ג'יימס בליין

ג'יימס ג'ילספי בליין
James Gillespie Blaine
	ג'יימס ג'ילספי בליין
	ג'יימס ג'ילספי בליין
לידה	31 בינואר 1830; ווסט בראונסויל, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	27 בינואר 1893 (בגיל 62); וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השכלה	קולג' וושינגטון וג'פרסון
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	Harriet Stanwood Blaine (1850–?)
	7 במרץ 1889 – 4 ביוני 1892; (3 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	בנג'מין הריסון
	→ תומאס בייארד ג'ון פוסטר ←
	7 במרץ 1881 – 19 בדצמבר 1881; (288 ימים)
תחת נשיא ארצות הברית	ג'יימס גרפילד ; צ'סטר אלן ארתור
	→ ויליאם אברטס פרדריק פרלינגהויסן ←
	10 ביולי 1876 – 5 במרץ 1881; (4 שנים)
	→ לוט מיריק מוריל ויליאם פירס פריי ←
	4 במרץ 1863 – 10 ביולי 1876; (13 שנים)
	→ סמואל פסנדן אדווין פליי ←
חתימה

ג'יימס ג'ילספי בליין (באנגלית: James Gillespie Blaine;‏ 31 בינואר 1830 – 27 בינואר 1893) היה מזכיר המדינה של ארצות הברית, חבר הקונגרס וסנאטור. היה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב-1884, אך הפסיד למועמד המפלגה הדמוקרטית גרובר קליבלנד.

הקריירה הפוליטית שלו החלה כתומך של אברהם לינקולן במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. בתקופת השיקום תמך במתן זכות הצבעה לשחורים, אולם התנגד לרעיונותיהם הקיצוניים של הרפובליקנים הרדיקלים. במקור הוא דגל בפרוטקציוניזם, אולם מאוחר יותר תמך בהורדת מכסים ובהגדלת סחר החוץ עם מדינות זרות. בגלל תמיכתו באיגודי הרכבות, הוא הואשם בחלוקה מושחתת של אישורים לאיגודי רכבות. ההאשמות פגעו בו במהלך ניסיונו להיבחר לנשיאות.

כמזכיר המדינה סימן עידן חדש, שסיים את הבדלנות והחל את "המאה האמריקאית", ממלחמת ארצות הברית–ספרד ואילך. ניסיונותיו להרחיב את סחר החוץ גרמו למעבר למדיניות חוץ פעילה. בליין דרש למשל התערבות בענייניה של אמריקה הלטינית. הוא תמך בהרחבת המדינה, והוביל לרכישת קולוניות בחוף האוקיינוס השקט ולשליטה בקריבים.

ראשית חייו

משפחה וילדות

ג'יימס ג'ילספי בליין נולד ב-31 בינואר 1830 בווסט בראונסויל, פנסילבניה. הוא היה הילד השלישי של אפרים בליין ואשתו מריה ג'ילספי בליין. אביו של בליין היה איש עסקים ובעל אדמות, והמשפחה חייה בעושר יחסי. מצד אביו, בליין היה צאצא למתיישבים סקוטים-אירים שהיגרו לפנסילבניה ב-1745. אבי סבו היה גנרל ששירת תחת ג'ורג' וושינגטון במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. אמו של בליין ואבותיה היו מהגרים קתולים ממוצא אירי שהיגרו לפנסילבניה בשנות השמונים של המאה השמונה-עשרה. הוריו התחתנו ב-1820 בטקס קתולי, למרות שאביו של בליין נשאר פרסביטריאני. המשפחה הסכימה שהבנות יגדלו כקתוליות, ואילו הבנים יגדלו כפרסביטריאנים. בפוליטיקה, אביו של בליין תמך במפלגה הוויגית.

ילדותו של בליין הייתה רגועה, והוא התעניין בהיסטוריה ובספרות. בגיל שלוש עשרה, נרשם אל האלמה מאטר של אביו, קולג' וושינגטון (קולג' וושינגטון וג'פרסון כיום). שם למד ספרות ותורת הנאום. הוא נחשב לתלמיד מצטיין, ועבר בהצטיינות ב-1847. לאחר סיום לימודיו, שקל ללמוד משפטים, אולם החליט לבסוף לעבור מערבה ולמצוא עבודה.

מורה ומו"ל

ב-1848, החל בליין לעבוד כמורה למתמטיקה ולשפות עתיקות ב "Western Military Institute" בקנטקי. למרות שהיה בן שמונה-עשרה בלבד, וצעיר מרוב תלמידיו, בליין הצטיין במקצועו. הוא החל להעריץ את הסנאטור של המדינה, הנרי קליי. בנוסף, פגש את הארייט סטנווד, מורה בקולג' הסמוך וילידת מיין. הוא נישא אליה ב-30 ביוני 1850. בליין שוב שקל ללמוד משפטים, אולם במקום זאת החליט לקחת את אשתו החדשה לפנסילבניה, לבקר את משפחתו. לאחר מכן חי באוגוסטה כמה חודשים, שם נולד בנו הראשון, סטנווד, ב-1851. המשפחה הצעירה עברה שוב, הפעם לפילדלפיה, שם החל ללמד במכון פנסילבניה לעיוורים, כמורה למדע ולספרות.

משרדי ה-"Kennebec Journal", בהם החל בליין את הקריירה שלו.

בליין שקל ללמוד משפטים בפילדלפיה, אולם ב-1853 קיבל הצעה מפתה: להפוך לעורך העיתון "Kennebec Journal". בליין התיידד עם עורכי העיתון, וכשמייסד העיתון פרש, הוזמן בליין לרכוש את כתב העת. הוא הלווה כסף מאחיה של אשתו ורכש את העיתון. העיתון היה עיתון וויגי, מה שתאם את דעותיו של בליין. החלטתו להיות עיתונאי גרמה לתחילת הקריירה הפוליטית שלו. כשבליין רכש את העיתון, המפלגה הוויגית קרסה והמפלגה הרפובליקנית החליפה אותה, ובליין החליט לקדם את המפלגה החדשה בעיתונו. העיתון הצליח מבחינה פיננסית, ובליין השקיע את הרווחים במכרות פחם בפנסילבניה ובוירג'יניה, מהם התעשר.

