יופי

כדור הארץ במבט מהחלל נחשב אחד מכוכבי הלכת היפים (התצלום הוא The Blue Marble)

הטווס נחשב אחד מהעופות היפים בשל זנבו המפואר והצבע הכחול העז של גופו

הרוזטה הצפונית של קתדרלת נוטרדאם דה פארי בסגנון גותי קורן (Rayonnant)

יופי הוא תכונה של אובייקט (כולל עצמים חיים) או מבנה מסוים: חזותי, קולי, מילולי או רעיוני, שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. על פי רוב, היופי מוגדר כמאפיין אובייקט (כולל עצמים חיים) ומבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. התורה הפילוסופית העוסקת ביופי נקראת אסתטיקה.

מאפייני היופי

פילוסופים, סופרים ומשוררים ניסו להגדיר ולתאר את מהותו של היופי והעלו אותו על נס. עם שיש ביופי ממד אובייקטיבי ואוניברסלי שמוסכם על רוב החברות האנושיות, ושהוכח בניסויים מדעיים שונים, יש בו גם ממד סובייקטיבי השונה בהגדרתו מחברה לחברה, מתקופה לתקופה ומאדם לאדם, עד שהיו שטבעו את האימרה "היופי בעיני המתבונן".

היופי מתחיל בעולם הטבע שקיימת בו נטייה להתארגן בצורה יפה (הרמונית). קיימות תצורות מרהיבות של גלקסיות וכוכבים. חוקרים משערים^{[דרוש מקור]} שהצמחים שמבזבזים לא מעט משאבים, ביצירת מבנים גאומטריים וצבעים, מוסרים בעצם מידע לחרקים על כמות הצוף שברשותם ואיכותו. אצל בעלי החיים חלק ניכר מהזכרים מתייפים, ובמיוחד בתקופת הרבייה, כדי שהנקבות ירצו להמשיך את הגנים שלהם, בניגוד לחברה האנושית, שבה היופי הנשי הוא הדומיננטי. במרבית התרבויות האנושיות, בעוד יופי גברי מייצג חוסן ועוצמה שיכולה להגן על הנקבה, היופי הנשי מייצג פוריות, שחשובה לזכרים בהמשכת הגנטיקה שלהם.

על פי צבי ינאי, היופי והסימטריה בעולם הטבע מהווים סימן לתקינות גנטית והיגיינה פיזית, ומכאן בריאות. עוד עולה כי היופי מוגדר בדרך כלל בקרבה אל הממוצע של החברה ולא ביוצאי הדופן. לעיתים ישנו יחס מסוים הגורם לנו לחוש שמדובר ביחס יפה ומושך עין, למשל היחס של 0.7 בין מותניה של האישה לירכיה.

יש חוקרים הסוברים כי יחס יחס הזהב שגם מכונה ה"פרופורציה האלהית" (1.618) בין חלקיו של מבנה מסוים, מהווה מודל של יופי. יחס זה קיים בטבע בתצורות רבות. בארצות הברית מספר חוקרים אף יצרו מדדים לבחינת יופי של פנים אנושיות, המבוססים על סימטריה ופרופורציות של הפנים העונים לחתך הזהב, למשל היחס בין גובה הפנים לרוחבם, והיחס בין רוחב האף לרוחב הפה. ד"ר ג'וליאן דה-סילבה, המנהל מרכז לטיפולים וניתוחים קוסמטיים בלונדון, שמדד באמצעים ממוחשבים פני שחקניות ודוגמניות העונות ליחס הזהב, קבע כי לשחקנית האמריקאית אמבר הרד יש את הפנים הפרופורציונליות בעולם. עוד ברשימה שלו קים קרדשיאן, קייט מוס, אמילי רטאייקאוסקי וקנדל ג'נר.

