי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי גראמי מוענקים פעם בשנה על ידי אקדמיית ההקלטות של ארצות הברית עבור הישגים יוצאי דופן בתחום תעשיית המוזיקה. לרוב פרסים אלו נחשבים כפרס מוזיקלי בעל החשיבות הרבה ביותר. הפרס יוסד בשנת 1958.

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
1993 Wish אלבום המוזיקה האלטנרטיבית הטוב ביותר מועמדות
2001 Bloodflowers מועמדות

פרסי איבור נובלו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי איבור נובלו מוענקים עבור פזמונאות והלחנה. הפרס נקרא על שמו של הבדרן האנגלי אייבור נובלו. וניתן מדי שנה בלונדון על ידי האקדמיה הבריטית של פזמונאים, מלחינים וכותבים (BASCA).

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
1993 "Friday I'm In Love" השיר התקופתי הטוב ביותר מועמדות
2001 רוברט סמית' הישג בינלאומי זכייה

פרסי ג'ונו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס ג'ונו מוענקים שנתית למוזיקאים קנדים כדי להוקיר את העשייה המוזיקלית שלהם בתחומים שונים.

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
2005 "The End of the World" הקליפ הטוב ביותר מועמדות

פרסי לוס פרמוס של אמריקה הלטינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי Los Premios MTV Latinoamérica היו הגרסה של אמריקה הלטינית ל-VMA. הפרס נוסד בשנת 2002 כדי לציין את הקליפים הבולטים של השנה באמריקה הלטינית וברחבי העולם.

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
2007 The Cure פרס ההשפעה זכייה

פרסי MTV אירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס פרסי המוזיקה של MTV אירופה נוסד בשנת 1994 על ידי MTV אירופה כדי לציין את הקליפים הבולטים של השנה באירופה.

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
2004 "The End of the World" Best Video מועמדות
2008 The Cure Best Live Act מועמדות

פרסי MTV

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס פרסי הווידאו-קליפים של MTV נוסד בסוף קיץ 1984 על ידי MTV כדי לציין את הקליפים הבולטים של השנה בעולם.

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
1989 "Fascination Street" פרס הווידאו הפוסט-מודרני מועמדות
1992 "Friday I'm In Love" בחירת הצופים (אירופה) זכייה

פרסי MVPA

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי ה-MVPA מוענקים שנתית על ידי ארגון מוזיקלי הממוקם בלוס אנג'לס כדי לציין את הקליפים הבולטים של השנה.

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
2005 "The End of the World" הקליפ האלטרנטיבי הטוב ביותר מועמדות
עבודת האמנות הטובה ביותר מועמדות

פרסי ה-NME

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס פרסי ה-NME נוסד על ידי מגזין NME ונערך לראשונה בשנת 1953.

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
2009 The Cure Godlike Genius Award זכייה
4:13 Dream יצירת אמנות הטובה ביותר מועמדות

פרסי ה-Q

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי ה-Q הוא טקס הפרסים השנתי של אנגליה שנוסד על ידי מגזין המוזיקה ה-Q כדי לציין מצוינות מוזיקלית. קוראי המגזין מצביעים עבור המועמדים לזכייה בנוסף להחלטות שמתבצעות על ידי צוות שופטים.

שנה מועמדות/היצירה הפרס תוצאה
2003 The Cure פרס Q להשראה זכייה
2011 הלהקה הטובה ביותר ב-25 השנים האחרונות מועמדות

דיסקוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1979 – Three Imaginary Boys
  • 1980 – Seventeen Seconds
  • 1981 – Faith
  • 1982 – Pornography
  • 1984 – The Top
  • 1985 – The Head on the Door
  • 1987 – Kiss Me Kiss Me Kiss Me
  • 1989 – Disintegration
  • 1992 – Wish
  • 1996 – Wild Mood Swings
  • 2000 – Bloodflowers
  • 2004 – The Cure
  • 2008 – Dream 4:13
  • 2024 – Songs of a Lost World