פוליטיקה במיין

הקריירה של בליין כעיתונאי רפובליקני הובילה למעורבותו בפוליטיקה. ב-1856 נבחר להיות ציר בוועידה הרפובליקנית הלאומית הראשונה. החל מימיה הראשונים של המפלגה, הזדהה בליין עם האגף השמרני בתוכה, ותמך בשופט בית המשפט העליון ג'ון מקלין בתור מועמד נשיאותי, על פני ג'ון פרימונט הרדיקלי שנבחר לבסוף. כעבור שנה, הוצע לבליין לשמש כעורך "Portland Advertiser", ולשם כך הוא מכר את מניותיו בעיתון שלו. למרות שבנו הראשון מת בילדותו, נולדו לו עוד שני בנים: ווקר, ב-1855, ואמונס, ב-1857. נולדו להם עוד ארבעה ילדים: אליס, ג'יימס, מרגרט והארייט.

ב-1858, נבחר לכהן בבית הנבחרים של מיין. הוא התמודד על מקומו שוב ב-1859, ב-1860 וב-1861, ובכל פעם נבחר ברוב גדול. האחריות הגדולה גרמה לבליין להפחית את מעורבותו בעיתון, וב-1860 פרש מעריכת העיתון. בינתיים, כוחו הפוליטי גבר. הוא נבחר לשמש כראש המפלגה הרפובליקנית המקומית ב-1859. הוא לא נבחר לשמש כציר בוועידה הלאומית של 1860, אולם נכח שם כדי להביע תמיכה באברהם לינקולן. לאחר מכן חזר למיין ונבחר לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים של מיין ב-1861 ושוב ב-1862. עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1861, תמך בלינקולן והעביר בבית הנבחרים חקיקה שתשלח יחידות צבא ממיין אל צבא האיחוד.

בית הנבחרים, 1863-1876

היבחרו לבית

בליין שקל לנסות לרוץ לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוזו במיין ב-1860, אולם הסכים לוותר על כך כדי לתת למושל המדינה לשעבר להתמודד בהצלחה. לאחר שינוי במחוזות, בליין הסכים להתמודד מטעם מחוזו החדש ב-1862. במסע הבחירות הדגיש את תמיכתו במלחמה, ונבחר ברוב מוחלט למרות הפסדים רפובליקניים בשאר המדינה.

חברי הקונגרס, שנבחרו בנובמבר 1862, לא התחילו לעבוד עד דצמבר 1863. כשבליין התחיל את תפקידו החדש, האיחוד כבר ניצח בקרב גטיסברג. הוא לא התבלט בכהונתו הראשונה, ותמך במאמץ המלחמתי. בתפקידו התעמת מול מנהיג הרפובליקנים הרדיקליים, תדיאוס סטיבנס מפנסילבניה, על נושא תשלום החובות למדינות בשל המלחמה ולגבי נושא השטרות שלא היו מגובים במתכת. בליין גם תמך בגיוס הכללי ב-1863 ודרש לתקן את החוקה כך שיהיה אפשר להטיל מס על יצוא.

תקופת השיקום וניסיון ההדחה

בליין נבחר שוב ב-1864, וכשהחל את כהונתו בדצמבר 1865, העניין המרכזי היה השיקום של מדינות הקונפדרציה המובסות. למרות שלא היה חבר בוועדה שהגישה את התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית, תמך בליין בתיקון ובכך ששלושה-רבעים מהמדינות שלא פרשו, ולא שלושה-רבעים מכלל המדינות, יאלצו לאשרר אותו. עמדתו לא התקבלה, ומעורבותו בנושא גרמה לו להתקרב למחנה הרדיקלי. הקונגרס הרפובליקני גם טיפל בממשלות בדרום הכבוש, ופירק את הממשלות שהנשיא אנדרו ג'ונסון הסמיך לטובת ממשל צבאי תחת שליטת הקונגרס. בליין תמך בצעדים הנוקשים הללו, אולם לעיתים תמך בגישה מתונה יותר כנגד המורדים, והתנגד לחוק שימנע מדרומיים ללמוד באקדמיה הצבאית של ארצות הברית. בליין תמך בניסיון ההדחה של אנדרו ג'ונסון, למרות שלאחר מכן טען שהאישומים כנגדו לא היו נכונים בהכרח.

מדיניות מוניטרית

בהמשך למאבקו מול סטיבנס, הוביל בליין את הקרב בקונגרס למען חיזוק הדולר. לאחר שהוכנסו למחזור 150 מיליון דולרים בשטרות - שלא היו מגובים בזהב - ערך הדולר היה נמוך. קבוצה דו-מפלגתית של תומכי אינפלציה, שהובלה בידי בנג'מין באטלר הרפובליקני וג'ורג' פנדלטון הדמוקרטי, דרשה לשמור על המצב ולאשר לאוצר להכניס שטרות למחזור, ואף להשתמש בהם לתשלום הריבית על איגרות החוב מלפני המלחמה. בליין טען שדבר זה יפגע במשקיעים, שקנו את האגרות בזמן שהדולר היה צמוד לזהב. בליין טען שהשטרות היו אמצעי חירום כדי למנוע פשיטת רגל במהלך המלחמה. בליין ותומכי הכסף היציב הצליחו בכך, אולם העניין נותר בעינו עד 1879, כשהקונגרס העביר חוק שהתיר המרת שטרות בזהב.

יושב ראש בית הנבחרים

מגוריו של בליין הפכו למגורי המושל של מיין.

כשיושב ראש בית הנבחרים, סקיילר קולפקס, נבחר להיות סגן הנשיא ב-1868, משרת יו"ר הבית הפכה לפנויה. בליין היה חבר קונגרס מאז 1863, אולם הצליח להשיג מוניטין של פרלמנטר טוב, והיה אהוד בקרב הרפובליקנים. הוא נבחר פה אחד בידי הרפובליקנים במרץ 1869 להיות יושב הראש. הנשיא יוליסס ס. גרנט העריך את כישוריו של בליין בהובלת בית הנבחרים. הוא נהנה מהעבודה ואף רכש בית בוושינגטון כדי להישאר קרוב לאזור. משפחתו עברה באותה תקופה לאחוזה באוגוסטה, שנתרמה בידי בתו למדינת מיין ב-1919, וכיום גרים בה מושלי מיין.

