פליאד

פליאד או לה פליאד (בצרפתית: La Pléiade) היא קבוצת משוררים צרפתים שפעלה במאה ה-16 בעידן הרנסאנס ובראשם פייר דה רונסאר וז'ואשן די בלה. היא נקראה במקור "לה בריגאד" (La Brigade - "הבריגדה", "החטיבה" או "הגדוד")^[1] או "חבורת רונסאר" (La bande á Ronsard)^[2]. השם "פליאד" נועד להזכיר קבוצה של שבעה משוררים יוונים אלכסנדרוניים שקראו לעצמם כך, לפי שבעת כוכבי מזל הפליאדה. בעקבות המשוררים היוונים, מקובל למנות בקבוצה הצרפתית גם כן שבעה חברים: תחילה, בסביבות שנת 1549 – פייר דה רונסאר, ז'ואשן די בלה (או דו בלה), אטיין ז'ודל, דז אוטל, ז'אן-אנטואן דה באיף, לה פרוז (La Peruse) ופונטוס דה טיאר (Pontus de Tyard). ב-1555 הוחלפו דז אוטל ולה פרוז שנפטרו ברמי בלו (Belleau) ובז'אק פלטייה די מאן, בהתאמה. ביצירותיהם הספרותיות ובחיבורים התאורטיים שלהם, הם שאפו לחדש ולשכלל את השפה הצרפתית, על מנת להפוך אותה לשווה ועצמאית ביחס לשפות הקלאסיות – לטינית ויוונית – שנחשבו "אצילות" יותר. הייתה במפעלם גם שאיפה פוליטית לקחת חלק באיחודה של צרפת באמצעות השפה הצרפתית, לפי הדגם האיטלקי המוקדם יותר.

השם

השם "פליאד" רמז לחבורה ספרותית הלניסטית – הפליאדה האלכסנדרונית – שכללה במאה השלישית לפנה"ס שבעה משוררים ומחזאים בני אלכסנדריה. הם אימצו שם יווני זה לפי צביר הכוכבים "הפליאדות" (Πλειὰδες) שכלל שבעה כוכבים. חבורת ארבעה-עשר משוררים אוקיסטנים (שבעה גברים ושבע נשים) שפעלה בטולוז שבדרומה של צרפת ושנודעה יותר בשם "Consistori del Gay Saber" (חבורת המדע העליז), השתמשה עוד בשנת 1323 בשם "פליאד".

הכינוי "פליאד" בקשר לחבורת אנשי הספרות הצרפתים מהמאה ה-16 הופיע לראשונה באחד משיריו של פייר דה רונסאר משנת 1556, שיר מוקדש לבלו, שכדברי רונסאר, הצטרף "כשביעי לפליאד"^[2]. השם "פליאד" לא היה בשימוש חברי החבורה עצמם. רונסאר היה היחיד כמעט שהשתמש בו באותה תקופה. הרכב הקבוצה השתנה כמה פעמים לאורך חייו. עם זאת, המונח השתרש אצל רוב מבקרי הספרות החל מהמאה ה-19 בהיעדר נוסחה מתאימה יותר. המשוררים הנחשבים ל"פליאד" היו מקורבים לגרעין הקשה של קבוצה שנקראה "בריגד" בשנים 1550–1570 – פייר דה רונסאר וז'ואשן די בלה. ברשימות שלו על האליטה הפואטית (שכללה לעיתים קרובות שבעה משוררים, לפעמים פחות ולפעמים יותר) רונסאר ציטט את שמותיהם של ז'אן אנטואן דה באיף ואת אטיין ז'ודל ב"אלגיה ללה פריז" בשנת 1553. הוא הוסיף את שמו של רמי בלו בסוף ההמנון לאנרי השני ב-1555. השתתפותו של בלו מוזכרת גם ב-1556 בפסוק שבו השתמש רונסאר לראשונה במונח "פליאד": « Belleau, qui vint en la brigade / Des bons pour accomplir la septième Pléiade (בלו שהגיע לגדוד הטובים כדי להשלים את הפליאד השביעי). הקריטריון העיקרי לשיוך לחבורה נשאר קשר הגומלין של המשוררים במסגרת מפעלם המשותף למהפכה שירית ולשונית.

