אנטיגונה
 | |
| ציור של אנטיגונה בידי פרדריק ליטון | |
| כתיבה | סופוקלס |
|---|---|
| דמויות |
קריאון (מלך תבאי) אנטיגונה איסמנה (אחותה של אנטיגונה) היימון (בנו של קריאון) ראש המקהלה טירסיאס (הנביא העיוור) אורידיקה (תבאי) (אשת קריאון) |
| מקום ההתרחשות | תבאי |
| סוגה | טרגדיה יוונית |
| שפה | יוונית עתיקה |
אנטיגונה (ביוונית: Αντιγόνη; מילולית – "זו שנועדה להתנגד") היא דמות מהמיתולוגיה היוונית ומחזה מאת סופוקלס. היא בתו וגם אחותו למחצה של אדיפוס מלך תבאי, ושל אשתו–אמו יוקסטה (Ἰοκάστη). הגרסה הידועה ביותר של סיפור אנטיגונה מצויה בטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, שהוצגה ככל הנראה לראשונה ב-442 לפנה"ס. ישנן גם גרסאות אחרות לסיפור, החורגות מגרסתו של סופוקלס.
הרקע לסיפור אנטיגונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנטיגונה ליוותה ביחד עם אחותה איסמנה את אביהם העיוור אדיפוס לגלות, נמלטה לקולונוס ליד אתונה ושוחררה בידי תזאוס כאשר דודה קריאון ביקש לחטוף אותה. לאחר מותו של אדיפוס היא חוזרת לתבאי, כדי למנוע את הקרב בין שני אחיה, עליו התנבא אביה. לאחר עזיבתו של אדיפוס התחלקו שני בניו פוליניקס ואטאוקלס בשלטון בעירם תבאי. לאחר שפוליניקס גורש בידי אחיו, גייס כוח צבא ועלה על תבאי, "עיר שבעת השערים", לכובשה. אטאוקלס ניצח בקרב על שישה מבין השערים, אך בשביעי שני האחים נהרגו בקרב, זה מידו של זה. בנקודה זו מתחיל מחזהו של סופוקלס, כמו גם למשל המחזה "אנטיגונה" מאת המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי.
המחזה של סופוקלס
[עריכת קוד מקור | עריכה]עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שאדיפוס הגלה את עצמו והלך לגלות עם שתי בנותיו (איסמנה ואנטיגונה), שני בניו פוליניקס ואטאוקלס נשארו בתבאי למלוך זה לצד זה.
הם חילקו ביניהם את המלוכה כך שכל אחד ימלוך למשך תקופה מסוימת ואז יעבירה לשני. אטאוקלס היה הראשון שמלך, וכשהגיע זמנו של פוליניקס למלוך, סירב אטאוקלס להעביר לו את מלוכתו, והגלה אותו מתבאי. פוליניקס הלך בעקבות הגזירה לממלכה אחרת, וכעבור זמן מה, הגיע לתפקיד ראשי באותה הממלכה, והלך להילחם בעיר מולדתו – תבאי. לאחר שנלחמו שני הבנים וצבאותיהם זה בזה בשישה משערי העיר, הגיעו להילחם בשער השביעי, ונהרגו זה מידו של זה. בכך התקיימה נבואתו של אדיפוס שבישרה כי שני הבנים יילחמו ויהרגו זה את זה במלחמת אחים. לאחר שמתו שני הבנים, והעיר תבאי ניצחה, עלה קריאון לשלטון בעיר.
קריאון, שהיה המלך החדש של תבאי, העניק לאטאוקלס הלוויה בעלת טקס דתי מכובד ביותר, היות שנלחם למען ארצו ומת מות גיבורים. לעומת זאת, הטיל איסור לקבור את פוליניקס, וכינה אותו בוגד, כי טען שהוא נלחם בעיר ובשלטון הנתון, וחזר עם צבא אויב להשמיד את עיר הולדתו. לאחר ההלוויה שערך לאטאוקלס, הוציא קריאון את צו המלך (צו המלך קריאון), בו נכתב כי אף אדם לא מורשה לקבור את פוליניקס, ואפילו להתאבל עליו. בצו המלך נכתב כי מי שיעז לקבור את פוליניקס דינו אחד – מוות. בצו נכתב גם כי גופת פוליניקס לא תיקבר והיא תהיה למאכל הכלבים ולעופות הטרף. כל עוד קריאון הוא השליט זה הצו ואין להפר אותו (קריאון נותן צו זה מול המקהלה, לפי מחזה סופוקלס). הבעיה בצו זה, והסיבה למחאה שהוא עורר בקרב תושבי העיר, היא שהאלים אמרו כי יש לקבור כל אדם, לא משנה מה הוא עשה בחייו, כי כל אדם זכאי לקבורה. צו זה שהורה קריאון עובר על דברי האלים.