הרפובליקנים המשיכו לשלוט בקונגרס עד 1874, ובליין נבחר להיות יושב ראש הבית במשך שש שנים. האהדה כלפיו המשיכה לגדול, והרפובליקנים שהתנגדו לגרנט סימנו את בליין כמועמד במהלך הבחירות לנשיאות ב-1872. בליין החליט לתמוך בגרנט, והצליח. האהדה של בליין זכתה להתנגדות מצד הדמוקרטים, והוא הואשם בקבלת שוחד מאיגודי הרכבות כדי להעניק להם חוזים מנופחים. בליין הכחיש כל מעורבות בנושא, ואיש לא הצליח להוכיח שהוא היה מעורב בכך. רפובליקנים אחרים כן נחשפו כמעורבים בעניין, כולל סגן הנשיא קולפקס.

למרות שתמך בחנינה כללית לתומכי הקונפדרציה, התנגד בליין למתן החנינה לג'פרסון דייוויס, ועזר לגרנט להעביר את חוק זכויות האזרח של 1875, בתגובה לאלימות ונישול שחורים דרומיים מזכותם להצביע. הוא נמנע מלתמוך בחוק שמנע כהונה שלישית כנשיא ועבר בבית הנבחרים באותה השנה, באמונה שאם יתמוך בחוק ייתפס כמי שמנסה לסלק את גרנט מהשלטון. בליין היה נאמן לגרנט, אולם השערוריות בממשלו של גרנט לא פגעו באהדת הציבור כלפיו. הרפובליקנים הליברליים ראו בו כחלופה לשחיתות הרפובליקנית, ורבים הפצירו בו ליצור מפלגה חדשה. למרות שנותר במפלגה, הרפובליקנים המתונים שתמכו ברפורמות החלו לתמוך בו, ונודעו כסיעת "בני התערובת".

תיקון בליין

בבחירות לבית הנבחרים ב-1874, הדמוקרטים זכו לרוב, ובליין סיים את תפקידו כיושב ראש הבית. הוא החליט לנסות להתמקד בניסיונו להפוך לנשיא, ולחדד את מדיניותו. בסוף 1875, נאם גרנט בתמיכה בהפרדת הדת מהמדינה, ובזכות המדינות לספק חינוך ציבורי בחינם. בליין זיהה את נושא זה כנושא שיסיח את דעת הציבור מהשחיתות של ממשל גרנט ויאפשר למפלגה לצבור שוב תאוצה. בדצמבר 1875, פרסם את "תיקון בליין", מסמך משותף עם גרנט. המסמך טען שאסור לאף מדינה באיחוד לחוקק חוקים לגבי דת, או לאסור על חופש מדת. שום כסף שמדינה תגייס לצורך חינוך ציבורי או מהציבור יוכל להיות מופנה לדת. התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית כבר הטיל את המגבלות הללו על הממשל הפדרלי, אולם לא על המדינות.

התוצאה הייתה שמשאבים ציבוריים לא יכלו להינתן לבתי ספר דתיים, אולם גרנט לא הצליח לגרום למדינות לספק חינוך ציבורי. החוק עבר בבית הנבחרים ונכשל בסנאט. למרות שהחוק לא עבר את הקונגרס, והשאיר את בליין להגיב לאישומים שהיה אנטי-קתולי, התיקון הצליח להביא את הפרוטסטנטים אל המפלגה הרפובליקנית וחיזק את מעמדו של בליין כמנהיג המפלגה.

הבחירות ב-1876

מכתבי מוליגן

בליין נכנס אל הבחירות ב-1876 כמועמד המוביל, אולם סיכוייו חוסלו לחלוטין בשל שערורייה. בפברואר, החלו שמועות לפיהן חברת יוניון פסיפיק שילמה לבליין 64,000 דולרים (שווה ערך למיליון וחצי דולרים היום) תמורת איגרות חוב, למרות שהאגרות לא היו שוות הרבה. המטרה הייתה לשחד אותו. בליין והחברה הכחישו את האישומים, ובליין טען שרכש איגרות חוב אך ורק במחיר השוק. הדמוקרטים בבית הנבחרים דרשו חקירה. העדויות תמכו בבליין עד ל-31 במאי, כשג'יימס מוליגן, רשם מבוסטון שעבד אצל גיסו של בליין בעברו, העיד כנגד בליין, וטען שארגן את ההעברה ושהיו לו מכתבים שיוכיחו זאת. המכתבים הסתיימו בשורה "אנא שרוף את המכתב". כשהוועדה החוקרת יצאה להפסקה, בליין נפגש עם מוליגן בחדר המלון שלו, ולאחר מכן עזב עם המכתבים וסירב להחזיר אותם לוועדה.

בליין טען לחפותו בבית הנבחרים וטען שהדמוקרטים הדרומיים מנסים לחסל אותו כיוון שהתנגד לחון את ג'פרסון דייוויס. האישומים השפיעו על בריאותו של בליין, והמחסור בראיות כלפיו הוביל לאהדה מצד הרפובליקנים, שהתכנסו בסינסינטי לבחור את מועמדם לבחירות.

אביר הנוצות

למרות שנפגע מהמכתבים, בליין נחשב למועמד המוביל בוועידה. חמישה אנשים אחרים נחשבו למועמדים מובילים: בנג'מין בריסטו, שהיה מזכיר האוצר של ארצות הברית מקנטקי; רוסקו קונקלינג, שהיה מתנגד חריף לבליין וסנאטור מניו יורק; הסנאטור אוליבר מורטון מאינדיאנה; המושל רתרפורד הייז מאוהיו; והמושל ג'ון הארטראנפט מפנסילבניה. תומכיו כינו אותו "אביר הנוצות", בטענה שהוא נלחם מול הדמוקרטים שהתנגדו אליו בקונגרס. השם דבק בבליין במשך שנים.