DVD/וידאו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Staring at the Sea – The Images
  • The Cure in Orange
  • Picture Show
  • The Cure Play Out
  • The Cure: MTV Unplugged
  • Show
  • Galore
  • Greatest Hits
  • The Cure: Trilogy
  • .The Cure: Festival 2005

סיורי הופעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1979 – The Three Imaginary Boys
  • 1979 – The Join HandsTour
  • 1979 – The Future Pastimes Tour
  • 1981 – The Eight Appearances Tour
  • 1982 – The Fourteen Explicit Moments Tour
  • 1982 – The Pornography Tour
  • 1983 – 1983 Tour
  • 1984 – The Top Tour
  • 1985 – 1985 Tour
  • 1985 – The Head Tour
  • 1986 – 1986 Tour
  • 1986 – The Beach Party Tour
  • 1987 – 1987 Tour
  • 1987 – The Kissing Tour
  • 1989 – The Prayer Tour
  • 1990 – The Pleasure Trips Tour
  • 1991 – The Cure on MTV Unplugged
  • 1992 – The Warm-Up Tour
  • 1992 –The Wish Tour
  • 1996 – The Swing Tour
  • 2000 – The Dream Tour
  • 2004 – Curiosa
  • 2008 – 4Tour
  • 2011 – 'The Cure: 'Reflections
  • 2012 – The Summer Cure Tour
  • 2013 – The Great Circle Tour
  • 2016 – .The Cure Tour 2016
  • 2022 – The Lost World Tour

חברי הלהקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליינאפ נוכחי:

