ספרות רוסית

ספרות רוסית היא סך כל היצירות הספרותיות שנכתבו ברוסיה ומדינות אחרות בשפה הרוסית. עד המאה השבע עשרה רוב היצירה הספרותית ברוסיה הייתה בשפת הכנסייה הסלאבונית, אך עם המודרניזציה שהנהיג פיוטר הגדול שכללה בין השאר רפורמות בגרסת האלפבית הקירילי עבור רוסית, החלו לצאת לאור יצירות ספרות בשפה הרוסית. הקשרים עם אירופה גרמו ליישום סוגות הספרות באירופה על החומר הרוסי האותנטי.

המאה השמונה עשרה בספרות הרוסית

מיכאיל לומונוסוב כתב שירה לצד עיסוקו במדע

הנסיך אנטיוך קנטמיר חיבר שירה תוך ערבוב בין הנאו קלאסיציזם לייצוג החיים הרוסיים תוך שימוש בשיטה הברתית שהייתה נפוצה בצרפתית ופולנית. שירה בשיטה הטונית-סילאבית המתאימה יותר לרוסית חוברה על ידי ואסילי קירילוביץ' טרדיאקובסקי והובאה לדרגה עילאית יותר על ידי מיכאיל ואסיליביץ' לומונוסוב ואלכסנדר פטרוביץ' סומרוקוב, מייסד הדראמה הרוסית ששילב בין צורות אירופאיות לתכנים רוסיים במעשיות ובמחזות שלו.

במהלך תקופת שלטונה של יקטרינה השנייה ניכרה השפעת תקופת ההשכלה האירופאית על הספרות הרוסית. הדרמות שכתבה קתרינה עצמה שילבו סגנון קלאסי עם גוון סאטירי, וכך עשה גם ניקולאי נוביקוב. סאטירה משולבת עם מוטיבים ריאליסטיים הופיעה במחזות של דניס פונביזין מחבר הדרמה הלאומית הראשונה של רוסיה, "בריגדיר" ומחזות נוספות.

בשלהי המאה השמונה עשרה התחלה של רדיקאליות פוליטית בוטאה ביצירות אלכסנדר רדישצ'ב. הרגשנות שפותחה בתקופה ההיא באה לידי ביטוי בדרמות ולדיסלאב אוזרוב ובסיפורים הקצרים של ניקולאי קרמזין מחלוצי הסוגה ברוסיה.

המאה התשע עשרה בספרות הרוסית

מימין לשמאל: מיכאיל לרמונטוב, אלכסנדר פושקין

ואסילי ז'וקובסקי הכניס את האידיאליזם האירופאי לשירה הרוסית. עניין גובר במאפיינים לאומיים בא לידי ביטוי במעשיותיו של איוואן קרילוב, הלאומיות הספרותית התעוררה בעיקר בזמן המלחמות עם נפוליאון בונפרטה.

בשנות העשרים של המאה התשע עשרה פותח סגנון רוסי מודרני, ריאליסטי וער לאומית. סגנון זה אשר הוצל על ידי הרומנטיציזם וההשפעה האירופאית קודם על ידי אלכסנדר פושקין שנחשב לגדול משוררי רוסיה. שירתו של מיכאיל יוריביץ' לרמונטוב שמרה על מצוינות סגנון זה לפרק זמן קצר. הייאוש המשתקף ביצירתו של המשורר הרומנטי יבגני ברטינסקי משקף את האווירה תחת שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון.

בשנות השלושים של המאה התשע עשרה נקרע קרע תרבותי בין הסלאביסטים למערביסטים. מנהיג המערביסטים היה המבקר ויסאריון גרגוריביץ' ביילינסקי שהדגיש את חשיבות מערכת היחסים בין הספרות לחיים הלאומיים של העם, מה שקידם את הריאליזם הספרותי הרוסי. ניקולאי גוגול הנחשב לאחד המייסדים של הריאליזם הספרותי שגילה גם פן פנטזי מורבידי בסיפוריו הסאטיריים.

באמצע המאה התשע עשרה ריאליזם חסר רחמים, לא חסר הומור, פותח על ידי איוון גונצ'רוב כאשר אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי חיבר מספר רב של מחזות שאינם מוצגים עוד. השירה של טיצ'ב העניקה חשיבות פילוסופית לאירועים יומיומיים. ניקולאי אלכסייביץ' נקראסוב יצר פיוטים למטרות חברתיות.

שלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים בספרות הרוסית

מימין לשמאל: פיודור דוסטויבסקי, לב טולסטוי

על רקע האוטוקרטיה הצארית ברוסיה נכתבו יצירות הפרוזה מהגדולות ביותר בספרות הרוסית, רובן בעלות נטייה לריאליזם, כמו כן יצירות המופת של תקופה זאת מציגות נטייה חזקה למיסטיות, בחינה עצמית ומלודרמטיות. איוואן טורגנייב השיג מעמד עולמי עם רומאנים מתוחכמים בהם הטיח ביקורת בחברה הרוסית.

