רמלה

רמלה

בכיוון השעון: היכל התרבות, שיכוני רמלה, שוק רמלה וגן הנשיא מבט מראש המגדל הלבן מזרחה לכיוון מרכז העיר. משמאל נראה מגדל הפעמונים של כנסיית הורדת ישוע מהצלב שבמנזר ניקודמוס הקדוש, וברקע נראים מפעל נשר רמלה, מט"ש איילון והרי בנימין
שם בערבית	الرملة
מדינה
מחוז	המרכז
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	מיכאל וידל
גובה ממוצע	‎76 מטר
תאריך ייסוד	המאה ה-8
סוג יישוב	עיר 50,000‏–99,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	85,368 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	22
- שינוי בגודל האוכלוסייה	‎6.5% בשנה
- מאזן מפוני חרבות ברזל	‎0.03 אלפי תושבים
- צפיפות אוכלוסייה	7,120 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	20
תחום שיפוט	11,990 דונם
- דירוג ארצי	115
מפת מיקום מפה דינמית (למפת גוש דן מוגדלת)   רמלה (למפת גוש דן רגילה)   רמלה (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום רמלה (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום רמלה 31°55′42″N 34°51′59″E tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	4 מתוך 10
- דירוג ארצי	161
מדד ג'יני לשנת 2019	0.3527
- דירוג ארצי	237
לאום ודת   יהודים: 69.7%   ערבים-מוסלמים: 20.1%   ערבים-נוצרים: 4.7%   דרוזים: 0%   אחרים: 5.5% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל 0 10 20 30 40 50 60 70 גילאי 0 - 4 9.1% גילאי 5 - 9 9.1% גילאי 10 - 14 8.0% גילאי 15 - 19 6.9% גילאי 20 - 29 14.0% גילאי 30 - 44 19.7% גילאי 45 - 59 15.5% גילאי 60 - 64 4.6% גילאי 65 ומעלה 13.1% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך סה"כ בתי ספר 45 –  יסודיים 28 –  על-יסודיים 25 תלמידים 14,430  –  יסודי 9,167  –  על-יסודי 5,263 מספר כיתות 668 ממוצע תלמידים לכיתה 24.7 לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל רמלה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
אתר העירייה

בית עיריית רמלה

סמל רמלה בכניסה המערבית לעיר

רמלה בשנת 1932

רַמְלָה (נהגה גם: רַמְלֶה; בערבית: الرملة) היא עיר בשפלת יהודה, בירת מחוז המרכז בישראל. כבירת המחוז היא מספקת שירותים מחוזיים, מנהליים, חינוכיים, ואף כלכליים ותעשייתיים. מצפון לעיר נמצאים לוד, ניר צבי וצריפין, מדרום היישובים מצליח וישרש, ממערב נמצאים נס ציונה, באר יעקב ונצר סרני, וממזרח המושבים אחיסמך, כפר דניאל וגמזו.

העיר נוסדה בראשית המאה ה-8, בידי מושל ג'נד פלסטין סולימאן אבן עבד אל-מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף, ושימשה כעיר הבירה של הג'נד והחליפות האומיית בתקופה הערבית. מקור שמה של העיר – "מדינת אל-רמל", שתרגומו "עיר החול" (مدينة ٱلرمل), משום שנבנתה על דיונות חול (רמל رمل בערבית). רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל.

נכון לשנת 2021 התגוררו בעיר 77,368 תושבים, בהם יהודים רבניים, יהודים קראים, ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. רמלה היא עיר קולטת עלייה, ויש בה ייצוג ומיזוג של כל העדות והעליות. כשליש מתושביה עלו מחבר המדינות בגל העלייה שהחל בסוף שנות ה-80.

גאוגרפיה וגאולוגיה

מיקום

רמלה יושבת על רכס גבעות נמוך המהווה פרשת מים בין אגן הניקוז של נחל אילון לזה של נחל שורק. היא הוקמה בצפון-מזרח מישור חוף פלשת, במרחק של 15 ק"מ מנמל יפו וכ-38 ק"מ מירושלים. מעיינות הירקון נמצאים כ-12 ק"מ מצפון לעיר וגבעות השפלה מתרוממות כשלשה ק"מ ממזרח לה.

אקלים

מרחב לוד–רמלה נהנה ממשטר אקלימי נוח למדי. משרעי הטמפרטורות היומיים והשנתיים שלו אינם גדולים. הטמפרטורה הממוצעת לחודש הקר בשנה (ינואר) היא ˚13 וטמפרטורת המינימום הממוצעת לחודש זה עומדת על ˚8. הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם בשנה (אוגוסט) היא ˚27 וטמפרטורת המקסימום הממוצעת לחודש זה עומדת על ˚31. המשרע היומי הממוצע הוא ˚8. רק לעיתים נדירות יורדות טמפרטורות החורף מתחת לנקודת הקיפאון. בקיץ שורר רוב הזמן עומס חום בינוני. הלחות הממוצעת בחודשי הקיץ היא 65%. מרבית המשקעים יורדים בחורף. הממוצע הרב שנתי של הגשמים הוא 530 – 570 מ"מ בשנה. להם יש להוסיף טל, היורד בכמות שנתית ממוצעת של 100 מ"מ.

גאולוגיה

הרכס עליו ממוקמת רמלה הוא חלק משטח נרחב של גבעות נמוכות, המשתרע עד אזור גבעת ברנר. גבעות אלה עשויות חול קוורץ שלוכד באמצעות תמיסות ברזליות המקנות לו צבע אדמדם – ומכאן כינוין, "גבעות החול האדום" או "גבעות החמרה". גבעות אלה הן מ"תצורת רחובות" והורבדו במהלך הפלייסטוקן. בתשתית הגבעות מצויים סלעי חוף שכוסו על ידי החול.

העיר שוכנת על קו פעילות טקטוני המכונה "העתק רמלה". העתק פעיל זה נוצר בקו המגע בין הקצה המערבי של קמר יהודה – הצונח כאן לעומק רב – לבין המשקעים הפלייסטוקנים של מישור החוף. כיוונו של העתק רמלה הוא צפון-דרום והוא מצטלב עם מספר קווי פעילות סייסמית נוספים. נחל גזר, שכיוונו מדרום מזרח לצפון מערב, חתור לאורך אחד מקווים אלה. קו זה נמשך במקביל ולמרגלות הרכס עליו בנויה רמלה וממנה עד יפו. לאורך קו זה זרם בעבר נחל קדום וכיום עובר במסלול נחל זה כביש 44. העתק זה הוא האחראי ליצירת "ברך יפו", הגבעה הבולטת אל הים עליה הוקמה יפו העתיקה. צפונית לקו זה ובמקביל לו, נמצא העתק פעיל נוסף שראשיתו בעמק איילון וקצהו מצפון ליפו. לאורך העתק זה זורם נחל איילון וכיום עובר דרכו הכביש 1. לקווי פעילות אלה ניתן להוסיף קו נוסף משוער, העובר מערבית לרמלה בקו צריפין-ראשון לציון, ודרומית לעיר נמצא קו העתק נוסף, לאורכו זורם נחל שורק. קווים אלה הופכים את אזור רמלה לאזור רגיש מבחינה סייסמית. מאז נוסדה, נפגעה רמלה פעם אחר פעם ברעידות אדמה. קטלניות במיוחד היו הרעידות בשנים 749, 1033–1034, 1068, 1546 ו-1927.

קרקעות

רמלה עצמה נבנתה על גבעות חול, שאינן טובות לחקלאות המסורתית של ארץ ישראל, אולם האזור סביבה מאפשר חקלאות בתנאים נוחים. מגוון הקרקעות סביבה והאקלים הנוח, אפשרו לגדל באזורה סל מוצרים עשיר ורב גוני.

מצפון לרמלה נמצא עמק הפשט של נחל איילון, המכונה "עמק לוד". מדרום לה מצוי עמק פשט נוסף, קטן יותר, שנוצר על ידי נחל שורק. בעמקים אלה הורבדה קרקע סחף פורייה, עשירה בחומרים אורגניים ובמינרלים (אך גם בחרסיות). עמקים אלה מכונים "המישורים האלוביאליים של חוף פלשת". מדרום מזרח לרמלה נמצא עמק פורה נוסף, עמק איילון, שקרקעותיו דומות לאלה של עמק לוד ושל עמק שורק. ממזרח לעיר משתרעת שפלת רמלה-לוד. אלה הם המורדות המערביים של גבעות השפלה.

הטופוגרפיה באזור כמעט שטוחה ומכוסה אף היא בקרקע סחף. הסיבה לכך היא הנחלים הרבים הזורמים באזור זה מדרום לצפון, נחלים הנאספים אל נחל איילון. בדרכם מרבידים הנחלים קרקע המכסה בדרך כלל את התשתית הגירית מתור האאוקן – אם כי קיימים מחשופי סלע במספר מקומות. גם קרקע זו דומה באופייה לקרקע עמק הפשט.

מזרחית לשפלת לוד-רמלה מתרוממות גבעות קירטון מתור הסנון. הקירטון מכוסה פעמים רבות בקרום נארי קשה, בעובי של 1–2 מטר. על מורדות הגבעות הללו התרוחחה קרקע מטיפוס רנדזינה ואילו בנחלים המכתרים אותן הצטברה קרקע סחף רבה. ממזרח לרצועת הסנון מופיע טור גבעות גירניות מתור הטורון, שהקרקע המתרוחחת מסלעיהן היא קרקע טרה רוסה פורייה למדי. העורף החקלאי של מרחב לוד-רמלה משתרע עד הרכס המערבי ביותר של הרי יהודה שסלעי הגיר שלו הופכים אף הם לקרקע פורייה למדי.

היסטוריה

ייסוד העיר

ערך מורחב – העיר העתיקה של רמלה

מרחב רמלה לוד היה צומת דרכים מרכזי בארץ ישראל כבר בעת העתיקה. לצומת זה תפקיד חשוב הן ברשת הדרכים הבינלאומית של המזרח התיכון והן בזו של ארץ ישראל. במרחב לוד-רמלה עוברים הסעיפים השונים של הדרך המוליכה ממצרים לאנטוליה, סוריה ומסופוטמיה. סעיף מרכזי של דרך זו מצטלב עם ציר הרוחב החשוב ביותר של ארץ ישראל, המוביל ממישור החוף לכיוון ירושלים והרי יהודה ומשם מזרחה לעבר הירדן. שני צירים אילו שבאו לביטוי כבר בשיקולי בחירת מיקומה של רמלה על ידי שושלת אומיה מייסדיה.

