לדלג לתוכן

קפוארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפוארה
Capoeira
ציור מהמאה ה-19 שמתאר את מעגל הלחימה
ארץ מקור ברזילברזיל ברזיל
מייסד עבדים אפריקאים מברזיל
התפתחה מ ריקודים אפריקאים
אמנים מפורסמים מסטרה בימבה, מסטרה פסטיניה, מסטרה סואסונה, מסטרה בורגייס, מסטרה קמיזה.
ספורט אולימפי לא
מורשת תרבותית בלתי מוחשית
מורשת תרבותית בלתי מוחשית הוכרזה על ידי אונסק"ו בשנת 2014
חלק מתוך Afro-Brazilian culture עריכת הנתון בוויקינתונים

קפוארהפורטוגזית: Capoeira) היא אמנות לחימה ברזילאית בעלת שורשים אפריקנים, המשלבת בתוכה יסודות ריקודיים, אקרובטיקה ומוזיקה. הקפוארה פותחה בברזיל על ידי עבדים ממוצא מערב אפריקני, החל במאה ה-16. היא ידועה במהלכים המהירים והמורכבים ובמינוף הגוף במגוון רחב של בעיטות, ספינים, וטכניקות ניידות. הקפוארה פופולרית במיוחד בברזיל, והחל מסוף המאה ה-20 צברה פופולריות בשאר העולם, לרוב בזכות מטיילים ששבו מברזיל.

שורשי הקפוארה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפוארה הוא של "משחק". המתרגלים אותה נקראים Capoeiristas.[דרוש תעתוק]

המקור המקובל כיום למילה קפוארה הוא בשפת הטופי במילים ka'a שמשמעותה "ג׳ונגל" ו-e pûer ("היה"), בהתייחסות לאזורים של צמחייה נמוכה בפנים ברזיל, שבהם עבדים נמלטים נהגו להתחבא.

שני גברים רוקדים קפואירה ברחובות אמסטרדם

ב-26 בנובמבר 2014 הוענק לקפוארה מעמד מיוחד כ"מורשת תרבותית בלתי מוחשית" על ידי ארגון אונסק"ו.[1]

אליפות העולם בקפוארה נערכת אחת לשנתיים בעיר ריו דה-ז'ניירו בהשתתפות מאות מתחרים מרחבי העולם, כולל מישראל[2].

ההיסטוריה של הקפוארה מתחילה עם תחילת העבדות האפריקאית בברזיל. החל מהמאה ה-17, מתיישבים פורטוגלים באפריקה החלו לייצא עבדים מהמושבות בעיקר במערב אפריקה. ברזיל, עם השטח העצום שלה, קבלה את רוב העבדים, כמעט 40% מכלל העבדים שנשלחו דרך האוקיינוס האטלנטי. ההיסטוריה המוקדמת של הקפוארה נותרה שנויה במחלוקת, בעיקר בתקופה שבין המאה ה-16 ותחילת המאה ה-19 כיוון שמסמכים כתובים היו מאוד נדירים בברזיל באותה עת. עדויות שבעל-פה, שפה וראיות שונות משאירות מעט ספק באשר לשורשים האפרו-ברזילאים של הקפוארה.

שורשי הקפוארה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין האימפריות הקולוניאליות של המאה ה-16, תחת שלטון הכתר הפורטוגלי היה אחד השטחים הגדולים ביותר, אך היה לה מחסור באנשים ליישב אותם, בעיקר עובדים. במושבה הברזילאית, הפורטוגזיים, כמו מתיישבים אירופאים רבים, בחרו להשתמש בעבדות על מנת לספק את המחסור בעובדים. במאה הראשונה שלה, הפעילות הכלכלית העיקרית במושבה היה ייצור ועיבוד של קנה סוכר. המתיישבים הפורטוגלים הקימו חוות קני סוכר גדולות בשם Engenhos, אשר היו תלויות בעבודתם של העבדים. העבדים, חיו בתנאים לא אנושיים ומשפילים, נאלצו לעבוד קשה ולעיתים קרובות ספגו ענישה גופנית קשה על עברות קלות.[3] אף על פי שמספרם של העבדים עלה על מספרם של המתיישבים הפורטוגלים, מרידות היו נדירות. נדירותן נובעת בעיקר בשל המחסור בנשק, החוק הקולוניאלי הקשוח, חילוקי דעות בין העבדים אשר הגיעו מתרבויות ושבטים שונים מאפריקה וחוסר ידע על הארץ החדשה והסביבה בה העבדים חיו.