ביקורת גדולה ושבחים רבים הורעפו על הגאונות המיוסרת והאידיאליזם המוסרי והדתי שבוטאו בחיבורי פיודור דוסטויבסקי, ועל הרומאנים המנומנטליים, חודרי החברה של לב טולסטוי. שני סופרים אלו הם מענקי הספרות העולמית. אך עם הסיפורים הרגישים באופן מבריק והמחזות של אנטון צ'כוב בא תור הזהב של הספרות הרוסית פחות או יותר אל קצו.

תגובה נגד הריאליזם באה בדמות עליית הסימבוליזם ששגשג משנות התשעים של המאה התשע עשרה עד שנות העשרה של המאה העשרים ואשר בא לידי ביטוי ביצירתו של פיודור סולוגוב, אינוקנטי אננסקי, אנדריי ביילי, אלכסנדר בלוק, קונסטנטין בלמונט ואלכסיי רמיזוב. תגובה זאת בלטה גם בחיבוריו הדתיים והפילוסופיים של ולדימיר סולוביוב וברומאנים ההיסטוריים של דמיטרי מרז'קובסקי.

ב-1912 האסכולה האקמאיסטית, אותה הוביל ניקולאי גומיליוב דגלה בחזרה לדימויים פואטיים ממשיים יותר. המשוררים אוסיפ מנדלשטם ואנה אחמטובה השתייכו גם כן לקבוצה זאת. בתחום הבדיון הדמויות הבולטות היו וסבולוד גארשין, ולדימיר קורולנקו ומקסים גורקי אשר בלט בספרות בתקופה שלפני מהפכת 1917. הד לריאליזם המשולהב שלו ניתן למצוא אצל חסידו ליאוניד אנדרייב (אנ'), בעת שאיוואן בונין, שהיה גם כן חבר בחוג מקורביו של גורקי, כתב בנימה יותר ריאליסטית ומסורתית. לאחר מהפכת אוקטובר חלק מהסופרים (איוואן בונין, אלכסנדר קופרין, אלכסיי טולסטוי ועוד) עזבו את רוסיה הסובייטית ועבדו לאירופה.

הספרות הסובייטית

לאחר ניצחון הבולשביקים במהפכת 1917, היגרו סופרים רבים מברית המועצות והיו פעילים בחו"ל. סופרים מסוימים נשארו אך לא הוציאו לאור חיבורים חדשים, בעת שאחרים הצטרפו לקומוניסטים, חלקם הסתגלו לממסד החדש גם אם נותרו מנוכרים לשיטותיו. תחילה היו הסוגות הספרותיות תחת השלטון הבולשביקי דומות לאלו שבמערב אירופה באותו הזמן. בתקופה הראשונה לאחר המהפכה (עד 1921) פרחה השירה, אשר מדמויותיה הבולטות היו דמיאן בדני, הסימבוליסט אלכסנדר בלוק, האימג'יסט סרגיי יסנין והאיקונוקלאסט ולדימיר ולדימירוביץ' מאיאקובסקי. הסופר הוותיק בוריס פילניאק תיעד את התקופה, והסופר איסאק באבל כתב סיפורים קצרים ססגוניים.

בתקופת "המדיניות הכלכלית החדשה (נא"פ)" (1922-1928) שיזם לנין התנהל ויכוח רב על הדיקטטורה הספרותית עם קבוצת ה"על המשמר" שתמכה בה וקבוצתו של ולדימיר מאיאקובסקי שהתנגדה לה. האחים סרפיון, קבוצה שכללה את קונסטנטין פדין, מיכאיל זושצ'נקו, וסבולוד איבאנוב, וניאמין קאברין, יבגני זמיאטין ולב לונטס דגלו בעצמאות ספרותית והרשמיים שהדגישו את חשיבות מבנה השיר אף על פני תוכנו. בתקופה זאת התרחשה הלידה מחדש של הרומן בחיבורים הסאטיריים של אילף ופטרוב, ונכתבו הרומנים הפסיכולוגיים והרומנים הרומנטיים של ליאוניד לאונוב ויורי אולשה. מיכאיל אלכסנדרוביץ' שולוחוב העניק לרומן העוסק במהפכה גוון אפי, וב-1928 מקסים גורקי חזר להיות לפופולריות אדירה.

התפרקות כללית של קבוצות הספרות השונות התרחשה בשנים 1929–1932 וניתן היה להבחין אצל הסופרים במגמה לעבר מוביליזציה פוליטית. מגמה זאת התחזקה בשנות השלושים במהלך הטיהורים של סטלין בהשכלה, והריאליזם הסוציאליסטי הונח כעיקרון המרכזי בכל יצירות הספרות. אישים חשובים בתחום הדראמה, תחום בו נעשה שימוש רב למטרות תעמולה, הם יבגני שוורץ, ניקולאי ארדמן, מיכאיל בולגקוב, ולנטין פטרוביץ' קטייב, ולדימיר מיכאילוביץ' קירשון ואלכסנדר ניקולאייביץ' אפינוגנוב. בוריס פסטרנק וניקולאי טיחונוב הפכו למשוררים המובילים, הרומאנים של אלכסיי טולסטוי, ואיליה ארנבורג נקראו בשקיקה וויקטור שקלובסקי צבר השפעה רבה כמבקר.

