דון חואן
דון חואן (בספרדית: Don Juan, נקרא גם דון ז'ואן על פי ההגייה הספרדית הקדומה או דון ג'ובאני על פי הצורה האיטלקית) הוא דמות דמיונית, שמקורה כנראה בסיפור עם, ועלילותיה מתוארות על ידי סופרים רבים בגרסאות שונות. נהוג להשתמש בכינוי "דון ז'ואן" כדי להצביע על אדם הידוע ביכולתו לפתות נשים, או על מאהב מושך והפכפך.
יש הסוברים שעלילותיו של דון חואן נפוצו ברחבי ספרד בסיפורי עם.[1]
המחזה הראשון שנכתב עליו הוא הרמאי מסביליה והאורח מאבן, מאת המחזאי טירסו דה מולינה בסביבות שנת 1630. מחזה זה, שנכתב כטרגדיה, ושעלילתו היא ספרות אימה מוקדמת, מביע את ביעותי עונש הגיהנום בעקבות החטא, על פי התפישה הנוצרית המקובלת בספרד באותה תקופה, את דרכו של השטן להטעות את קרבנותיו, איסור ריבוי הנשים התנ"כי (של המלך) הגורם למפולת מוסרית (דוגמת מפלתו של שלמה המלך) ובעיקר את מוסר ההשכל התנ"כי שאין לקחת את סיכון החטא, שמא תמות לפני שתספיק לבקש מחילה.[2]
המחזה מתאר אדם השוכב עם נשים לאחר שהתחפש למאהביהן, רוצח את אביה של אחת מהן ומפליל את מאהב הנערה שאליו התחפש, וממנו שאל את בגדיו. במותו האב מבטיח שרוחו תשוב לרדוף את דון חואן, הממשיך ומנצל את מעמדו הרם, נואף, ובעיקר מרמה נשים צעירות. אלו נאספות אט אט יחד, במסע אל ארמון המלוכה על מנת להתלונן עליו. סופו המבעית של המחזה בסעודת בשר עטלפים ועקרבים שרוח האב בדמות פסל אבן עורכת על גבי קברו. דון חואן, שנענה להזמנה, אוכל אותם באומץ. האב לפתע אוחז במפרק כף ידו של דון חואן, והורג אותו בכך. קול רעם נשמע והדמויות נעלמות בעשן. קרבנותיו, השומעות על כך בארמון המלוכה, מקבלות בחזרה את מעמדן וחופשיות להינשא.[3]
המחזה זכה להצלחה רבה ולתפוצה נרחבת בזמנו, ושימש כבסיס לחיקויים רבים ולגרסאות שונות של הסיפור באיטליה, צרפת, אנגליה וארצות אחרות. בין העיבודים מחזה של מולייר ב-1665 - שהורד מן הבמה בעקבות מחאות על חילול קודשי הנצרות, בעיקר מכך שדון חואן מכריז בעיבוד זה שאינו מאמין בעונש כלל, האופרה דון ג'ובאני של מוצרט מ-1787, בו דון חואן גאה בחטאיו ומסרב להתחרט עליהם, שיר של הלורד ג'ורג' ביירון מ-1821, מחזהו של חוזה דה-אספרונצדה (משורר חתרני, מאבות השירה הרומנטית בספרד) ב-1840, בו דון חואן צועד מרצונו אל שערי הגיהנום, וכן "דון חואן טנוריו" - עיבודו של חוזה ת'ורילה (José Zorrilla) שיצא לאור בשנת 1844.[4] בסופו של המחזה בעיבוד זה, בקבר מתגלה שעון חול, ואילו דון חואן עצמו, הנותר בחיים, מבקש ומקבל מחילה שמימית.
עיבוד זה, "דון חואן טנוריו", שזכה להצלחה עצומה בספרד, מועלה על הבמות באופן מסורתי ב-1 בנובמבר - יום כל הקדושים ברחבי ספרד כולה עד היום. המושג "דון ז'ואן" במונחו העכשווי, שואב מהדמות בגרסה זו של המחזה.
ב-2008 בארגנטינה החלו בצילומי טלנובלה בשם "דון חואן והגברת הנאוה", בכיכובם של השחקנים חואקין (יהויקים) פוריאל, ורומינה גאיטני. בשנת 2010 החלו בישראל לשדר את הסדרה בויוה-הוט ובוואלה-ויוה בשם "דון חואן". גיבורת הסדרה חוספינה, חופשייה לנדוד בין בני זוג ומנווטת את הקורות אותה, ואיתה את דון חואן והאחרים. הסדרה רוויה מיניות, ומציגה את נושא הזוגיות בעידן של עידוד ציבורי למימוש עצמי, הובלה נשית, וחוסר מחויבות משפחתית.[5]
בהגדרת האקזיסטנציאליזם על פי סרן קירקגור, "דון חואן" - לפחות בגרסת מוצרט כדון ג'ובאני - תופס מקום חשוב ומרכזי כמייצג הנהנתנות שאינה בת קיימא, הנקרא אצל קירקגור: "האדם האסתטי".[6] דרך חיים זו של דון חואן, לא רק שאינה משיגה דבר, אלא מובילה את האדם האוחז בה לדיכאון, ייאוש ואובדן.[7]
יצירות על דון חואן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין היצירות על דמותו של דון חואן:
- 1655: המחזה של מולייר, "דון חואן או סעודת האבן". המחזה הורד מהבמה עקב טענות על חילול קדשי הנצרות, לאחר שדון חואן מודיע שאינו מאמין באלהים או בעונשו.