בסביבה זו, הקפוארה נולדה כתקווה להישרדות. היא הייתה הכלי היחיד שבעזרתו העבדים שנמלטו, מחוסרי כלי נשק, יכלו לשרוד בארץ העוינת, ולהתמודד עם ציידי עבדים, capitães-do-mato, הסוכנים הקולוניאליים החמושים ורכובים אשר מטרתם הייתה מציאתם ולכידתם של העבדים הנמלטים.

חלק מההיסטוריונים מאמינים כי הקפוארה הושפעה רבות גם מילידי ברזיל האינדיאנים ותרבותם. העבדים, ששאפו לצאת לחופשי, היו חייבים להתאמן על מנת להילחם על חירותם, אולם לא יכלו להתאמן בלחימה עקב החשש שיתגלו בפעילות מעין זו וייענשו. על כן שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד, כדי שלא יעוררו כל חשד בשעה שהתאמנו.

עם בריחת העבדים, קבוצות רבות של עבדים נמלטים התאספו יחדיו והקימו קילומבוס (בפורטוגזית: Quilombos). אלו היו התנחלויות פרימיטיביות מרוחקות במקומות אשר ההגעה אליהם הייתה קשה. ככל שעבר הזמן, חלק מאותן התנחלויות הגדילו את שטחן, ומשכו אליהן עבדים נמלטים, ילידים ברזילאים ואף אירופאים אשר ברחו מידי החוק או הקיצוניות הנוצרית של אותה תקופה. חלק מאותם קילומבוס צמחו לגודל עצום, והפכו למדינה רב-אתנית עצמאית אמיתית.[4]

חיי היום-יום בקילומבוס הציעו חופש, חירות ואת ההזדמנות להחיות מחדש תרבויות מסורתיות שהשלטון הקולוניאלי דיכא. בסוג זה של קהילה רב-אתנית, אשר אויימה ללא הפסקה בידי הכוחות הקולוניאליים הפורטוגזיים, הקפוארה התפתחה מכלי הישרדות לכדי אמנות לחימה לצורכי מלחמה.

הקילומבו הגדול ביותר, היה קילומבו דוס פלמארס (בפורטוגזית: Quilombo dos Palmares) אשר הורכב ממספר רב של כפרים, והצליח לשרוד למעלה ממאה שנה. לאורך שנותיו עמד בהצלחה והתנגד לפחות ל-24 התקפות קטנות ו-18 פלישות קולוניאליות. חיילים פורטוגלים שלקחו חלק בלחימה אמרו שזה לקח יותר מדרגון ללכוד לוחם קילומבו, שכן לוחמי הקילומבו הגנו על עצמם עם טכניקת לחימה מוזרה. מושל המחוז הכריז בכתביו באשר לקילומבו כי "קשה יותר להביס קילומבו מאת חיל הפרשים ההולנדיים."[4]

היסטוריה מאוחרת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 במאי 1888 הכריזה הנסיכה איזבל על ביטול העבדות בברזיל בזמן שאביה המלך היה בביקור בארצות הברית. שנה לאחר מכן, עם ההכרזה על רפובליקה פדרלית, איבדה הדת הקתולית את המונופול בברזיל, דבר שאיפשר לתרבויות האפריקאיות לצאת מהמחתרת בה התקיימו.

עם שחרורם, נפוצו העבדים האפריקאים בערי המדינה. בשל מחסור קשה בתעסוקה נוצרו כנופיות פשע רבות המורכבות מעבדים משוחררים. העבדים המשוחררים המשיכו בתרגול הקפוארה, וכך נוצרה לה תדמית חתרנית ופושעת אשר הובילה להוצאת הקפוארה מחוץ לחוק בשנת 1892. למרות החקיקה המחמירה והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפוארה לא נעלמה אלא הפכה מחתרתית - ההודות (roda, הגייה: הוֹדָה, היא מעגל לחימה בה נלחמים שני קפואריסטים אחד כנגד האחר) הועברו למקומות שאיפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית. הקפואריסטים אימצו מקצב בשם "קוואלריה" (cavalaria, הגייה: קָוָלָרִיָה) כדי להסוות את אימוני הקפוארה. ברגע שהיו מגיעים שוטרים לסביבה, היו עוברים לנגן קוואלריה כאות אזהרה לכל הסובבים ואז משנים את המקצב לסמבה ושני השחקנים שבהודה היו עוברים מיד לריקוד (כגון סמבה). עד 1920 עוד אסר החוק בברזיל על עיסוק בקפוארה.