על פי פרופ' מנחם ברינקר, היופי באמנות הוא צורת ארגון של חומרים (שיכולים להיות בלתי-אסתטיים כל אחד לגופו) באופן שגורם לחוויה אסתטית. לדעתו, חוויה זו היא אישית בעיני המתבונן, ולא ברור אם אפשר לנסחה בכללים תאורטיים ובנוסחאות כלליות, בשל המופשטות של הכללים או בשל אי קיומם.

היסטוריה

הלנה, שנחשבה כאישה היפה בעולם, מתוארת כג'ינג'ית בציור מאת אוולין דה מורגן.

בתרבויות אנושיות רבות הועלה מודל היופי על נס. כבר במיתוסים האוגריתיים מסופר באגדת כרת על המלך כרת שיוצא למלחמה על העיר אודום, כדי לקחת לו לאישה את הנסיכה חורי שיפה כאלה ענת. היוונים העריצו את מודל היופי והפכו אותו לאידיאל, והיו כנראה הראשונים והבולטים שהצליחו לבטא אותו באופן המרשים ביותר בעולם העתיק באמנות, באדריכלות ואף בספורט, שכוון לא רק להישגים תחרותיים כבימינו, אלא גם לפיתוח היופי הגופני. לא בכדי מסופר במיתולוגיה היוונית על מלחמת טרויה שהייתה מלחמה עקובה מדם שפרצה בשל יופייה האגדי של אישה נחשקת בשם הלנה.

כאשר הרומאים השתלטו על יוון, הוטמעה התרבות היוונית בתוכם, והם אימצו את התפיסה היוונית לגבי יופי, וייצאו אותה לרחבי האימפריה הגדולה שלהם במבנים, פסלים ופסיפסים מרהיבים, אפילו לתוך תרבויות שהיו מסויגות מהתרכזות ביופי ובנוֹי כעניין מרכזי כמו התרבות היהודית.

גם כאשר הוגדר מודל יופי, הוא השתנה בין תרבויות שונות, ולעיתים הושפע ממראה שהיה נהוג בקרב בני המעמדות הגבוהים. כך למשל, במאה החמישית תיאר הרודטוס בפליאה את המאמצים שמשקיעים המצרים הקדמונים בהשגת פנים וגוף חלק משיער, בעוד שביוון של אותה העת אידיאל היופי הגברי היה זקן עבות, ופנים חלקות עבור גבר זכו לבוז במקומות מסוימים.

תקופה מרכזית באנושות שבה היופי זכה לעדנה מחודשת הייתה תקופת הרנסאנס והמאות שאחריה באירופה. בתקופה זו היופי הובע באמנות פלסטית (פיסול, ציור), במוזיקה קלאסית ובספרות פיוטית באופן מרשים ביותר, שקשה לשחזר אותו עד ימינו. באמנות הפלסטית הושם בין היתר דגש על סימטריה, פרספקטיבה וקומפוזיציה ואילו במוזיקה הקלאסית הושם דגש על הרמוניה ווקלית מסוגים שונים, קצב ומשקל במטרה להפיק צלילים נעימים לאוזני המקשיב. גם בשירה של אותה תקופה נשמר מבנה מסודר ויפה באמצעות בתים, אקרוסטיכונים, משקל וחריזה, עד שלעיתים היה נראה, כי התוכן משועבד לצורניות החיצונית של השיר.

מעמד היופי – הבדלים בין נשים וגברים

לאורך ההיסטוריה היה נהוג לחשוב כי מעמד היופי נחשב יותר בעיני נשים לעומת גברים, אף על פי שתפיסות פמיניסטיות מודרניות אולי ניסו לקעקע זאת. מחקר שפורסם ב-2019 מטעם האוניברסיטה למדע וטכנולוגיה אלקטרונית בסין הראה כי יש בסיס חברתי למחשבה.

המחקר בדק את תגובותיהם של נשים וגברים למחמאות ולביקורות שמופנות כלפיהם בנוגע למראה החיצוני שלהם ולתכונות אופיים. במחקר נמצא כי גברים מייחסים הרבה פחות חשיבות לביקורות ומחמאות שניתנות להם על המראה החיצוני שלהם לעומת נשים.