בסיבוב הראשון, אף מועמד לא הצליח להשיג 378 קולות, אולם בליין הוביל עם 285 קולות, ולאף מועמד אחר לא היו יותר מ-125. כמה צירים שינו את הצבעותיהם בחמשת הסיבובים הבאים, ובליין הצליח להשיג 308 קולות, כשהמתחרה הכי קרוב אליו מצליח להשיג רק 111 קולות. בסיבוב השביעי, הצירים שהתנגדו לבליין החליטו להתאחד מאחורי הייז. בסוף הסיבוב, בליין השיג 351 קולות, אולם הייז הצליח להשיג 384 קולות ולהיבחר.

בליין קיבל את החדשות בביתו בוושינגטון, ושלח מברק להייז שבו בירך אותו. במהלך הבחירות, הייז נבחר לאחר שהצליח להגיע לפשרה בנוגע לקולות אלקטורים שהיו שנויים במחלוקת. התוצאות של הוועידה השפיעו על הקריירה הפוליטית של בליין. בריסטו, שלא הצליח להיבחר, התפטר מתפקידו כמזכיר האוצר. הנשיא גרנט מינה את הסנאטור ממיין, לו מוריל, במקומו, ומושל מיין החליט למנות את בליין להיות הסנאטור החדש. כשהמועצה המחוקקת של מיין התכנסה בסתיו, היא אישרה את מינויו של בליין ובחרה בו לכהונה של שש שנים בסנאט, שתתחיל ב-4 במרץ 1877.

בסנאט, 1876-1881

בליין מונה לסנאטור ב-10 ביולי 1876, ונכנס לתפקידו בדצמבר. כשכיהן בסנאט, היה חבר בוועדת ההקצבות ובוועדה לרפורמה בשירות הציבורי, אולם לא הצליח להפוך למנהיג בסנאט כפי שהיה בבית הנבחרים. הסנאט נשלט בידי רוב רפובליקני דחוק, שהיה מפולג כנגד עצמו וכנגד ממשל הייז. בליין לא היה מתומכי הממשל, אולם לא הצטרף לרפובליקנים של קונקלינג - סיעת ה"איתנים" - שהתנגדו להייז, בגלל שנאתו לקונקלינג. הוא התנגד לסיום תקופת השיקום כשהייז הסיג את כוחות הצבא מהדרום, אולם לא הצליח להשפיע בנושא זה. בליין המשיך להיות יריב של הדמוקרטים הדרומיים, והתנגד לחוקים שעברו בבית הנבחרים - בו שלטו הדמוקרטים - שהיו אמורים להקטין את ההקצבות בנושאי ביטחון וימנעו את אכיפת זכויות ההצבעה לשחורים. ב-1879, רק 1,155 חיילים היו באזורי הקונפדרציה, ובליין האמין שהכוח הקטן הזה לעולם לא יוכל להבטיח את זכויות האזרח וההצבעה של השחורים בדרום, מה שיחסל את המפלגה הרפובליקנית בדרום. החוקים עברו בקונגרס אולם הייז הטיל עליהם וטו. לבסוף, המשאבים למימון אכיפת הזכויות של השחורים הוקטנו.

בעניינים מוניטריים, המשיך בליין לתמוך בדולר יציב. העניין הפך מוויכוח על שטרות שלא מגובים בזהב לוויכוח על המתכת שאליה יוצמד הדולר: זהב וכסף יחדיו, או זהב בלבד. חוק המטבעות של 1873 מנע הטבעת מטבעות כסף, ובאופן מעשי הצמיד את הדולר לזהב. כתוצאה מכך, מחזור הכסף קטן, וההשפעות של המיתון ב-1873 הוחמרו, כך שלווים התקשו לשלם את חובותיהם. החקלאים והפועלים דרשו חזרה להטבעת מטבעות כסף, באמונה שהעלאת כמות הכסף תעלה את השכר ואת המחירים. הדמוקרטים הציעו חוק, שעבר בבית הנבחרים, ודרש שארצות הברית תטביע מטבעות כסף לפי כמות הכסף שהכורים ימכרו לממשלה, וכך תעלה את מחזור הכסף ותקל על הלווים. בסנאט, הרפובליקנים הציעו להגביל את הטבעת הכסף בין שניים לארבעה מיליוני דולרים בכל חודש. בליין גינה את החוק, אולם החוק עבר בסנאט ברוב של 48 מול 21. הייז הטיל וטו על החוק, אולם הקונגרס גייס רוב של שני שלישים והעביר את החוק בכל זאת. למרות זאת, בליין המשיך להתנגד לחוק ונאם נגדו במהלך הבחירות לקונגרס ב-1878.

זמנו בסנאט אפשר לו לפתח את מדיניות החוץ שלו. הוא תמך בהרחבת הצי וצי הסוחר, שהתכווצו מאז מלחמת האזרחים. בליין גם התנגד לתוצאות של הסכם בוררות עם בריטניה בנוגע לזכויות דייגים אמריקנים במים קנדיים, שהובילו לתשלום 5.5 מיליון דולרים לבריטניה. התמיכה של בליין במכסים גבוהים והתנגדותו לבריטניה גרמה לשינוי דעתו בנוגע להסכם איחוד מכסים עם קנדה, שבו תמך בתחילה אולם לאחר מכן החליט להתנגד לו.

הבחירות לנשיאות ב-1880

ג'יימס גרפילד עולה לנאום לאחר שנבחר להיות המועמד.

הייז הכריז כבר בתחילת נשיאותו שלא ירוץ לעוד כהונה, והמשמעות הייתה שהמועמדות הרפובליקנית ב-1880 הייתה פתוחה גם לבליין. בליין נחשב למועמד המוביל, כמו גם הנשיא לשעבר גרנט, מזכיר האוצר ג'ון שרמן מאוהיו, והסנאטור ג'ורג' אדמונדס מורמונט. אף על פי שגרנט לא קידם את מועמדותו, כניסתו אל המירוץ עודדה את סיעת "האיתנים" וכשהוועידה התכנסה בשיקגו ביוני 1880, מועמדותו המחודשת של גרנט הובילה למחלוקת במפלגה. מתנגדי גרנט העדיפו את בליין. בסיבוב הראשון, גרנט הוביל עם 304 קולות לעומת 284 לבליין. אף מועמד אחר לא השיג יותר מ-93 הקולות של שרמן, ואף אחד מהם לא הצליח להשיג 379 קולות, המספר הדרוש של קולות כדי להיבחר. צירי שרמן יכלו לבחור בגרנט או בבליין, אולם הוא סירב לוותר על מועמדותו במשך עשרים-ושמונה סיבובים, בתקווה שמתנגדי גרנט יתמכו בו ולא בבליין. לבסוף, הצירים נטשו את בליין, אולם במקום שרמן, הם תמכו בחבר הקונגרס מאוהיו, ג'יימס גרפילד, ובסיבוב השלושים-ושישה, הוא השיג 399 קולות, מספיק כדי לנצח.

