מרד הייג'י
 | ||||||||||||||
| הקיסר ניג'ו נמלט מהארמון הקיסרי | ||||||||||||||
| מערכה: עימותים שבטיים בתקופת הייאן | ||||||||||||||
| תאריכים | דצמבר 1159 – 5 בפברואר 1160 (כ־67 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מרד הוגן | |||||||||||||
| קרב אחרי | מלחמת גנפיי | |||||||||||||
| מקום | קיוטו, יפן | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לטאירה | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מרד הייג'י (Heiji no ran 平治の乱 ; דצמבר, 1159-5 בפברואר 1160) (ידוע גם כפרעות הייג'י, התקוממות הייג'י או מלחמת הייג'י) היה מלחמת אזרחים קצרה בתקופת הייאן, אשר נסבה סביב עוצמה פוליטית. העימות הפגיש בין קבוצות שונות שהיו נאמנות לקיסר יפן גו-שירקאווה. למרד הייג'י קדם מרד הוגן בשנת 1156, והוא נחשב כתוצאה ישירה שלו, אך בניגוד למרד הוגן, מרד הייג'י לא הפגיש בין יריבים מאותה משפחה, אלא הפך לעימות כוחני בין שני שבטים יריבים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]על אף שהקיסר גו-שירָקאוַוה ויתר על תוארו, הדבר לא העיד על ויתור כוחו והשפעתו הפוליטית לטובת יורשו.
- 5 בספטמבר 1158 (הוגֶן 3, היום ה-11 בחודש השמיני): בשנה השלישית לשלטונו של גו-שירקאווה הוא ויתר על תוארו; בנו הבכור ירש את התואר. זמן קצר לאחר מכן, הקיסר ניג'וֹ מוכתר כקיסר.
לאחר הכתרתו של ניג'ו, כל סמכויות הקיסר נשארו בידי גו-שירקאווה.
בסוף 1159 טאירה נו קיומורי, ראש שבט טאירה ותומך הקיסר ניג'ו, עזב את קיוטו עם משפחתו למטרת עלייה לרגל. מצב זה יצר עבור אויביו, פוג'יווארה נו נוֹבּוּיוֹרי ושבט מינאמוטו הזדמנות מושלמת לחולל הפיכה.
- 19 בינואר-5 בפברואר 1160 (הייג'י 1, היום התשעה עד ה-26 בחודש ה-12): מתחולל מרד הייג'י (בתאריכים אלה התחולל הקרב העיקרי - המצור על ארמון סנג'ו).
קרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]במצור על ארמון סַנג'וֹ, נובויורי ובני בריתו משבט מינאמוטו חטפו את הקיסר לשעבר גו-שירקאווה ואת הקיסר ניג'ו, והעלו את הארמון באש.
מינאמוטו נו יושטומו ונובויורי שמו את גו-שירקאווה במעצר בית והרגו את נושא כליו. נובויורי מינה עצמו למזכיר הקיסרי, והחל בתוכניתו לצבירת עוצמה פוליטית.
אולם, יושיטומו לא תכנן את המרד היטב, מבחינה צבאית, ולא היה מוכן להגנת העיר בפני קיומורי. עם שובו לעיר, לא ביצע יושיטומו מהלך מכריע והיסס.
קיומורי, ששב לקיוטו, הציע לנובויורי להיכנע, אולם הייתה זו הטעייה. כאשר נובויורי לא נקט בזהירות, איפשר קיומורי לגו-שירקאווה ולניג'ו לחמוק לצידו.
קיומורי קיבל אישור קיסרי לתקוף את נובויורי ואת יושיטומו. טאירה נו שיגמורי, בנו הבכור של קיומורי, הוביל 3,000 פרשים ותקף את הארמון הקיסרי שם שהו נובויורי ויושיטומו. נובויורי ברח במהרה, אך מינאמוטו נו יושיהירה, בנו הבכור של יושיטומו, השיב מלחמה והצליח להבריח את שיגמורי מתוך הארמון.
כוחות טאירה נסוגו וכוחות מינאמוטו דלקו אחריהם אל מחוץ לארמון. זו הייתה תוכניתו של קיומורי. כוח נפרד של צבא טאירה נכנס לארמון הקיסרי ונטל את השליטה עליו. כך נותקו כוחות מינאמוטו מנתיב הנסיגה שלהם, ולבסוף, לאחר קרב קשה, נאלצו להתפזר ולהימלט.
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסופו של דבר, הביס קיומורי את יושיטומו, הרג את שני בניו הבוגרים ואת נובויורי ושחרר את גו-שירקאווה. יושיטומו לבסוף נבגד על ידי נושא כלים ונרצח בעת מנוסתו מהבירה.
לאחר מכן, הגלה קיומורי את בניו הנותרים של יושיטומו, ביניהם מינאמוטו נו יוריטומו, למזרח יפן, נטל את כל עושרו ואדמותיו של שבט מינאמוטו, ולבסוף ייסד את הממשלה הראשונה שנשלטה על ידי סמוראים בהיסטוריה של יפן.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]היריבות בין שבט טאירה לשבט מינאמוטו החריפה בעקבות מרד הייג'י. הדבר הוביל מאוחר יותר למלחמת גֶנְפֵּיי (1180-1185), אשר הסתיימה בתבוסה מוחלטת של שבט טאירה בקרב דאן נוֹ אוּרה בשנת 1185.
האפוס מתקופת קמקורה, "עלילות הייג'י", מתאר את קורותיהם של הסמוראים אשר השתתפו בעימות. יחד עם "עלילות הוגן" ו"עלילות הֶייקֵה" הם מתארים את עלייתם ונפילתם של שבטי מינאמוטו וטאירה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Brown, Delmer M. and Ichirō Ishida, eds. (1979). Gukanshō: The Future and the Past. Berkeley: University of California Press. ISBN 0-520-03460-0; ISBN 978-0-520-03460-0; OCLC 251325323
- Keene, Donald. (1999). Seeds in the Heart: Japanese Literature from Earliest Times to the Late Sixteenth Century. New York: Columbia University Press. ISBN 0231114419/ISBN 9780231114417; OCLC 246429887
- Kitagawa, Hiroshi and Bruce T. Tsuchida. (1975). The Tale of the Heike. Tokyo: University of Tokyo Press. OCLC 262297615
- Ponsonby-Fane, Richard Arthur Brabazon. (1959). The Imperial House of Japan. Kyoto: Ponsonby Memorial Society. OCLC 194887
- Titsingh, Isaac. (1834). Nihon Odai Ichiran; ou, Annales des empereurs du Japon. Paris: Royal Asiatic Society, Oriental Translation Fund of Great Britain and Ireland. OCLC 5850691
- Varley, H. Paul(1980). Jinnō Shōtōki: A Chronicle of Gods and Sovereigns. New York: Columbia University Press. ISBN 0-231-04940-4; ISBN 978-0-231-04940-5; OCLC 59145842