ה"פליאד" או ה"ברגיד", מונח רחב יותר אך מדויק יותר, היה גם דור של מלומדים, תלמידיה של קבוצת מורים הומניסטים (מתרגמים מיוונית ומלטינית וכותבי לטינית בדרך כלל) ובתוכם מרק אנטואן מירה, ג'ורג' ביוקנן, ז'אן דורא ובמידה פחותה יותר שארל אטיין, במסגרת שתי מכללות פריזאיות: זו של בונקור (שבה למדו גרוון, ז'ודל, לה טאי ולה פרוז בשיעורים אצל מירה וביוקנן) וזו של קוקרה (שבה למדו רונסאר, די בלה, באיף ובלו, אצל המורים מירה ודורא). שתי המכללות הונעו על ידי אותו מפעל חינוכי, ידעני ויצירתי. התלמידים והמורים נפגשו בהזדמנויות שונות, למשל בעת הצגת המחזות של ז'ודל – "l'Eugéne" ו-"La Cléopatre captive" (קלאופטרה השבויה) בשנים 1552 ו-1553 במכללת בונקור בנוכחות המלך עצמו והחצר. ברוב התפקידים שיחקו המשוררים הצעירים – בלו, ז'ודל, גרוון, לה פרוז ואחרים – מה שתרם לגיבושם החברתי. כעבור זמן קצר השתתפה החבורה בטקס היוצא דופן בהשראה תיאטרונית "פמליית התיש" (La Pompe du bouc) עליו יודעים מסיפוריהם של רונסאר ובאיף. פרט למוריהם נהנו משוררי הפליאד גם מתמיכת מצנטים משפיעים כמו הקרדינל ז'אן די בלה, ז'אן דורא עצמו ולזר דה באיף.

היסטוריונים אחדים של ספרות דוחים את השימוש במושג "פליאד" בטענה שהוא נותן דגש יתר לרעיונותיו הפואטיים של רונסאר ומנמיך את חשיבות מגוון התוצרת השירית של הרנסאנס הצרפתי.

ההקשר

במאה ה-15 הייתה שפת הספרות האולטימטיבית באירופה הלטינית. אותה לימדו בבית ספר ולא הייתה זמינה אלא לאליטה קטנה, בעוד שהעם דיבר בשפות מקומיות וניבים. -בשטח צרפת של ימינו דיברו, למשל, פרובנסלית, לורנית, גסקונית, פואטווינית, וניבים אחרים, שדקדוקם היה מעט מובנה וספרותם הייתה מצומצמת. פרט לכמה שנסונים ורומנים עממיים (בעלי תפוצה מוגבלת בגלל הגיוון הפילוג הלשוני), אף על פי שהיו גם הצלחות לאומיות כמו יצירותיו של פרנסואה רבלה, עיקר השירה, הפרוזה, המדע והידע בכלל, נכתבו בלטינית. נגד המצב הדו-לשוני הזה קמו משוררי המאה ה-16, ששאפו להפוך את הצרפתית לשפה נאצלת וספרותית בדומה ללטינית. הם חיקו את הניסיון שחוותה השפה האיטלקית כמה דורות קודם לכן עם דנטה, פטרארקה ובוקאצ'ו ששלושתם היוו מקורות השראה חשובים לתנועה הצרפתית הזאת.

אחרי מותו של קלמאן מארו שהייתה דמות דומיננטית בשירה הצרפתית של המאה ה-16, ניסו משוררים רבים לחקות את האמן הדגול, והיוו מה שנקראה "אסכולת מארו", בדרך כלל יוצרים אפיגונים חסרי מקוריות, שביניהם הידוע ביותר היה מלן דה סן ז'לה (Mellin de Saint-Gelais). אסכולה זאת משכה בקורת חריפה מחברי ה"פליאד". בעיר ליון קמה קבוצת משוררים, שבדומה לזו מן המאה ה-14 שבטולוז, כללה גם משוררים (מוריס סב - Scève) וגם משוררות (פרנט די גייה Pernette Du Guillet) ולואיז לבה.

חברי ה"פליאד"

התנועה המוכרת כיום בשם "הפליאד" הוקמה בשנת 1456 על ידי חבורת משוררים שקראו לעצמם "ברגיאד" (כלומר "בריגדה"). רק במאה ה-19 התחילו לכנות את רונסאר ורעיו "פליאד", גם בלי לנהל חשבון מדויק בספירת שבעת חבריה^[3]. המניע הראשי של ה"בריגאד", שגדלה בחסות המלומד וההלניסט ז'אן דורא (Jean Dorat) בתמיכת הנסיכה מרגריט מצרפת, דוכסית ברי (1574-1523), אחות המלך אנרי השני, היה לגבור על "מפלצת הבורות" בעזרת הפצת התרבות העתיקה, ברוח ההומניזם של הרנסאנס והכל בצרפתית.

