פטגוניה
פטגוניה (Patagonia) היא חבל ארץ המשתרע על פני כמיליון קמ"ר בחלקה הדרומי של אמריקה הדרומית, בתחומיהן של ארגנטינה (כ-787 אלף קמ"ר) וצ'ילה (כ-256 אלף קמ"ר). האזור מיושב בדלילות, וחיים בו כ-2 מיליון תושבים, רובם בארגנטינה.
מקור שמה של פטגוניה במילה פטגון (Patagón), שפירושה "בעלי כפות רגליים גדולות". כך כינה פרדיננד מגלן את תושביה הילידים של פטגוניה, שהיו גבוהים בהרבה מהאירופאים (באותה העת היה הגובה הממוצע של האירופאים כ-1.65 מ', בעוד תושביה של פטגוניה התנשאו לגובה של 1.80 מ').
סברה נוספת על מקור השם היא כי מגלן כינה את התושבים "פטגונים", כנראה על-שם מפלצת מיתולוגית בשם זה שהופיעה באגדה פופולרית באירופה של אותה תקופה, והשם דבק באזור כולו.[1]
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פטגוניה משתרעת בין האוקיינוס השקט לבין האוקיינוס האטלנטי. גבולה הדרומי הוא מצר מגלן, המפריד בינה לבין ארץ האש. גבולה הצפוני חד-משמעי פחות, אך ההגדרה המקובלת בארגנטינה היא נהר קולורדו (אנ') הזורם מהרי האנדים לאוקיינוס האטלנטי, ומפריד בינה לבין אזורי הפמפס והקוז'ו. בצ'ילה ההגדרה המקובלת לגבול הצפוני דרומית יותר, באזור מפרץ רלונקאבי, אף שלעיתים יש המחשיבים גם את האזור שמדרום לנהר ביוביו כחלק מפטגוניה, משיקולים תיירותיים.
צורת הנוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלקה המזרחי של פטגוניה, המצוי כולו בתחומי ארגנטינה, מהרי האנדים ומזרחה, מאופיין במישורים צחיחים רחבי ידיים, המכוסים בשיחים נמוכים. כמות המשקעים באזור זה מועטה, והוא מצוי בצל הגשם.
הנוף המאפיין את האנדים הפטגוניים שונה בתכלית. ההרים מכוסים ביערות עד, פסגותיהם מושלגות, ויש סביבם אגמים, חלקם אגמים קרחוניים. באזור הדרומי של ההרים שדות קרח וקרחונים, אחד הידועים שבהם קרחון פריטו מורנו. ההרים הפטגוניים נמוכים מהאנדים הצפוניים יותר, ועם הגבוהים שבהם נמנים דומוז'ו (4,702 מ' מעל פני הים), טרומן (4,114 מ'), הר הגעש לנין (3,748 מ'), הר סן לורנסו (3,706 מ') וטרונדור (3,478 מ').
מורדותיהם המערביים של הרי האנדים הפטגוניים, נושקים למימי האוקיינוס השקט ויוצרים פיורדים. האזורים הקרובים לאוקיינוס הם גם הגשומים ביותר בפטגוניה, וכמות המשקעים השנתית בכמה מהם עשויה להגיע לכ-7,000 מ"מ בשנה.
שמורות טבע ופארקים לאומיים רבים הוקמו הן בארגנטינה והן בצ'ילה, לשם הגנה על נופיה הייחודיים של פטגוניה ועל עולם החי שלה. עם שמורות ופארקים אלה נמנים בין היתר:
- בחוף האוקיינוס השקט: איסלה מגדלנה
- בהרי האנדים הצ'יליאנים: אורנופירן, אלרסה אנדינו
- באזור הקרחונים: הפארק הלאומי ברנרדו או'היגינס, טורס דל פאינה, לגונה סן רפאל, הפארק הלאומי לוס גלסיירס, הפארק הלאומי פריטו מורנו
- בהרי האנדים הארגנטינאיים: אגם פואלו, הפארק הלאומי לוס אלרסס, הפארק הלאומי לוס ארז'אנס, הפארק הלאומי לנין, הפארק הלאומי נאוול ואפי
- במישורים שממזרח להרי האנדים: לגונה בלנקה, מונטה לאון
- בחוף האוקיינוס האטלנטי: חצי האי ואלדס
מבחינה מנהלית, כולל שטחה הארגנטינאי של פטגוניה את פרובינציות נאוקן, ריו נגרו, צ'ובוט וסנטה קרוס, וכן את חלקיהם הדרומיים של פרובינציות בואנוס איירס, לה פמפה ומנדוסה. פורמלית, נחשבת גם פרובינציית טיירה דל פואגו כחלק מפטגוניה, אף שהיא מצויה באזור גאוגרפי שונה - ארץ האש.