העידן החדש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1937 הוזמן מסטרה בימבה (Mestre Bimba, הגייה: מֵסְטְרִי בִּימְבָּה, שמו היה "מנואל דוס רייס משאדו" Manoel dos Reis Machado) לארמון הנשיאות להדגים את אומנותו. לאחר מכן הוא זכה באישור לפתיחת בית הספר הראשון לקפוארה בברזיל, שם לימד קפוארה רג'יונל (ראו קבוצות וסגנונות), סגנון אשר נחשב לפרי פיתוחו. בשנת 1942 פתח מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha) את בית הספר הראשון לקפוארה אנגולה במדינת באהיה. בסופו של דבר העביר הסנאט בברזיל חוק המכריז על הקפוארה כספורט לאומי, שני המורים זכו בהכרה כאבות הקפוארה וכיום היא נפוצה מאוד בברזיל (ואף נלמדת בקביעות על ידי חיילים בצבא). בנוסף, בתי ספר לקפוארה מברזיל פתחו נציגויות בכל רחבי העולם, כולל בישראל.

קפוארה בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל נערכים חוגי קפוארה רבים ברחבי הארץ, כמו בית הספר לקפוארה "אבאדה קפוארה" המונה כ-3000 חברים ברחבי הארץ[5], מתוכם בית הספר אבדה קפוארה חיפה בניהולם אינסטרוטורס נועה כחל צרפתי ותומר ארמה. כמו כן בית ספר באר שבע בניהולו של איתי כהן, החוג במודיעין בניהולה של לוטן מגר, בבני ברק, באלעד ועוד רבים אחרים[6].כמו fam קפוארה אשר מקומה בירושלים בניהלו של ישראל קדוש

בארץ מתקיימת אליפות ישראל אליה מוזמנים לשיפוט שופטים בינלאומיים[5].כמו קונטרה מסטר פטריק

אליפות העולם 2023

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2023 השתתפו 15 נציגים מישראל בתחרות העולמית בריו דה-ז'ניירו.

איתי כהן מישראל התחרה בקטגוריה הגבוהה ביותר במשקל בינוני, וזכה במקום השלישי בעולם[2].

נציגים ישראליים נוספים בתחרות היו בני המשלחת החרדית מבני ברק: איציק ריוועס, מוישי ואלחנן קירשברג ומיקי חייט[6] (שזכו במדליות בתחרות ישראל 2023)[5], לוטן מגר ממודיעין[7] ועוד..

מקור המילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המילה קפוארה אינו ידוע בבירור וקיימות מספר השערות:

  • מילה בפורטוגזית שמשמעותה "עשב גבוה". כאשר האדון היה שואל איפה העובדים, היו משיבים לו: "בקפוארה" - כלומר, רוקדים הם לתומם. כך התאפשרה למעשה הכשרתם של העבדים הברזילאים למאבק באדוניהם.
  • פירוש אחר: חלקת יער שפונתה על ידי כריתת או שריפת העצים.
  • ההיסטוריון הקונגולזי ק. קיא בונסקי פו-קיאו סבור כי מדובר בעיוות של המילה קיפורה משפת הקיקונגו שמשמעותה לרפרף, "לפרפר" ממקום למקום, להיאבק, להילחם או להלקות, ובמיוחד משמש לתיאור תנועות של תרנגולים בקרב.
  • היסטוריונים שחקרו את מקור המילה בתרבות האינדיאנית סבורים שהמילה "קפוארה" היא בעצם חיבור של שתי מילים: capuaa era שפירושן "תקופת קַפּוּאַה" על שם שבט הקפואה האינדיאני שנאבק בתקופה הקולוניאלית בעריצים הפורטוגלים.
  • יש שסוברים שמקור השם הוא משמה של ציפור הנקראת "קיפורה".