הכיבוש הערבי של ארץ-ישראל, שהסתיים בשנת 640, לא היה כרוך במהפכות מיידיות בחיי תושבי הארץ. הכובשים החדשים, נעדרי ידע וניסיון במנהל, הותירו על כנן את המסגרות הקיימות ושפת המנהל המשיכה להיות יוונית. חלוקת ארץ ישראל המערבית למחוזות לא השתנתה אף כי שמותיהם וערי הבירה שלהם שונו. פלשתינה הראשונה (פרימה), מחוז ביזנטי שכלל את דרום הארץ ואת מרכזה, הפכה לגֻ'נד פלסטין. צפון הארץ, פלשתינה השנייה (סקונדה), היה לגֻ'נד אל אֻרדֻן. שינוי השמות, כמו העתקת בירות הפרובינציות והמחוזות, התבצעו בכל הח'ליפות, והיו מהלכים הכרחיים שסמלו ראשיתה של תקופה חדשה ושלטון חדש. בירת המחוז הצפוני נעה מבית שאן לטבריה, ואילו זו של המחוז הדרומי עברה מקיסריה אל לוד (אף כי קיימות דעות אחרות המצביעות על אמאוס ובירושלים). המצדדים בכך שלוד הייתה הבירה החדשה מציינים כי מייסד רמלה, סלימאן בן עבד אלמלכ, היה בלוד כאשר קיבל את ההחלטה לייסד בירה חדשה, וכי זו נועדה לבוא במקומה של לוד.

המקורות מצביעים על סלימאן, שהיה מושל גֻ'נד פלסטין בימי שלטון אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד (שלט מ-705 עד 715), כעל האיש שביוזמתו קמה עיר, במקום בו לא היה קודם דבר, פרט לחולות ומכאן בא שמה של העיר (בערבית: רמל = חול). על פי פרשני הקוראן, הגבעה עם המעיין (מקום המבטחים), אליה הביא אלוהים את מרים וישו, והמוזכרת בסורת אלמאמנין, כג:52, היא רמלה. מדברי אחרים משתמע שרמלה הייתה קיימת כאשר נכבשה הארץ בידי המוסלמים, בשנים 639–640, אם כי ייתכן שמדובר בעיר אחרת בשם זה (פרופ' גיל מצביע על העיר 'חולית המחוז' - 'חול' פירושו, כאמור, 'רמל' בערבית - המוזכרת בתוספתא, כעל אחת מהאפשרויות). יש המקדימים את בניית רמלה לימי ממלכת ישראל המאוחדת ומוסרים שהייתה מושב לדוד ולשלמה, המקודשים באסלאם כנביאים ולרחבעם, אך אין, לפי שעה, ראיות כל שהן לדעה זו. מן החפירות שנערכו, ניתן להסיק את ההפך. בבית יוצר, שנחפר בשכונת גיורא ברמלה, מצאו החופרים, מרים רוזן-איילון ואבי איתן, מתחת לשכבה, אותה תיארכו למאה ה-8, חול נקי. רצפת פסיפס שתוארכה לאותה מאה ונחפרה לא הרחק ממתחם המסגד הלבן, נמצאה אף היא על קרקע בתולה. מאיר בן דב, שחפר באתר המסגד הלבן, מצא שהשכבה הקדומה ביותר, אותה תיארך לתקופה האומיית, נבנתה על "חול דק ונקי". תמונה דומה התבררה בכל החפירות האחרות בסביבה זו. אנדרו פיטרסן, שערך שורה של סקרים ארכאולוגיים על-קרקעיים ותת-קרקעיים מציין אף הוא שהעיר "הוקמה על אתר בתולי בו לא היה יישוב קדם-איסלאמי". גם בחפירה נרחבת ביותר, שנערכה בשנים 2002–2003, בשטח גדל ממדים מדרום למסגד הלבן, נמצאו השכבות המוסלמיות כאשר מתחתן חול נקי ללא כל סימני בנייה.

בחירתו של סלימאן בהקמת בירה חדשה במקומה של לוד נהנתה מיתרונותיה של זו האחרונה: מיקום בצומת דרכים מרכזי, היושב על דרך העוברת לאורך המזרח התיכון ממצרים לארץ ישראל ומשם לסוריה, מסופוטמיה ואנטוליה, ועל דרך העוברת לרוחב ארץ ישראל, שהובילה מיפו למרחב יהודה, ירושלים ועבר הירדן. כן השפיעו על בחירת המיקום האקלים הנוח, הטופוגרפיה השטוחה, מבנה הקרקע (חולות) הנוח לבניה, וכן מרחק מספיק להגנה מנמל שעשוי לזמן פולשים מן הים, אך מאידך גם לספק אפשרויות לסחר ימי. על אלו נוספו יתרונות כמו תכנון מודרני של עיר חדשה, ללא משא כובד היסטורי דתי שאפיין ערים כמו לוד או ירושלים.

בספרות המקצועית מצוינת בדרך כלל השנה 716 כשנת ייסודה של רמלה, אלא שבזמן מותו של אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד, בתאריך 24 בפברואר 715, מצוין במקורות הערביים שסלימאן שהה ברמלה. ברור אפוא שהעיר נוסדה קודם לכן, אם כי על פי המקורות המצויים בידינו, לא ניתן להצביע על שנת הייסוד המדויקת. פתרון אפשרי לבעיה הוא להניח שהעיר נבנתה בשלבים ולפיכך לא ניתן להצביע על שנה מדויקת. אריה חורשי כותב כי התחלת הבנייה של העיר הייתה בשנת 710. לפי בלדאד'ורי (כתאב אלפותוח) בנה סלימאן תחילה את ארמון המושל ומייד אחר כך את בית הצובעים (שיש יסוד סביר להניח שתושביו היו יהודים), ובסמוך לו חפר בארות מים מתוקים. כמו כן הקים מסגד, שלא סיים את בנייתו מאחר שעבר לדמשק, עם מינויו לחליף, בשנת 715. כלומר, בין הקמת ארמון המושל להקמת המסגד עברו חמש שנים, ומכאן ייתכן הבלבול במקורות בעניין שנת ייסודה המדויקת של העיר.

מניתוח תיאורי העיר במקורות נראה שהייתה עיר מתוכננת היטב, ועד כמה שניתן לשפוט מן הכתובים ומחפירות ארכאולוגיות, עלתה רמלה בגודלה, פארה ומורכבותה האורבנית על כל המפעלים האחרים של בית אומיה. הקמתה הייתה כרוכה בהוצאת הון עתק (למפקח על ההוצאות הכספיות מונה נוצרי מהעיר הסמוכה, לוד, בשם בטריק בן אַ-נכּא). מתיאורי עדי ראייה, נראה שלבנייתה נקראו מיטב האדריכלים, המהנדסים ורבי הבנאים בני הדור. קשה להניח שניתן היה לאסוף את האמצעים ואת בעלי הידע הנדרשים, ללא תמיכת השלטון המרכזי. ימיו של אל וליד, אחיו של סלימאן ושליט עולם האסלאם באותן שנים, הצטיינו בתנופת בנייה עצומה וככל הנראה הקמת רמלה הייתה אחת מיוזמות רבות היקף אלה, וּבמובנים רבים הייתה היא גולת הכותרת של רמלה.

שגשוג

חורבות מאגרי מים ליד המגדל הלבן ברמלה, 2006

חורבות מאגרי מים ליד המגדל הלבן ברמלה, 1963

מאז נוסדה, בראשית המאה ה-8, הייתה רמלה הגדולה והחשובה בערי הארץ. המקורות המוסלמים מכנים אותה "עיר עצומה" (מדינה עט'ימה). שטחה עלה על 2,000 דונם ומספר תושביה עלה, קרוב לוודאי על 50,000. היא הייתה המרכז הפוליטי והכלכלי, לא רק של ג'נד פלסטין כי אם של אזור נרחב ביותר, ושמה נודע ברחבי העולם המוסלמי. מי שרצה לשלוט בארץ צריך היה להחזיק בה, ופעמים רבות עברה העיר מיד ליד. יושביה נפגעו מהכיבושים השונים ומכוחות הטבע העזים, אך שבו ושקמו את עירם.

מהתיאורים מצטיירת רמלה כעיר גדולה בשטחה ומגוונת באוכלוסייתה. מקימיה בנו אותה, ככל הנראה, על סמך תכנון מדויק שהסתמך על הדגם הרומי הקלאסי - רחובות ישרים ורחבים החוצים אחד את השני בזווית ישרה. במרכזה עמדו מבני הציבור המרכזיים. שני רחובות ראשיים, ניצבים זה לזה, חילקו את העיר לארבעה חלקים עיקריים. ברחובות אלה פעלו שווקים מגוונים ועשירים בסחורה. על חשיבות רמלה בעיני מייסדיה והשליטים שבאו אחריהם, ניתן להקיש מן המאמץ הרב שהושקע על מנת לספק מים לכל צורכי העיר. מערכת אספקת המים כללה בניית אמת מים שהביאה מים מאזור תל גזר, בניית מאגרים תת-קרקעיים לאצירת מי האמה וחלוקתם, חפירת בארות, חציבת בורות והתקנת מאגרים לקליטת מי הגשמים. מורכבות מערכת זו חייבה תכנון קפדני.

בימי בית עבאס (750–935), כאשר מרבית הארץ סבלה מהזנחה מצד השושלת החדשה, נהנתה רמלה מטיפוח ומהשקעה נכבדה. שדות שננטשו עובדו מחדש בסיוע הממשל. למפעלי המים נוסף המאגר הידוע כבריכת הקשתות ונערך שיפוץ מקיף באמה. בין חומותיה פעל מרכז כלכלי, שהתאפיין בפעילות נמרצת בתחומי החקלאות, התעשייה, המלאכה והסחר הבינלאומי. בעיר פעלו טחנות לחיטה, שמן זית בה ויוצא ממנה כבר במאה ה-8, הסבון הרמלאי נחשב בין מוצרי הייצוא המעולים של הארץ, ומוצרי יצוא נוספים היו תאני רמלה המיובשות והחרוב, הן בצורתו הטבעית והן כדבש. ברמלה ייבשו ויצאו צימוקים וגם יין יוצר בעיר. בעיר פעל מרכז חשוב לייצור אריגים, לצביעתם ולסחר בהם. הכותנה, שהייתה חומר הגלם העיקרי בתעשיית הטקסטיל בעיר, שמשה, קרוב לוודאי, גם בייצורו של נייר. רמלה הייתה מרכז לייצור כלי חרס, מתכת וזכוכית, וברבים מאזורי התעשייה שנחפרו בה נמצאו עדויות לפעילות חרשי מתכת.