לאחר כל זאת, הודיע בנו של קריאון, היימון, כי הוא ואנטיגונה מתארסים.
אנטיגונה, האחיינית של קריאון, ראתה בצו המלך כדבר שאין אמורים לשתף איתו פעולה. אנטיגונה ניסתה לארגן קבורה לאחיה פוליניקס ביחד עם אחותה איסמנה. איסמנה אמרה שאומנם אין צו המלך נכון בעיקרון, אך הן אינן צריכות להתעסק בזה, ונגזר עליהן לקבל זאת. לאחר שיחה זו אמרה אנטיגונה כי היא מתביישת להיות אחותה והיא הולכת לקבור את פוליניקס בעצמה, ואין דבר שיעצור בעדה מלעשות זאת.
לאחר זמן מה, הגיע שליח לקריאון ובישר לו כי פוליניקס נקבר, בניגוד לצו המלך. השליח מספר כי הקבורה התבצעה בזמן סופת חול ועוד דברים מנעו מהם לראות מי ביצע זאת, ולכן הם לא יכלו לזהות מי הקובר (מסופר כי זו הייתה איסמנה, שרצתה למנוע מאנטיגונה לעשות זאת בכך שתקבור אותו בשקט לפניה). קריאון אמר לשליח שבישר לו זאת שאם הם לא ימצאו מי עשה זאת – השליח יצטרך לקבל את גזר הדין של הקובר. השליח התחנן על חייו ואמר שאין זו אשמתו כלל וכלל ושאינו בוגד (כי כך חשב קריאון). השליח חזר בריצה למקומו וחיפש אחר הקובר רבות. לאחר מספר ימים, הגיע אותו שליח אל קריאון ובישר לו כי הקובר נתפס בשעת מעשה, בשעת יום ביצע הקובר טקס מכובד ביותר, ואין הקובר אלא אנטיגונה. קריאון ציווה שיביאו לפניו את אנטיגונה. קריאון זכר שבנו היימון מאורס לה, וניסה לבדוק האם יוכל שלא להמיתה בכך שיבדוק כי היא אולי אינה מודעת לגזירה ולכן לכאורה לא מגיע לה העונש, אך במהלך החקירה קריאון מבין כי אנטיגונה מודעת לגזירה ולכל מעשיה, ושהיא מוכנה לקבל כל עונש על מעשה זה. קריאון מחליט שדינה הוא מוות.
היימון שהלך לדבר עם אביו בעקבות המעשה, מתחיל את שיחתו בכך שלדעתו אביו הוא מלך דגול ואבא טוב, וכולם צריכים להקשיב לו, אך במהלך השיחה מתחיל היימן להראות צד מסוים שמצביע על כך שהוא חושב שגזר דינה של אנטיגונה לא מוצדק, ובאמת בסוף השיחה אומר לאביו כי הוא טועה במעשהו ושאין הוא תומך במעשיו כלל וכלל, ויוצא מהמקום בכעס רב.
לאחר השיחה הקשה בין קריאון ובנו, נכנס טירסיאס (נביא עיוור שנחשב לאחד מהחכמים בעיר תבאי) אל קריאון, ופותח את דבריו בכך שהוא מעריך אותו בתור מלכו, אך מהר מאוד מביע את דעתו כי קריאון לא צריך למלוך, היות ששחצנותו וגאוותו עולה על גדותיה, והוא עושה דברים שלא צריך לעשות, כגון: לעבור על דברי האלים, להמית אדם שעבר על אחד מחוקיו רק כי רצה להראות שליטה ולתת סיפוק לגאוותו, וכדומה.