סגנונות בקפוארה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפוארה נחלקת בחלוקה בסיסית לשני סגנונות - אנגולה (Angola) ורג'יונל (Regional - הגייה: הֵיז'וֹנַאוּ). בשני הסגנונות נעשה שימוש נרחב בקרקע, בתכסיסים ובהטעיות וכן גם בעיטות, הכשלות ונגיחות. רוב הקבוצות כיום עושות בתוכנית לימודיהן שילוב במינונים שונים של שני הסגנונות, אף על פי שקיימות קבוצות המשויכות לסגנון אחד בלבד. יש סגנון המשלב בין השניים הנקרא בנגלה שנחשב למקצב הבינוני.

קפוארה אנגולה נחשבת לסגנון הבסיסי והראשוני ומתאפיינת בקרב קרקע נמוך, בדרך כלל איטי ומדויק יותר, הדורש ערמומיות ותכסיסנות מסוימת, ומעניק תשומת לב ייחודית למסורת וטקסיות. הדעה המקובלת היא כי מחייה האנגולה המודרני הוא מסטרה פסטיניה מסלבדור, באהיה (Salvador, Bahia). רוב תלמידי האנגולה היום מתאמנים בחולצות צהובות, בהתאם למסורת אותה הנהיג. על אף התדמית שעשויה לעלות, האנגולה אינה סגנון ארכאי וזניח, אלא סגנון חי ומתפתח ועל אף שבצורתו הטקסית תנועות הלחימה איטיות, ברחובות ובאקדמיות לקפוארה בברזיל מתנהלים קרבות מהירים המשלבים גם אקרובטיקה.

קפוארה רג'יונל היא פיתוח של האנגולה המקורית. זהו סגנון מהיר ומורם יותר מהקרקע המתאפיין בתנועות אקרובטיות גמישות, ואשר בו חשיבות רבה יותר לטכניקה ואסטרטגיה. סגנון זה פותח על ידי מסטרה בימבה על מנת להרחיב את התחום ולהפוך אותו לנגיש יותר לציבור הרחב, וכמו כן כדי לנתק הקפוארה מההקשר הבעייתי לפשע ממנו סבלה.

שאר החלוקה מתבצעת לפי קבוצות ובתי ספר ללימוד קפוארה שהוקמו על ידי מורים שונים. הקבוצות נבדלות זו מזו בסגנון הלחימה, מידת השילוב של תנועות התקפיות מול ריקוד ואקרובטיקה, ולעיתים אף בסגנון התנועה הבסיסית הנקראת ג'ינגה (Ginga שפירושה להתנודד, הגייה: זִ'ינְגַּה), אך חולקות בסופו של דבר את אותם אלמנטים בווריאציות שונות.

הודה - מעגל הלחימה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחק קפוארה אשר מתבצע במסגרת קבוצתית כלשהי, מתבצע במסגרת ההודה (כותבים: roda) - זהו המעגל אשר הקבוצה יוצרת מסביב לשני שחקנים. הנוכחים בהודה שרים ומוחאים כפיים, וחלקם גם מנגנים במגוון כלים ייחודיים. להודה יש מנהיג, והוא בדרך כלל המורה או הלוחם המנוסה ביותר, המנגן בבירימבאו הראשי. בסמכותו של מנהיג ההודה לעצור את הקרב בכל שלב שיבחר, לסמן לאלו המבקשים להיכנס לשחק את הזמן בו הם רשאים להיכנס, וכמו כן הוא זה שמכתיב בדרך כלל את קצב השירה והנגינה. מושג נוסף הקשור להודה הוא "אַשֶה" (axé) אשר פירושו הוא "אנרגיה". האשה הוא פרץ האדרנלין הזורם בגופו של הקפואריסט בזמן השירה או המשחק. אשה גבוה הוא המפתח לאינסטיקטים מהירים ומשחק זורם ומלהיב.