מיקומה האסטרטגי של רמלה הפך אותה בסיס נוח לסחר המעבר ולסחר המקומי, והיא מצטיירת כאחד המרכזים החשובים ביותר לסחר הבינלאומי באותה עת. העיר סחרה עם שווקים בעיראק, בחצי האי ערב, בסוריה ובמצרים ואף עם ארצות רחוקות יותר, מספרד ועד הודו. למבני האירוח בעיר הייתה חשיבות רבה וקיומם היה חיוני לחיי הכלכלה של רמלה. בעיר פעלו מוסדות בנקאיים שהעניקו אשראי לסוחרים, אפשרו הפקדות כספים ופדיון המחאות ונתנו תמיכה פיננסית לחיי הכלכלה. מטבעת רמלה הייתה אחת משלושה-עשרה מטבעות שפעלו אז בארץ והחשובה ביניהן. 360 שנה נמשכה פעילות הטביעה בעיר.

רמלה הייתה מוקד מוסלמי פעיל ותוסס, ובה ישבו מושלי ג'נד פלסטין ולעיתים מושלי סוריה רבתי. מרבית מושליה נמנו על משפחות שושלות השלטון השונות או על מקורביהן. מלומדים מכל רחבי האסלאם באו אליה ללמוד וללמד בה. ברמלה חייתה קהילה נוצרית גדולה ופעילה, והעדה הבולטת ביניהם הייתה המלכיתים (יוונים-אורתודוקסים) שהחזיקה בשתי כנסיות לפחות. בעיר הייתה גם קהילה סורית-יעקוביטית, וכנראה גם קהילה ארמנית. גם הקהילה השומרונית הייתה נכבדה למדי.

מפה של רמלה מתוך ספרו של ז'אן זואלארט, 1587

יהודים בתקופת השגשוג

יהודים ישבו ברמלה כנראה כבר מאז הקמתה, אולם עיקר הידיעות שבידינו אודותיהם הן מן המחצית הראשונה של המאה ה-11. ניתן להעריך שהיו בעיר אז בערך 4,000 יהודים, והקהילה מילאה תפקיד מרכזי בחיי כלל היהודים בארץ. ראשיה קיימו קשרים עם רבי השלטון ועם קהילות אחרות בארץ ומחוצה לה, ובמיוחד עם זו בפוסטאט. יהודי רמלה התפרנסו ממגוון גדול של עיסוקים. מהכנסותיהם החזיקו בעיר ישיבה, בתי דין וכמה בתי כנסת, ואף תמכו בקהילת ירושלים והחזיקו בכספם חלק ניכר מפעילויות ישיבת גאון יעקב. ראשיה של ישיבה זו העדיפו, פעמים רבות, לגור ברמלה או לשהות בה במקום לשכון בירושלים. רמלה הייתה המקום בו פרצו וסערו המחלוקות על ראשות הישיבה שפלגו את יהודי הארץ וסביבתה במאה ה-11. גם ההסכמים שסיימו את המאבקים נחתמו ברמלה. מנהג ייחודי לרמלה היה לחגוג בה יום טוב שני של גלויות והיא הייתה היחידה בערי הארץ בה נחגג סוג זה של מועד. בין מנהיגי הקהילה היו כמה אישים מפורסמים ובהם רופאים ששמם יצא למרחוק. בצד הקהילה היהודית הרבנית, ישבה ברמלה קהילה קראית נכבדה. היא החזיקה כנראה בשלושה בתי כנסת, ובין אנשיה היו רופאים ובנקאים.

לאורך שנות השגשוג, היה נהוג שיהודי רמלה סייעו לשלם את המיסים שנדרשו מהקהילה היהודית בירושלים. המנהג נפסק לאחר שבשנת 1024 נערך טבח נרחב באוכלוסייה היהודית של העיר על ידי תושביה המוסלמים. לפי מכתב של יהודי רבני מרמלה שנמצא בגניזת קהיר, יהודים רבים נהרגו ואחרים עונו עד שהם מסרו היכן טמון כספם.

שקיעה

רמלה בסוף המאה ה-19

חומות העיר נבנו סביב 1029. ב-749 ושוב ב-5 בדצמבר בשנת 1033 ובמספר מהלומות נוספות בשנת 1034, נהרסו חלקים גדולים מן העיר בשל רעידות אדמה. שליש מהעיר נחרב, והחומות והמסגד נפגעו. התאוששות העיר מהרס זה הייתה זריזה, שכן במרץ 1047 מדווח הנוסע הפרסי, נאסר א-חוסרו, שרמלה היא "עיר גדולה, עם חומות חזקות הבנויות מאבן מטויחת, בעלות גובה רב וחומות עבות, עם שערי ברזל הנפתחים פנימה". מסגד יום שישי שופץ, ומעל אחד משעריו נקבעה כתובת המזכירה את רעידת האדמה.אך בשנת 1068 הכה רעש עז כל כך ברמלה עד שחרבה כליל. רבים נספו באסון (המקורות מדווחים על 15,000–25,000 הרוגים). העיר הוקמה מחדש ארבע שנים מאוחר יותר באתר סמוך, אולם לא שבה עוד להיות בירת הארץ. מייסדיה החדשים, הסלג'וקים, העבירו את בירת הג'נד לירושלים. שטחה של רמלה הצטמצם מאוד והיא איבדה את מרכזיותה. עד כמה ירדה העיר מגדולתה אפשר ללמוד מן העובדה, שבשנים 1077–1266, העדיפו שליטיה ותושביה השונים להימלט ממנה, בכל פעם שקרב אליה אויב, או למוסרה ללא קרב - והדבר קרה לא פחות משש פעמים. ביצוריה היו דלים ותפקידה במדרג המנהלי והגאוגרפי היה נמוך דרגה. בשנת 1077 התקוממו תושביה נגד הקצין הטורקמני אאסיז, וכאשר הוא הגיע לעיר, מצאה נטושה ופגע בחומותיה.

לפי ויליאם מצור, כאשר הגיעו הצלבנים מסוריה במסע צלב, רמלה הייתה עיר מיושבת. אולם עם הגעת הצלבנים, ברחו התושבים לאשקלון (זו הייתה הפעם הראשונה בה ננטשה העיר, לאחר מכן ננטשה העיר עוד כחמש פעמים. בין השנים 1099 ל-1266) ביחד עם המשמר המוסלמי. העיר אפוא ננטשה ושעריה נמצאו פתוחים עם כיבושה ב-3 ביוני 1099. הצלבנים זיהו את רמלה, כנראה בעקבות זיהוי קדום יותר, כעיר "הרמתיים צופים" (יוונית: ארימתיאה), עיר הולדתו של שמואל הנביא. בה בעת זיהו אותה גם בתור "הרמה" - העיר בה מת ונקבר שמואל. לזיהוי זה חשיבות רבה עבור הנוצרים, שכן הרמתיים צופים נחשבת לפי המסורת גם עיר הולדתו של יוסף הרמתי, האיש שדאג להורדת גופת ישו מן הצלב ולקבורתה. ביומן המסע של הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1173, מתואר שהצלבנים, בעודם עוברים דרך רמלה, שזוהתה על ידם כ"הרמה", מצאו במקום את עצמותיו של שמואל הנביא, והביאו אותם יחד איתם, וקברום מחדש בנבי סמואל – היא מצפה המשקיפה על ירושלים ליד גבעון (נחמיה ג', ז). תחת שלטון הצלבנים הייתה רמלה כפופה, לתקופה מסוימת, לרוזן של יפו, וגם כאשר נעשתה נחלה עצמאית, לא נמנתה על הבולטות בסניוריות.

המסגד הלבן, שהכתבים של הגאוגרפים הערבים המוקדמים וחפירות ארכאולוגיות יותר אחרונות הראו שהיה מרכז העיר האומיית והעבאסית, הפך למבודד בתקופה זו, במרחק מסוים מערבה מהמרכז. האזור המערבי המאוכלס, שהכיל את הקתדרלה הצלבנית ( אזור המסגד והתחנה המרכזית), הופך להיות מרכז העיר. נראה שבבנייתם את המבצר והכנסייה במקומות אלו, הצלבנים הכריעו באופן יעיל היכן יהיה הגרעין של רמלה הממלוכית והעת'מאנית. הסיבה לתזוזה של מרכז העיר בתקופה הצלבנית נתונה למחלוקת בקרב החוקרים. החוקר ארליך טוען שרק אחרי 1102 הוקם המרכז הצלבני של רמלה; לדעתו הפרנקים מצאו את רמלה באתרהּ המקורי כעיר בנויה היטב, אשר יכלה לספק את צורכיהם, ולמרות זאת הם הדירו את רגליהם ממנה. לשיטתו, בערים שנכנעו להם בלא קרב ונשארה בהן אוכלוסייה מקומית, נהגו הצלבנים להקים רובע משלהם. לעומת זאת, בערים שהתרוקנו מיושביהן בחרו להתיישב בתוך המבנים הקיימים ולימים היה הופך אותו רובע למרכז הכובד של הערים והמרכז הקודם היה ניטש. כך לדעתו אירע גם ברמלה, אף שכאשר נכנסו אליה צבאות הצלבנים ב-1099 הם מצאוהּ ריקה ולא הייתה להם עילה להקים בה רובע חדש ונפרד. פרינגל לא סובר ש-30 שנה לאחר רעידת האדמה של 1068 הצלבנים מצאו את העיר ריקה לחלוטין, אלא שהעיר הייתה מאוכלסת חלקית ולכן הצלבנים הזיזו את מרכזה. גת מסביר שהסלג'וקים היו אלו שבנו מחדש את העיר שנחרבה ברעש האדמה. פיטרסון לעומתו גורס שפגיעת הרעש החריבה כליל את המרכז הישן ופינוי ההריסות היה כרוך במאמץ רב מדי, ולכן הצלבנים בנו את המרכז מערבה.

בנימין מטודלה מדווח כי ישנם כ-300 יהודים ברמלה.

צריח המסגד הלבן (המגדל הלבן)

בימי ממלכת ירושלים השנייה הייתה רמלה עיר שולית למדי. הסולטאן הממלוכי ביברס כבש את העיר בשנת 1266, אולם גם אצל הממלוכים לא הייתה אלא מרכז למחוז קטן בנציבות (ממלכה) של עזה. נבנו בה מספר מבנים מפוארים, שהבולט בהם היה המגדל המרובע (הידוע גם בשם "מגדל הארבעים" או "המגדל הלבן") שבנייתו הושלמה ב-1318 וכן כמה מסגדי קבורה נאים. הממלוכים גם נטלו את הכנסייה המפוארת שהקימו הצלבנים במאה ה-12 והסבו אותה למסגד.