שטחה הצ'יליאני של פטגוניה כולל את חלקו הדרומי של מחוז אראוקניה, את מחוז לוס ריוס, את מחוז לוס לאגוס (למעט האי צ'ילואה), את מחוז אייסן ואת חלקו הקונטיננטלי של מחוז מגאיאנס ואנטארקטיקה צ'ילנה.
פאונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם בעלי החיים האופייניים לפטגוניה נמנים גואנקואים, פומות, שועלים ארגנטינאים, בואשים, מארות, ארמדילים, טוקן הטוקואים וויסקאשות. העופות כוללים, בין היתר, ננדואים, פלמינגואים, בזיים, תוכיים, אווזי מגלן וברווזי קיטור.
עם בעלי החיים הימיים החיים לחופי פטגוניה נמנים פילי ים, אריות ים, פינגוויני מגלן. כן נצפים בסמוך לחופים לווייתנאים כאובלנה דרומית וקטלן. שמורת הטבע בחצי האי ואלדס, שהוכרזה גם כאתר מורשת עולמית, נחשבת לאחד האתרים הטובים בעולם לצפייה בבעלי חיים אלה.
מינים שנכחדו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפטגוניה נמצאו מספר רב של סוגי דינוזאורים, בהם מספר מינים חשובים במיוחד כגון ההררזאורוס - מהדינוזאורים הקדומים ביותר הידועים כיום, והגיגאנוטוזאורוס - טורף שהיה גדול יותר מהטירנוזאורוס רקס. לצידם חיו מגוון זאורופודים ענקיים מקבוצת הטיטאנוזאורים ששגשגו באזור עד סוף הקרטיקון, בהם הארגנטינוזאורוס והפטגוטיטאן - אולי בעלי החיים הגדולים ביותר שהילכו אי פעם על פני האדמה (אורך של למעלה מ-35 מטרים ומשקל של 70 טונות ומעלה).
היסטוריה ודמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממצאים ארכאולוגיים מעידים על התיישבות קבע בפטגוניה כ-12,000 שנה לפני זמננו, ויש הסבורים שראשוני התושבים הגיעו אליה כבר לפני כ-15,000 שנה. במערת הידיים אמנות סלע המתוארכת כ-9,300 שנה לפני זמננו. בני הטוולצ'ה, שאכלסו את פטגוניה, ניזונו בעיקר מציד גואנקו, ובמידה פחותה יותר מציד ננדו. בסביבות האלף הראשון לפנה"ס הגיעו לפטגוניה בני המפוצ'ה, שביססו בה חקלאות.
האירופאי הראשון שהגיע לפטגוניה היה ככל הנראה פרדיננד מגלן, שהפליג לאורך חופיה ב-1520 בדרכו למצוא את המעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט, דרך המצר המכונה כיום על שמו, מצר מגלן. מגלן הוא שנתן לפטגוניה את שמה, כמו גם לאתרים שונים לאורך חופיה, בהם מפרץ סן מתיאס וכף וירחנס. בהמשך המאה ה-16 חקרו את האזור אירופאים נוספים, הבולט שבהם פדרו סרמיינטו דה גמבואה (1580-1579). גמבואה הקים את היישובים האירופאים הראשונים בפטגוניה, נומברה דה דיוס וסן פליפה, אך אלה ננטשו עד מהרה. בנוסף לספרד, גם אנגליה תבעה בעלות על פטגוניה, ומגלי ארצות אנגלים הגיעו אליה, בהם פרנסיס דרייק. עם זאת, גם הספרדים וגם האנגלים לא השתקעו במקום.
הספרדים החלו בניסיונות של ממש להשתלט על פטגוניה רק בסוף המאה ה-18. ב-1779 הוקם מבצר סן חוסה דה לה קנדלריה בחוף חצי האי ואלדס, אך הוא נחרב בידי בני הטוולצ'ה ב-1810. לאחר עצמאותן של ארגנטינה וצ'ילה, החלו השתיים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 לנסות להרחיב את תחומי השפעתן. צ'ילה התפשטה דרומה בתהליך שכונה "הרגעת אראוקניה" וארגנטינה ב"כיבוש המדבר". שני התהליכים הסתיימו בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19, וב-1881 גם נקבע הגבול בין המדינות, על קו פרשת המים של אמריקה בהרי האנדים.