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הקיור

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Greg Metzer (21 במאי 2008). Rock Band Name Origins. McFarland. p. 60. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ Jeff Apter (5 נוב' 2009). Never Enough: The Story of The Cure. Omnibus Press. p. 26. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Ten Imaginary Years, by L. Barbarian, Steve Sutherland and Robert Smith (1988) Zomba Books ISBN 0-946391-87-4
  4. ^ The Cure, A History in Spiral Scratch Magazine by Rachel Doran, April 1992
  5. ^ Barbarian, Sutherland, Smith (1988)
  6. ^ Apter, Jeff (2006). Never Enough: The Story of The Cure. Omnibus Press. ISBN 1-84449-827-1.
  7. ^ Ten Imaginary Years, by L. Barbarian, Steve Sutherland and Robert Smith (1988) Zomba Books ISBN 0-946391-87-4
  8. ^ A History of The Cure in Melody Maker Magazine by Steve Sutherland (1990)
  9. ^ Frost, Deborah (1 באוקטובר 1987). "Taking The Cure with Robert". Creem. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ Anomolie Magazine between 1990 and 1992 featured an extensively researched and compiled list of known concert dates by Malice, Easy Cure and The Cure, compiled by Dominique Sureaud, Thierry Michaux, Dimitri Ramage. The same dates (and others) have since been archived online The Cure Concerts Guide | concert dates and setlists, www.cure-concerts.de. See also Barbarian, Sutherland, Smith (1988) and The Cure: A Visual Documentary, by Dave Thompson and Jo-Ann Greene (1988) Omnibus Press ISBN 0-7119-1387-0
  11. ^ Sutherland (1990) and Barbarian, Sutherland, Smith (1988)
  12. ^ Frost, Deborah (1 באוקטובר 1987). "Taking The Cure with Robert". Creem. {{cite journal}}: (עזרה)
  13. ^ For example: "Everyone familiar with bootlegs of a skinny 18-year-old Robert Smith and a band called the Easy Cure will recognize the sound" - Nitushe Abebe in The Cure: Three Imaginary Boys (Deluxe Edition) review, Pitchfork Media (14 December 2004); "almost from the start the band was sought out by hardcore fans and tapers, making them one of the most well-documented groups inside or outside the studio around (...) No less than five songs from the band's earliest punk days appear here, back when it was still the Easy Cure; though a couple are amusingly juvenile ("See the Children" is especially goofy), it's still a neat peek into where the band was coming from in the first place." - Ned Raggett reviews a bootleg compilation in Allmusic
  14. ^ Anomolie, Sureaud, Michaux, Ramage (1990-'92)
  15. ^ Sutherland (1990)
  16. ^ Hull, Robot A. (בינואר 1982). "The Cure: ...Happily Ever After". Creem. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ Thrills, Adrian (16 בדצמבר 1978). "Ain't No Blues for the Summertime Cure". NME. {{cite journal}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 Sweeting, Adam (ביולי 1987). "The Cure – Curiouser and Curiouser". Spin. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Paytress, Mark (2003). Siouxsie & the Banshees: The Authorised Biography. Sanctuary Publishing. p. 96.
  20. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  21. ^ Kent, Nick (26 באפריל 1980). "Why Science Can't Find Cure for Vagueness". NME. {{cite journal}}: (עזרה)
  22. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  23. ^ Reynolds, Simon (2005). Rip It Up and Start Again: Postpunk 1978–1984. Faber and Faber. p. 358. ISBN 0-14-303672-6.
  24. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  25. ^ Sutherland, Steve (18 בדצמבר 1982). "The Incurables". Melody Maker. {{cite journal}}: (עזרה)
  26. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  27. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  28. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  29. ^ "The Cure – Chart History Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Sutherland, Steve (17 באוגוסט 1985). "A Suitable Case for Treatment". Melody Maker. {{cite journal}}: (עזרה)