במאה ה-14 וה-15, ידעה העיר התאוששות זמנית כאשר סוחרים אירופים קבעו בה את מושבם וחידשו את מעמדה כמרכז סחר בינלאומי. כאשר שקע המסחר, חזרה רמלה להיות חסרת חשיבות. מגפות ופשיטות נוודים הפילו חללים בין יושביה ודלדלו את הנותרים. מנזר לטיני נוסד ברמלה ב-1420 על ידי הדוכס פיליפ הטוב, והוא משופץ מאוחר יותר על ידי המלך לואי ה-14. בסוף המאה ה-14 השתכנו בעיר נזירים פרנציסקנים שהקימו בה, במהלך המאה ה-15, אכסניה מפוארת עבור עולי רגל קתולים שעשו את דרכם לירושלים. מאוחר יותר זיהו הנזירים את המקום כביתו של יוסף הרמתי והאכסניה התקדשה ונוסף לה המנזר הקיים עד היום.

על פי דיווח משנת 1480, היה אז בית קברות יהודי מחוץ לרמלה, שנראה כמעיד על יישוב יהודי במקום באותה תקופה.

מתחילת העת החדשה

מפה של רמלה בשנת 1657

רמלה בשנת 1917

גם כאשר כבשו העות'מאנים את רמלה בסוף 1516, לא השתנה גורל העיר. ב-1546 פגע בה בפעם נוספת רעש אדמה עז שהותיר בה לא מעט חללים והרס. עם זאת עדיין התקיימה בה קהילה יהודית. הנוסע הגרמני סלומון שווייגר, שביקר בארץ ישראל בשנת שמ"א (1581), כותב: ”העיר רמה נקראת על ידי התושבים רמלה, והיא מיושבת מַאוּרים, תורכים, יהודים ונוצרים, אלה הם בחלקם יוונים ובחלקם קופטים, נוצרים נימולים. העיר גדולה, אבל אין לה חומות ושער, ובתיה רעועים ומטים ליפול – כמנהג המדינה”. רמלה המשיכה להיות עיירה מנומנמת עוד מאות בשנים. בין התושבים הבולטים במאה ה-17 היה ח'יר אל-דין אל-רמלי. ב-1 במרץ 1799 במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל חנה נפוליאון ברמלה אשר נכבשה ללא התנגדות.

במאה ה-19, עם התגברות תנועת התיירים ועולי הרגל, התעוררה רמלה מעט ונבנו בה מספר מלונות ואכסניות. בתחילת המאה ה-19 גרו בעיר כששת אלפים תושבים, מקצתם יהודים. על פי דיווח אחד מהשנים 2–1851, ישבו ברמלה פחות מארבעת אלפים איש, כולל היהודים שבה. בשנת 1889 התיישבו בעיר מספר משפחות יהודיות ביוזמת ארגון "למען ציון" בברלין. נוספו אליהן משפחות נוספות בגלל יוקר המחיה הנמוך יחסית לירושלים ויפו. באפריל 1890 היו בעיר 14 משפחות יהודיות, רובם בעלי מלאכה ומיעוטם סוחרים.

אחד מהמלונות הוקם בידי משפחה יהודית, משפחת ברסלבסקי. במלון זה התכנסה באוקטובר 1906, ועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון, שמנהיגיה הבולטים היו יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. בנו של דוד גיסין, ניהל מסעדה בעיר מול תחנת העצירה של העגלות בדרך בין יפו וירושלים.

רמלה נפלה לידי כוחו של הגנרל אלנבי ב-17 בנובמבר 1917. תחת שלטון הבריטים התעוררה העיר ושטחה גדל. ב-1922 הוקמה לה עירייה, רחובותיה נסללו ובתים נאים נבנו בידי עשיריה. ב-1927 סבלה מפגיעה של רעידת אדמה נוספת וחלק מבניניה התמוטטו. בין התושבים היו מספר הרוגים.

במלחמת העצמאות

גירוש ערביי רמלה ב-1948

אנדרטת האצ"ל ליד כביש 44 בכניסה הצפון-מערבית לרמלה

לאחר החלטת החלוקה, הייתה רמלה למרכז הכוחות הערבים בגזרה שבין לטרון ליפו. מפקד כוחות הערבים בגזרה, חסן סלאמה, קבע את מושבו בגבול העיר, במקום ששימש עד יציאת הבריטים כבית ספר לשוטרים. ב-13 בדצמבר 1947, ביצע הפלמ"ח פשיטה על תחנת האוטובוסים של רמלה, בתגובה לפגיעה בתחבורה הציבורית היהודית בדרך לירושלים^{[דרוש מקור]}. ב-19 בפברואר פוצץ בית של הוועדה הלאומית בסמוך לשוק. בהתקפה זו נהרגו שישה ערבים. אור ל-3 באפריל 1948 פוצצה מפקדתו של חסן סלאמה בידי כוח מחטיבת גבעתי. הוא עצמו לא שהה במקום וכך ניצל אולם כ-30 מאנשי מטהו נהרגו. במהלך המחצית השנייה של מאי ובראשית יוני נערכו קרבות האצ"ל ברמלה. כל התקפות האצ"ל נהדפו ו-53 מאנשי הארגון נפלו בקרבות (לזכרם הוקמה אנדרטה בכניסה המערבית לעיר). אור ל-10 ביולי 1948 תקפה חטיבת קרייתי את רמלה במסגרת מבצע דני ונהדפה, אולם יומיים מאוחר יותר, לאחר פשיטת גדוד הקומנדו 89 על לוד הסמוכה, נכנעה רמלה ללא קרב וכ-600 לוחמים עזבו אותה עם נשקיהם. בנו של ראש העיר וכמה נכבדים ערבים מסרו את כתב הכניעה לידי נציגי צה"ל.

בתחילת מאי 1948 ברחו תושבים מקומיים מרמלה, ובתיהם נתפסו על ידי פליטים מכפרי הסביבה. בין 5 ל-15 במאי פרסמו "הוועדות הלאומיות" (ההנהגות הערביות העירוניות בימי המלחמה) הודעות שנועדו לבלום את בריחת ערביי הארץ ולגרום לפליטים לשוב לבתיהם. "הוועדה הלאומית" של רמלה הציבה שומרים בנקודות היציאה מן העיר, במטרה למנוע מתושביה לצאת. השומרים מנעו את היציאה מצעירים והתירו אותה רק לזקנים, נשים וילדים.

בתחילת יולי 1948 מנתה האוכלוסייה הערבית בערים רמלה ולוד יחדיו, כולל כ-15,000 פליטים מיפו וסביבותיה, כ-50,000 עד 70,000 איש. ב-10 ביולי בעקבות ההפצצה האווירית החלה הבריחה ההמונית מהעיר. לאחר כניעת העיר, בעקבות תקריות ירי בלוד, הוצאה הוראה ממטה מבצע דני לגרש את תושבי רמלה, למעט הגברים הצעירים, מזרחה לכיוון עמדות הלגיון בהרים. ב-12 ביולי יצאו אלפים מתושבי רמלה מעירם, ברגל, במשאיות ובאוטובוסים. ממשלת ישראל לא ידעה על הוראות הגירוש. שר המיעוטים בכור שטרית שהגיע לרמלה ב-12 ביולי, ראה את ההכנות לביצוע הגירוש ופנה לשר החוץ שרתוק בדרישה לבטלו. בעקבות זאת הוצא בלילה שבין ה-12–13 ביולי הנחיות מטעמם של בן-גוריון ושרתוק, שלא להכריח נשים, זקנים וילדים לצאת מהעיר. אלא שבאותו לילה כבר החליטו רוב התושבים לצאת מהעיר ולא להישאר תחת שלטון יהודי. על החלטתם זו השפיעו הקרבות וכיבוש העיר בניגוד לציפיותיהם, הפקרתם בידי הלגיון הערבי, עוצר שכלל חיפושים בבתים, הפרדת הגברים בגיל צבא ממשפחותיהם, מחסור במזון ובטיפול רפואי, מנוסתם של קרובי משפחה, ההסתגרות בבתים, הפחד הכבד מפני העתיד ובהלה לאור הידיעות על טבח שהתרחש בלוד באותו היום. ב-13 ביולי הושג הסכם בין צה"ל לאנשי רמלה: צה"ל ישחרר את הגברים הצעירים שנעצרו ואלו יעזבו את העיר עם משפחותיהם וכלל האוכלוסייה האזרחית. תושבי רמלה הוסעו באוטובוסים ומשאיות על ידי חיילי חטיבת קרייתי לאל קובאב (כיום כפר בן-נון) ומשם המשיכו ברגל. כ-1,000 תושבים ערבים נותרו בלוד ורמלה יחדיו. בתחילת 1949 הגיע מספר התושבים הערבים בשתי הערים לכ-2,000, אך הם כבר היו מיעוט, שכן עולים חדשים יהודים הופנו אליהן וכך הן הפכו לערים יהודיות בעיקרן. פליטי לוד ורמלה היוו כ-7%–10% מפליטי מלחמת העצמאות. לימים אפשרה מדינת ישראל לכ-500 נוצרים מבני העיר לשוב אליה.^{[דרוש מקור]}

לאחר מלחמת העצמאות

ברמלה שוכנו מוסדות שונים של צה"ל ועוד במהלך מלחמת העצמאות החלה רמלה מתמלאת עולים חדשים. ראשוני העולים (כ-40 משפחות יוצאות בולגריה) הגיעו ממחנה העולים בפרדס חנה ב-14 בנובמבר 1948. ב-16 בנובמבר כבר נמצאו בעיר כמאה משפחות של עולים, באמצע דצמבר כבר היו בעיר כ-2,000 יהודים ובינואר כ-3,500. מאז תהיה מסורת קליטת העלייה ליסוד העיקרי לגידול הדמוגרפי בעיר. במקביל לקליטת תושבים יהודים נכנסו לגור בעיר גם תושבים ערבים ממקורות שונים. עם כיבוש לוד ורמלה הושמו השתיים תחת ממשל צבאי ונוהלו על ידי המושל הצבאי רס"ן זיגה יעבץ. במאי 1949 מינה משרד הפנים לכל עיר מועצה ממונה ובראשה יושב ראש. אלה נטלו את ניהול הערים מן המושל הצבאי לידיהן. ראש העיר הנבחר הראשון היה מאיר מלמד.