בתרבות המודרנית

בתקופה המודרנית, שמתאפיינת בחברה פתוחה, חשופה, ובעלת יכולת שינוי והשפעה על עצמה, ישנו דגש מיוחד על היופי. אם בעולם העתיק היכולת לפגוש אובייקטים יפים הייתה מוגבלת ומצומצמת, הרי שבחברה המודרנית ישנה חשיפה גדולה לאובייקטים יפים כמעט בכל מקום. קיימת אמונה רווחת כי אנשים יפים הם יותר מוצלחים ויותר מקובלים בחברה, מקבלים ציונים גבוהים יותר בבתי הספר או משכורות גבוהות יותר בעבודה, ולכן בטיפוח היופי כשלעצמו מושקעים תשומת לב, משאבים וממון רב. הדבר הולך יד ביד עם הטכנולוגיה הרפואית, שמאפשרת "לשחק" בגוף האדם באופן חופשי מאוד, החל מניתוחים להארכת גפיים תחתונות במזרח, ועד ניתוחים פלסטיים שונים, אף אצל גברים, במערב.

בחברה המודרנית, שהיא גם חברה צרכנית, נעשה שימוש רב ביופי לשם קידום מכירות. שחקנים ושחקניות יפי-תואר ומעוצבי גזרה מופיעים בסרטים על מנת למשוך צופים. מעצבים דואגים לעצב מוצרי צריכה, מנעליים ובגדים ועד למכוניות ומטוסים, באופן שיעוררו חוויה אסתטית אצל הצופה. מוצרי צריכה שונים נארזים באריזות נאות ומושכות, שיש בהן להעיד כביכול על איכותו של המוצר. דוגמניות בעלות מודל יופי מוקצן ו"בלתי אנושי", מקדמות מכירה של מוצרים שונים. תחרויות יופי נשי מתקיימות כמעט בכל מדינה.

חשיפה מרובה למודלים אסתטיים אלו בונה ציפיות אסתטיות גבוהות, ומביאה לחוליים רבים בחברה המודרנית, מרגשי נחיתות, תסכול, אנורקסיה ובולימיה, סיכון פיזי בדיאטות בלתי מאוזנות שאף עלולות לסכן חיים וכדורי פלא, ועד כדי הוצאה של סכומי עתק וחשיפה לסיכונים לא פשוטים בניתוחים פלסטיים שנועדו לעצב "גוף מושלם".

בשנת 1989 גאי סרצ'לו פרסם תאוריה פילוסופית חדשה בהקשר ליופי.

ביהדות

נראה כי היחס ליופי ביהדות הוא אמביוולנטי: לצד ההערצה הטבעית שהוא מעורר, יש גם לא מעט חשש מפניו, כגורם סוחף שעלול לעוות את דרכיו של האדם.

הפסוק המבטא גישה אחת של היהדות בנושא הוא ”שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל” (ספר משלי, פרק ל"א, פסוק ל') ומולו יש פסוקים המהללים את היופי אצל גיבורי המקרא.

בתנ"ך

בבניית בית המקדש היהודי נעשה מאמץ ארכיטקטוני, אמנותי וממוני גדול על מנת שיתאפיין ברוב פאר והדר. במקורות היהודיים הוא אף נקרא "נויו של עולם". בתמונה דגם משוחזר של בית המקדש שבנה המלך הורדוס, שנחשב אחד הבניינים היפים בעולם העתיק.

ההתייחסות בתנ"ך אל היופי היא כאל שלמות של דבר אלוהי, ולכן ככלל הוא מתייחס בהערצה ליופי, ועם זאת לא אחת הוא מציג לקורא את הנקודות הבעייתיות שבו: המשיכה החזקה שלו והפיתוי שבו שעלולים לגרום לאדם לעבור על החוק המקראי ועל המוסר ולהיענש כתוצאה מכך.