בשם "פליאד" בחר לחבורתו פייר דה רונסאר ב-1553 לפי קבוצה עתיקה של שבעה משוררים מאלכסנדריה שחיו במאה השלישית לפנה"ס ואימצו את שם צבר הכוכבים פליאדות (שבע בנות של אטלס ושל פלאיונה). פרט לדמות המובילה, פייר דה רונסאר, נכנסו לפליאד המשוררים ז'ואשן די בלה, ז'אק פלטייה די מאן, ז'אן לה פרוז, ז'אן-אנטואן דה באיף, פונטוס דה טיאר ואטיין ז'ודל. החל מאמצע שנות ה-1550, משוררים אלה, שהכירו היטב והעריכו זה את זה, על אף מריבות חולפות (במיוחד עם רונסאר, שהיה מתנגד חריף להוגנוטים) נשארו במגע כמעט קבוע עד לשנות ה-1570 כשבתווך בלט ז'אן-אנטואן דה באיף העשיר והמוכשר, בעוד רונסאר היה יותר מתבודד וקפריזי. אחרי מותו של פלטייה ב-1582, החליף אותו ז'אן דורא עצמו, ובהמשך נמנו עם הפליאד גם משוררים אחרים כמו גיום דז אוטל - שכנראה החליף את ז'ודל, רמי בלו שהחליף את ז'אן לה פרוז שנפטר ב-1554 וכן ניקולא דניזו (Denisot). הם התכנסו תחילה בבית מרזח "דה לה פום די פן") ("פרי האורן") ברחוב דה לה ז'ויוורי (רחוב היהודים) בפריז, מול כנסיית לה מדלן אן-לה סיטה^[4]^[5].

פייר דה רונסאר
ז'ואשן די בלה
ז'אן-אנטואן דה באיף
פונטוס דה טיאר
אטיין ז'ודל

פעילותם

המנשר האידאולוגי של הפליאד היה לפי רוב הדעות הטקסט הקרוי "La Défense et illustration de la langue française" (להגנתה ולתפארתה של השפה הצרפתית, 1549). הוא הציע להרהר על האמצעים שבהם ניתן להעשיר את השפה ואת הספרות הצרפתית על ידי השאלות (מלטינית, איטלקית ושפות אחרות), ליצור מילים חדשות -תחדישים, להחיות מילים שנעלמו, ובאופן כללי לקדם את התרבות הצרפתית לפי דגם הרנסאנס האיטלקי באמצעות הגילוי מחדש של התרבות הקלאסית העתיקה, של אמנויותיה וחוכמתה. זאת מתוך שכנוע כי השפה הצרפתית - בדומה לשפה הטוסקנית של פטראקה ודנטה - הייתה כן מסוגלת להפוך לשפה בעלת ערך מבחינת הביטוי הפואטי.

חברי הפליאד נכנסו לתהליך של התנתקות מקודמיהם - במיוחד מקלמאן מארו ו"המנאמים" הגדולים" - les grands rhétoriqueurs ובמיוחד מהאפיגונים שלהם^[6], היו נחושים להיפרד בדרך כלל משירת ימי הביניים וחיפשו להוכיח את עצמם בצרפתית ("השירה צריכה לדבר את שפת המשורר"). עם זאת הגיעו למסקנה שהשפה הצרפתית היא לעיתים קרובות דלה יותר בהשוואה ללטינית ולאיטלקית בת זמנם, בלתי מדויקת ומותאמת מעט להבעה השירית. אז החליטו להעשירה על ידי יצירת תחדישים על בסיס הלטינית, היוונית והשפות האזוריות. הם סינגרו על חיקויין את הסוגות והמחברים היוונים והרומאים במטרה להתעלות עליהם. היו מוכנים במטרה זו אפילו לחקות בדיוק את טקסיהם כפי שעשו למשל בשנת 1553 בטקס "פמליית התיש" . הם קידשו את החרוזים האלכסנדרונים, את האודה והסונטה כצורות שיריות ראשיות ופנו לארבעת הנושאים העיקריים של השירה האלגית:אהבת האישה, המוות, בריחת הזמן (והנושא carpe diem) והטבע הסובב ולפעמים כל נושאים אלה יחדיו. (Quand vous serey bien vieille, au soir, à la chandelle... - "כשתזקני מאוד, בליל, מול הנר..." (סונטות להלן, ספר ב', סונטה כ"ג, רונסאר))^[7]. פונטוס דה טיאר מצדו הועסק, בין השאר, בסוגיית השירה בהשראה אלהית, של ה"טירוף הקדוש", מתת המוזות, השפעת הפולחן הדיוניסי וההשראתם של אלי האהבה, ונוס וארוס. חברי הפלייאד התנסו גם בתיאטרון בקומדיות וטרגדיות הומניסטיות.

הפליאד לקח חלק בסטנדרדיזציה של השפה הצרפתית ומילא תפקיד חשוב מאוד במפעל "עליית קרנה של השפה הצרפתית" ברנסאנס הספרותי, תוך ביסוס מקומה של צרפת החל מה מאה ה-16, כארץ גדולה של תרבות ואמנות והנחת יסודות למה שעתידה להיות הצרפתית המודרנית.