מאז סוף שנות ה-50 הייתה רמלה למרכז היהודים הקראים בישראל.

העיר כיום

שוק רמלה (מחודש, לאחר הקירוי)

העיר שימשה מהיווסדה ועד לשנות השבעים של המאה ה-20, תחנת ביניים בדרך בין ירושלים ליפו ובהמשך לתל אביב, עד שנסלל כביש 1 שעקף אותה מצפון, ועד היום היא משמשת מוקד אזורי, בעיקר ליישובים ממועצה אזורית גזר.

בשנות השמונים כונתה רמלה "עיר הדיסקוטקים", בשל הדיסקוטקים הרבים שהיו בה, והיוו מוקד משיכה, ומקום בו עשה הזמר המזרחי המתחדש את צעדיו הראשונים לקראת פופולריות בקרב כל שכבות הציבור הישראלי.

בעיר ישנם תחנת משטרה, כיבוי אש, מד"א אזורית, בית משפט השלום, משרדי ממשלה כגון משרד הפנים, ביטוח לאומי, וכן רבנות ראשית ומועצה דתית מקומית.

אזורי התעשייה של העיר מרוכזים בצידה המזרחי והצפוני, והמפעלים המוכרים והגדולים ביותר באזור הוא מפעל נשר, פוליבה בתחום המזון והאפייה, ג'נרל מילס ישראל בתחום המזון והאפייה, מאפיית מַן המייצרת ופלים ועוגיות וקבוצת תעבורה חברת ההובלה והלוגיסטיקה הגדולה בישראל.

וכן גם נמצא מתקן הכליאה הגדול ביותר בארץ והמטה של שירות בתי הסוהר אשר כולל בתוכו את בית הסוהר מעשיהו, בית הסוהר איילון, בית הסוהר גבעון ובית הסוהר נווה תרצה. כמו כן, גם נמצא מטה מחוז המרכז של משטרת ישראל.

כמו כן, נבנה בעיר בסיס קליטה ומיון חדש שעתיד להחליף את תל-השומר בסמוך למפקדת פיקוד העורף בדרום העיר בבסיס מחנה רחבעם, וכן בנק דם לאומי חדש אשר החליף אף הוא את הקיים במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר. הבנק נבנה מתחת לפני הקרקע ויהיה חלק מקריית מד"א שמוקמת בעיר. בנק הדם נחנך במאי 2022. בסיס מרכזי של הרבנות הצבאית - "מחנה שורה" שוכן גם הוא בעיר.

העיר ידועה בזכות "שוק יום רביעי", בו רוכלים פורסים את מרכולתם הססגונית, ברחובות בסביבות השוק. בעיה אורבנית שקיימת ברמלה היא בנייה בלתי חוקית, שנפוצה בעיקר בשכונות של המגזר הערבי בעיר.

בשנת 2016 הודיע ראש העיר יואל לביא כי לא יתמודד לראשות העיר לאחר שהודיע על פרישה מהעירייה. ב-18 באפריל 2017 הגיש מכתב התפטרות לשר הפנים אריה דרעי ובכך סיים 23 שנים רצופות כראש עיריית רמלה.

ב־13 ביוני 2017 התקיימו בחירות לראשות העיר. המועמדים הסופיים היו: מיכאל וידל, מוטי יצחקי ועדי שטרנברג. וידל ניצח בבחירות ברוב של 53.7% מהקולות שהם 10,824 קולות.

ב-10 במרץ 2024 התקיימו בחירות בסיבוב שני לראשות העיר, המועמדים: מיכאל וידל ויואל לביא לאחר שבסיבוב ראשון לא קיבל אף אחד מהמתמודדים 40 אחוז מקולות הבוחרים. בבחירות זכה מיכאל וידל

ב-1 ביוני 2020 אושרה להפקדה תוכנית להקמת פארק תעשיות רג"מ אשר יהווה מנוף כלכלי חשוב לעיר ויצור כ-20 אלף מקומות עבודה חדשים.

• 
  שכונת ג'ואריש מכביש 431
• 
  פנים הגלריה לאמנות עכשווית ברמלה
• 
  מראה השיכונים בשכונת גיורא שבמרכז העיר (פינת הרחובות בן-צבי וצה"ל)
• 
  כנסיית טרה סנטה. משמאל - האכסניה בה התאכסן נפוליון ב-1799 (בחדר עם התריס האדום). לפני הכנסייה - פסל מתכת של סוס מעשה ידיו של הפסל הרמלאי ניהאד דביט
• 
  שוק רמלה (לפני השיפוץ והקירוי)

אוכלוסייה

התפתחות האוכלוסייה ברמלה: שנה סך אוכלוסייה יהודים מוסלמים נוצרים 1922 7,312 35 5,837 1,440 1931 10,347 5 8,156 2,184 1946 23,470 0 19,530 3,470 1948 1,547 1,547 1955 21,700 19,500 1961 23,202 21,000 1972 34,062 29,800 1983 42,244 36,000 1995 57,356 47,597 7,142 2,310 2000 61,900 50,200 2005 63,688 2008 65,500 2015 76,000 2019 89,541

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים ברמלה 85,368 תושבים (מקום 22 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎6.5%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 72.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,923 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).

רמלה היא עיר מעורבת, והתפלגות האוכלוסייה בה היא כדלקמן:

• יהודים ואחרים 72.9%
  • מזה יהודים 70.7%
• ערבים 27.1%
  • מזה מוסלמים 22.6%
  • ונוצרים 4.5%

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר:

ערביי העיר

מרכז המבקרים של היהדות הקראית

ערביי רמלה מחולקים לכמה תתי קבוצות אתניות ודתיות. הקבוצה הגדולה ביותר נקראת 'המדאנית' (העירוניים) שמונה את מרבית ערביי העיר העתיקה בנוסף לרוב הנוצרים בעיר. הקבוצה השנייה נקראת פלאחים (כפריים) מקורם מהכפרים הערביים שהיו תחת שלטון העיר לפני קום המדינה, רובם נמלטו בעת מלחמת העצמאות כפליטי פנים אל העיר. הקבוצה השלישית היא האוכלוסייה 'הבדאוית' בעיר; רובם מתגוררים בשכונות בדואית הומוגניות כגון גן חקל א ו- ב והריכוז הגדול בהם הוא ב'כפר' ג'ואריש הנמצא על הגבול בין באר יעקב לרמלה. בנוסף קיימת בעיר אוכלסייה קטנה של משפחות סייענים של כוחות הביטחון שמשוכנים בשכונות שנרכשו עבורן על ידי משרד הביטחון.

שכונת ג'ואריש היא אחת השכונות הוותיקות בעיר רמלה, רוב תושביה הם ערבים מוסלמים בדואים והיא מונה כ-6,000 תושבים.

שכונת ג'ואריש הייתה ידועה לשמצה בשל שוק הסמים שהתפתח בה החל מסוף שנות ה-80. התוצאה הייתה בניית גדר הפרדה שגובהה 3.5 מטר בין שכונת ג'ואריש לשכונות היהודיות שהוקמו בסמוך לה עם הקמת שכונת גני דן. בשנת 2002 עלתה העיר לכותרות בעקבות סכסוך אלים במיוחד על רקע עברייני בין שתי חמולות בדואיות בשכונת ג'ואריש: ג'רושי וקראג'ה (كراجة כראג'ה), שאחד משיאיו היה ירי בשוגג של טיל לאו על שכונה יהודית סמוכה. הסכסוך נגמר בהסכם בין המדינה וחמולת קראג'ה הקובע שהשנייה תעקור מרצון לצפון הארץ. רוב האוכלוסייה הערבית גרה בעיר העתיקה באזור שכונה "הגטו" בעקבות מלחמת העצמאות וריכוז הערבים שנותרו בעיר בו. מספר לא רב של ערבים (בעיקר נוצרים וקופטים) גרים במעורב עם האוכלוסייה היהודית. יחסי הדו קיום בין יהודים לערבים בעיר זו מעט שבריריים ובעייתיים. בפרוץ האינתיפאדה השנייה הוצתו מספר בתי כנסת. ב-7 בנובמבר 2004 דווח בתקשורת על לכידת כנופיית נערים ערביים, שהציתו רכב של יהודים ובתי כנסת בעיר. בשנת 2012 דווח על עימותים בשכונות המעורבות בין היהודים לערבים (הצתת כלי רכב, ניפוץ שמשות ורדיפה יומיומית).

קראים

ברמלה, מרכז היהודים הקראים בישראל, ממוקמת מועצת הרבנים של הקראים וכן בית הכנסת המרכזי של בני הקהילה. הקראים הם זרם יהודי שהתגבש במהלך המאה ה-8. הקראים הם יהודים בעלי השקפות ייחודיות והלכות שונות מאלה המקובלות ביהדות הרבנית, המבדילות בינם לבין הזרם הרבני (המרכזי ביהדות). הקראים רואים במשנה ובתלמוד דברי חכמים ולא תורה שבע"פ.

המרכז הקראי בעיר רמלה הוא מרכז פעיל בו שוכן בית הדין של העדה היהודית הקראית, ומשרדיה הראשיים של העמותה העולמית ליהדות הקראית. במרכז מופעל מרכז יום לקשיש הפועל פעמים בשבוע ומרכז מבקרים שמארח קבוצות. האתר מוגדר כאחד מאתרי התיירות של העיר רמלה. במקום פועל בית כנסת מונגש לנכים.

חינוך והשכלה

בעיר פועל מרכז להשכלה גבוהה בשם קמפוס נבון - קמפוס לימודים לתואר אקדמי של האוניברסיטה הפתוחה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2018, ברמלה רק 2.8% מהצעירים בגילאי 21–29 מגיעים לאוניברסיטה^{[דרוש מקור][מפני ש...]}.

החינוך העל יסודי ברמלה מורכב מ-4 קריות חינוך בתי-ספר תיכוניים, בית-הספר קריית החינוך הרב תחומי ע"ש יגאל אלון של רשת עמל, בית-הספר קריית חינוך ע"ש לילנטל, וקריית החינוך למדעים ואומנויות ע"ש זאב ביסטריצקי של רשת אורט, קריית חינוך אית"ן ע"ש הרב צבי נריה של רשת עתיד ממלכתי דתי.

למגזר הדתי בעיר פועלים בית ספר תיכון דתי לבנים ולבנות בנפרד "איתן" של רשת עתיד, מרכז טכנולוגי דתי של רשת אמי"ת. כמו כן, פועל בעיר בית הספר ברנקו וייס רמלה המיועד לנוער בסיכון. בנוסף ישנם שני בתי ספר למגזר הערבי בעיר תיכון דרור רמלה, תיכון מקיף ערבי של רשת אורט ותיכון אורתודוקסי.