גרפילד ריצה את ה"איתנים" בכך שמינה את צ'סטר ארתור מניו יורק, תומך של קונקלינג, כסגנו, אולם גרפילד היה חייב את מועמדותו לתומכי בליין. כשגרפילד ניצח בבחירות את המועמד הדמוקרטי, וינפילד סקוט הנקוק, הוא פנה לבליין כדי שיעזור לו בבחירת הקבינט שלו, והציע לו לשמש כמזכיר המדינה של ארצות הברית. בליין הסכים, והתפטר מהסנאט ב-4 במרץ 1881.

מזכיר המדינה, 1881

מדיניות חוץ יוזמת

בליין הרגיש שהרכבת הקבינט היא סיכוי להתערבב בחברה הגבוהה של וושינגטון, והוא הקים לעצמו בית גדול יותר באזור. למרות שניסיונו במדיניות חוץ היה קטן, בליין התרגל מהר לתפקידו החדש. ב-1881, הוא נטש לחלוטין את תמיכתו בפרוטקציוניזם והשתמש בתפקידו כמזכיר המדינה כדי להוריד מכסים, בעיקר בחצי הכדור המערבי. היו לו שתי סיבות: ראשית, הוא המשיך לחשוש מהתערבות בריטית ביבשת אמריקה, וראה בהעלאת הסחר עם אמריקה הלטינית דרך למנוע מהבריטים להשיג דריסת רגל באזור. שנית, הוא האמין שעידוד הייצוא יעלה את השגשוג האמריקני, וכך יעזור למפלגה הרפובליקנית לנצח. גרפילד הסכים עם חזונו של בליין ובליין קבע ועידה כלל-אמריקנית ב-1882 כדי לפתור סכסוכים בין מדינות אמריקה הלטינית ולדון בהעלאת הסחר. באותה תקופה, קיווה בליין להוביל להסכם שלום במלחמת האוקיינוס השקט, שהתרחשה באותה התקופה בין בוליביה, צ'ילה ופרו. בליין תמך בהסכם שימנע מפרו לוותר על טריטוריה, אולם צ'ילה, שב-1881 כבשה את עיר הבירה של פרו, התנגדה לסכם בו לא תשיג כלום. בליין רצה להגדיל את ההשפעה האמריקנית באזורים אחרות, וקרא לפתוח הסכם קודם שמנע מארצות הברית לכרות תעלות באמריקה, כדי לכרות תעלה בפנמה בלי מעורבות בריטית, וגם להקטין את ההשפעה הבריטית בממלכת הוואי. תוכניותיו להשפעה אמריקנית חרגו מחצי הכדור המערבי, והוא רצה להגיע להסכמי סחר עם קוריאה ומדגסקר.

ההתנקשות בגרפילד

ערך מורחב – רצח ג'יימס גרפילד

ב-2 ביולי 1881, ליווה בליין את גרפילד בתחנת הרכבת בוושינגטון בדרכו לחופשה, כשגרפילד נורה בידי מתנקש, צ'ארלס גיטו. גיטו, שהיה מעורער בנפשו וביקש להתמנות לתפקיד כשגריר, האמין שברצח הנשיא יוכל להתחבב על סגן הנשיא ארתור ולקבל מינוי לתפקיד. גיטו נלכד מיד ונתלה כעבור שנה. הוא שרד יותר מגרפילד, שנלחם על חייו במשך חודשיים וחצי, ומת ב-19 בספטמבר 1881. מותו של גרפילד גם סימן את סוף שליטתו של בליין בקבינט ואת סוף מטרותיו ביחסי החוץ. לאחר שארתור הפך לנשיא, סיעת ה"איתנים" התחזקה וימיו של בליין כמזכיר המדינה היו ספורים. ארתור ביקש מכל חברי הקבינט לא להתפטר עד שהקונגרס יתכנס שוב בדצמבר. בליין התפטר באוקטובר, אולם הסכים להישאר בתפקידו עד שימונה לו מחליף. מחליפו היה נציג סיעת ה"איתנים" מניו ג'רזי, פרדריק פרלינגהויסן. ארתור ופרלינגהויסן ביטלו את רוב היוזמות של בליין, כולל את הוועידה הכלל-אמריקנית ואת הניסיונות לסיים את מלחמת האוקיינוס השקט, למרות שהם חתמו על הסכם איחוד מכסים עם מקסיקו ב-1882.

חיים פרטיים

בליין החל את 1882 כשהוא ללא תפקיד פוליטי, בפעם הראשונה מאז 1859. בעיות בריאות העיקו עליו (רבים האמינו שהיה היפוכונדר) והוא החליט לא למצוא עבודה אלא לכתוב את החלק הראשון בביוגרפיה שלו. חבריו במיין ביקשו ממנו לנסות להיבחר לבית הנבחרים ב-1882, אולם הוא ויתר על כך והעדיף להמשיך בכיתבה. הכנסותיו מהמכרות וממסילות הרכבת אפשרו לו לשפץ את ביתו. בליין הופיע בקונגרס ב-1882, והעיד לטובת מאמציו לסיים את המלחמה באוקיינוס השקט, כשהוא מכחיש את ההאשמות שהייתה לו מניה בארגונים שייצאו גואנו בפרו ונכבשו בידי צ'ילה. ב-1884 פרסם את החלק הראשון בביוגרפיה שלו, הרוויח עוד כסף והצליח לחזור למרכז הבמה הפוליטית. לקראת הבחירות של 1884, שוב עלה שמו כמועמד פוטנציאלי, והוא מצא את עצמו שוב רודף אחר הנשיאות.