מעשיו של אלוהים מתוארים כיפים: ”אֶת הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ” (מגילת קהלת, פרק ג', פסוק י"א). מכאן אפשר להבין את המילים "כי טוב" שמסיימות כל חלק בבריאה במובן של "כי יפה", כיוון שטוב ויפה הן מילים נרדפות בתנ"ך, במיוחד כאשר התיאור מתייחס לראייה, ”וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב”.

בספר בראשית מתואר שנח מברך את אחד מבניו ביופי, ”יפת אלוהים ליפת” (ספר בראשית, פרק ט', פסוק כ"ז). אִמות האומה, שרה, רבקה ורחל מתוארות כיפות וטובות מראה. גיבורי תנ"ך נוספים כמו יוסף (בראשית, ל"ט, ו'), שאול ודוד (”עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי”), אף הם מתוארים כיפים. אף משה, גואלם של ישראל, מתואר כיפה (טוב בלשון המקרא) – ”וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא”. גם עם ישראל נחשב כיפה, ”זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי-תֹאַר, קָרָא ה' שְׁמֵךְ, לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה, הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ, וְרָעוּ, דָּלִיּוֹתָיו” (ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוק ט"ז). בשיר השירים מתוארת הרַעיה בתיאורים רבים של יופי, וניתן להם מקום רב, כמו בפסוקים ”יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים, איומה כנדגלות, הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני” (ה', ד'-ה'); ”כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ” (ד', ז'). ירושלים מתוארת כעיר שהיא מקור היופי – "מציוֹן מכלל יופי". היופי ללא ספק בא לתאר את השלמות של הדמות.

עם זאת הבעייתיות הכרוכה ביופי מתוארת כבר בחטא עץ הדעת של אדם וחוה שמתואר שם כעץ יפה – ”וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם...” (בראשית, ג', ו'), דבר שהיווה גורם מרכזי במשיכה אליו, ובמרי כנגד האל. גם יופיין של בנות האדם מתואר כמכשלה, וכדבר שהיווה הקדמה למבול – ”וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה”. כסיפור ניגודי לסיפור בני האלוהים ובנות האדם, שרה ורבקה נלקחות לארמונו של המלך השולט בשל יופיין, אך התערבות אלוהית מיוחדת מונעת את הסוף הרע של הסיפור.

בספר שמואל בעייתיות זו של היופי מתפרטת במעשה הניאוף של דוד שתחילתו בחמדתה של בת שבע יפת התואר ("והאשה טובת מראה מאוד") (שמואל ב', י"א, ב'), באינוסה של תמר בידי אחיה אמנון המתאהב ביופייה החיצוני וזונח אותה מיד לאחר סיפוקו (שמואל ב', י"ג, א'), ובהתגאותו של אבשלום ומרידתו שהתחילה ביופיו הרב (שמואל ב', י"א, כ"ב). מעניין הוא הקשר ליופי בחטא בת שבע ובעונש אינוסה של תמר, ומרידתו של אבשלום. ככלל ספר שמואל אף הוא מתייחס בדיאלקטיקה לנושא היופי, מצד אחד הוא מציין את יופיים של שאול ודוד, ומצד שני הוא מראה את הסכנות שבו, עוררות של התאווה ושל הגאווה, במקום שבו אסור לעורר אותם, והתייחסות יתרה אל החיצוניות, שכבר מופיעה בתחילת הספר, כאשר שמואל, שהולך למשוח את המלך הבא, מתפעל ממראהו החיצוני של אליאב, וננזף, ”אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ ... כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם” (שמואל א', ט"ז, ז').