הגרעין התורני "עמיחי" בעיר הוקם בשנת תשס"ג (2003). ברמלה פועלות מספר תנועות נוער שהותיקה שבהם היא תנועת בני עקיבא המפעילה סניף במרכז העיר.

בעיר פועל מטה עמותת תפוח הפועלת ליצירת שיוון דיגיטלי בישראל, מטרת העמותה היא להוות גשר בין אומת הסטרט-אפ הצומחת ובין אוכלוסיות הפריפריה הגאוגרפית והחברתית בישראל.

ספורט

כדורסל

קבוצת הכדורסל אליצור נווה-דוד רמלה המשחקת בליגה הלאומית ובעבר הייתה בליגה הבכירה. הקבוצה משחקת באולם בגין המכיל 2,000 מושבים שנמצא בשכונת אפקה.

לרמלה קבוצת כדורסל נשים מהמצליחות והמפורסמות בארץ בשם אליצור רמלה אשר זכתה שנים עשר פעמים באליפות ליגת העל לנשים, שש פעמים בגביע המדינה ואף בגביע היורוקאפ (המפעל השני בחשיבותו באירופה). הקבוצה פורקה ב-1 באוקטובר 2015 בעקבות חובות וכעבור שנתיים חזרה לפעול.

כדורגל

בעבר שיחקה בעיר קבוצת הכדורגל בית"ר רמלה באצטדיון העירוני רמלה, בשנים 2019-2011 שיחקה קבוצת בית"ר תל אביב רמלה בעיר לאחר איחוד עירוני רמלה לבית"ר תל אביב.

טניס

לעיר גם קבוצת טניס גברים שזכתה פעמים רבות באליפות המדינה וגביע המדינה לקבוצות. וגידול כישרונות שצמחו בעיר כדוגמת אמיר חדד וישי עוליאל.

תחבורה

תחנת הרכבת רמלה

העיר שוכנת בין כביש 44 העובר מצפון לה ומחבר בין יפו לבית שמש, לבין הכביש המהיר 431 שנפתח לתנועה בראשית שנת 2009, ומחבר בין ראשון לציון למודיעין. עוד שוכנת העיר בסמוך לכבישי האורך 40 ו-6 העוברים ממזרח לה.

תחנה מרכזית רמלה שנמצאת במתחם קריית הממשלה היא אחת מהתחנות העמוסות ביותר בשפלה, ויוצאים ממנה אוטובוסים לרחבי השפלה, גוש דן וירושלים. חברת קווים מפעילה את הקווים העירוניים ברמלה, ואת רוב הקווים הבינעירוניים, חברת אגד מפעילה מספר קטן של קווים העוברים בתוך ובסמוך לתחנה מרכזית רמלה, וחברת אלקטרה אפיקים מפעילה 2 קווים לעיר אשדוד.

בנוסף עוברים בתחנה קו אחד של חברת בית שמש אקספרס העובר בין בית שמש לתל אביב, חברת תנופה מפעילה קו אחד לאוניברסיטת אריאל עם נסיעה אחת ביום לכל כיוון.

בצפון העיר בסמוך לתחנה המרכזית שוכנת תחנת הרכבת רמלה ובה שתי מסילות רכבת ושני רציפי צד. בתחנה שירות רכבות פרבריות ובינעירוניות. התחנה ממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית.

שדה התעופה רמלה בעל מסלול אחד, הוקם בשנת 1916 דרום-מזרחית לעיר, במקום בו נמצאת מפקדת פיקוד העורף, ופעל עד 1948. כל קורסי הטיס במחלקת הטיס של הפלמ"ח נערכו בשדה תעופה זה.

תוכניות עתידיות

קיימת תוכנית לבניית תחנת הרכבת רמלה דרום בדרום העיר על כביש 431 אשר תמוקם בסמוך לשכונת קריית האומנים בעיר.

בעתיד אמור לפעול הקו החום, קו BRT במטרופולין גוש-דן שיחבר בין לוד, רמלה, באר יעקב וראשון לציון. במקביל מתוכנן להתחבר לעיר דרך הזרוע הדרומית של קו המטרו M1 על ידי נת"ע.

אתרי העיר

המסגד הלבן

ערך מורחב – המסגד הלבן

המגדל הלבן

המסגד הלבן הוא מבנה אסלאמי קדום, ששורשיו נעוצים בראשית המאה ה-8, בתקופת שלטונם של ח'ליפי בית אומיה. המסגד עבר מספר שינויים במהלך השנים, והבולט שבהם הוא הקמת המינרט הידוע בשם "המגדל הלבן" שנוסף לו בתקופה הממלוכית. שמו המדויק של המסגד הוא "ג'אמע ארבעין אל מוע'זי", כלומר "מסגד ארבעים הלוחמים" (של מוחמד) שעל פי מסורת מימי הביניים המאוחרים, נקברו בתחומי המסגד הלבן. המסורת הנוצרית ייחסה למסגד את מקום קבורתם של ארבעים המרטירים מסיוואס שבטורקיה.

הקמת המסגד החלה בימיו של סלימאן אבן עבד אל מלכ, בונה רמלה, אך הסתיימה לאחר מותו על ידי אחיו הישאם. שמו של המסגד ניתן לו על ידי מוקדסי בשל העובדה שהוא היה מכוסה בשיש לבן, ומוקדסי תיארו כמסגד מפואר במיוחד. המסגד חרב כמעט לחלוטין ברעידות האדמה של 1033 ו-1068, ושוב במהלך התקופה הצלבנית. המסגד והצריח שוקמו מחדש בתקופה הממלוכית, ואז גם נבנה המגדל הלבן. עם ירידת קרנה של העיר רמלה נעזב המסגד וחרב, ורק המגדל הלבן ומספר חורבות נותרו במקום.

המגדל הלבן, שהוקם במקום בשנת 1318 על ידי הסולטאן אל מלכ אל נאצר מוחמד בן קלאון, הוא מהאלמנטים הבולטים ביותר בנופה של רמלה. מאז ימי הביניים נודע המגדל גם בשם "מגדל הארבעים", ומאז הקמתו ועד ימינו אלה הוא עורר התפעלות. בין היתר פיאר אותו ההיסטוריון והשופט מוג'יר א-דין, והמגדל הרשים את הבריטים עד כדי כך ששלטונות המנדט הבריטי בחרו בתמונתו כדי לעטר שטרות כסף בערכים שונים. כמו כן לא נבנו במשטרת רמלה הסמוכה מגדלים, כדי שלא יאפילו עליו.

בדרך כלל נטען שהמגדל נועד להיות מינרט, אך דעה זו מעוררת קשיים בשל כך שהוא מתנשא לגובה של 30 מטר, גובה העולה על זה של צריחי מסגדים המוכרים לנו. למגדל קירות עבים במיוחד, חלונותיו עוצבו כחרכי ירי ולכל אחת מקומותיו נקבעו עיטורים שונים. לפני דלתו נבנתה קשת מקדימה האופיינית לשערים מבוצרים, ותפקידה היה ליצור פתח עילי כדי לירות במנסה לפרוץ את השער או לשפוך על ראשו נוזלים רותחים. מאפיינים אלה והתצפית הטובה מראש המגדל מתאימים לביצור צבאי יותר מאשר לתפקוד דתי. סביר על כן שסיבת הקמת המגדל הייתה קודם כל צבאית, גם אם שימש לתכלית דתית בחיי היומיום.

בריכת הקשתות

ערך מורחב – בריכת הקשתות

בריכת הקשתות

בריכת הקשתות היא בריכה תת-קרקעית לאגירת מים השוכנת בצפון העיר, ואשר נחפרה בתקופתו של הארון א-רשיד (763–809), הח'ליף החמישי מבית עבאס. מבנה הבריכה הושלם בשנת 789, וזאת על-פי כתובת בערבית שנמצאת בכניסה אליה:

"בשם אללה הרחמן והרחום...זה מה שנעשה בפקודתו של דינאר, סוכן אמיר המאמינים יאריך אללה את שלטונו. המלאכה נעשתה בידי עבד א... בד'ו אל חג'ה 172"

הבריכה היא המבנה היחידי בארץ ישראל שניתן לשייכו באופן וודאי לתקופה העבאסית. שטח הבריכה הוא כחצי דונם, וגובה תקרתה כ-תשעה מטרים. עומקה מגיע למטר בודד ונפחה הוא כ-5700 ממ"ק. הגג נתמך על ידי שלושה טורי עמודים. בכל טור חמישה עמודים, ובין כל זוג עמודים ישנה קשת תומכת. מבנה הבריכה מהווה תקדים ראשון לשימוש בקשת המחודדת, ודגם זה אומץ לימים בידי הצלבנים, נדד עימם לאירופה והתפתח, לקראת סוף המאה ה-12, לקשת הגותית.

אמת המים האומיית

קטע בן 150 מטרים מאמת המים שהניח סלימאן מתל גזר לרמלה, התגלה בשנת 2001 בעת חפירות שנערכו במסגרת סלילתו של כביש 6 ממזרח לעיר. האמה מונחת על מסד של אבני גוויל מלוכדות (דבש). דפנותיה עשויות אבן גיר מסותתת, והיא טויחה מבפנים ומבחוץ כדי למנוע חלחול. היא קורתה לכל אורכה בלוחות אבן גיר מסותתים היטב. חתך הזרימה שלה הוא מלבני, כדמות ח' הפוכה. רוחבו 40–55 ס"מ. גובה דפנות התעלה כ-1.2 מ'. לאורך האמה נבנו פירי ביקורת, שפתחיהם מאפשרים מעבר אדם. במהלך שיאי הזרימה – אותם ניתן להכיר לפי הגובה המרבי של שקיעת הטרוורטין – יכלה האמה להזרים לעיר כ-17,000 ממ"ק מדי יממה. עם זאת אפשר להניח שבמהלך השנה היו תקופות בהן פחתה עוצמת הזרם. אמות המים לירושלים ולציפורי, העיר המרכזית בגליל, הוליכו כמויות קטנות מאלה שקיבלה רמלה. ככל הנראה, במהלך המאה ה-10 חדלה האמה לתפקד, ונראה שיש לייחס זאת למצור על העיר בשנת 976. מקורות שונים מזכירים שבמהלך המצור קטעו הצרים את זרם המים לרמלה. מאז לא תוקנה עוד האמה.

