אלן שירר

אלן שירר
Alan Shearer
מידע אישי
לידה	13 באוגוסט 1970 (בן 54); ניוקאסל שבאנגליה
גובה	1.83 מטר
עמדה	חלוץ מרכזי
מועדוני נוער
1986–1988	סאות'המפטון
מועדונים מקצועיים כשחקן*
נבחרת לאומית כשחקן
קבוצות כמאמן
2009	ניוקאסל יונייטד
	* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד

אלן שירר (באנגלית: Alan Shearer; נולד ב-13 באוגוסט 1970 בניוקאסל) הוא כדורגלן עבר אנגלי, הנחשב לאחד מטובי החלוצים בתולדות אנגליה. שירר נודע במיוחד בשל תקופותיו בבלקברן רוברס ובניוקאסל יונייטד, והוא מקום שני במספר השערים שהובקעו לעונה בפרמייר ליג, הליגה האנגלית הבכירה כיום (שני רק לארלינג האלנד ששבר את שיאו של שירר בתאריך 3 במאי 2023 בעונה בה כל קבוצה שיחקה 38 משחקי ליגה בלבד, במקום 42 משחקים שהיו בעונה בה שבר שירר את השיא) ומלך השערים בכל הזמנים של הפריימר ליג. עם בלקבורן זכה שירר באליפות אחת והיא גם היחידה בקריירה שלו, ב-1995. שירר סיים שלוש פעמים רצופות כמלך שערי הליגה האנגלית, ונבחר פעמיים לכדורגלן השנה מטעם השחקנים ופעם אחת לכדורגלן השנה מטעם העיתונאים. שירר הוא גם אחד ממבקיעיה המובילים של נבחרת אנגליה בכל הזמנים. לאחר פרישתו אימן שירר את ניוקאסל במשך תקופה קצרה.

בספטמבר 2016 נחשף פסל בדמותו מחוץ לסנט ג'יימס פארק, אצטדיונה הביתי של ניוקאסל יונייטד, שם נחשב שירר ליקיר האוהדים והמועדון.^[1]

ראשית חייו

שירר נולד בעיירה גוספורת' שבניוקאסל למשפחה ממעמד הפועלים, ונקרא על שמו של אביו, שעבד במפעל מתכות, ועודד את בנו לשחק כדורגל כנער. בתחילת דרכו שיחק שירר בעמדת הקשר, ושימש כקפטן הנבחרת של בית ספרו. הוא הוביל נבחרת שהורכבה מבתי הספר של העיר ניוקאסל לזכייה בטורניר שהתקיים בסנט ג'יימס פארק. לאחר מכן הצטרף למועדון כדורגל חובבני בוולסנד, ובאחד ממשחקיו שם התגלה על ידי סקאוט של קבוצת סאות'המפטון.

במהלך הקייצים הבאים התאמן שירר עם קבוצת הנוער של סאות'המפטון, ועבר בהצלחה מבחנים אצל מספר מועדוני כדורגל נוספים, ובהם מועדון עיר הולדתו, ניוקאסל יונייטד. לבסוף החליט לחתום על חוזה בסאות'המפטון ב-1986, והצטרף למועדון כשחקן קבוצת הנוער.

קריירה קבוצתית

סאות'המפטון ובלקברן רוברס

לאחר שנתיים במחלקת הנוער של סאות'המפטון והתבלט ביחס לשחקנים האחרים, קודם שירר לסגל הקבוצה הבוגרת, ששיחקה בליגה הראשונה ב-1988. הוא ערך את הופעת הבכורה בקבוצה כמחליף במשחק מול צ'לסי ב-26 במרץ 1988. כעבור שבועיים, במשחקו הראשון בהרכב הפותח, הוא הבקיע שלושער בניצחון על ארסנל, והפך לשחקן הצעיר ביותר שמגיע להישג זה בליגה הבכירה, בגיל 17 שנים ו-240 יום, ושבר את שיאו הוותיק של ג'ימי גריבס. בסיום העונה, כשמאחוריו חמישה משחקים בקבוצה הבוגרת, חתם שירר על חוזהו המקצועני הראשון במועדון.

