מלחמות המדע

מלחמות המדע הן כינוי למאבק אינטלקטואלי בין גישות שונות כלפי האמינות של הידע המדעי, השיטה המדעית והפרשנות של ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע. “המלחמות" הגיעו לשיאן בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 בסדרה של מאמרים בכתבי עת וספרים בנושא. בשנים האחרונות דעכו, מסיבות שונות, מלחמות המדע, אולם ללא "ניצחון" מובהק לאף אחד מהצדדים.

בצורה גסה אפשר להבחין בין שתי גישות. הגישה הראשונה, שבה מחזיקים לרוב סוציולוגים והיסטוריונים של המדע והטכנולוגיה, אנשי מדעי החברה והרוח, טוענת כי המדע, כמו כל פעילות אנושית, הוא תהליך של הבניה חברתית, כלומר מציאות סוציולוגית בלבד שאינה בהכרח משליכה על המציאות האמיתית כפי שהיא. מכיוון שכך, המדע והתפתחותו הם תוצאה של נסיבות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, לא פחות מאשר של מאמץ אינטלקטואלי טהור להבין את העולם סביבנו. מצד שני, הגישה השנייה, שבה מחזיקים לרוב מדענים ופילוסופים אנליטים, טוענת כי המדע שואף ככל הניתן לאובייקטיביות מוחלטת ולחוסר התלות של המדע, לפחות בבסיסו, ברעיונות חברתיים ופוליטיים.

הקדמה ורקע היסטורי

הגישה המסורתית כלפי הפילוסופיה של המדע מניחה כי המדע הוא דרך אובייקטיבית לתיאור המציאות. השיטה המדעית, היא כינוי לכלל הטכניקות שבהן משתמשים המדענים על מנת לבחון רעיונות ולצבור ידע. עד המאה ה-20 היה נהוג לראות בשיטה המדעית כשיטה רציונלית טהורה שכאשר משתמשים בה כהלכה, בבחירה בין תאוריה מדעית א' לתאוריה מדעית ב', תמיד התאוריה אשר הכי הקרובה לאמת תיבחר.

אולם במאה ה-20 החלה גישה זאת להתחלף בגישה יותר מורכבת אשר לוקחת בחשבון גורמים נוספים ומערערת על הנחות קיימות. שני פילוסופים מרכזיים של המדע אשר שינו באופן מהותי את הדרך שבה נהוג היה לחשוב על הנושא, הם פופר וקון.

קרל פופר (1902–1994) טען כי המדע אינו יכול להגיע אל אמת מוחלטת אלא רק להתקרב לעבר האמת על ידי כך שהוא יכול לומר בביטחון אך ורק מה אינו נכון או מה אינו אמיתי. הוא ערער על שימוש במושגים כמו אמת, מכיוון שהמדע אינו חותר אל האמת אלא אל תאוריה, אשר זמנית לא ניתנת להפרכה, ולכן היא אמת "על תנאי".

תומאס קון (1922–1996), בספרו המבנה של מהפכות מדעיות העוסק בהתפתחות המדע בראי היסטורי הציג את תאוריית הפרדיגמות. לפיה, ההתפתחות המדעית נוצרת על ידי רצף של מהפכות עוקבות (פרדיגמות), ולא כגידול מצטבר וליניארי של הידע המדעי, תוך למידת מידע חדש ותיקון שגיאות העבר, כפי שהיה מקובל לחשוב עד אז. קון, ברעיונותיו אלה, פתח צוהר לגישה הפוסטמודרנית אשר תתפתח בהמשך, אם כי בעצמו הסתייג ממנה. לפי קון, הפרדיגמות השונות הן בעלות מבנה וסדר פנימי עצמאי, ובמובן מסוים "מתייחסות לעצמן" ולכן אי אפשר להשוות בין מושגים מפרדיגמות שונות. לפיכך, מדענים מפרדיגמות שונות אינם יכולים להבין זה את זה ואין דרך אובייקטיבית להכריע מי מהם צודק. "הפרדיגמה" היא אמת פנימית, אשר מחזיק בה כל מדען השייך אליה, בניגוד לאמת "האובייקטיבית" אשר נמצאת במציאות. בכך קון שבר את המונופול שהיה למדע על מושגים כמו ידע אובייקטיבי ורציונליות.