בניגוד למגמה הברורה של שיבוח היופי הגופני בשיר השירים, ספר משלי במגמה מוסרנית מוביל קו של יחס שלילי ובוז ליופי, כאשר אינו מלווה בפנימיות תואמת, ושיבוח המידות הפנימיות: ”שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל.” (משלי, ל"א, ל'); ”נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם.” (משלי, י"א, כ"ב).

בתורה שבעל פה

גלגל המזלות בבית הכנסת של בית אלפא – יהודי אותה תקופה לא חששו מאסתטיקה אף בעלת אלמנטים אליליים.

חז"ל הכירו בחשיבותו של היופי ואמרו "יפיפותו של יפת באהלי שם" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט', עמוד ב'), הם עוד ציינו את היופי בעולם שסביב לאדם כדבר שמרחיב את דעתו של האדם, "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ז, עמוד ב') . בהתאם לתפיסתם אפשר לראות תפיסות אסתטיות שחדרו גם לבתי הכנסת העתיקים בעיצובים ארכיטקטוניים ובקישוטים כמו ברצפות פסיפס מהודרות. יחס של הערצה ליופי ניתן למצוא בהתייחסות של חז"ל ליופיו הרב של רבי יוחנן בר נפחא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל, שמתואר במספר מקומות.

במסכת בבא בתרא מתארים כי יחסית לשרה אמנו, כל הנשים נראות כקוף יחסית לבן אדם, שרה אמנו יחסית לחווה כקוף בפני אדם, חווה יחסית לאדם הראשון כקוף בפני אדם, ואדם הראשון יחסית לשכינה כקוף בפני אדם. באותו דף מתארים גם כי יופיו של רב כהנא דומה ליופיו של רבי אבהו שדומה ליעקב אבינו, שדומה לאדם הראשון.

פעמיים מוצאים בדברי חז"ל הערצה ליופי בצורה של הבעת צער על יופי אנושי שעתיד להיטמן בעפר. פעם אחת רבי אלעזר בוכה על כך שיופיו של רבי יוחנן עתיד להיעלם במותו (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד ב'), ובפעם השנייה בוכה רבי עקיבא על יופייה המיוחד של אשת השליט הרומאי טורנוסרופוס שעתיד להיעלם במותה (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ', עמוד א'). בברכות הראייה יש ברכה מיוחדת למי שרואה דברים יפים כמו עצים יפים או אנשים יפים. חז"ל אומרים ש'בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן'.

בגלות הפכה התפיסה של ייחוס הבל ליופי למוטיב מרכזי. היהדות שבגולה לא ראתה באסתטיקה לבדה ערך, אלא בחיבורו של הקודש, ולכן האמנות היהודית הייתה ברובה בהקשר של כלי קודש – יודאיקה, כאשר היא מוצאת אסמכתא בפסוק "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצוות (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ג, עמוד ב').

האמביוולנטיות בגישת היהדות ליופי – הערצה מחד וחשש מאידך, מוסברת על ידי הראי"ה קוק בהאדרת יופיו של בית המקדש, בספרו "אורות המצוות", שבו הוא כותב כי היופי צריך להיות ביחס ישר לאמת שבדבר, וככל שדבר מכיל אמת גדולה יותר כך הוא צריך להיות מיופה יותר, וזהו הבסיס להגבלה של עשיית פסל, שלא לייפות את עבודת האלילים שהאמת שבה כהה ומצומצמת; וכן הבסיס של האדרת יופיו של בית המקדש שקרוי "נויו של מלך", אפילו בצורה הקיצונית של עשיית כרובים שנראים כמזדווגים.

בהלכה

הברכה "שככה לו בעולמו" נתקנה בעת מפגש עם אדם נאה מאוד או בעת מפגש עם בעל חיים או צמח היפים באופן מיוחד ומעוררים התפעלות ממראם.