הבחירות ב-1884

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1884

מועמדות

בחודשים לקראת הוועידה של 1884, נחשב בליין למועמד המוביל, אולם הנשיא ארתור ניסה להיבחר בזכות עצמו. המועמד העדיף בקרב תומכי הרפורמה היה ג'ורג' אדמונדס, וגם ג'ון שרמן הצליח להשיג צירים, אולם אף אחד מהם לא היה צפוי להשיג תמיכה רחבה יותר בוועידה. ג'ון לוגן מאילינוי קיווה להיות המועמד מטעם ה"איתנים". בליין לא היה בטוח בנוגע לניסיונו להיבחר בפעם השלישית, ואפילו ניסה לעודד את הגנרל ויליאם טקומסה שרמן (אחיו הגדול של ג'ון) לנסות להתמודד, אולם לבסוף הסכים בליין לנסות לרוץ שוב.

לאחר הסיבוב הראשון, בליין הוביל עם 334.5 קולות. הוא עדיין לא השיג את 417 הצירים הנחוצים, אולם הוביל בהרבה על ארתור, שהגיע למקום השני עם 278 קולות. צירי ארתור לא רצו את בליין כמועמד, ולכן השניים התחרו על הצירים הנותרים. בליין הצליח להשיג תמיכה כשלוגן ושרמן פרשו לטובתו וחלק מהצירים של אדמונדס עברו אליו גם כן. בניגוד לוועידות הקודמות, הפעם התנופה שצבר בליין לא עצרה. בסיבוב הרביעי, הוא קיבל 541 קולות וקיבל את מועמדות המפלגה. לוגן נבחר לסגנו.

מסע בחירות מול קליבלנד

הדמוקרטים כינסו את הוועידה שלהם בשיקגו כעבור חודש ובחרו במושל גרובר קליבלנד מניו יורק. קליבלנד לא היה מוכר מדי בפוליטיקה הלאומית, אולם הדמוקרטים קיוו שהמוניטין שלו כתומך ברפורמה ומתנגד לשחיתות תמשוך רפובליקנים שהתנגדו לבליין ושזיהו אותו עם שערוריות. הם צדקו, ורפובליקנים שתמכו ברפורמה (וכונו "Mugwumps") גינו את בליין ותמכו בקליבלנד. ה-Mugwumps תמכו במוסריות ולא במפלגתיות, והרגישו שקליבלנד יוכל לקדם רפורמה בשירות הציבורי וממשלה יעילה. אולם אפילו שהדמוקרטים הצליחו להשיג את תמיכתם, הם איבדו את תמיכת הפועלים לטובת "מפלגת השטרות" של בנג'מין באטלר, מתנגדו של בליין מימיו בבית הנבחרים.

מסע הבחירות התמקד באישיותם של המועמדים, ותומכיו של כל מועמד הטילו רפש בשני. תומכי קליבלנד המשיכו להאשים את בליין במכתבי מוליגן וטענו שהיה עושה דברם של ארגוני הרכבת, ושהרוויח ממכירת איגרות חוב שהיו לו בארגונים. למרות שהשמועות לא עוררו הדים שמונה שנים קודם לכן, הפעם התגלו יותר ראיות. בליין הכיר במכתבים ששלח, אולם טען שהם לא מראים שנהג בחוסר הגינות. למרות זאת, תיאורו של בליין כמושחת השפיע על הציבור. במכתבים המפלילים יותר, כתב בליין "שרוף את המכתב", והדמוקרטים הפכו זאת לסיסמה: "בליין, בליין, ג'יימס ג'י. בליין, השקרן ממדינת מיין, שרוף את המכתב!".

כדי להתנגד למוסריותו של קליבלנד, הרפובליקנים חשפו שמועות שלקליבלנד היה בן מחוץ לנישואין בזמנו כעורך דין בבאפלו, ניו יורק, וצעקו "אמא, איפה אבא?" (לכך הגיבו הדמוקרטים, אחרי היבחרו של קליבלנד, ב"הלך לבית הלבן, חה חה חה!"). קליבלנד הודה ששילם מזונות החל מ-1874 לאימו של הילד, מריה האלפין. האלפין עצמה קיימה יחסים עם כמה גברים, כולל אוסקר פולסום, ידידו של קליבלנד, שעל שמו נקרא הילד. קליבלנד היה הרווק היחיד מבין האישים שיכלו להיות האב, ולכן לקח אחריות על כך. הדמוקרטים האשימו את בליין ואשתו בכך שלא היו נשואים כשבנם נולד ב-1851. השמועה הייתה לא נכונה ולא השפיעה על מסע הבחירות.

שני המועמדים האמינו שמדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, אינדיאנה וקונטיקט יכריעו את הבחירות. בניו יורק, בליין קיבל תמיכה פחותה ממה שציפה לה כשארתור וקונקלינג, שעדיין שלטו במפלגה בניו יורק, לא ניהלו עבורו מסע בחירות. בליין קיווה שישיג יותר תמיכה מצד הקהילה האירית מאשר רפובליקנים אחרים: האירים תמכו בדרך כלל בדמוקרטים, אולם אימו של בליין הייתה אירית קתולית, והוא האמין שהתנגדותו לבריטים תמשוך את האירים. אולם תקוותיו התנפצו לקראת סוף מסע הבחירות, כשאחד מתומכיו נאם נאום בו גינה את המפלגה הדמוקרטית כמפלגת "רום, רומאיות ומרד". הדמוקרטים הפיצו את האמרה האנטי-קתולית לפני הבחירות, וקליבלנד זכה ברוב דחוק בכל ארבע המדינות, כולל בניו יורק, בהפרש של מעט יותר מאלף קולות. התחרות הייתה צמודה, וקליבלנד ניצח בהפרש של רבע אחוז, בעוד שבחבר האלקטורים הוא השיג 219 אלקטורים לעומת 182 לבליין.

מנהיג המפלגה בגלות

בליין קיבל את תבוסתו, ובמשך רוב השנה לאחר מכן עבד על החלק השני של הביוגרפיה שלו. הספר הרוויח לו מספיק כסף כדי שיוכל לשלם את חובותיו. למרות שחשב על פרישה מפוליטיקה, הוא עדיין דיבר על ממשל קליבלנד. בבחירות לקונגרס ב-1886, הוא נאם לטובת המועמדים הרפובליקנים, בעיקר במיין. הרפובליקנים הצליחו במיין, ולאחר הבחירות במיין בספטמבר, בליין נאם מפנסילבניה עד טנסי, כדי לחזק את הרפובליקנים. הרפובליקנים הצליחו פחות בבחירות, ואמנם השיגו יותר מושבים בבית הנבחרים אולם איבדו מושבים בסנאט. למרות זאת, נאומיו של בליין שמרו עליו במרכז העניינים.