טיעוני שני הצדדים

הגישה השמרנית

הגישה השמרנית, או המסורתית, שואבת את שורשיה מתקופת עידן הנאורות באירופה, מרעיונות כמו אמפיריציזם, אשר נותן דגש על הניסיון הנלמד מהחושים ומתצפיות ומרציונליזם, הנותן דגש על תיאור והגעה למסקנות על פי כללי לוגיקה נוקשים ומוסכמים. לפי גישה זאת, אל האמת ניתן להגיע, או לפחות להתקרב על ידי עריכת ניסויים, קבלת תוצאות והגעה למסקנות. בגישה זאת, אין מקום, או לפחות מקום מרכזי, לשיקולים כמו חברה, כלכלה, אידאולוגיה או פוליטיקה.

לדוגמה את המעבר מהמכניקה הניוטונית לתורת היחסות, הגישה השמרנית תראה בכך שאיינשטיין, לאחר שנתקל בבעיות בתיאורי המציאות ניסח משיקולים רציונליים ומתוך רצון לקדם את המדע תאוריה אשר מתארת את המציאות בצורה מוצלחת יותר. מכוון שהתאוריה אכן תיארה את המציאות באופן טוב יותר היא התקבלה על ידי המדענים ברחבי העולם כגישה הנכונה והאמיתית. הגישה לא תיקח בחשבון את הנסיבות ההיסטוריות של כתיבת התורה (תחילת המאה ה-20 באירופה), האקלים האידאולוגי (מלחמת העולם הראשונה) ואת הפיזיקאים האחרים ומניעיהם לקבלת התאוריה ואת הנסיבות החברתיות שבהן היה נמצא איינשטיין בזמן שחקר את הנושא.

גישה זאת אינה שוללת באופן גורף את הקשרים בין המדע לבין החברה, או שהחברה האנושית אינה משתנה בעקבות הטכנולוגיה והמדע. היא גם אינה גורסת שבנסיבות פוליטיות או חברתיות המדע יכול ללבוש צורות או פנים מסוימות. אולם בעיקרו המדע אדיש לשיקולים כאלה, ואם שיקולים אלה נעשים חשובים יתר על המידה בקביעת התאוריה, אזי היא אינה מדעית, מכיוון שאינה עומדת בשיקולים האובייקטיביים של השיטה המדעית.

בנוסף, לפי גישה זו, קיימים וידועים סטנדרטיים אובייקטיביים ורציונליים בלתי תלויים בהקשר חברתי מסוים שלפיהם ניתן להעריך ולשפוט ידע מדעי.

הגישה הפוסטמודרנית

את תמצית טיעוני הגישה הפוסטמודרנית ניתן למצוא בספרם משנת 1994 של נורמן לויט ופול גרוס (אשר דווקא יוצא נגד גישה זאת), "אמונה תפלה גבוהה".

מדע היא מערכות של אמונות אשר נובעות מהתרבות אשר בה נמצא האדם ובנסיבות של התקופה ההיסטורית. לפיכך המדע אינו, כפי שמקובל לחשוב, גוף של ידע ושל מסקנות הניתנות לבדיקה אשר מתייחסות לעולם הממשי.

זהו שיח (דיסקורס), אשר נוצר על ידי ובשביל קהילה פרשנית (interpretive community), תחת תנאים אשר נקבעו על ידי רשת מסובכת של נסיבות חברתיות, דעות פוליטיות, מניעים כלכליים ואקלים פוליטי, אשר ביחד מרכיבים את הסביבה האנושית הבלתי נמנעת של המדען.

כך, המדע המקובל הוא רק קהילת שיח (discursive community) אחת מני רבות שקיימות כיום והיו קיימות בהיסטוריה. כתוצאה מכך האמיתות שהוא טוען הן בעלות מאפיין של התייחסות עצמית, במובן שהן יכולות להיות מקובלות אך ורק על ידי שימוש בסטנדרטים שהקהילה המדעית יצרה לעצמה ואשר מבחינות אותה ממבנים חברתיים אחרים.

— Higher superstition: the academic left and its quarrels with science, Paul R. Gross, Norman Levitt, 1998

לפי גישה זאת ניתן למנות כמה גורמים אשר משפיעים על הגילויים המדעיים, פרט לרציונליות, חתירה לאמת ושימוש בלוגיקה ובהוכחות:

• רעיונות וגישות אידאולוגיות
• מניעים כלכליים
• אקלים פוליטי
• נסיבות היסטוריות
• סיבות חברתיות בתוך חוג או קבוצת המדענים
• סיבות פסיכולוגיות אישיות
• סיבות חברתיות אישיות, תקופתיות או מדיניות

דוגמה נוספת לשימוש במתודולוגיה המסבירה שינויים במדע על ידי הפניה לסיבות מסוג זה ניתן למצוא במאמרה של ההיסטוריונית רבקה פלדחי, "להסתכל, לראות, להבין", העוסק בתגלית של גלילאו גליליי, שבעזרת תצפית על הירח בטלסקופ היה הראשון אשר טען כי הירח אינו כדור חלק אלא שיש על פניו הרים וגאיות.