בנצרות

בתאולוגיה הנוצרית היופי לא נחשב כנובע מתחושות הנאה אצל הצופה, אלא המידה שבה הוא קורן אמת ומהווה התגלות של אלוהים. מורה הכנסייה אוגוסטינוס כתב שהיופי מתבטא בעיקר בשני מאפיינים עיקריים:

• אור – האור נתפש כהתגלות הטהורה ביותר והכי פחות חומרית של אלוהים, וכמתווך בין כל הגופים עלי אדמות, לכן נתפש האור כדבר טהור המבטא יופי שמימי.
• פרופורציות הרמוניות – הנשלטות בידי יחסים (בין) שלמים שגילה פיתגורס ומפיקים קונסוננס, צלילים הרמוניים, כשם שאלוהים מפיק הרמוניות ביצירתו את העולם וההרמוניות מתבטאות במסילות הכוכבים השמימיים, "מוזיקת הספרות".

תפישות אלה זכו לחיזוק במאה ה-12 על ידי ברנאר מקלרבו ואסכולת שארטר, שזכתה בתקופה זו לפריחה חסרת תקדים. האדריכלים של ימי הביניים מימשו תפישות יופי אלה במבני הדת הנוצריים ובפרט בקתדרלות. האדריכלות הגותית נועדה לענות על שני עקרונות אלה כאשר הקימה מבנים תמירים ואווריריים בעלי חלל מואר וגדול באור מיסטי, הבנוי בפרופורציות הרמוניות ועל בסיס צורות מושלמות כגון העיגול (ראו חלון רוזטה) והריבוע.

• 
  קתדרלת שארטר – האדריכלות הגותית בשיאה, מציגה חלל גדול ומלא אור הבנוי בפרופורציות הרמוניות
• 
  חזית קתדרלת נוטרדאם דה פארי הבנויה בפרופורציות הרמוניות סביב העיגול והריבוע
• 
  חלון רוזטה קורן של הגותיקה בעיצומה – מנצל את האור ואת צורת העיגול כדי להעביר יופי שמימי
• 
  הדואומו די מילאנו שבמילאנו, איטליה, נחשבת לאחת הקתדרלות היפות והגדולות ביותר.

בהגות

ציור של גוף האדם בתוך פנטגרם מציע קשר אל יחס הזהב

פסל ונוס ממילו – אלת הגנים והכרמים הרומית, מקבילתה של אפרודיטה, אלת האהבה והיופי היוונית

הפילוסופים היוונים עסקו לא מעט ביופי, בניסיון לתארו, להגדירו ולעמוד על מהותו. בית הספר של פיתגורס ראה קשר הדוק בין מתמטיקה ויופי. בפרט, הם ציינו, כי חפצים שהפרופורציות שלהם על פי יחס הזהב, נראים אטרקטיביים יותר. אדריכלות יוון העתיקה מבוססת על השקפה זו של סימטריה ופרופורציה. אפלטון ראה באידיאת היופי את האידאה הגבוהה ביותר. וראה ביופי הפיזי הטבעי ולא המלאכותי שנעשה בידי האדם, שיקוף של יופי אידאי ומושלם המצוי בכל. אריסטו לעומתו ראה קשר בין היפה והמידות הטובות.

כהמשך לתפיסתו של אפלטון, המהר"ל סבר שהיופי קשור אל הקודש, והוא למעשה התגלמות של הנצחי, המוסרי והאלוהי בחומר, ואך טבעי הוא בעיניו שאת בית המקדש, ירושלים ובגדי הכהנים יש לעצב באופן היפה ביותר (נצח ישראל פ"ז). בעידן הנאורות נרשמה עלייה בעניין היופי כנושא פילוסופי. לדוגמה, הפילוסוף הסקוטי פרנסיס האצ'סון טען שיופי הוא "אחדות בגיוון, וגיוון באחדות". בתקופה הרומנטית, אדמונד ברק הניח הבדל בין יופי במשמעות הקלאסי שלו ובין הנשגב. עמנואל קאנט המשיך באותה קו וסבר שהיופי מוכשר לעורר מוסריות אצל האדם, אף שאינו משקף מוסריות. במאה ה-20 נראתה דחייה גדלה והולכת של יופי בידי אמנים ופילוסופים כאחד, שהגיעה לשיאה בפוסטמודרניזם באנטי-אסתטיקה, שבתגובה לה נבחן עניין היופי מחדש, וניתנו לו הגדרות חדשות.