בעקבות התייצבות השליטה של ארגנטינה וצ'ילה בפטגוניה, החלה התיישבות קבע באזור, והוקמו ערים ויישובים חדשים, חלקם בידי מהגרים שהגיעו מרחבי העולם, ובהם איטלקים, גרמנים, סלאבים, ולשים ואפריקאנרים. עם זאת, גם כיום מאוכלסת פטגוניה בדלילות רבה, וצפיפות האוכלוסין בה נאמדת בכ-1.9 תושבים לקמ"ר (2.2 בארגנטינה ו-1.0 בצ'ילה). עיקר התושבים מתרכזים לאורך החוף האטלנטי, באזור הצפוני של הרי האנדים ובחלקו הצפוני של חוף האוקיינוס השקט. הערים הגדולות בפטגוניה הן[2]:
עיר | פרובינציה / מחוז | מספר תושבים |
---|---|---|
נאוקן | נאוקן | כ-202 אלף |
קומודורו ריוודוויה | צ'ובוט | כ-141 אלף |
פונטה ארנס | מגאיאנס ואנטארקטיקה צ'ילנה | כ-130 אלף |
טרלאו | צ'ובוט | כ-93 אלף |
בארילוצ'ה | ריו נגרו | כ-91 אלף |
ריו גז'גוס | סנטה קרוס | כ-79 אלף |
חנרל רוקה | ריו נגרו | כ-78 אלף |
צ'יפולטי | ריו נגרו | כ-75 אלף |
פוארטו מדרין | צ'ובוט | כ-58 אלף |
קויאיקה | אייסן | כ-50 אלף |
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כלכלת פטגוניה מבוססת על כרייה ועל חקלאות. גילוי נפט בסמוך לקומודורו ריוודוויה ב-1907 הביא להאצה בפיתוח הכלכלי של פטגוניה, והתוצר לנפש בחבל ארץ זה גבוה מהממוצע ביתר ארגנטינה וצ'ילה.
גידול כבשים היה הענף הכלכלי העיקרי בפטגוניה מאז סוף המאה ה-19. ירידת מחירי הצמר הביאה לדעיכה בענף, אך הוא עדיין מהווה ענף מרכזי באזור. בחלקה הארגנטינאי של פטגוניה כ-7.5 מיליון כבשים, כמחצית הכבשים בארגנטינה כולה. בפטגוניה גם חוות לגידול בקר, סוסים וחזירים, אך בשיעור נמוך יותר.
במחצית השנייה של המאה ה-20 החלה להתפתח התיירות בפטגוניה. אתרים כגון קרחון פריטו מורנו, חצי האי ואלדס, טורס דל פאינה, בארילוצ'ה ואזור האגמים הארגנטינאי מושכים אליהם תיירים רבים מדי שנה. תיירים אחרים מגיעים לפטגוניה בדרכם לארץ האש ולאנטארקטיקה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ורלין קלינקנבורג, פטגוניה כוחו של שינוי, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 141, פברואר 2010
- האקספרס הפטגוני הישן, פול תרו
|
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דן גזית, פטגוניה: סוף העולם במיטבו, באתר ynet, 12 ביולי 2016
- ארווין פלר, יופי של מסע: הטבע המרהיב בשפיץ הדרומי של אמריקה, באתר וואלה, 3 באוגוסט 2017
- ליאור אקוניס, תושבי סוף העולם בורכו בטבע מהיפים בתבל: המסע אל הרי פטגוניה, באתר וואלה, 31 במאי 2018
- גיל אפרת, כך חצינו את פטגוניה על סוסים, באתר הארץ, 13 במאי 2019
- איתן לשם, טיול לפטגוניה, או: "כמה פעמים כבר ייצא לכם לצפות בקרחון מתנפץ מול עיניכם"?, באתר הארץ, 17 בינואר 2023
- פטגוניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הדר (הדי) בנדט ארנזון, דרך שבעת האגמים – מסלול יפהפה בצפון פטגוניה, באתר GoTravel
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דן גזית, פטגוניה: סוף העולם במיטבו, באתר ynet, 12 ביולי 2016
- ^ הנתונים לגבי ארגנטינה הם מ-2001 ולגבי צ'ילה מ-2002.