פלדחי טוענת כי הכשרתו של גלילאו כאמן היא שאיפשרה לו להסתכל על הירח ולפרש את כתמי האור והצל, אותם ראה בטלסקופ, כמכתשים. בתקופת פעילותו של גלילאו כאמן החלה להתפתח תאוריות האמנותיות של פרספקטיבה גרפית גאומטרית, התפיסה של אמנות שעושה שימוש בידע גאומטרי על מנת לייצג את החלל בצורה תלת־ממדית.

השכלתו של גלילאו כצייר וקיום קהל המאזינים אשר מכיר את השפה האומנותית הזו, איפשרה את התקבלות טענותיו ברבים. היא מזהה את הניסיון להפוך את הצל והאור לאובקייטים נראים של הרים וגאיות כהבניית מציאות חדשה. רק בזכות השיח האומנותי אשר היה רווח מצליח לראות את הירח מחדש ולתאר לקורא את מה שהוא רואה. בנוסף היא מתייסת לכתיבת ספרו של גלילאו, "שליח הכוכבים", בשפה האיטלקית ולא בלטינית כמקובל אז, במטרה לפנות אל קהל חדש, הסוחרים האיטלקים שהחלו לצבור הון באותה תקופה. כמו כן, היא דנה בכך שכאשר ניסה לבסס את גילוים של ירחי צדק, הוא קרא להם "כוכבי מדיצ'י", על שם משפחת הדוכסים האיטלקית אשר שימש בחצרם. קריאה בשם הזה יוצרת מצב שבו מי שמתנגד לקיומם של הכוכבים, כאילו יוצא נגד משפחת מדיצ'י החזקה.

פלדחי מתייחסת בטיעוניה לתפיסות חברתיות של אמנות ולעניינים פוליטיים, ולא לרציונליות, אמת והוכחות, ובכך היא מייצגת את הגישה החדשה להבנת ההיסטוריה של המדע.

מלחמות המדע

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, יחד עם עליית קרנו של הפוסטמודרניזם במדעי החברה והרוח, יצא שטף של מאמרים וספרים, אשר עסקו בביקורת חברתית ותרבותית של המדע, יחד עם תשובות לטיעונים מצד מצדדי הגישה השמרנית. החל מתחילת המאה ה-21 דעכה האינטנסיביות של הדיונים בנושאים שסביב מלחמות המדע. הסיבה העיקרית היא שלאחר תקופה ארוכה של דיונים ומאבקים, התבהרו גבולות הגזרה של שתי הגישות, כאשר רוב המדענים נשארו בגישתם השמרנית כלפי המדע, בעוד שהרעיונות של הביקורת החברתית והתרבותית קנו אחיזה כמעט בקרב כל החוקרים של ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע. כמו כן, חלה התקרבות בין שתי הגישות והוגים מרכזיים משני הצדדים חזרו בהם מכמה מהטענות היותר קיצוניות שהעלו בתחילת הוויכוח והציגו עמדות מורכבות ומתחוכמות יותר.

מבנים קוורקים

בשנת 1984 הסוציולוג והיסטוריון של המדע אנדרו פיקרינג פרסם את הספר "מבנים קוורקים" העוקב אחרי פעילותם של הפיזיקאים שעסקו בפיתוח מודל החלקיקים האלמנטריים. הטענה המרכזית בספר היא שמודל החלקיקים האלמנטריים הוא הבניה חברתית שנעשתה על ידי מדענים אשר חקרו את הנושא במאיצי חלקיקים בשנות ה-70 של המאה ה-20.

לטענתו, היה למדענים "מרחב תמרון" בפרשנות של תוצאות הניסויים שביצעו במאיצי חלקיקים. הוא טוען שגילויים לכאורה של חלקיקים אלמנטריים היו בבחינת נבואה המגשימה את עצמה: המדענים מצאו את החלקיקים שציפו למצוא. לכן, יותר משעסקו המדענים בגילוי חלקיקים יסודיים הקיימים בעולם באופן עצמאי, הם עסקו בהבנייתם באופן שמתיישב עם העדפותיהם התאורטיות והאינטרסים הקוגניטיביים שלהם מחד, ועם תוצאות הניסויים מאידך. לפי גישה זאת, התאוריה, אשר התקבלה באופן חברתי בקרב המדענים, של החלקיקים האלמנטריים, היא זאת שיצרה את המציאות.

