המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (הולנד)

המפלגה הנוצרית-דמוקרטית
Christen-Democratisch Appèl
מדינה	הולנד
שם רשמי	Christen Democratisch Appèl
מנהיגים	Ruth Peetoom
תקופת הפעילות	11 באוקטובר 1980 – הווה (44 שנים)
אידאולוגיות	דמוקרטיה נוצרית, סביבתנות, סובסידיאריות, פרו־ארופאיות
מטה	האג
מיקום במפה הפוליטית	מרכז-ימין
ארגונים בינלאומיים	מפלגת העם האירופית, האינטרנציונל המרכז-דמוקרטי, מפלגת העם האירופי
נציגויות בפרלמנטים
חברי פרלמנט	49 (בית הנבחרים של הולנד), 44 (בית הנבחרים של הולנד), 43 (בית הנבחרים של הולנד), 41 (בית הנבחרים של הולנד), 13 (בית הנבחרים של הולנד), 21 (בית הנבחרים של הולנד), 19 (בית הנבחרים של הולנד), 29 (בית הנבחרים של הולנד), 54 (בית הנבחרים של הולנד), 48 (בית הנבחרים של הולנד), 34 (בית הנבחרים של הולנד), 45 (בית הנבחרים של הולנד), 54 (בית הנבחרים של הולנד), 15 (בית הנבחרים של הולנד)
	www.cda.nl

המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (בהולנדית: Christen-Democratisch Appèl; בראשי תיבות: CDA) היא מפלגה נוצרית-דמוקרטית בהולנד. היא הוקמה רשמית בשנת 1980 כתוצאה ממיזוג של מפלגת העם הקתולית, המפלגה האנטי-מהפכנית והאיחוד ההיסטורי הנוצרי. היא השתתפה בכל הממשלות מלבד שלוש מאז שהפכה למפלגה אחת.

היסטוריה

מפלגות קודמות

מאז 1880 המפלגות הקתוליות והפרוטסטנטיות הגדולות פעלו יחד היות שהן חלקו אינטרס משותף במימון ציבורי של בתי ספר דתיים. ב-1888 הם הקימו את הממשלה הנוצרית-דמוקרטית הראשונה, אך שיתוף הפעולה לא היה חף מבעיות ובשנת 1894 השמרנים האנטי-קתולים והאריסטוקרטיים יותר עזבו את המפלגה האנטי-מהפכנית הפרוטסטנטית (ARP), כדי לייסד את האיחוד ההיסטורי הנוצרי (CHU). הנושאים העיקריים שהפרידו בין פרוטסטנטים לקתולים היו עמדת הנציגות ההולנדית בכס הקדוש ועתידם של איי הודו המזרחיים ההולנדים .

עד 1918, היו שלוש מפלגות נוצריות-דמוקרטיות גדולות בהולנד - הליגה הכללית של שדולות הרומאים-קתוליים, המפלגה האנטי-מהפכנית הפרוטסטנטית והאיחוד הנוצרי ההיסטורי הפרוטסטנטי. הליגה הכללית הפכה למפלגת המדינה הקתולית ב-1926, ולמפלגת העם הקתולית ב-1945 (KVP). מ-1918 עד 1967, לשלוש המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות היה רוב בשני בתי פרלמנט של הולנד, ולפחות שתיים מהן נכללו בכל קבינט. הקתולים היו בממשלה באופן רציף מאז 1918.

בשנות השישים החברה ההולנדית הפכה לחילונית יותר, והבוחרים החלו להתרחק משלוש המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות. בבחירות הכלליות של 1963 החזיקו שלוש המפלגות ב-51% מהקולות, בעוד שבבחירות הכלליות של 1972 הן החזיקו רק ב-32%. לאחר הכישלון בבחירות של 1972 שיתוף הפעולה קיבל תאוצה חדשה, אך הקמת הממשלה בראשות מנהיג מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטי, יוֹפ דֶן אֶאוּל (אנ') סיכלה את שיתוף הפעולה . דן אאול סירב לאפשר לחברי ה-CHU להשתתף בקבינט. זה הוביל למצב שבו ה-CHU, ARP וה-KVP ישבו כסיעה אחת בשני בתי הפרלמנט, אך רק ל-KVP ול-ARP היו שרים ושרים זוטרים.

משנת 1977

ב-1976 הודיעו שלוש המפלגות כי יעמידו רשימה אחת בבחירות הכלליות של 1977 תחת השם Christen-Democratisch Appèl. שר המשפטים של ה-KVP, דריס ואן אכט, עמד בראש הרשימה. במערכת הבחירות הוא הבהיר שה-CDA היא מפלגת מרכז, שלא תיטה לשמאל או לימין. שלוש המפלגות הצליחו לייצב את שיעור ההצבעה שלהן. תוצאת הבחירות אילצה את ואן אכט להתחיל בשיחות עם דן אאיל אך בין השניים שררה איבה. לאחר יותר מ-300 ימים, כשל המשא ומתן. ואן אכט הצליח להקים ממשלה לאחר משא ומתן עם מפלגת העם השמרנית-ליברלית לחופש ודמוקרטיה (VVD), אך לממשלתו הראשונה היה רוב דחוק מאוד. הממשלה הבלתי צפויה עם ה-VVD הובילה לפיצול בין חברים פרוגרסיבים יותר ושמרנים יותר בקרב ה-CDA. הפרוגרסיבים נשארו בתוך המפלגה. ב-11 באוקטובר 1980, שלוש המפלגות המקוריות חדלו להתקיים וה-CDA נוסדה כמפלגה יחידה.