המשחק בדרך כלל אינו כולל מגע רב. בעוד שנהוג ומקובל לערוך קרבות בהם מותר להפיל את היריב, שחקן מנוסה יעדיף לסמן ליריבו תנועה אחר תנועה את עליונותו על ידי בלימתה בשבריר השנייה שלפני המגע, ותוך התחמקות עקבית מהתקפות היריב. נהוג לקרוא לצורה זו של לחימה - משחק, אף כי הפועל "לשחק" במובן הזה עשוי לשמש גם לקרבות רציניים יותר. כאשר שני השחקנים במעגל הם ברמה גבוהה, ניתן להגיע לידי מגע, הפלות ואף הרמות. הדבר תלוי גם בסגנון המשחק וקצבו.

התנועות ההתקפיות של הקפוארה מורכבות ברובן מבעיטות והכשלות, כשקיים שימוש גם בידיים ואגרופים, אך הוא פחות נפוץ. בנוסף משולבים בקרב תרגילי אקרובטיקה וגמישות שנועדו לתמרן סביב המעגל והיריב, כמו גם על מנת להדגים את כישורי הלוחם. תרגילים רבים משלבים התקפה בתרגילי ראווה ומשלבים עמידות ידיים וראש, גלגלונים, סחרורים, קפיצות, פליק פלקים וסלטות יחד עם בעיטות ואגרופים. אצל הקפואריסטים המתקדמים ניתן לראות אף שילובים מרהיבים של מספר תרגילים מוכרים אשר יחד יוצרים צירוף (נקרא גם: סיקואנציה, בפורטוגזית: sequênceia) מרשים של תנועות מהירות ומדויקות.

נגינה ושירה בקפוארה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה והשירה מהווים חלק חשוב בקביעת הקצב וסגנון המשחק. המקצב משתנה במהירות במהלך הקרבות בין השאר בהתאם לקצב השירים, החל מאיטי מאוד כמו "אנגולה", ועד מהיר מאוד כמו "סאו בנטו גרנג'י ג'י אנגולה". למקצבים השונים סגנון משחק שונה, ולחלקם שירים המיוחדים להם.

במהלך הקרב, נמצא השחקן מול יריבו, מוקף במעגל שר, מתופף ומוחא כפיים. חלק מהחוויה של לחימה במעגל קפוארה העשוי להחוות לעיתים על ידי לוחם הוא מעין טראנס אליו נכנס המשתתף בקרב בעקבות התנועות הקצביות המאוחדות על ידי קצב הג'ינגה והמתחברות למוזיקה הרועשת לעיתים על ידי הבאה למצב הכרתי שונה מהרגיל.

תנועות הקפוארה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות בסיסיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הבסיסית ביותר בקפוארה נקראת ג'ינגה (ginga) הנגזרת מהמילה gingar שמשמעותה להתנודד. הג'ינגה היא 'הריקוד' של הקפוארה, תנועה מצד לצד תוך מעבר באמצע הנקרא פרללה (paralela) או בעברית מקבילה. במצב הג'ינגה הידיים מגנות על הפנים והרגליים אחת מאחורי השנייה, מכיוון שלג'ינגה שני צדדים הגוף נוטה מעט לכל צד בכל פעם. במצב הפרללה הרגליים מקבילות וברגע זה מחליפים בין הידיים. תנועה בסיסית נוספת נקראת אוו (aú), היא הגלגלון של הקפוארה. האוו נקרא כך על שם שני המצבים בהם נמצא הגוף במהלך התרגיל: A כשהגוף עומד, U כאשר הגוף הפוך על הידיים.

בעיטות עגולות

  • Meia-lua de Frente (מיילוה די פרנצ׳י, בעברית: חצי ירח מקדימה) - בעיטה עגולה מצד אחד לצד השני של הגוף.
  • Armada gi costa (ארמדה ג'י כוסטה, בעברית: התחמשות של הגב או מתיחה של הגב) - בעיטה עגולה שלפניה כניסה אל עבר בן הזוג וסיבוב באותו הכיוון יש גם תנועה בשם פיטה ארמדה בה יש רק סיבוב ולא בועטים את הבעיטה.
  • Queixada de Frente (קיישדה דה פרנצ'י, בעברית: 'סנטרית קדימה' [מהמילה סנטר]) - בעיטה עגולה שנבעטת מבפנים החוצה. שהתנופה שלה ניתנת מעוצמה של הדחיפה מהרגל השנייה בחצי סיבוב מעצד לפנים
  • Meia Lua de Compasso (מיילוה די קומפסו, בעברית: חצי ירח במצפן או מחוגה) - בעיטה עגולה המשתמשת ברגל הקדמית כציר, שלפניה כניסה והתכופפות. ידועה כאחת הבעיטות הקטלניות מכל אמנויות הלחימה.