הגישה מתוארת היטב בפיסקה הבאה מהספר:

ההסבר שלי לגבי מדוע הממשות של הקוורקים נהיו מקובלים [על ידי הקהילה המדעית] מתקשר לדינמיקה של פרקטיקת העיסוק המעשי בתחום, דינמיקה שהיא בו בזמן חברתית וקונצפטואלית. אני מנסה [בספר זה] להימנע משימוש מעגלי בריאליזם נאיבי שבו התוצאה של תהליך היסטורי, במקרה זה התקבלות רעיון הממשות של הקוורקים, קובעת את התהליך עצמו. הגישה שנלקחת כאן היא שהתקבלות הקוורקים כמציאות ממשית היא תוצאה של הפרקטיקות של פיזיקאי חלקיקים, ולא ההפך.

— Constructing quarks: a sociological history of particle physics, Andrew Pickering, 1999

במאמר ביקורת על הספר, טענו הפיזיקאי סילבן שוובר (Silvan S. Schweber) וההיסטוריון של המדע איב ג'ינגרה (Yves Gingras) במאמר כי על אף שהספר נכון ומדויק מבחינה עובדתית, מרחב הפרשנות שהוא מעניק למדענים באשר לגילוי החלקיקים אינו כה רחב בפועל וכי הרטוריקה הקונסטרוקטיביסטית שלו אינה עולה בקנה אחד עם העדויות ההיסטוריות שהוא עצמו מביא לתמיכה בטענותיו.

אמונה תפלה גבוהה

בשנת 1994 התפרסם הספר "אמונה תפלה גבוהה: השמאל האקדמי ומאבקיו עם המדע" (Higher Superstition: The Academic Left and Its Quarrels with Science") על ידי הביולוג נורמן גרוס והמתמטיקאי נורמן לויט. בספר הם מבקרים את הרעיונות הפוסטמודרניים בחקר המדע, ומאשימים את החוקרים המצדדים בגישה זאת באנטי-אינטלקטואליות, במניעים פוליטיים ולא אקדמיים, יכולת מחקרית נמוכה ובידע לוקה בחסר בנושאי הביקורת שלהם. הספר יצר תהודה גדולה בעולם הפילוסופיה של המדע. בעקבותיו נערך כנס בחסות "האקדמיה לחקר המדע בניו יורק", אשר בסופו פורסם מקבץ מאמרים בספר בשם "הבריחה מהמדע ומהתבונה". בספר כתבו כ-40 מדענים בגנות הגישה הפוסטמודרנית.

פרשת סוקל

ערך מורחב – פרשת סוקל

בשנת 1996, בשיאם של ויכוחים בנושא, התפוצצה פרשת סוקל. באותה שנה הגיש אלן סוקל, פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת ניו יורק, מאמר לפרסום לכתב העת Social Text. זהו כתב עת העוסק בפרשנות חברתית ולא כתב עת מדעי, המזוהה עם הגישה הפוסטמודרנית כלפי המדע. בראיון מאוחר יותר אמר סוקל כי קיבל השראה מהספר "אמונה תפלה גבוהה" כאשר בא לכתוב את המאמר. שם המאמר הוא "פורצים גבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית", והוא נכתב על ידי סוקל כפארודיה על הגישות הפוסטמודרנית בחקר המדע. במאמר טוען כי תורת כבידה קוונטית היא הבניה חברתית ולשונית. במאמר השתמש במילות קוד מתחום הסוציולוגיה כמו דקונסטרוקציה, הרמנויטיקה והגמוניה, כאשר הפיזיקה והמתמטיקה במאמר היו שגויות מהיסוד. בין השאר נטען במאמר שפאי הוא הבניה חברתית.

בפיסקת הפתיחה התייחס, כביכול בביקורתיות, ליחס שמפגינים אנשי מדעי הטבע כלפי הגישות הביקורתיות:

חוקרים רבים במדעי הטבע, ובעיקר פיזיקאים, ממשיכים לדחות את הרעיון כי לדיסציפלינות הקשורות בביקורת חברתית ותרבותית יש מה לתרום למחקר שלהם, פרט אולי לנושאים זוטרים שמסביב. עוד פחות הם פתוחים כלפי הרעיון שיש לשנות ולבנות מחדש את עצם הבסיס של השקפת עולמם לאור ביקורת זאת. עם זאת, הם נאחזים בדוגמה אשר נכפתה עליהם על ידי ההגמוניה רבת השנים של הפוסט-עידן הנאורות של המדענים המערביים, אשר אותה ניתן לסכם בכך: קיים עולם חיצוני, אשר תכונותיו הן עצמאיות מבני אדם אינדיבידואלים וכל שכן מכל האנושות בכללותה. תכונות אלה נשלטות על ידי חוקים פיזיקליים "חיצוניים", ובני אדם יכולים להבין חוקים אלה באופן אמין, עם זאת לא מושלם, על ידי שימוש בפרוצדורות ה"אובייקטיביות" ובמבנה האפיסטמולוגיה אשר ניתן על ידי השיטה המדעית.