המסגד הגדול

ערך מורחב – המסגד הגדול ברמלה

המסגד הגדול וקבר שיהאב א-דין

כנסיית טרה סנטה והמסגד הקטן הסמוך

המסגד הגדול (אל-ג'אמע אל-כביר או מסג'ד אל עומרי) שוכן במבנה ששימש כקתדרלה צלבנית שהוקמה באמצע המאה ה-12. מקובל כיום לזהות את הכנסייה ככנסיית יוחנן הקדוש, אולם שום כנסייה בשם זה אינה נזכרת בתעודות צלבניות. לעומת זאת נזכרת בהן כנסיית יוסף, המוקדשת ליוסף הרמתי. סביר מאוד שהכנסייה המרכזית של רמלה הייתה מוקדשת לדמות זו שיוחסה לעיר. לאחר הכיבוש הממלוכי של העיר בשנת 1260, הוחרמה הכנסייה מידי הנוצרים והוסבה למסגד, ולצידה נבנה מינרט, חצרה רוצפה, והותקנו בה מחראב ומינבר. עם זאת המבנה נשמר היטב בתוכניתו המקורית ומהווה היום את הכנסייה הצלבנית הגדולה ביותר בישראל שנותרה בדמותה הראשונית.

מנזר ניקודמוס הקדוש

ערך מורחב – מנזר ניקודמוס הקדוש

מנזר ניקודמוס הקדוש (המוכר גם כ"מנזר הקדושים ניקודמוס ויוסף הרמתי" או "מנזר טרה סנטה") הוא מנזר שראשיתו בשטח שנקנה בידי משמורת ארץ הקודש הפרנציסקנית ב-1396. במהלך המאה ה-15 הוקמה על שטח זה אכסניה מפוארת, ומאוחר יותר הוא זוהה עם ביתו של יוסף הרמתי ונתקדש. בסמוך לבית יוסף זיהו הנזירים את ביתו של נקדימון הקדוש, שעליו נאמר שהיה איש הסנהדרין ושהביא מור ואהלות לרחצת גופו של ישו לאחר מותו.

באכסניה זו לן נפוליאון כאשר היה ברמלה ב-1 במרץ 1799. לפי האגדה, עם בוקר, כאשר נעור בשל קריאת המואזין במסגד הקטן הסמוך, ירה בו באקדחו למוות. במאה ה-19 נבנה המנזר מחדש ורוב חלקי האכסניה הישנה נעלמו. במקום נחנכה כנסייה חדשה בשנת 1902, וליד המנזר נבנה בית ספר השייך לרשת החינוך הפרנציסקאנית, ה"טרה סנטה". הכנסייה ידועה בזכות ציור מקורי של טיציאן, המתאר את ההורדה מהצלב, ואשר נתרם בידי העיר מדריד, שלקחה את המנזר תחת חסותה במאה ה-19.

המסגד הקטן נקרא על שמו של אל חודיפה אל ימני, אחד ממזכיריו של הנביא מוחמד, אשר על פי המסורת העממית ידע רק לקרוא אך לא לכתוב.

מנזר גיאורגיוס הקדוש היווני

המנזר ברחוב קהילת דטרויט, משרת את הקהילה האורתודוקסית, הגדולה בקהילות הנוצריות של רמלה. יסודותיו מהמאה ה-12, ובו כנסייה שנבנתה במאה ה-19. מעל משקוף הכנסייה חקוק תבליט של גאורגיוס הקדוש רוכב על סוס ונועץ חנית בלוע דרקון.

חמאם רדואן

חמאם רדואן הוא בית מרחץ מהתקופה העות'מאנית ואולי אף קודם לכן, שעומד בליבה של העיר העתיקה של רמלה. מלבד חדר המבוא, חדרי החמאם קבורים מתחת למגרשי החנייה של אולמי "קליפסו".

רדואן הוא המלאך השומר על שערי גן עדן. לפי המסורת, היה זה שפתח לפני צדיקים את שעריו של גן עדן כאשר בידו חרב חדה מאיימת המונעת ממי שאינו ראוי לנסות ולהתגנב פנימה.

בחמאם נהגו לרחוץ ולהיטהר במים זורמים שהיו בו. הוא שימש כמקום מפגש חברתי.

רשות המס העת'מאניות מהמאה ה-16 אינן כוללות מיסים על חמאם ברמלה בשונה מערים כירושלים או צפת. הדבר מרמז שהחמאם לא היה פעיל בתקופה זו.

כיום, האתר מגודר, אך ניתן להביט אל המבנה מבעד לפתחיו ולראות את האמבט המרכזי, הוא פעל עד שנת 1948. בעבר, הופסקו חפירות ארכאולוגיות במקום מחשש לערעור יסודותיו של מבנה סמוך. התכנית היא להמשיך בעתיד בחפירות ולשחזר את מבנה החמאם.

חאן אל פוחאר

חאן אל פוחאר (חאן החרסים) הוא חאן עתיק בדרום-מזרחה של העיר, שאגף אחד שלו השתמר בשלמותו. כיום יושבת במקום, באופן בלתי חוקי מסגריה.

מסגד אל-פדל בן אל-עבאס

בעיר העתיקה של רמלה מצוי מסגד בו קבר המשויך לפדל בן עבאס, יחד לעוד שני קברים של פרשים מוסלמים שנהרגו בעת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל.

בית הקברות הצבאי הבריטי

ערך מורחב – בית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה

בית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה

יד לבנים ברמלה

מפעל נשר רמלה

כשני קילומטרים צפונית לעיר, בדרך ללוד שוכן בית הקברות הצבאי הגדול בארץ ישראל לחיילי האימפריה הבריטית שנהרגו במלחמת העולם הראשונה, בימי המנדט הבריטי ובמלחמת העולם השנייה. בבית הקברות מונצח זכרם של 5,731 חללים : 5,352 – מצבות קבורה ו־379 – מצבות זיכרון.

מרכז המבקרים נשר

מרכז מבקרים של מפעל נשר רמלה הוא מרכז מודרני ואיכותי המציג את תהליך ייצורו של המלט ואת החידושים הטכנולוגיים המשולבים בו, תוך הקפדה על איכות הסביבה. הביקור במרכז המבקרים ובאתרים שבמפעל מלווה לכל אורכו בהדרכה ובהסברים וכולל מיצג אור-קולי.

מוזיאון רמלה

מוזיאון רמלה נחנך ב-2001, בבניין ששימש כבית העירייה של רמלה וכבית הדואר שלה בתקופת המנדט הבריטי בשנים 1922–1948. בקומה התחתונה של המוזיאון תצוגת קבע וכן חדר הנצחה לנופלי העיר במלחמות ישראל. הקומה העליונה מוקדשת לתערוכות מתחלפות. בקומה זו מוצגות תערוכות ציורים של ציירים תושבי העיר כמו שלמה כץ ואמנים אחרים. תצוגת הקבע כוללת ממצאים הקשורים לרמלה בימי הביניים, אוסף מטבעות הכולל שלושה מטמונים שנמצאו בעיר וכן מטבעות שנטבעו בה במאות ה-8 עד ה-11. במקום חדר המוקדש לעת החדשה כולל מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל, אוהל מעברה משוחזר וחדר המציג את תוכניות פיתוח רמלה בעתיד.

שוק רמלה

שוק רמלה הוקם בסוף התקופה העות'מאנית וקיים למעלה ממאה שנה. נמצא ברחוב ז'בוטינסקי. זה שוק ססגוני ומוכרים בו פירות, ירקות, תבלינים, בגדים ועוד. כן נמצאים בו ובסביבתו דוכני אוכל רבים. השוק עבר שיפוץ שכלל קירוי ושדרוג תשתיות. בימי רביעי מתקיים לידו תחת כיפת השמיים שוק נודד הנקרא שוק רמלה לוד.

קניונים

• קניון עזריאלי רמלה - קניון גדול, נפתח ב-2015 בשדרות דוד רזיאל.
• קניון רמלה - קניון בשדרות הרצל בבניין בו נמצאת קריית הממשלה ותחנת האוטובוסים המרכזית (התחנה המרכזית רמלה).
• קניון רמלוד - מתחם מסחרי בצומת אחיסמך בצפון העיר בסמוך ללוד.
• רמבלס סנטר - מתחם מסחרי חדש הנמצא במרכז העיר סמוך להיכל התרבות.

ארכאולוגיה

החפירה הראשונה בוצעה בשנת 1949 בידי יעקב קפלן באזור המסגד הלבן. במתחם נמצאה רצפת פסיפס, וכתובת בערבית מעל אחד המבנים המציינת כי הוקם על ידי הסולטאן אל נאצר מוחמד אבן קלאון בשנת 1313 לספירה. הממצאים מגלים כי היו שלשה שלבים בבניין המסגד. הראשון מתקופת בית אומיה שבו הוקם המסגד ומאגרי המים. השני מימי צלח א-דין האיובי, והשלישי מתקופת הסולטאן אל נאצר. חפירה נוספת במתחם בוצעה על ידי מ' בן דוב בשנת 1980, באזור הקיר הצפוני של המסגד. החופר תיעד שש שכבות כאשר הנמוכה ביותר היא מהתקופה האומאית, ובכך חיזק את דבריו של קפלן.

בשנת 1965 נערכה חפירה נוספת בעיר על ידי מרים רוזן-איילון וא' איתן באזור הדרום-מערבי של העיר. בחפירה נמצאו כלים ושברי כלים שונים החל מהמאה השמינית לספירה. הממצאים שופכים אור על הקרמיקה המוסלמית בארץ ישראל במאות הראשונות לאחר הכיבוש הערבי. בשנת 1973 נמצאה בחפירת הצלה על ידי מגן ברושי באותו אזור רצפת פסיפס מהמאה השמינית ובה בין היתר תשליבים גאומטריים ופסוק מהקוראן.