לאחר שיחה זו קריאון הבין כי באמת מעשיו אינם נכונים, והוא רץ עם עבדיו לשחרר את אנטיגונה, ועל הדרך לבצע הלוויה מכובדת לפוליניקס. ובעוד שלפוליניקס הצליח לבצע הלוויה מכובדת, לגבי להציל את אנטיגונה – הוא איחר את המועד. אנטיגונה נמצאה תלויה במערה שאליה ציווה להשליך אותה. קריאון שעיניו הבחינו באנטיגונה תלויה, שם לב כי לידה נמצא היימון בנו, שמחזיק בחרב ומכוון אותה כלפיו. לאחר ניסיון כושל לפגוע באביו עם החרב, מחליט היימן שהוא רוצה להתייחד עם נשמתה של אנטיגונה, ומתאבד באמצעות תקיעת חרבו בגופו. קריאון שהמום מהמחזה מתחיל לחזור לתבאי, וכשהוא מגיע לתבאי, נודע לו כי אשתו, אורידיקה, כינתה אותו "רוצח משפחתי ובני" (וגם תבאי), וגם היא התאבדה, לאחר ששמעה מה עלה בגורל בנה.
לאחר כל זאת מבין קריאון, שנשאר האחרון במשפחתו, כי כתוצאה מכך שהניח לגאוותו להשתלט עליו, איבד את בנו היחיד ואת אשתו האהובה.
בסיום המחזה, אומר ראש המקהלה כך:
סוד האושר - בתבונה! כיבוד אלים - חובה./ מילים גבוהות ויהירות/ יביאו רק מכות גדולות/ כי רק בסוף, עם הזקנה,/ יקנה אדם תבונה.
— תרגום: שמעון בוזגלו
השפעת המחזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזה נחשב, יחד עם אדיפוס המלך, לאחד ממחזותיו המשפיעים ביותר של סופוקלס. על כך מעידים עיבודים רבים למחזה. אריסטו אמנם הסתייג ממחזה זה כמיצג נאמן של הטרגדיה, אבל מאות רבות מאוחר יותר כינה הגל, בהרצאותיו על האסתטיקה, את המחזה יצירת האמנות המושלמת ביותר המוכרת לו. עיבודים מודרניים נוספים למחזה, בעלי משמעויות פילוסופיות ופוליטיות, נעשו על ידי ברטולט ברכט, ז'אן אנוי, ג'ודית באטלר וסרן קירקגור. בישראל, המחזה נלמד בשיעור ספרות בתיכונים ובחטיבות הביניים.
המסר שמאחורי הטרגדיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאחורי הטרגדיה הזו עומד מסר מעניין (שעד היום מפענחים אותו, ומביאים לו הסברים מפרספקטיבות שונות).
קודם כל יש פה שני צדדים, הצדק נגד השלטון – האם אדם צריך לציית לשלטונות גם אם אינם עושים את הדבר הנכון.
הטרגדיה הזו היא הוכחה לזה ששניהם אינם טובים במובן מסוים, קודם כל – אכן צריך לרדוף אחרי הצדק במידה מסוימת ובעצם לעשות את המעשה ולשתוק, ובעוד שאיסמנה עשתה זאת טוב, בצורה חשאית שבזכותה לא נתפסה, אנטיגונה, עשתה זאת בצורה בו היא מתפללת בקול על אחיה המת וכו'.. - דבר שבעיני השלטונות נראה כלעג מוחלט. עם זאת, גם הצד של השלטון אינו נכון, השלטון צריך להיות קשוב לעם, ולא למלוך בצורה של טוטאליטריזם קיצוני (כזו שלא מאפשרת להביע דעות), הרי אם אין עם, אז על מי תמלוך. קריאון מחליט שזה לא בשבילו, ותופס את תפקיד השלטון והמלוכה בצורה שונה: הוא מחליט שכל אחד שרק יעז לעבור על הגזרה של השלטון – ימות. זהו צעד קיצוני, במיוחד כאשר הגזרה היא נגד דברי האלים.
דמויות במחזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קריאון – מלך תבי
- אנטיגונה
- איסמנה, אחותה של אנטיגונה.