בליין ואשתו נסעו עם בנותיהם לאירופה ביוני 1887, כשהם מבקרים באנגליה, אירלנד, גרמניה, צרפת, אוסטרו-הונגריה וסקוטלנד, בה נשארו בקיץ. כשהיה בצרפת, כתב בליין מכתב לעיתון הניו יורק טריביון שבו ביקר את תוכניות קליבלנד להוריד את מכסי המגן, וטען שסחר חופשי עם אירופה יפגע בחקלאים ובפועלים האמריקנים. המשפחה חזרה לארצות הברית באוגוסט. המכתב של בליין חיזק את מעמדו עוד יותר, וב-1888, תיאודור רוזוולט והנרי קאבוט לודג', שהיו יריבים שלו בעברם, ביקשו ממנו לנסות להתמודד שוב מול קליבלנד. המפלגה תמכה לחלוטין בבליין.

כשהוועידה התקרבה, הכריז בליין שלא יהיה מועמדיו. תומכיו פקפקו בכך והמשיכו לעודד אותו לרוץ, אולם הוא סירב. הוא החליט להבהיר את עצמו, לעזוב את המדינה ולהישאר בסקוטלנד כשהוועידה הרפובליקנית התכנסה בשיקגו. חבריו ביקשו ממנו להסכים לרוץ אם הוועידה תבחר בו, אולם הצירים קיבלו את סירובו. ג'ן שרמן נחשב למועמד הבולט שיכול היה להחליף את בליין, אולם תומכי בליין העדיפו את הסנאטור לשעבר בנג'מין הריסון מאינדיאנה לאחר שמברק חשף שבליין תומך בו. בליין חזר לארצות הברית באוגוסט, וביקר את הריסון בביתו באוקטובר, כש-25,000 תושבים צעדו לכבודו. הריסון ניצח את קליבלנד בבחירות צמודות, והציע לבליין לחזור לתפקיד מזכיר המדינה.

מזכיר המדינה, 1889-1892

הריסון פיתח את מדיניות החוץ שלו לפי בליין, ובתחילת כהונתו, היו להם השקפות דומות בנוגע למקומה של ארצות הברית בעולם. למרות זאת, הם הסתכסכו ככל שכהונתם נמשכה. הריסון חשד שבליין היה אהוד יותר ממנו, ובעוד שהעריך את כישוריו הדיפלומטיים של בליין, הוא כעס מהיעדרויותיו של בליין בעקבות מחלה, וחשד שבליין מנסה להיבחר להיות המועמד ב-1892. הריסון ניסה להגביל את מספר תומכי בליין במחלקת המדינה. למרות הבעיות האישיות, השניים המשיכו לשתף פעולה בנושאי חוץ.

דיפלומטיה באוקיינוס השקט

בליין והריסון רצו לראות את כוחה של אמריקה ואת הסחר האמריקני גדלים באוקיינוס השקט ורצו להקים נמלים בפרל הארבור, הוואי וסמואה. כשבליין נכנס לתפקידו, ארצות הברית, בריטניה והקיסרות הגרמנית נאבקו על זכויותיהן בסמואה. תומאס בייארד, קודמו של בליין בתפקיד, הסכים להגיע לברלין לוועידה משולשת כדי לפתור את הסכסוך, ובליין מינה נציגים אמריקנים. התוצאה הייתה הסכם שחילק את אזורי ההשפעה בין המעצמות, והרשה לכולן גישה לנמל.

בהוואי, עבד בליין כדי ליצור קשרים בין הממלכה לארצות הברית ולמנוע ממנה להפוך לשטח חסות בריטי. כשויליאם מקינלי העביר מכס ב-1890, שהעלה את המכסים על סוכר, מגדלי הסוכר בהוואי ביקשו לשמור על גישתם הבלעדית לשוק האמריקני. השגריר בהוואי ניסה להגיע להסכם סחר עם ארצות הברית, אולם בליין הציע שהוואי תהפוך לשטח חסות אמריקני. המלך סירב לכך. בליין מינה את חברו מימיו כעיתונאי, ג'ון סטיבנס, כשגריר בהוואי. סטיבנס האמין שעל ארצות הברית לספח את הוואי, ועבד עם האמריקנים בהוואי כדי להגיע לכך. ניסיונותיהם הובילו להפיכה כנגד מלך הוואי ב-1893. הממשלה החדשה ביקשה מארצות הברית לספח את הוואי, אולם אז בליין כבר לא היה בתפקידו.

אמריקה הלטינית ואיחוד מכסים

לאחר כניסתו לתפקיד, ניסה בליין שוב לכנס ועידה של מדינות חצי הכדור המערבי. התוצאה הייתה ועידה בינלאומית של מדינות אמריקה, שהתכנסה בוושינגטון ב-1890. בליין והריסון תלו תקוות בוועידה, כולל איחוד מכסים, מסילת רכבת שתחצה את היבשת, והליכי בוררות שיסיימו סכסוכים בין המדינות. מטרתם הייתה להרחיב את ההשפעה הפוליטית והמסחרית של ארצות הברית. המדינות האחרות הבינו זאת ולא רצו להעמיק את קשריהן עם ארצות הברית על חשבון המעצמות האירופאיות. בליין טען שעניינו היחיד היה להגביר את הסחר, ולא להשיג עוד שטח למדינה, אולם באופן פרטי כתב להריסון על רצונו לספח את הוואי, קובה ופוארטו ריקו.

הקונגרס לא התלהב מאיחוד המכסים כמו בליין והנשיא, אולם לבסוף המכסים על סחר פנים-אמריקני הופחתו במקצת. המטרות שבליין הציב לעצמו לא הושגו, אולם הוועידה הובילה לבסוף להקמת ארגון מדינות אמריקה.