בעיטות ישרות

  • Benção (בנסאו או בנסאון, בעברית: ברכה) - בעיטה קדמית המשמשת יותר כדחיפה ארוכה מאשר בעיטה קצרה בבנסאו משתמשים בכל כף הרגל.
  • pontira פונטיירה- היא בעיטת הצלפה הדומה לבנסאו אך הרבה יותר מהירה ובה משתמשים אך ורק בכרית כף הרגל.
  • Martelo (מחטלו, בעברית: פטיש) - בעיטה צדדית המתיישרת לאזור עורף בן הזוג ומתבצעת על ידי גב כף הרגל.
  • shapa (שאפה)- שאפה היא בעיטה בה הגוף נוטה הצידה יש גם שאפה ז'ירוטוריה שהיא סיבוב ולאחר מכן בעיטה.

בקפוארה יש שילובי בעיטות המאפשר יצירת בעיטות חדשות מבעיטות שונות, לדוגמה Armada וMartelo יוצרות בעיטה בשם Parfuzo (פרפוזו).

  • Cocorinha (קוקוריה) – התחמקות בסיסית ביותר, מצב בו יושבים אך ורק על כפות הרגליים, הברכיים מקופלות, יד אחת מגנה על הראש והיד השנייה על הרצפה.
  • Esquiva Lateral (סקיבה לטרל, בעברית: התחמקות הצידה) – התחמקות הבסיסית ביותר, השענות ממצב הג'ינגה לאחד הצדדים מהאגן ומעלה לכדרה בזווית של 90 מעלות.
  • Esquiva de Baixa או Esquiva De Frente (סקיבה באיישה, בעברית: התחמקות של הרצפה או התחמקות קדימה) – התחמקות פשוטה, ירידה ממצב הג'ינגה כך שהיד שאינה מגנה על הפנים נתמכת ברצפה. ויש שקוראים לזה רזיסתנסיה
  • Esquiva Diagonal (סקיה נדג'ונאו, בעברית: התחמקות אלכסונית) – התחמקות הנראית כמו הפנייה לאחור של הגוף בג'ינגה והחלפת הידיים. ונקראת בעברית גם כידה ג"כואתרו שהמשמעות של זה. זה ירידה על 4
  • סאו בינטו פקינו - São Bento Pequeno (הגייה: סַאוּם' בֵינְטוּ פֵּקֵינוֹ) משמעות השם היא סאו בנטו הקטן וזה אחד מן המקצבים האיטים.
  • אנגולה - Angola הוא אחד מן שני המקצבים המוכרים והוא האיטי מבניהם.
  • סאו בינטו גרנג'י ג'י אנגולה - São Bento Grande de Angola (הגייה: סָאוּם' בֵינְטוּ גְרָאנְגִ'י גִ'י אָנְגוֹלָה)
  • בנגלה - Bengeula הוא המקצב הביינוני המשלב בין המקצבים המהירים למקצבים האיטיים.
  • איונה - Iúna (הגייה: אִיוּנַה) האיונה הוא מקצב שסגנון המשחק שלו מתאפיין באקרובטיקה.
  • סמבה ג'י רודה - Samba de Roda (הגייה: סמבה ג'י הודה)
  • סאו בינטו גרנדי די מסטרה בימבה - São Bento Grande de Mestre Bimba (הגייה: סַאוּם' בֵינְטוּ גְּרַאנְגִּ'י גִּ'י מֵסְטְרִי בִּימְבַּה)
  • אידלינה - Idalina
  • אמאזונס - Amazonas
  • סנטה מריה - Santa Maria
  • צ'יקו צ'יקו - Apanha a laranja no chão tico tico
  • קוואלריה - Cavalaria (הגייה: קַבַלַרִיַּה)
    • מיוז'יו - Miudinho