עקרונות ה"פליאד" לפי המנשר של די בלה היו:

הגנת כבודה של השפה הצרפתית כשפת משכילים, במעמד שווה לשפה הלטינית, נגד אלו שטענו אחרת
התחדשות הספרות הצרפתית בעזרת חיקויים של הקלאסיקונים היוונים והרומאים העתיקים ושל משוררי הרנסאנס האיטלקי (פטרארקה, דנטה, גווידו קוולקנטי, בוקאצ'ו, ההסגנון החדש המתוק - Dolce stil nuovo)
העשרתה או פיאורה של השפה הצרפתית בעזרת השאלת מילים מהניבים של הצרפתית ואמרות שפר מהשפות הקלאסיות
הגדלת הרפרטואר של הסוגות ושל הצורות הפיוטיות של המטריקה הצרפתית על ידי הנהגת סוגות יווניות ורומיות ואיטלקיות : סונטה (בעקבות פטרארקה), אודה (בעקבות אובידיוס, טיבולוס, פרופרטיוס), אלאגיה (בעקבות אובידיוס, טיבולוס, פרופרטיוס), המנון, אגלוגה (בעקבות תאוקריטוס, ורגיליוס), מכתם (בעקבות מרטיאליס), סאטירה (בעקבות הורטיוס וכו')
הנהגת אמצעים ספרותיים ורטוריים חדשים כמו הפסיחה
התנתקות מהספרות הצרפתית של ימי ביניים ופנייה אל השירה מיוון ורומי העתיקות.
דחיית ה"מארוטיזם" - המורשת של קלמאן מארו, כפי שיוצגה על ידי האפיגונים שלו

השימוש בשם "פליאד" במדיה הספרותית בצרפת

השם היוקרתי "פליאד" או בשם המלא "ספריית הפלייאד" Bibliothèque de la Pleiade ניתן במאה ה-20 בצרפת לסדרת ספרים של הוצאת גלימאר המודפסים בנייר משובח דק ואטום (papier Bible) וכרוכים בעור, המוקדשים לכלל יצירותיהם של סופרים שהפכו ל"קלאסיקונים". החל משנות ה-1920 ועד שנת 2019 הופיעו בסדרה הזאת 600 כרכים מאת סופרים צרפתים וסופרים זרים בתרגום לצרפתית.
בשנים 1960–2005 הופיעו בצרפת גם 45 כרכים של "אלבומי פליאד" (Albums de la Pléiade)
בין אפריל 1946 ל סתיו 1951 פורסמו בצרפת 13 גליונות של מגזין לספרות הקרוי "מחברות הפלייאד" (Cahiers de la Pléiade)
בין 1955 לאפריל 2005 פורסמו גם 49 כרכי "אנציקלופדיית הפלייאד" (Encyclopédie de la Pléiade)
בשנים 1950–1957 הופיעו 6 כרכים של "גלריית הפלייאד" (Galérie de la Pléiade)

לקריאה נוספת

1995 Janine Garrison, A History of Sixteenth Century France 1483-1598: Renaissance, Reformation and Rebellion, Macmillan, תרגום מצרפתית - Seuil, 1991
עמינדב דיקמן, שירת הכוכבים - אנתולוגיה משירת צרפת במאה הט"ז, הוצאת כרמל ירושלים, 1996
עזריאל אוכמני, תכנים וצורות - לקסיקון מונחים ספרותיים, מהדורה ערוכה מחדש ומורחבת, ספריית הפועלים, כרך שני מ-ת, תל אביב 1992

קישורים חיצוניים

בתקשורת

קישורים זמניים:

La Page des Lettres, Académie Versailles 2006

פליאד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
פליאד, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ע. דיקמן 1996
^ ¹ ² ע. אוכמני ע' 171
^ Yvonne Bellanger La poésie. Premier et second cycles universitaires, p. 104
^ Jacques Hilaret Dictionnaire historique des rues de Paris
^ Luc Bihl-Willette Des tavernes aux bistrots:histoire des cafés
^ ע.דיקמן -"שירת הכוכבים", דברי מבוא עמ' 15
^ ע.דיקמן, עמ' 225, 1996

[1] ע. דיקמן 1996

[אחת-2] ¹ ² ע. אוכמני ע' 171

[3] Yvonne Bellanger La poésie. Premier et second cycles universitaires, p. 104

[4] Jacques Hilaret Dictionnaire historique des rues de Paris

[5] Luc Bihl-Willette Des tavernes aux bistrots:histoire des cafés

[6] ע.דיקמן -"שירת הכוכבים", דברי מבוא עמ' 15

[7] ע.דיקמן, עמ' 225, 1996

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

	ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.