- היימון, בנו של קריאון
- ראש המקהלה, מייצג את המקהלה ואת דעת העם
- טירסיאס, הנביא העיוור, שמייצג את הצדק והנבואה
- אורידיקה, אשת קריאון
| ליוס | יוקסטה | קריאון | אורידיקה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אדיפוס | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| פולינייקס | אטאוקלס | איסמנה | אנטיגונה | היימון | מגרוס | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תרגומים לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- (בתוך) טרגדיות נבחרות של איסכילוס, סופוקלס ואורפידס; מתורגמות מיוונית עם הערות וביאורים ועם מבוא כולל לטרגדיה העתיקה, מאת אהרן קמינקא, תל אביב: דביר, ת"ש 1940.
- סופוקלס, אנטיגונה, בתרגום שלמה דיקמן, כולל מבוא, הערות (ירושלים: מוסד ביאליק, 1966)
- סופוקלס, אנטיגונה, בתרגום ט. כרמי (תל אביב: דביר, 1970), 111 עמודים
- סופוקלס, אנטיגונה, מיוונית: אהרן שבתאי (שוקן, ירושלים, 1990)
- סופוקלס, אנטיגונה, בתרגום שמעון בוזגלו, כולל מבוא, הערות, ותמונות (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2007)
- סופוקלס, אנטיגונה, מיוונית: פרופסור דבורה גילולה כולל מבוא, פירושים ודיסק קריינות מפי דן כנר (הוצאת ליון בוקס, 2014).
- עיבוד של ז'אן אנוי למחזה של סופוקלס תורגם מצרפתית לעברית על ידי נתן אלתרמן והוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1946
אנלוגיה לסיפור מקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סיפור רצפה בת איה
במקורות ספרותיים נוספים נידונה שאלת המחויבות של האדם לצו האלוהי נוכח צו שלטוני סותר[1]. סיפור דומה על קונפליקט בין צו האל לכבד את המת ובין צו המלך להלין את המת, מובא בספר שמואל ב', פרק כ"א. בסיפור זה הגיבורה, רצפה בת איה, אינה מפרה את החלטת דוד המלך (שבוצעה על ידי הגבעונים) להוקיע את שני בניה וחמישה בני משפחה נוספים, ולא להביא לקבורה את גופותיהם.[2][3][4][5]. בשונה מהטרגדיה היוונית, רצפה אינה מפרה את צו המלך בגלוי, ואינה מערערת על סמכותו. היא אינה קוברת אלא מכסה את הגופות של בניה ושל בני מירב בת שאול בשק, ושומרת עליהן מפני השחתתן על ידי חיות הטרף בשדה ועופות השמים במשך זמן רב - מתחילת הקציר באביב ועד בוא הגשם. כשדוד שומע על המעשה האציל הזה הוא ניחם, מתרצה, ומורה בעצמו על קבורת הגופות. בניגוד לאנטיגונה, רצפה משיגה את מבוקשה מבלי לגרום להחרפת הסיטואציה, מבלי לגרום למוות מיותר נוסף ואף גורמת למלך להודות בטעותו ולכפר עליה. בניגוד לטרגדיה היוונית, בסיפור המקראי ניתנת למלך אפשרות לתקן את שגיאותיו, ולאחר שהוא מורה לקבור בצורה מכובדת את המתים, האל מוחל.
ההיסטוריון מאיר בוסאק העלה סברה ש"חזון ישעיהו" (פרקים י–י"ב בספר ישעיהו, בהם נבואה המתארת את נפילת ממלכת אשור בעקבות גאוותה, ועלייתה המחודשת של מלכות בית דוד), השפיע על כתיבת "אנטיגונה". זאת דרך כתבי ההיסטוריון הרודוטוס אשר סייר בלבנט ותיעד את סיפור נפילת ממלכת אשור. ודרך הפיניקים שהעבירו את סיפור הנבואה, זאת על פי המסורת שקדמוס בן אגנור, מלך צור הפיניקי, הוא שבנה את העיר תבאי[6].
הפקות המחזה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזה עלה פעמים רבות בתיאטרון בישראל, בין היתר:
- בתיאטרון חיפה 1965 – בתרגום ט. כרמי, בבימוי של יוסף מילוא, בהשתתפות: ישראל ביררמן-היימון, גיורא שמאי-קריאון, נתן מייזלר-טירסיאס וזהרירה חריפאי בתפקיד אנטיגונה[7].