על אף תחילת דרכו המרשימה, שירר התקשה לבסס את מעמדו בקבוצה הבוגרת של סאות'המפטון בעונה הבאה (1988/1989), והוא שותף בעשרה משחקים בלבד בהם בעונה זו ולא הבקיע כלל. בעונת 1989/1990 הוא החל לשחק בעמדת החלוץ (בתפקיד חלוץ בודד) של הקבוצה והשתתף ב-26 משחקים, אך הבקיע שלושה שערים בלבד; בעונה שלאחר מכן הבקיע ארבעה שערים בלבד ב-36 משחקים. בתחילת דרכו חסה שירר בצילו של חברו לחוליית ההתקפה, מתיו לה טיסייה, שהיה המבקיע המוביל של הקבוצה, ונחשב לבכיר ממנו.

בקיץ 1991 השתתף שירר עם נבחרת אנגליה עד גיל 21 בטורניר בטולון. בעונת 1991/1992 פרץ שירר לראשונה לתודעה בארצו, כאשר הבקיע 13 שערים ב-41 משחקי ליגה במדי סאות'המפטון, וזומן לסגל נבחרת אנגליה הבוגרת. כבר במהלך העונה נקשר שמו למעבר למנצ'סטר יונייטד, ובמהלך הקיץ של 1992 התעניינו קבוצות בכירות רבות בשירותיו. לבסוף עבר שירר לבלקברן רוברס, ששילמה תמורתו 3.6 מיליון לירות שטרלינג - סכום שיא דאז בכדורגל האנגלי - והעבירה לסאות'המפטון את דייוויד ספידי כחלק מעסקה סיבובית.

שירר החמיץ חצי מעונתו הראשונה בבלקבורן (1992/1993) בעקבות פציעה ברצועה הצולבת הקדמית במשחק מול לידס יונייטד בדצמבר 1992. אף על פי כן הצליח להבקיע 16 שערים ב-21 המשחקים שבהם השתתף לאחר מכן, וביסס את מעמדו כשחקן קבוע בנבחרת אנגליה במהלך משחקי מוקדמות מונדיאל 1994, שהיו כושלים עבור הנבחרת. בעונה הבאה הוא שב לכשירות מלאה והבקיע 31 שערים ב-40 הופעות, וסייע לקבוצתו לסיים במקום השני בפרמייר ליג^[2] אחרי האלופה מנצ'סטר יונייטד. בעקבות יכולתו המצוינת הוא זכה בפרס כדורגלן השנה באנגליה על פי בחירת התאחדות העיתונאים.

עם הצטרפותו של כריס סאטון לקבוצה בעונת 1994/1995, יצר איתו שירר שילוב פורה במיוחד בחוליית ההתקפה של בלקבורן, שקיבל את הכינוי "SAS" (ראשי תיבות של "שירר וסאטון"). שירר סיים כמלך שערי הפרמייר ליג באותה עונה עם כמות יוצאת דופן של 34 שערים, וסייע לקבוצתו לזכות באליפות השלישית בתולדותיה, בתום מאבק צמוד עם מנצ'סטר יונייטד שהוכרע רק במחזור האחרון. הוא זכה גם בפרס כדורגלן השנה על פי בחירת השחקנים באותה עונה, לאחר שקיבל את פרס העיתונאים בעונה הקודמת.

בעונת 1995/1996 השתתף שירר עם בלקבורן לראשונה במפעל ליגת האלופות, בעקבות הזכייה באליפות הליגה האנגלית בעונה שקדמה. הוא השתתף בכל משחקי הקבוצה בטורניר והבקיע שער אחד בבעיטת עונשין, נגד רוזנבורג, אך לא עזר לקבוצתו שסיימה במקום האחרון בביתה והודחה מהמפעל. גם בליגה הציגה הקבוצה יכולת חלשה וסיימה במקום השביעי בלבד, על אף ששירר הבקיע 31 שערים וסיים פעם נוספת כמלך השערים בליגה, בעונה שכעת קוצרה מ-42 משחקים ל-38 בלבד.