— Transgressing the Boundaries: Towards a Transformative Hermeneutics of Quantum Gravity, Alan D. Sokal, May 13, 1995

כמקובל בכתבי עת אקדמיים מאמר אמור לעבור ביקורת עמיתים, אולם המאמר פורסם כלשונו. ממש עם הוצאת הגיליון עם המאמר, פרסם סוקל מאמר נוסף במגזין lingua franca בו הוא מתאר את התרמית שעשה. מטרת המעשה הייתה למתוח ביקורת ולחשוף במערומיה את הביקורת הפוסט-מודרנית על כך שניתן לפרסם במגזין יוקרתי מאמר שהוא בבסיסו פטפטת פוסטמודרנית, בעל מלל חסר משמעות המבוסס על מדע שגוי. להגנתם טענו העורכים שמכיוון שמדובר בפיזיקאי מכובד ומוכר לא ראו צורך לבדוק את הפיזיקה שמאחריו, כי כתב העת עוסק בביקורת חברתית ולא בפיזיקה עצמה.

פרופ' מרה בלר, מהאוניברסיטה העברית בירושלים טענה בתגובה למאמר כי דווקא ברעיונותיהם ובכתביהם של גדולי הפיזיקאים בתחומים הקוונטים, כמו נילס בוהר, מקס בורן, ורנר הייזנברג ווולפגנג פאולי, ניתן למצוא רעיונות בעלי ניחוח פוסט-מודרני, אשר סוקאל, במתכוון או שלא במתכוון דווקא קלע בכתיבתו לחלקם. כותרת המאמר "צוחק מי שצוחק אחרון", שואלת האם בעצם הבדיחה הייתה על חשבונו, מכוון שבתרמית שלו הוא בעצם תיאר רבים מהרעיונות של מכניקת הקוונטים כפי שגדולי הפיזיקאים תיארו בעבר.

פרשת בוגדנוב

בשנת 2002 פרשה נוספת הסעירה את עולם המדע, אשר לא הייתה קשורה באופן ישיר ל"מלחמות המדע" והושוותה לפרשת סוקל. הפרשה נגעה לאיגור וגרישקה בוגדנוב, אחים תאומים, שניהם מדענים (פיזיקאי ומתמטיקאי) שקיבלו תואר דוקטור בהנחיית משה פלאטו. הם פרסמו מאמרים בכתבי עת מדעיים בנושא פיזיקה בהם תאוריות מרחיקות לכת בנוגע למפץ הגדול ועל כבידה קוונטית. בשנת 2002 נפוצו האשמות באינטרנט כי התאומים ביצעו אותו תעלול כמו אלן סוקאל, זאת אומרת פרסמו מאמרים פרודיים וחסרי משמעות תוך כדי שימוש בז'רגון מקצועי כדי לזכות באמון הקהילה המדעית. הדעות לגבי אמינות המאמרים שלהם עומדת בספק, בעוד שד"ר רומן ג'קי (Roman Jackiw) מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס מצא את המאמר "ספקולטיבי, אך מסקרן", ד"ר פיטר וויט (Peter Woit), מתמטיקאי ופיזיקאי מאוניברסיטת קולומביה, העיד על המאמר כי הוא "פחות או יותר שטויות מוחלטות". הפרשה העלתה מחדש את השאלה מה תקפותה של שיטת "ביקורת העמיתים" עליה נשען רוב המדע המקובל הנעשה כיום באקדמיות.

ראו גם

• פרשת סוקל
• פוסטמודרניזם
• פרשת המאמרים המזויפים

לקריאה נוספת

• Hacking, Ian. (1999), The Social Construction of What?, (Harvard University Press).
• Gross, Paul R. (Editor), Levitt, Norman (1997) The Flight from Science and Reason, (New York Academy of Sciences).
• Boghossian, Paul (2007), Fear of Knowledge: Against Relativism and Constructivism, (Clarendon Press).
• Sokal, Alan (2010),Beyond the Hoax: Science, Philosophy and Culture, (OUP Oxford).

קישורים חיצוניים

• The Science Wars Homepage אתר המוקדש לנושא בו מקורות ראשוניים רבים.
• מסמכים של אלן סוקל מפרשת סוקל