ב-1891, משבר דיפלומטי התחולל בצ'ילה, והפריד בין הריסון ובליין. השגריר האמריקני בצ'ילה, חבר של בליין, העניק מקלט לצ'יליאנים שביקשו מקלט במהלך מלחמת האזרחים במדינה. צ'ילה כבר חשדה בבליין מאז שניסה לפייס במלחמת האוקיינוס השקט, והתקרית הובילה לכך שחשדו בו אף יותר. כשמלחים מבולטימור חנו בצ'ילה, התחולל קרב, שהוביל למותם של שני מלחים ולמעצר של שלושים נוספים. כשהחדשות הגיעו לוושינגטון, בליין היה בחופשת מחלה והריסון עצמו דרש פיצויים. שר החוץ הצ'יליאני טען שדרישתו של הריסון הייתה שגויה, ושהממשלה הצ'יליאנית טיפלה בעניין כמו בכל נושא פלילי אחר. המתיחות עלתה כשהריסון איים לנתק את היחסים עם צ'ילה, אלא אם ארצות הברית תקבל התנצלות. בליין חזר לבירה וניסה לפייס את הממשלה הצ'יליאנית, והציע לקרוא לשגריר אל ארצות הברית ולקיים בוררות בנושא. הריסון המשיך להתעקש על התנצלות ואף הודיע לקונגרס שבכוונתו לפתוח במלחמה. צ'ילה התנצלה בנוגע לעניין, והאיום ירד מהפרק.

יחסים עם מעצמות אירופאיות

התבטאויותיו הראשונות של בליין בנושאי החוץ היו כנגד בריטניה, אולם לקראת סוף הקריירה שלו יחסיו עם בריטניה הפשירו. רבים טענו שהשתמש בהתנגדות לבריטניה ככלי פוליטי ולא האמין בכך בעצמו. סכסוך על ציד כלבי ים במימי אלסקה היה העילה לפעולה נגד בריטניה בתקופתו. חוק ב-1889 דרש מהריסון לאסור על ציד כלבי ים במימי אלסקה, אולם הדייגים הקנדיים התעקשו על זכותם להמשיך לדוג שם. לאחר מכן, הצי של ארצות הברית החרים ספינות קנדיות. בליין ניהל משא ומתן עם בריטניה ושתי המדינות הסכימו לפתוח הליך בוררות נייטרלי בבית דין. בליין כבר לא היה בתפקידו כשהבוררות החלה, אולם לבסוף הציד אושר שוב, עם הגבלות, ודרש מארצות הברית לשלם 473,151 דולרים (13.5 מיליון דולרים כיום) על הנזקים. לבסוף, האומות חתמו על אמנה שאסרה על ציד כלבי ים ב-1911.

באותה התקופה, התפרצות של אלימות בניו אורלינס הפכה לתקרית בינלאומית. לאחר שמנהיג פוליטי באזור הוביל מרד כנגד המאפיה המקומית, הוא נרצח ב-14 באוקטובר 1890. לאחר שהנאשמים ברצח נמצאו זכאים, המון פרץ אל הכלא והרג אחד-עשר מתוכם. רבים מאלו שנהרגו היו אזרחים איטלקיים, ושר החוץ האיטלקי מחה בפני בליין. בליין טען שהשוטרים הפדרליים לא יכלו לשלוט בעניינים פליליים של המדינות, והשר טען שיחזיר את השגריר לאיטליה. בליין והריסון האמינו שהתגובה האיטלקית מופרזת, ולא עשו שום דבר. המתיחות התפוגגה לאט, וכעבור שנה, השגריר האיטלקי חזר לדון על פיצויים. לאחר עימות - בליין רצה פיוס עם איטליה, והריסון סירב להודות באשמה - ארצות הברית הסכימה לשלם 25,000 דולר (660,000 דולר היום) ולהחזיר את היחסים הדיפלומטיים.

פרישה, מוות ומורשת

בליין תמיד טען שלא היה בקו הבריאות, וכשהצטרף לממשל הריסון היה באמת חולה. השנים במחלקת המדינה גם כללו טרגדיה אישית, כששניים מילדיו, ווקר ואליס, מתו ב-1890. בן נוסף, אמונס, מת ב-1892. הבעיות המשפחתיות והבריאותיות הובילו להחלטתו לפרוש ולהתפטר ב-4 ביוני 1892. בגלל הטינה ביניהם, ובגלל העובדה שהתפטרותו של בליין התרחשה שלושה ימים לפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1892, חשד הריסון שבליין רוצה לרוץ נגדו ולהפוך למועמד המפלגה לנשיאות.

הריסון לא היה אהוד בקרב המפלגה והמדינה, ורבים מתומכי בליין רצו שינסה להיבחר. בליין הכחיש בחודשים לפני התפטרותו את רצונו במועמדות, אולם כמה מחבריו פירשו זאת כצניעות וניסו לגרום להיבחרו בכל מקרה. כשבליין התפטר, תומכיו היו בטוחים שהוא רוצה להיות מועמד, אולם רוב המפלגה תמכה בנשיא. הריסון נבחר מחדש בסיבוב הראשון, אולם צירי בליין עדיין נתנו לו 182 קולות, כדי שיגיע למקום השני.

את הקיץ בילה בליין בביתו, ולא התערב בבחירות פרט לנאום אחד בניו יורק באוקטובר. הריסון נוצח בידי קליבלנד וכשבליין חזר לוושינגטון בסוף השנה, הוא והריסון היו ידידותיים יותר. בריאותו של בליין הידרדרה בחורף, והוא מת בביתו בוושינגטון ב-27 בינואר 1893. לאחר לוויה בכנסייה, הוא נקבר בבית הקברות בוושינגטון. לאחר מכן הועבר לפארק שהוקם לזכרו במיין, ב-1920.

בליין היה דמות בולטת במפלגה הרפובליקנית, אולם לאחר מותו נפל לאלמוניות. הסיבה לכך, לטענת רבים, הייתה העובדה שהיה המועמד הרפובליקני היחיד בין 1860 ל-1912 שלא הצליח להיבחר לנשיאות. ב-1947, ביתו הפך לאתר היסטורי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'יימס בליין בוויקישיתוף

ג'יימס בליין, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
ג'יימס בליין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'יימס בליין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי ג'יימס בליין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)