- 1787: האופרה של מוצרט "דון ג'ובאני" - בסופה דון חואן גאה בחטאיו ומסרב להתחרט עליהם. פסל האבן מושך אותו אל הגיהנום, והאופרה מסתיימת במילים: "כאלה הם חיי הרשע - מותו משקף את חטאיו." בעבר נהגו להשמיט קטע זה, וכיום יש המשמיטים דווקא את הצגת ירידתו לגיהנום.
- 1821: שירתו הסיפורית-אגדית, של לורד ביירון המשורר האנגלי - שכתב פואמה אפית על עלילות האהבים הרבות שהיו לדון חואן בארצות שונות
- 1830: "אורח האבן" – מחזה שירי הנכלל ב"טרגדיות קטנות" מאת אלכסנדר פושקין.
- 1841: מחזהו של חוזה דה-אספרונצדה, בו דון חואן פוסע על דעת עצמו אל תוך שערי הגיהנום.
- 1844: דון חואן טנוריו, עיבודו של חוזה ת'ורילה. המחזה זכה להצלחה רבה בספרד, והשפיע על המונח דון ז'ואן המשמש בימינו. ת'ורילה מכר את הזכויות על המחזה עוד בשלבים הראשונים, וכך לא זכה לקבל תמלוגים למרות ההצלחה האדירה
- סרטים רבים, ובהם הסרט משנת 1995 "דון חואן דה-מרקו" בכיכובם של ג'וני דפ ומרלון ברנדו.
- במחזמר "פנטום האופרה", כותב הפנטום (הדמות הראשית במחזה) אופרה בשם "דון חואן המנצח" ולה תפקיד חשוב בעלילה.
- בשנות השמונים להקת חלב ודבש שרו שיר בשם "דון ז'ואן" שכתבה שמרית אור והלחין קובי אשרת (באתר יוטיוב).
- בשנת 2005 הזמר הראל מויאל שר שיר בשם "דון חואן" שכתב והלחין בעצמו (באתר יוטיוב).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אריאנה מלמד, לחיי האהבה, באתר ynet, 27 ביוני 2003
יהודה ויזן, התרגום העברי הראשון ל"דון ז'ואן" של ביירון, באתר הארץ, 8 בפברואר 2018- דון חואן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 'דמות אגדית' לפי אנציקלופדיה בריטניקה אך לא נמצאו הוכחות לקיומה קודם מחזהו של טירסו דה מולינה מסביבות 1630.
- ^ לדוגמה במגילת קוהלת '...כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ: כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה (כלומר נתפסים ברשת הדייגים), וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח (שנתפסות במלכודת) - כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם (כך גם בני אדם נלכדים), לְעֵת רָעָה (לרוע מזלם), כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם (כשלפתע יפול עליהם זמנם - כלומר מותם).' ודומה לכך הרעיון היהודי: ...רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ...וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ... (פרקי אבות והרחבה על כך בבבלי פרק השואל). אלא שלפי הנצרות מספיקה בקשת מחילה בכל רגע, ואין צורך בתהליך תשובה.
- ^ הן מוכרות כאלמנותיו, למעט קרבנו האחרון המוכרזת כרווקה.
- ^ חוזה ת'ורילה כתב בהקדמתו כי זהו עיבוד למחזה של "הרמאי מסביליה והאורח מאבן" אלא שטעה בשם המחבר.
- ^ על הסדרה: חואן - רודף שמלות סדרתי, באתר וואלה!)
- ^ בספרו "או או" ("אנטר אללר" - שתרגומו: "מצד אחד ומצד שני") בשם הדמות הספרותית א' הסופר המדומיין של "מצד אחד".
- ^ "...הטיעון הקודם ניסה להוכיח בכל דרך אפשרית ובלתי אפשרית, שהיצירה דון חואן של מוצרט, תוכר כיצירה הנעלה ביותר בכל יצירות התרבות..." ("או או", חלק ראשון, הוצאת סוואנסון, עמוד 56) ובהמשך בהשוואה לפאוסט מאת גתה: "המחזה המוזיקלי של דון חואן נהנה מסיפוקו של התאווה, בעוד דון חואן המתבונן בעצמו בהירהוריו, נהנה מהמזימה, נהנה מהעורמה. (שם, עמוד 170). בסיכום הדברים דון חואן של מוצרט מוצג כמי שמעמיד בסתירה את היופי המיידי שבעולם (ו"אלף ושלוש הנשים שעליו לפתות") מול המוסריות והאחריות ארוכת הטווח. פאוסט לעומת זאת מתמודד עם הרמיה והשקר. (שם, עמוד 98)