- בתיאטרון חיפה 1985 – בתרגום ט. כרמי, בבימוי ועיבוד של ברני סיימון, עם מוזיקה של יוסי מר-חיים, בהשתתפות: מכרם חורי בתפקיד קריאון, טטיאנה קנליס אולייר בתפקיד אנטיגונה, וריקי גל בתפקיד אוורדיקה המלכה[8].
- בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב 1990 – בעיבוד ובימוי של מרים קיני, עם לימור גולדשטיין בתפקיד אנטיגונה[9].
- בהפקה משותפת של תיאטרון הבימה והקאמרי 2007 – בתרגום שמעון בוזגלו, בבימוי חנן שניר עם מוזיקה של יוסי בן נון, עם אולה שור-סלקטר בתפקיד אנטיגונה[10]. ההצגה זכתה בפרס הצגת השנה בטקס פרס התיאטרון הישראלי וזכתה גם בפרס הבמאי, השחקנית הראשית והמתרגם[11].
- בתיאטרון החאן 2019 – בתרגום שמעון בוזגלו, בבימוי אודי בן משה[12].
בנוסף עלתה בישראל פעמים רבות גרסת המחזה, פרי עטו של המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שי לביא, "החוק של אנטיגונה:צדק פילוסופי וצדק פואטי", בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2017
- יונתן גורל, אנטיגונה לסופוקלס: תדריך לתלמידי בתי הספר ולנבחנים הניגשים לבחינות הבגרות, תל אביב, מהו"ת, 1980.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על ההצגה "אנטיגונה", בתרגומו של נתן אלתרמן, באתר נתן אלתרמן
- המבוא והפתיחה לאנטיגונה (ארכיון), באתר של המשורר שמעון בוזגלו
- סקירה כללית של אנטיגונה בשיעור ספרות, אתר היוטיוב של עמל ב' פתח תקווה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^
בעיית הסכסוך הטראגי שבין חוק האדם לחוק האלוהים ניקרה במוחות בני־אדם מאז ומקדם, וכל דור ודור ניסה כוחו בפתרונה לפי השגתו והבנתו
, שלמה דיקמן, מבוא לאנטיגונה, עמ' 251 - ^ הנרייט דהאן־כלב, דפנה חורב־בצלאל, אלי ברקת ואביגדור שנאן (ע), א־מיתיות: צדק חברתי, מגדר ומדרש – בעקבות מקורות ישראל, משכל הוצאה לאור, 2011, עמ' 157–164, מסת"ב 978-965-545-252-5. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- ^ Jo Cheryl Exum, Tragedy and Biblical Narrative: Arrows of the Almighty, Cambridge University Press, 1992, pp. 109–119
- ^ Jo Cheryl Exum, Rizpah, Word and World: Theology for Christian Ministry, Volume 17, Issue 3, Summer 1997, pp. 260–268
- ^ David Daube, Civil Disobedience in Antiquity, Wipf and Stock Publishers, August 2011, p. 12
- ^ מאיר בוסאק, ההשפיע חזון ישעיהו על <<אנטיגונה>> לסופוקלס?, הארץ, 15 במאי 1959
- ^ נחמן בן-עמי, "הצגת אנטיגונה" מאת סופוקלס - בתיאטרון חיפה, מעריב, 15 במרץ 1965
- ^ שוש אביגל, אנטיגונה לא חינוכית, כותרת ראשית, 6 במרץ 1985
- ^ שוש אביגל, אנטיגונה כאן ועכשיו, חדשות, 20 במרץ 1990
חיים נגיד, אנטיגונה עכשיו, מעריב, 23 במרץ 1990 - ^ ביקורות:
ירמי עמיר, יופי של טרגדיה, באתר גלובס, 7 בינואר 2007
מיכאל הנדלזלץ, עוצמתה הנוראה של הפנאטיות, באתר הארץ, 7 בינואר 2007
ציפי שוחט, אנטיגונה בטיפול קבוצתי, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2006 - ^ אורי להב, עכבר העיר, אנטיגונה – הצגת התיאטרון של השנה, באתר הארץ, 30 במרץ 2007
- ^ ננו שבתאי, "אנטיגונה": מחזה כל כך חשוב נהפך לפלקט פוליטי לא מנומק, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2019
| מחזות סופוקלס | ||
|---|---|---|
|