בספרות

ביצירות ספרות רבות יש התייחסות ליופי, לעיתים כמשאלת לב, כמו באגדות רומנטיות כגון "היפהפייה הנרדמת" ו"סינדרלה", בהן הוא מוצג כערך נעלה שקודם לעושרו ומעמדו של המאהב, שנחשבו בעבר כמדדים לפיהם נבחר שידוך; ולעיתים דווקא כקריאה מאתגרת לקורא – שלא להתבונן בחיצוניות אלא בפנימיותו של האדם, כמו בסיפורים "הברווזון המכוער" ו"הגיבן מנוטרדאם".

לעיתים רחוקות ישנו גם תמרור אזהרה על הסכנות המוסריות שבסגידה ליופי, כך למשל בסיפור שלגיה ושבעת הגמדים, שבו המלכה המתבוננת במראת הפלאים מוכנה להרוג את שלגיה היפה בתפוח מורעל, כדי שהיא תהיה האישה היפה בתבל.

בסיפוריו של רבי נחמן מברסלב, ניתן למצוא ביקורת עזה ונוקבת על התרבות האנושית, הנמשכת אחר היופי ומשתעבדת ומתמכרת לו. כך ב"מעשה מבעל תפילה" הוא מספר על מדינה שממליכה על עצמה אישה בעלת יופי מופלג רק בשל יופייה. הסופרת הישראלית דבורה בארון בסיפור הקצר שברירים ממשיכה קו זה וקובלת על טבעם של בני האדם להימשך ליפה, ולהזניח בני אדם שהטבע לא חנן אותם במתת יופי.

ראו גם

• אסתטיקה
• כיעור
• עונג

לקריאה נוספת

• ננסי אטקוף, הישרדותם של היפים ביותר, הוצאת זמורה ביתן, 2000.
• נעמי וולף, מיתוס היופי – על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
• רות לורנד, היופי בראי הפילוסופיה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2007.
• אומברטו אקו, תולדות היופי, כנרת, זמורה-ביתן, 2010.
• גלעד שבייד, איזה יופי: מסגרת תאורטית של אסתטיקה חזותית, מוסד ביאליק, 2016.
• מאיר שלו, בעיקר על אהבה, הוצאת עם עובד, 1995, הפרק "הדופי שביופי", עמ' 80–113.

קישורים חיצוניים

• צבי ינאי (עורך), על היופי במדע ובאמנות, מחשבות 59, אפריל 1990
• דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "נשגב/יפה", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
• יהודה בלו, יופי טבעי: מדוע אנחנו נמשכים לסימטריה?, 1 ביוני 2009
• גיל גרינגרוז, המיתוס של "מיתוס" היופי – הומו סאפיינס
• המרדף הנצחי אחר היפה, אודיסאה 11, מאי 2011, עמ' 10–34
• יערית בוקק-כהן, האבולוציה של היופי, באתר פסיכולוגיה עברית, 25 ביולי 2009
• מיכאל רוטשילד, מטא-יופי או מדוע לא מת היופי, באתר הידען, 29 בנובמבר 2008
• מנחם ברינקר, ‏תולדות היופי במערב, מחשבות 59, אפריל 1990, עמ' 6–13
• מערכת ערוץ הנשים, ‏צפו: ככה השתנה אידיאל היופי הנשי לאורך ההיסטוריה, באתר ‏מאקו‏, 4 בפברואר 2015
• אבי קליין, ‏האינטרסים הכלכליים מאחורי מודל היופי, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 בנובמבר 2017