כלי הנגינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נגנים במעגל הקפוארה: פאנדיירו, אטאבאקי ובירימבאו (בתמונה נראים נגנים בתלבושת קבוצת "אבאדה")
  • בירימבאו ג'י בגהה (berimbau) - כלי חד-מיתרי יוצא דופן למראה, העשוי בצורה של קשת עץ ומיתר ברזל אשר אליהם מהודקת בחוט תיבת תהודה עגולה בגדלים שונים אשר קובעים את צלילו ואת שמו - גונגה, ויולה או מדיו. תיבת התהודה עשויה מדלורי או קוקוס מיובשים יש עו סוגים רבים של בירימבאואים כמו בירימבאו עם שתי תיבות תהודה, בירימבאו עם שני מיתרים ובירימבאו ג'י בוקה או בירימבאו של הפה שמנגנים עליו עם השיניים.

צורת הנגינה: הנגן אוחז ביד שמאל את הקשת, וביד ימין הוא אוחז במקל - איתו הוא מכה במיתר הבירימבאו, ובאבן - המאפשרת לנגן ליצור שלושה צלילים בעת ההכאה במקל (כאשר האבן לחוצה למיתר, כאשר האבן נוגעת חלושות במיתר, וכאשר האבן מרוחקת מהמיתר). בנוסף, הנגן תולה על אצבעות יד ימינו את ה"קשישי" שמרשרש תוך כדי הנגינה. הבירימבאו במקורו היה חץ וקשת והקבסה (תיבת התהודה) הייתה מימיה.

  • אַטַאבַאקִי (atabaque) - תוף באס גדול (כמו זה המשמש במוזיקת הסמבה) שאחראי על שמירה של מקצב קבוע.
  • פַּאנְדֵירוֹ (pandeiro) - סוג של תוף מרים. משמש כלי מלווה המנגן במקצב דומה לאטאבקי, אך עם יותר אלתורים.* כמו כן, מחיאות כפיים במקצב כפול או משולש מוסיפות אלמנט מוזיקלי קצבי שנחשב כמעט הכרחי ללחימה.
  • אגוגו-כלי המורכב ממקל ושני קוקוסים שמחוברים למקל ומכים עליהם במקל ומפיקים קול המלווה במחיאות הכפים.

סדר תחילת הנגינה בקפוארה הוא כלהלן: ראשית מתחילה הגונגה עם המקצב הראשי של אותו סגנון משחק. לאחר מכן מצטרפים המדיה והויולה ולאחריהן האטאבקי. הפאנדיירו מצטרף אחריהם ולבסוף מצטרף האגוגו ולאחריו מחיאות הכפיים של יתר הלוחמים.

שירים רבים נכתבו לקפוארה. חלקם מושרים בפי כל הקבוצות, וחלקם מושרים רק על ידי קבוצות או אקדמיות מסוימות. הסגנון העיקרי שבו הם מושרים הוא קריאה ותגובה - בו נותן מישהו את קולו לבד בשורה ולאחר מכן נענה על ידי המעגל במקהלה, בדרך כלל בחזרה מילה על מילה של אותה השורה. סגנון זה נפוץ מאוד אולם קיימים גם שירים רבים אחרים המושרים ברציפות בצורה של סיפור. השירים עוסקים במגוון רחב של נושאים החל בהיסטוריה ולוחמים מפורסמים, מהמתרחש במעגל ההודה, החיים בכללותם (בעיקר אלוהים ונשים), וכלה בשירי נונסנס קלילים.

לחלק מהמקצבים צורת משחק שונה לגמרי מהמשחק הבסיסי קפוארה למעשה אלו ריקודים שונים הנפוצים בעולם הקפוארה והם לא חלק מהקפוארה

  • סמבה די הודה - ריקוד הסמבה בתוך ההודה, יכול להיערך כאשר הרוקדים הם גבר ואשה, במתכונת של ריקוד פלירטוט וחיזור, או במתכונת של קרב בין שני גברים.
  • מַקוּלֶלֶה (maculelê) - משחק בעזרת מקלות קצרים (אחד בכל יד) במקצב של ארבעה צעדים. בצעד הרביעי נוצר מגע בין מקלות השחקנים, ובכל השאר אפשרי מגע בין המקלות לרצפה, או בין המקלות של אותו שחקן.
  • ג'וֹנְגוֹ - צורת ריקוד נוספת שנערכת בשתי שורות מקבילות ולא במסגרת הרודה.