בשנות ה-30 התפתח תחום מדע בדיוני בספרות הרוסית. בין הסופרים הבולטים באותה תקופה היה אלכסנדר בליאייב וגרגורי אדמוב.

הספרות לאחר המלחמה

האווירה השתנתה פעם נוספת ב-1946 עם תחילת המערכה אותה יזם אנדריי ז'דאנוב, מזכיר המפלגה הקומוניסטית. הבידוד תרבותי והדיקטטורה התרבותית שכפתה המפלגה היו בעלי השפעה הרסנית על הספרות הרוסית. לאחר מותו של סטלין בשנת 1953 סופרים מסוימים שהוכלמו קודם זכו לחסד חדש, אלו שעדיין היו בחיים הורשו להוציא לאור שוב.

נובלה "ההפשרה" של איליה ארנבורג תיארה את יאוש הסופרים שנידונו לכתוב בהתאם למדיניות המשטר ועל שמה נקראה תקופת שלטונו של חרושצ'וב כההפשרה של חרושצ'וב. במהלך תקופה זאת עודדו יחסים תרבותיים עם ארצות זרות. כאופוזיציה לתעמולה המפלגתית ספרות ביקורתית כלפי החברה הסובייטית התקבלה לזמן קצר באופן סביר. אנדריי ווזנסנסקי ויבגני יבטושנקו שובחו רבות על הנון-קונפורמיזם ביצירותיהם. ווזנסנסקי שובח בזכות מקוריותו ושימושו בשפה. בין החיבורים המוערכים של יבטושנקו הוא "באבי יאר", מחאה רהוטה כנגד האנטישמיות הסובייטית. בנוסף בתקופה זו בלטו משוררים צעירים כמו רוברט רוז'דסטבנסקי ובלה אחמדולינה.

ב-1963 הממשלה ואיחוד הסופרים הסובייטים עסקו בהוקעה קשה של סופרים בדלנים, הרומן האפי של פסטרנק, "דוקטור ז'יוואגו" (1957) שזכה בביקורת גדולה ובשבחים רבים ברחבי העולם המערבי, נאסר לפרסום בברית המועצות. והסופר אולץ בלחץ הממשל לסרב לקבלת פרס נובל. לאחר נפילת חרושצ'וב ב-1964 הואץ המאבק לשחרור הספרות מההשפעות הפוליטיות.

סופרים מפורסמים כגון ווזנסנסקי ואלכסנדר סולז'ניצין דרשו במופגן קץ לצנזורה הממשלתית. סופרים כמו אנדריי סיניאבסקי ויולי דניאל נאסרו עקב פרסום יצירות מערביות בלתי מאושרות בהן הייתה ביקורת כלפי המשטר הסובייטי. הרומן הראשון של סולז'ניצין, "יום בחייו של איבן דניסוביץ'" (1962), שתיאר חיים במחנה ריכוז, האנטי סטאליניזם שלו התאים לאקלים הפוליטי של התקופה, אך חיבוריו הביאו עליו גלות מרוסיה ב-1974. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 סופרים רבים כמו ולדימיר אקסיונוס, פרידריך נזננסקי, אדוארד טופול ונוספים עזבו את ברית המועצות.

מספר יצירות ספרותיות כמו למשל בית פוקשין פורסמו מחוץ לגבולות ברית המועצות ובעקבות כך נאסרו להפצה במדינה.

לאחר נפילת המשטר הסובייטי ב-1991 שב ב-1994 סולז'ניצין למולדתו לאחר עשרים שנות גלות. קמו אז גם סופרים צעירים ששיקפו את פני רוסיה לאחר השלטון הקומוניסטי כשהם מתמקדים בנושאים פחות חברתיים ויותר אישיים בשירה ובסיפורת. אחת מסופרים אלה היא לינור גורליק - מראשוני הסופרים הרוסיים שזכו לפרסום ברשת האינטרנט. גורליק כותבת סיפורים קצרים שמשקפים את האבסורד בחיים ברוסיה הפוסט-סובייטית.

בתחום מדע בדיוני בלטו האחים סטרוגצקי ואיוואן יפרמוב.

לקריאה נוספת

רינה לפידוס, תחרות, קנאה, שנאה ביחסי גברים ונשים בסיפורת הרוסית, הוצאת מגנס, 2017
רפי צירקין-סדן, גיבורים תועים של ספרות מחויבת: ניהיליסטים וניהיליזם בספרות הרוסית, 1866-1862, הוצאת מכון ואן ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015

קישורים חיצוניים

"אלכסנדר בלוק - מבחר משירתו", מאת: מירי ליטווק באתר טקסט.
כרמית ספיר-ויץ, רומן רוסי, באתר nrg‏, 13 בספטמבר 2009
ספרות רוסית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ספרות רוסית, דף שער בספרייה הלאומית