משנת 1977 ה-CDA השתתפה בכל הממשלות פרט לממשלות בראשות וים קוק בין 1994 ל-2002 וממשלתו השנייה של מארק רוטה (2012–2017).

במשך 17 השנים הראשונות, ה-CDA היה חלק משלוש הממשלות בראשות דריס ואן אכט, ושלוש ממשלות בראשות רוד לוברס, שניהם חברי ה-CDA. לאחר שהייתה באופוזיציה במהלך שתי הממשלות ה"סגולות" של וים קוק (בהשתתפות מפלגת העבודה, ה-VVD ומפלגת D66),הפכה ה-CDA הפכה למפלגה הגדולה ביותר בבחירות לפרלמנט ב-2002 עם 43 מושבים.^[1] מנהיג המפלגה יאן פטר בלקנאנדה הקים קואליציה עם ה-VVD ועם מפלגת LPF – מפלגתו של מפלגתו של פים פורטאון, אשר נרצח סמוך לבחירות – והיא החזיקה מעמד 86 יום בלבד, לאחר פילוג בתוך מפלגתו של פורטאון. בבחירות שנערכו ב-2003, קיבלה ה-CDA בראשות בלקנאנדה 44 מושבים (מתוך 150) ושוב הייתה המפלגה הגדולה ביותר. ממשלת בלקנאנדה השנייה כללה בנוסף ל-CDA את הVVD ואת והדמוקרטים 66. ב-2006 פרשה D66 מהקואליציה והממשלה המשיכה כממשלת מיעוט. גם בבחירות 2006 נשארה המפלגה הגדולה ביותר עם 41 מושבים, ובלקנאנדה הקים קואליציה חדשה, עם מפלגת העבודה ומפלגת האיחוד הנוצרי.

בבחירות לפרלמנט 2010 נחלה ה-CDA מפלה קשה: איבוד של 20 מושבים ושפל היסטורי של 21 מושבים. באלקאנדה התפטר לאחר מכן מתפקידו כמנהיג המפלגה, והמפלגה החליטה לערוך הערכה יסודית של ולא למנות מנהיג מפלגה לעת עתה. על אף ההפסד הצטרפה המפלגה כשותפה זוטרה לממשלתו של רוטה מה-VVD – ממשלת מיעוט שנתמכה מבחוץ על ידי מפלגת הימין הקיצוני המפלגה למען החירות של חרט וילדרס. ממשלה זו נפלה תוך זמן לא ארוך ובבחירות 2012 שוב ספגה המפלגה תבוסה קשה עם 13 מושבים בלבד, ולא הייתה חלק מהממשלה, בפעם הראשונה מאז 2002.^[2]

בבחירות לפרלמנט ב-2017, השיגה ה-CDA‏ 19 מושבים והפכה למפלגה השלישית בגודלה. היא הייתה חלק מממשלתו השלישית של רוטה, עם מפלגת ה-VVD, מפלגת D66 ומפלגת האיחוד הנוצרי.

2020–היום

שר הבריאות הוחו דה יונג כיהן כמנהיג המפלגה הנוצרית-דמוקרטית מיולי 2020 ועד להתפטרותו בדצמבר שלאחר מכן. שר האוצר, וופקה הוקסטרה, נבחר לעמוד בראש המפלגה בבחירות הכלליות של 2021, והפך למנהיג המפלגה דה-פקטו. בבחירות 2021 איבדה המפלגה 4 מושבים, אך הצטרפה לממשלתו הרביעית של רוטה שהתבססה על אותו הרכב קואליציה.

אידאולוגיה

ה-CDA היא מפלגה נוצרית דמוקרטית, אך ערכים נוצריים נתפסים כמקור השראה אחד בלבד לחברי הפרלמנט. במפלגה יש גם חברי פרלמנט יהודים, מוסלמים והינדים והיא מקדמת שילוב של מיעוטים בתרבות ההולנדית. מעשית, ה-CDA היא מפלגת מרכז. עם זאת, למפלגה יש אגף מרכז-שמאל ניכר, התומך בפוליטיקה ידידותית לסביבה, מדיניות פרו-אירופית חזקה ועדפה לקואליציות מרכז-שמאל. מעמדה של קבוצת המרכז-שמאל בתוך המפלגה נחלש מאז השתתפותה של המפלגה בממשלת המיעוט של המרכז-ימין עם ה-VVD שהייתה תלויה בתמיכה הפרלמנטרית של המפלגה למען החירות.