בטיזאדו וטרוקה די קורדאו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס ההטבלה בקפוארה, הנקרא בטיזאדו (batizado), נערך אחת לשנה בכל קבוצה, ובו הבכירים חונכים את התלמידים החדשים ומעניקים להם כינוי וחגורה ראשונה. מקובל שלכל קפואריסטה יש כינויפורטוגזית) אחד או יותר המשקף אפיון ויזואלי, התנהגותי, או אנקדוטה מעברו. כינויים מקובלים הם שמות מעולם הטבע, ובייחוד בעלי חיים.

לשחקנים ותיקים בעלי חגורות, יש הזדמנות לעלות ברמתם ולהחליף חגורה לדרגה גבוהה יותר ב"טרוקה די קורדאו" (troca de cordão) - טקס המתלווה לבטיזאדו. לכל בית ספר שיטת דירוג שונה לפי צבעי החגורות.

הקפוארה בראי הרפואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר לשאלה הנצחית של "ריקוד או אמנות לחימה?", ניתנה זווית רפואית מעניינת לקפוארה במאמר שהתפרסם במגזין המקצועי "הרפואה" בישראל, בשנת 1997. במאמר, שנערך על ידי י. שמר, נידונו שלושה מקרי פציעת חבלה כתוצאה מבעיטת רגל במהלך משחק קפוארה. שמר דן בנושא, והעלה כי על אף שהקרבות מתנהלים בשיטה של סימון מכות ללא מגע, בכל זאת עלולות להגרם תאונות קשות ללוחמים כמו גם לצופים בקרב, עקב הקרבה הפיזית ואנרגיית התנועה הרבה המושקעת במכות. כמו כן העלה שמר ההשערה כי הסיכון גובר מכיוון שבישראל פועלות בעיקר קבוצות המיישמות טכניקות קפוארה השמות דגש רב על תנועות לחימה ופחות בריקודיות. המאמר מסכם בהמלצה להגביל הפעילות למקומות מאושרים ולהדרכה קפדנית. ומצד שני, ניתן לטעון כי מומלץ כי כל ספורט המערב מגע, כגון קראטה או ג'ודו, יהיה מוגבל בפעילויתו למקומות מאושרים והדרכה קפדנית.

גלריית תנועות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו - גלריית תנועות קפוארה מורחבת

חלק מהתנועות והבעיטות הנפוצות בקפוארה:

אַרְמָדַה פוּלָדַה אָאוּ (גלגלון) אָאוּ דה קוֹסְטַה
Armada Pulada Aú de Costa
בֶּנְסוֹ בננרה קֵישָאדָה
bênção Queixada
פיזאו Pisão קבסאדה Cabeçada

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Brazil's capoeira gains UN cultural heritage status". BBC News (באנגלית). 2014-11-26. נבדק ב-2016-09-15.
  2. ^ 1 2 איתי כהן מבאר-שבע זכה במקום השלישי באליפות העולם בקפוארה, באתר mynetbeersheva, ‏2023-09-13
  3. ^ O Brasil nos quadros do Sistema Colonial Mercantilista, ‏2013-05-18
  4. ^ 1 2 Gomes, Flávio, Mocambos de Palmares; histórias e fontes (séculos XVI–XIX) (in Portuguese). Editora 7 Letras., Rio de Janeiro, RJ: 7Letras, 2010, ISBN 978-85-7577-641-4
  5. ^ 1 2 3 צמד אחים חרדים מרחובות מיקי ויהודה חייט זכו באליפות ישראל בקפוארה, באתר BE106.NET רחובות
  6. ^ 1 2 יעל צ'כנובר, גלאט כשר למשלחת הישראלית לאליפות העולם בקפוארה בברזיל הצטרפה השנה משלחת חרדית מבני-ברק, ידיעות אחרונות גיליון מס'25795, 27.08.2023, עמ' אחרון
  7. ^ סחלבים, העמותה העירונית מודיעין מכבים רעות, אליפות העולם בקפוארה, באתר סחלבים, העמותה העירונית מודיעין מכבים רעות