לדלג לתוכן

איקרוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איקרוס
Ἴκαρος
תרבות מיתולוגיה יוונית עריכת הנתון בוויקינתונים
אב דדלוס עריכת הנתון בוויקינתונים
אם נאוקרטה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דדלוס ואיקרוס - ציור של פרדריק לייטון, שמן על קנווס

איקרוסיוונית עתיקה: Ἴκαρος) הוא דמות מן המיתולוגיה היוונית, בנו היחיד של דדלוס, הממציא האומן. בעקבות המיתוס, השם איקרוס משמש בהשאלה לאדם הרפתקן או למי שמסתכן יתר על המידה ומשלם על כך מחיר.

במיתולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דדלוס היה מהאמנים והממציאים המוכשרים ביותר ביוון. לבקשת המלך מינוס מכרתים, בנה את הלבירינת, מבוך שנועד להסתיר מהעולם ולהחזיק בשבי את המינוטאורוס, בנה של פסיפאה אשת מינוס.

לאחר שהסתיימה בניית הלבירינת כלא מינוס את איקרוס ואת דדלוס בתוכו. זאת על מנת שאיש חוץ ממנו לא ידע על סודותיו של המבוך. לפי גרסה אחרת, נכלאו השניים במבוך כיוון שדדלוס עזר לתסאוס במשימתו להרוג את המינוטאורוס. גרסה נוספת מספרת שהמלך כלא אותם במגדל גבוה, ולא במבוך.

הסיפור ממשיך בכך שדדלוס (אם מתוך המגדל, ואם לאחר שברח יחד עם בנו מהלבירינת) חשב על רעיון שיעזור למלט את עצמו ואת איקרוס מכרתים. כיוון שדרך הים הייתה חסומה על ידי ספינותיו וחייליו של מינוס, החליט דדלוס להימלט דרך האוויר.

השניים הכינו לעצמם כנפיים מנוצות ציפורים, כאשר הם מחברים את הנוצות בעזרת חוטים ושעווה או דונג. טרם המראתם הזהיר דדלוס את איקרוס פן יגביה מרום ויתקרב לשמש, העלולה להתיך את השעווה שבכנפיו. איקרוס, שבניגוד לאביו מתואר כילד פזיז וחסר כישורים אומנותיים, שמע את אביו ושניהם המריאו. אולם איקרוס הצעיר והפזיז שהיה כה נרגש מהבריחה וכה מלא התלהבות מיכולתו לעוף, החל להתרומם מעלה- מעלה, בשוכחו את הוראות אביו. לאט לאט החל חום השמש להתיך את הדונג של כנפיו, ואיקרוס נפל מטה לים. כאשר הגיע אליו דדלוס, הנער כבר טבע ומת.

לפי מקורות אחרים ששימרו את המיתוס (כמו הספר השמיני ב"מטמורפוזות" של אובידיוס והספר הרביעי בביבליותקה של פסאודו-אפולודורוס) איקרוס נפל על האדמה ונהרג, ודדלוס נחת אחריו.

דדלוס באבלו קילל את כישרונותיו שהביאו למותו של ילדו, וקבר אותו על אדמת האי אשר מאז, לפי המיתולוגיה היוונית, נקרא איקרה על שמו של איקרוס.

ים כרתים מכונה גם הים האיקרי על שמו של איקרוס. השם איקרוס משמש כהשאלה לאדם הרפתקן או למישהו שמסתכן יתר על המידה.

נוף עם נפילת איקרוס, ציור מאת פיטר ברויגל האב
איקרוס, מוטי מזרחי בתל אביב
איקרוס, ציור מאת ג'וס דה מומפר

המיתוס על איקרוס ודדלוס שימש השראה למספר יצירות מופת. אחת המפורסמות שבהן היא נוף ונפילת איקרוס (1558, פיטר ברויגל האב), אשר ידועה בזכות התיחכום, המניפולציות והמסרים אשר בה. הציור מתאר את נפילת איקרוס בדרך שכמעט מתעלמת מאיקרוס עצמו, והדבר בא לידי ביטוי גם בשמו של הציור. לצופה קשה להבחין בדמותו של איקרוס, ואף שלל הדמויות שבציור מתעלמות מן האסון וממשיכות במלאכתן. המסר העיקרי של הצייר הוא הניכור של בני האדם, העסוקים בשלהם, ואדישותם לסבלותיו של הזולת (מסר יוצא דופן לאמן מן המאה ה-16).

ציור אחר (פטר פול רובנס, 1636) מתאר את מעופם של איקרוס ודדלוס בצבעי צהוב עזים וחמים, ומכאן שהמסר העיקרי של הצייר הוא הדגשת החטא (חטא ההיבריס של איקרוס שהגביה עוף), והעונש (התכת הדונג, ומותו של מי שמתייהר כך). ציור מפורסם אחר הוא של יעקוב גוי (Jacob Peter Gowy). גוי היה מתלמידיו של פיטר פול רובנס, ובציורו משנת 1650 מתוארים איקרוס ודדלוס במעופם. יצירה אחרת היא איקרוס של הצייר הפלמי יוס דה מומפר.

המיתוס על איקרוס ודדלוס שימש השראה גם לאלבום חשוב של הרכב אמריקאי בשם Winter Consort וגם לשיר Flight of Icarus ("המעוף של איקרוס") של להקת ההבי מטאל האנגלית איירון מיידן. ברוס דיקינסון, מחבר מילות השיר, שינה את הגרסה המקורית של הסיפור וכתב כי אביו של איקרוס הכשיל את בנו ושלח אותו אל מותו בכוונה. חברת התקליטים הפרטית "Swan Song" של הלהקה הבריטית לד זפלין השתמשה בדמותו של איקרוס כלוגו שהפך למזוהה עם הלהקה. בלוגו ניתן לראות את דמותו של איקרוס מרחפת בין שמים לארץ בדמות מלאך.

במשחק Assassin's Creed Odyssey משנת 2018, לדמות הראשית נלווה נץ אשר מכונה איקרוס.

בהשראת המיתוס כתב דן אלמגור ב-1973 את "הבלדה על דדלוס ואיקרוס" לצוות בידור חיל האוויר[1].

המשורר הבלגי גי גופט (אנ') כתב את השיר "עלייתו של איקרוס" בעקבות הסיפור המיתולוגי. השיר תורגם לעברית על ידי יואל טייב ופורסם בכת העת ננופואטיקה[2].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איקרוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מילות השיר, באתר בית לזמר
  2. ^ ננופואטיקה, כרך 28, כחול איננו מרעיש-שירה צרפתית, ירושלים: מקום לשירה, עמ' 84