טימאר
טימאר (בטורקית: tımar, המקור פרסי: تيمار) הוא יחידת שטח שהייתה נהוגה באימפריה העות'מאנית.
בתקופת הסלג'וקים והעות'מאנים, נקראו בשם זה קרקעות שנמסרו לאדם תמורת תפקיד או שירות מוגדרים, והניבו הכנסה שנתית של 3,000-20,000 אקצ'ה; ובמילים אחרות, אחוזת הפקד שקיבלו אבירי הסולטאן, הסיפאהי, לשם פרנסתם. בעל הטימאר היה לרוב סיפאהי, ואז היה הטימאר השכר על שירותו הצבאי והוא לא היה צריך להעלות מיסים לסולטאן.
בעיתות שלום היה שטח הטימאר מעובד על ידי בעליו. הוא היה אחראי לאסוף מסים מהאוכלוסייה שבשטחו. חלק מהמסים הוא היה שומר אצלו וחלק מעביר לשלטון המרכזי באיסטנבול. בעיתות מלחמה היה מגייס בעל הטימאר את הפלאחים המקומיים לקרב.
להבדיל מהפאודל האירופאי (בעל הפייף), לא הייתה למחזיק הטימאר סמכות שפיטה על תושבי הנחלה שהופקדה בידיו. סמכות השיפוט הייתה מסורה בידי הקאדי (כנציגו של הסולטאן) ומחזיק הטימאר היה צריך להוציא לפועל את פסיקת הקאדי.
זיאמט
[עריכת קוד מקור | עריכה]זיאמט היה טימאר שניתן בתקופת האימפריה העות'מאנית בין המאות ה-14 וה-16 לפקידים בכירים שלא היו אנשי צבא.
מוקאטעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוקאטעה הייתה טימאר שניתן לגובי מס.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- טימאר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