  31. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  32. ^ "The Cure – Chart History Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "The Cure – Chart History Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ "dutchcharts.nl – The Cure – Kiss Me Kiss Me Kiss Me". dutchcharts.nl. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  36. ^ "The Cure – Chart History Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ "RIAA – Gold & Platinum Searchable Database – June 25, 2013". RIAA. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ "The Cure – Chart History Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  40. ^ "Die ganze musik im internet: Charts, neuersheinungen, Tickets, Genres, genresuche, genrelexion, kunstler-sache, musik-suche, track-suche, ticket-suche – Musicline.de". Musicline.de. אורכב מ-המקור ב-2009-04-02. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ "The Cure – Chart History Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ "The Cure – Chart History Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ 1 2 Collins, Andrew (18 באפריל 1992). "The Mansion Family". NME. {{cite journal}}: (עזרה)
  44. ^ Brown, James (8 באפריל 1989). "Ten Years in Lipstick and Powder". NME. {{cite journal}}: (עזרה)
  45. ^ Crampton, Luke (1999). Rock Stars Encyclopedia. p. 268.
  46. ^ "Article: Slowly but Surely, Hip Hop Is Gaining a South. The Orlando Sentinel | AccessMyLibrary – Promoting Library Advocacy". AccessMyLibrary. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  47. ^ Roberts, David, ed. (2006). British Hit Singles & Albums (19th ed.). HIT Entertainment. p. 130. ISBN 1-904994-10-5.
  48. ^ "The Cure – Chart History | Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  49. ^ Hodgkinson, Will (30 במאי 2003). "Home Entertainment: Robert Smith Music The Guardian". The Guardian. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  50. ^ "The Cure – Chart History Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ Weber, Tim (20 בספטמבר 2004). "BBC News Entertainment The Cure Take the Icon Test". BBC News. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ "Update: Two Members Exit The Cure Billboard". Billboard. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ^ "The Cure Announce Return The Cure News MTV UK". MTV. 13 במאי 2008. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ^ Lindsay, Cam (24 באוגוסט 2007). "The Cure Postpone Fall Tour • News • Exclaim.ca". Exclaim.ca. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ^ "Shockwaves NME Awards 2009: The Winners News nme.com". NME. 26 בפברואר 2009. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ TheCureVEVO (2024-09-26), The Cure - Alone (Official Lyric Video), נבדק ב-2024-10-21
  57. ^ Adam England, The Cure's Robert Smith explains the lyrics and inspiration behind 'Alone', NME, ‏2024-10-03 (באנגלית בריטית)
  58. ^ Emily Zemler, The Cure Invite Loneliness on New Song 'Alone', Rolling Stone, ‏2024-09-26 (באנגלית אמריקאית)
  59. ^ Jessica Lynch, The Cure Make a Haunting Return With ‘Songs of a Lost World’: Stream It Now, Billboard, ‏2024-11-01 (באנגלית אמריקאית)
  60. ^ Tom Skinner, The Cure release 'Songs Of A Lost World' deluxe edition "due to demand", NME, ‏2024-11-07 (באנגלית בריטית)
  61. ^ Sandall, Robert (במאי 1989). "The Cure: Caught in the Act". Q. {{cite journal}}: (עזרה)
  62. ^ "(Paul Banks interview)". Blitz Magazine. באוקטובר 2010. {{cite journal}}: (עזרה)
  63. ^ "Rolling Stone Interview, 1994". נבדק ב-8 ביוני 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  64. ^ "Musicfest NW: Q&A with Beaverton local Mike Byrne, Smashing Pumpkins drummer".
  65. ^ "040739.pdf (Application/PDF Object)" (PDF). festival-cannes.com (PDF). נבדק ב-20 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  66. ^ Lee, Steve (8 ביולי 2004). "Move Day 2: The Cure Interview – Music – Entertainment – Manchester Evening News". Manchester Evening News. אורכב מ-המקור ב-2 ביוני 2007. נבדק ב-26 ביוני 2013. {{cite web}}: (עזרה)
פרס המוזיקה הבריטית ללהקה הבריטית
‏•‏‏ הביטלס (1977) ‏•‏‏ הפוליס (1982) ‏•‏‏ דייר סטרייטס (1983) ‏•‏‏ Culture Club ‏(1984) ‏•‏‏ Wham! ‏(1985) ‏•‏‏ דייר סטרייטס (1986) ‏•‏‏ פייב סטאר (1987) ‏•‏‏ פט שופ בויז (1988) ‏•‏‏ אירייז'ר (1989) ‏•‏‏ פיין יאנג קניבלז (1990) ‏•‏‏ הקיור (1991) ‏•‏‏ The KLF וסימפלי רד (1992) ‏•‏‏ סימפלי רד (1993) ‏•‏‏ Stereo MC's‏ (1994) ‏•‏‏ בלר (1995) ‏•‏‏ אואזיס (1996) ‏•‏‏ מאניק סטריט פריצ'רז (1997) ‏•‏‏ The Verve ‏(1998) ‏•‏‏ מאניק סטריט פריצ'רז (1999) ‏•‏‏ טראוויס (2000) ‏•‏‏ קולדפליי (2001) ‏•‏‏ טראוויס (2002) ‏•‏‏ קולדפליי (2003) ‏•‏‏ דה דארקנס (2004) ‏•‏‏ פרנץ פרדיננד (2005) ‏•‏‏ קייזר צ'יפס (2006) ‏•‏‏ ארקטיק מאנקיז (2007) ‏•‏‏ ארקטיק מאנקיז (2008) ‏•‏‏ אלבו (2009) ‏•‏‏ קסביאן (2010) ‏•‏‏ טייק ד'את (2011) ‏•‏‏ קולדפליי (2012) ‏•‏‏ ממפורד אנד סאנז (2013) ‏•‏‏ ארקטיק מאנקיז (2014) ‏•‏‏ רויאל בלאד (2015) ‏•‏‏ קולדפליי (2016) ‏•‏‏ דה 1975 (2017) ‏•‏‏ גורילז (2018) ‏•‏‏ דה 1975 (2019) ‏•‏‏ Foals ‏(2020) ‏•‏‏ ליטל מיקס (2021) ‏•‏‏ וולף אליס (2022) ‏•‏‏ וט לג (2023) ‏•‏‏ ג'ונגל (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הקיור&oldid=39939272"