שכונות העיר

שיכונים סמוך למגדל המים (שדרות גולדה מאיר) ברמלה (בתמונה: חלק מפארק הצמוד למגדל המים בעיר)

העיר העתיקה שכונת עמישב (אג"ש) המרכז האזרחי נווה דוד נווה רם רמת דן גני דן שכונת גיורא שכונת משכנות שכונת אשכול שכונת ויצמן שכונת שפרינצק

שכונת בן-גוריון נווה מאיר נאות יצחק רבין נווה יהונתן יפה נוף נווה דקלים שכונת ג'ואריש שכונת ביל"ו נאות בגין קריית האומנים נאות פרס

גבעת הדר הולנד הקטנה השופטים צפון השופטים דרום גן חק"ל א' גן חק"ל ב' אזור תעשייה א' אזור תעשייה ב' אזור תעשייה נשר נווה דוד החדשה נאות שמיר

• שכונת עמישב (אג"ש) - נמצאת בסמיכות ל"עיר העתיקה". מורכבת מאוכלוסייה מעורבת (יהודים וערבים).
• העיר העתיקה - נמצאת במרכז הדרומי של העיר רמלה. העיר העתיקה מאופיינת ברוב מוסלמי והיא בעצם מכילה את כל המבנים ההיסטוריים של העיר, לצידה של העיר העתיקה משולבת העיר החדשה הכוללת בתוכה את הקניון ושדרת הקניות של רמלה.
• נווה דוד - שוכנת בצפון מערב העיר המאופיינת בבתי קרקע גדולים.
• נאות יצחק רבין (לשעבר נווה הדרים) - נמצאת בדרום העיר סמוך לבית הקברות החדש מאופיין בבתי קרקע גדולים.
• נווה רם - שכונה ותיקה יותר.
• רמת דן - שכונה חדשה המאופיינת במגדלי מגורים רבי קומות ומגדל פנורמה בגובה של 18 קומות.
• משכנות - בעצם כוללת את רוב השיכונים בעיר רמלה, האוכלוסייה היא ברובה יהודית. המקום מאופיין בשיכונים ישנים אך העירייה פועלת לשקמם.
• שכונת ויצמן - אוכלוסייה ותיקה במרכז העיר.
• שפרינצק - שכונה מעורבבת הסמוכה לצומת השעון.
• בן-גוריון - השכונה מאופיינת בבניינים גבוהים, השכונה שינתה את אופי האוכלוסייה בה בשנות ה-90 עם העלייה מברית המועצות ומאתיופיה.
• נווה יהונתן - שכונה שנבנתה בשנות ה-80 עד לשנות ה-90. בעיקר בניינים נמוכים ובתי קרקע ותיקים (הקוטג' המאפיין את שנות ה-80).
• נאות בגין (לשעבר: קריית מנחם בגין, נקראת גם אפקה) - השכונה שוכנת מצפון לכביש 44, צפונית לעיר, ומתגוררים בה בעיקר עולים שעלו מחבר העמים בשנות ה-90 של המאה ה-20. בצמוד לשכונה, נבנית שכונת פארק צפון של חברת מ. אביב.
• קריית האומנים - שכונה חדשה שנבנתה בעשור השני של המאה ה-21 בין כביש 40 וכביש 431 ועוד כביש 4304. השכונה נקראת כך מפני שרחובותיה נקראים על שם אנשי תרבות בולטים שנפטרו בעיקר בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה ה-21. רחובות בה נקראו על שמותיהם של יוסי בנאי, אהוד מנור, שושנה דמארי, אריק לביא, נתן יונתן, עופרה חזה, דליה רביקוביץ', עוזי חיטמן, דודו דותן ומאיר אריאל.
• השופטים צפון - שכונה ותיקה מאוד היום מאופיינת באוכלוסייה מבוגרת.
• השופטים דרום - בעבר אזור פחות מאוכלס היום אוכלוסייה מעורבת.
• נווה דוד החדשה - נמצאת בין נווה דוד ובין מסילת הברזל שמצפון.
• נאות שמיר - שכונה חדשה במערב העיר, גובלת בבאר יעקב, קרויה על שם יצחק שמיר. רחובות השכונה נקראו על שמם של אישים מתחום הביטחון, ביניהם משה ארנס ומשה לוי.

סמל העיר

ערך מורחב – סמל העיר רמלה

סמל העיר מורכב ממגן בצבע ירוק כהה, ובו נראים בלבן ענף ועלי עץ זית, זכר לכרמי הזית הנרחבים שהיו מרכיב בכלכלת העיר בימים עברו, גלגל שיניים המדגיש את פיתוחה התעשייתי של העיר ומגן דוד המסמל את זהותה העברית של העיר.

הסמל עוצב על ידי צבי נרקיס ונבחר ב-1952 על ידי ועדה בראשות יעקב בן-סירא.

ראשי העירייה

• שייח' מוסטפא אל-ח'רירי: 1920–1948. ראש העיר גורש מרמלה לעבר הירדן בתחילת יולי 1948.
• רב-סרן זיגה יעבץ (המושל הצבאי) - יולי 1948 – מאי 1949
• מאיר מלמד: 1949–1965
• יהודה שטיין: 1965–1971
• אליהו סאלם לוי: 1971–1972 (נפטר בעת כהונתו)
• אהרן אבוחצירא: 1972–1977
• הנרי חדד: 1978–1983
• יורם רבי: 1983–1988
• משה פרץ: 1988–1993
• יואל לביא: 1993–2017 (התפטר)
• מוטי יצחקי: (ראש עירייה זמני)
• מיכאל וידל: 2017–מכהן

רבני העיר

הרבנים האשכנזים:

• הרב יוסף שלום אלישיב – 1948
• הרב ישראל גלזר 1948–2008

הרבנים הספרדים:

• הרב יצחק אבוחצירא 1949–1970 (ה"באבא חאקי")
• בנו הרב אברהם אבוחצירא 1970–1973
• אחיו הרב יחיאל אבוחצירא החל מ-1975

ערים תאומות

• מרס (אנ'), גרמניה (מ־1987)
• קנזס סיטי, מיזורי, ארצות הברית (מ־1998)
• טוסון, אריזונה, ארצות הברית
• ווהאן (אנ'), אונטריו, קנדה (מ־1993)
• דאוגבפילס, לטביה (מ־2003)
• קוצ'ובה, אלבניה (מ־2010)
• ויבורג, רוסיה (מ־2010)
• קיילצה, פולין
• מקלה, אתיופיה (מ־2013)
• פוניבז', ליטא
• איקיטוס, פרו (מ־2022)
• צ'ליאבינסק, אורל, רוסיה

לקריאה נוספת

• אייל מירון (עורך), רמלה וכל נתיבותיה - לסייר עם יד יצחק בן צבי, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2019
• כרך 135 של כתב העת קדמוניות מוקדש להיסטוריה וארכאולוגיה של רמלה, 2008
• נמרוד לוז, ‏רמלה האֻמַיית – חידוש עירוני בארץ-ישראל – היבטים גאוגרפיים-היסטוריים, קתדרה 79, מרץ 1996, עמ' 22–52
• שמעון גת, ‏עיר מוסלמית משגשגת – כלכלתה של רמלה בימי הביניים, קתדרה 123, ניסן תשס"ז, עמ' 39–66
• מרים רוזן איילון, רמלה, האנציקלופדיה לחפירות, ד', 1471–1474.
• שמעון גת, רמלה אלף רמלה בית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: עת־מול גיליון 178 (2), נובמבר 2004
• משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (634–1099), כרך א' – עיונים היסטוריים, אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור (תל אביב, תשמ"ג–1983).
• זאב וילנאי, רמלה – הווה ועבר, הוצאת עיריית רמלה, תשכ"א–1961.
• מיכאל אסף, תולדות השלטון הערבי בארץ ישראל, הוצאת דבר, תל אביב, תרצ"ב.
• שמחה אסף וליאון אריה מאיר, ספר היישוב, כרך שני: מימי כיבוש ארץ ישראל על ידי הערבים (637) עד מסעי הצלב (1098), הוצאת מוסד ביאליק על ידי דביר, ירושלים, תש"ד. המקורות על העיר רמלה בעמ' 56–63 (מובאים 43 מקורות) ועמ' 133 (השלמות לעמ' 63).
• ליאון אריה מאיר, יעקב פינקרפלד, חיים זאב הירשברג (מבוא), בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל, ירושלים, תש"י (על העיר רמלה, ראה עמ' כ"ב-כ"ו, כולל תמונות).
• יוסף לנג, בעיר המצער רמלה - חידוש היישוב היהודי בעיר בשנות העלייה הראשונה (תרמ"ה - תרס"ד), ביטאון "על אתר", גיליון יז – כסליו תשע"ג.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של רמלה
• רמלה - אתר התיירות של רמלה
• יום שדה "רמלה הנגלית אל העין", מנהל חברה ונוער, אגף של"ח וידיעת הארץ.

• פרופיל רמלה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס

• מפת העיר
• מצגת נתונים על העיר, באתר {{{3}}}עיריית רמלה, ‏30 בדצמבר 2015 (ארכיון)
• רמלה - מסלול טיול מפורט מאתר טיולי
• מפה של רמלה, אתר OpenStreetMap
• יאיר זיידנר, אתר מפה, רמלה: מצביאים, שווקים וכנסייה שהיא מסגד, באתר ynet, 20 באוגוסט 2010
• מיכאל יעקובסון, השימור יעבור לדום: צה"ל משפץ מבנים היסטוריים, באתר Xnet‏, 13 ביוני 2011
• זיו ריינשטיין, רמלה: צבעים, דתות ותרבויות בעיר החולות, באתר ynet, 14 באוגוסט 2011
• יערה רובינזון, פנינה שנשכחה מלב: סיור בעיר רמלה, באתר nrg‏, 18 במרץ 2012
• סיון אורנאי, בריכת הקשתות: תיעוד מבנה הברכה, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2009
• רם שואף ואורן שמואלי, העיר ההיסטורית: פרוגרמה ראשונית לשימור ופיתוח תיירותי, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2005
• אבשלום קור, מה פירוש 'רמלה'?, גלי צה"ל, באופן מילולי, 25 באוגוסט 2011
• נמרוד בוסו, בית כנסת בקומה 3, בי"ס בקומה 8: "אני רגיל לשמונה משפחות גג - יהיה מוזר לגור עם 100 משפחות באותו בניין", באתר TheMarker‏, 13 בינואר 2016
• שי רינגל, שוֹק רמלה, באתר "ידיעות אחרונות", 24 בספטמבר 2017
• נעה נבט, רמלה - האוצר האבוד של חסמבה, באתר TheMarker‏, 25 בנובמבר 2018
• הדר חורש, "20 דקות מתל אביב ויש פה דירות בפחות ממיליון שקל", באתר TheMarker‏, 29 בינואר 2021
• חגית אברון, ‏השוק הכי מפתיע שתבקרו בו נמצא פחות מחצי שעה מתל אביב, באתר גלובס, 15 ביוני 2023
• מידע על אתר רמלה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• מראה רמלה מאת קורנליוס דה-ברוין, 1698, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
• מפה מנדטורית של רמלה, 1931. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.
• משה גלעד, רמלה: מלאה ביופי, וגם בהחמצה, באתר הארץ, 19 ביוני 2024
• רמלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע על רמלה בקטלוג הספרייה הלאומית
• רמלה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית