טרינידד (קובה)

טרינידד
**Trinidad**
	דגל טרינידד דגל טרינידד
	כנסיית השילוש הקדוש בפלאסה מאיור
	כנסיית השילוש הקדוש בפלאסה מאיור
מדינה	קובה
מחוז	מחוז סנקטי ספיריטוס
תאריך ייסוד	23 בדצמבר 1514
שטח	1,155 קמ"ר
גובה	80 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	73,466 (2004)
‑ צפיפות	63.60 נפש לקמ"ר (2004)
קואורדינטות	21°48′15″N 79°58′59″W / 21.8041666666667°N 79.9830555555556°W
אזור זמן	UTC -5
	האתר הרשמי
אתר מורשת עולמית
	טרינידד ועמק דה לוס אינחניוס
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1988, לפי קריטריונים 4, 5
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת קובה רגילה) הוואנה סנטיאגו קמגואיי אולגין סנטה קלרה גואנטנמו ביאמו ויקטוריה דה לאס טונאס סיינפואגוס פינאר; דל ריו; איי בהאמה הים הקריבי מפרץ מקסיקו טרינידד

טרינידד (בספרדית: Trinidad) היא עיר במחוז סנקטי ספיריטוס, במרכז קובה. מאז שנת 1988 נכללת, יחד עם ואיה דה לוס אינחניוס הסמוך לה, ברשימת אתרי המורשת העולמיים. נכון לשנת 2004 אוכלוסיית העיר מונה כ-73 אלף תושבים.

היסטוריה

דייגו ולאסקס דה קואיאר הקים את העיר בשנת 1514 בשם Villa De la Santísima Trinidad ("עיר השילוש הקדוש"). העיר קמה על מישור בצילם של הרי סיירה דל אסקמבראי (Sierra del Escambray), כחמישה ק"מ מחוף הים הקריבי בדרומה של קובה, בערך במרכזו של האי. טרינידד הייתה העיר השלישית שהקימו הספרדים באי. בתחילה התגוררו בה ארבעים משפחות, והיא הייתה לנקודת מוצא למסעות הכיבושים שערכו הספרדים ביבשת. בין היתר יצאו ממנה פרנסיסקו הרנאנדס דה קורדובה לחצי האי יוקטן ב-1517, והרנאן קורטס הפליג ממנה ב-1518 כשיצא למסעו לכיבוש מקסיקו. בתחילה עסקו תושבי טרינידד בגידול בקר וטבק, אך כלכלתה לא שגשגה. מארבעים המשפחות המקוריות שהקימו את טרינידד נותרו בשנת 1544 שתים עשרה בלבד.

שודדי ים אנגלים בזזו את טרינידד בשנים 1652 ו-1654, אך היא התאוששה ותושביה החלו לעסוק בהברחת סחורה בין קובה וג'מייקה. האנגלים שבו והתקיפו את העיר בעת מלחמת הירושה הספרדית בתחילת המאה ה-18, ושוב במלחמת אוזנו של ג'נקינס בין השנים 1748-1739.

מזלה של טרינידד החל להאיר לה פנים לקראת סוף המאה ה-18. בעיר התפתחה תעשיית גידול וייצור סוכר שהתבססה על עבדים שהובאו מג'מייקה. שדות הסוכר השתרעו בוואיה דה לוס אינחניוס בסביבותיה של העיר, וככל שתעשייה זו התפתחה, התעשרה העיר. הדבר ניכר עד היום בכמה ממבניה המפוארים של טרינידד. ב-1779 מנתה אוכלוסיית העיר 6,486 תושבים, וב-1827 כבר התגוררו בה 28,706 איש, מהם קרוב ל-12 אלף עבדים, שהועסקו ב-56 טחנות הסוכר בסביבה^[1]. העיר הגיעה לשיאה באמצע המאה ה-19, וב-1863 התגוררו בה 37,509 תושבים^[2].

מרד עבדים שהתחולל באמצע המאה ה-19 והירידה בביקוש לסוכר, הביאו לחיסולה של התעשייה. בעיר ובסביבתה המשיכו לגדל סוכר בהיקפים מצומצמים יותר, לצד טבק ובקר, אך העיר איבדה מזוהרה. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 חזרה העיר להתפתח עם חיבורה בכביש לסיינפואגוס ולעיר סנקטי ספיריטוס. בשנות ה-60 קמו לאורך החוף הסמוך לעיר מספר אתרי נופש, והעיר עלתה על מפת התיירות.

אתרי העיר

התוואי העירוני של העיר נקבע במאתיים השנים הראשונות לקיומה, אולם מבני אבן היו נדירים בתקופה זו, ואלה הוקמו במהלך המאות ה-18 וה-19, עם הפריחה הכלכלית שהביאו מטעי הסוכר. לבתי העיר קומה אחת בדרך כלל, ובחזיתותיהם מרפסות הנתמכות בקורות עץ. קירות הבתים צבועים בצבעים שונים, ועל גגותיהם רעפי טרקוטה אדומים. המבנים הקולוניאליים במרכזה הקטן של העיר משומרים היטב, בין היתר בשל הקיפאון בו שקעה העיר משך מאה שנים, מאמצע המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20, והם מהווים מוקד משיכה לתיירים. ב-1988 הכריז אונסק"ו על טרינידד ועל אזור גידול הסוכר הסמוך, ואיה דה לוס אינחניוס, כעל אתר מורשת עולמית.

פלאסה מיור

פלאסה מיור (Plaza Mayor) היא מרכזה ההיסטורי של העיר והיא מוקפת מבנים מהמאות ה-18 וה-19, שרובם משמשים כיום כמוזיאונים. במרכז הכיכר רחבה המחולקת לארבע גינות, ורחובותיה מרוצפים באבנים:

בצידה הצפון-מזרחי של הכיכר שוכנת "כנסיית הרובע של השילוש הקדוש" (Iglesia Parroquial de la Santísima Trinidad) שהקמתה הושלמה ב-1892. היא הוקמה במקום בו שכנה כנסייה קודמת מהמאה ה-17 אשר נהרסה בסופה טרופית. חזית הכנסייה מעוצבת בסגנון נאו-קלאסי וניצב בה פסל עץ של ישו המכונה "האדון של הצלב האמיתי" (El Señor de la Vera Cruz) מהמאה ה-18. לפסל משמעות מיוחדת בקרב תושבי העיר, שכן במקור יועד לכנסייה בעיר וראקרוס במקסיקו. אולם בשל מזג האוויר הסוער נאלצה האונייה לשוב לטרינידד שלוש פעמים ולפרוק ממטענה, והדבר התפרש כאות. עוד ניצב בכנסייה מזבח נאו-גותי המוקדש ל"גבירתנו של הרחמים" (Nuestra Señora de la Piedad).
סמוך לכנסייה ניצב "פלאסיו ברונט" (Palacio Brunet - "ארמון ברונט") שנבנה ב-1812 על ידי מריאנו בוריי (Mariano Borrell), אחד מעשירי העיר. הארמון נקרא על שם חתנו של בוריי, ניקולאס דה לה קרוס אי ברונט (Nicholás de la Cruz y Brunet), וכיום שוכן בו "המוזיאון הרומאנטי" (Museo Romántico), המציג את חפצי המשפחה.
ממערב לכיכר שוכנים "המנזר והכנסייה של פרנסיסקו הקדוש" (Iglesia y Convento de San Francisco) שבהם נמצא גם "מוזיאון המאבק בשודדים" (Museo de la Lucha contra Bandidos). השודדים בהם מדובר הם מתנגדי המהפכה הקובנית אשר הסתתרו בהרים הסמוכים לעיר. המבנה הוקם ב-1813 על ידי נזירים פרנציסקנים, אך היה לקסרקטין ב-1895. רובה של הכנסייה נהרס בתחילת המאה ה-20 ורק מגדל הפעמונים שרד ממנה.
ממזרח לכיכר שוכן "מוזיאון גואמואיה לארכאולוגיה" (Museo de Arqueología Guamuhaya) המציג ממצאים פרה-קולומביאניים כמו גם כאלה מראשית השלטון הספרדי במקום. שמו של המוזיאון הוא שמו של האזור באחת השפות האינדיאניות של קובה. המבנה הוקם במאה ה-18 ובמאה ה-19 נוסף לו פורטיקו הפונה אל הכיכר.
בצידה המערבי של הכיכר נמצא "בית סנצ'ס איסנאגה" (Casa de los Sánchez Iznaga) שמשמש כיום כמשכנו של "המוזיאון לאדריכלות קולוניאלית" (Museo de Arquitectura Colonial). המבנה הוא תוצר של איחוד שני מבנים נפרדים שהיו שייכים למשפחות איסנאגה.
דרומית לכיכר ניצב המבנה הגדול והמרשים של "פלאסיו קנטרו" (Palacio Cantero - "ארמון קנטרו"). הארמון נקרא על שם אחד מברוני תעשיית הסוכר שרכש אותו ב-1851 ועיטר אותו בסגנון נאו-קלאסי עשיר. בארמון חצר פנימית שלאורכה ארקדה ואולם מרכזי מעוטר בפרסקאות. מעל לארמון נישא מגדל תצפית. כיום משמש המבנה כ"מוזיאון להיסטוריה עירונית" (Museo de Historia Municipal).