ניוקאסל יונייטד

לאחר טורניר יורו 1996 התעניינה מנצ'סטר יונייטד פעם נוספת בהחתמתו של שירר. לאחר שיחות רבות עם מאמנם, אלכס פרגוסון, עמד שירר בפני הצטרפות לקבוצה, אולם שוכנע ברגע האחרון על ידי מאמן ניוקאסל יונייטד, קווין קיגן, לחתום בקבוצתו. ביולי 1996 עבר שירר לניוקאסל תמורת 15 מיליון ליש"ט, ששברו את שיא ההעברות בתולדות הכדורגל באותו זמן.

בעונת הבכורה שלו במדי ניוקאסל סיים שירר כמלך שערי הליגה בפעם השלישית ברציפות עם 25 שערים, ונבחר פעם נוספת לכדורגלן השנה מטעם השחקנים. אף-על-פי-כן הוא לא הצליח להוביל את ניוקאסל לתואר האליפות, והקבוצה סיימה רק במקום השני כסגנית למנצ'סטר יונייטד בטבלת הליגה. במהלך העונה פוטר קיגן, המאמן שהביא את שירר לקבוצה, ובמקומו מונה קני דלגליש, מאמנו בתקופה בה שיחק בבלקבורן.

לפני פתיחת עונת 1997/1998 ספג שירר פציעה ברצועה בקרסולו, בעקבותיה החמיץ כמחצית מהעונה והבקיע שני שערי ליגה בלבד. היעדרותו השפיעה על יכולתה של הקבוצה, שסיימה במקום ה-13 בליגה בלבד. למרות זאת הצליחה הקבוצה להעפיל לגמר גביע ה-FA באותה עונה, כששירר מבקיע את השער המכריע בניצחון על שפילד יונייטד בחצי הגמר. במשחק הגמר נגד ארסנל הפסידה ניוקאסל בתוצאה 0–2 וסיימה כסגנית בלבד.

במשחק מול לסטר סיטי במהלך העונה נראה היה בצילומי טלוויזיה כי שירר בעט במכוון בראשו של ניל לנון. על אף ששופט המשחק לא נקט באמצעי ענישה כלשהו כנגד שירר, הוא הועמד לדין על התנהגות בלתי-הולמת בידי התאחדות הכדורגל האנגלית. במהלך הדין המשמעתי בבית הדין נתן לנון עצמו עדות להגנתו של שירר, והוא זוכה לבסוף מכל אשמה.^[3]

בעונה הבאה נהנה שירר מכשירות מלאה והבקיע 21 שערים בכל המפעלים. ניוקאסל, תחת המאמן החדש רוד חוליט שהחליף את דלגליש, אכזבה וסיימה שוב במקום ה-13 בלבד. במקביל העפילה הקבוצה בפעם השנייה ברציפות לגמר הגביע, שם נוצחה על ידי מנצ'סטר יונייטד (שזכתה לבסוף בטרבל) וסיימה שוב כסגנית המפעל. בתחילת עונת 1999/2000, על אף שקיבל את סרט הקפטן של הקבוצה, נקלע שירר לעימות מתמשך עם המאמן חוליט. לבסוף נותר על ידי המאמן על הספסל במשחק בו הפסידה הקבוצה לסנדרלנד בספטמבר 1999. החלטה זו, בצירוף עם הפתיחה הרעה של ניוקאסל לעונה, גרמה לחוסר-הערכה כלפי חוליט בקרב אוהדי הקבוצה שהפעילו לחץ על הוצאתו מהמערכת, והוא הודיע על התפטרותו לאחר ההפסד לסנדרלנד.^[4] במקומו מונה בובי רובסון.

גם רובסון לא הצליח לחלץ את הקבוצה מאמצע הטבלה למרות 23 שערים של שירר. באותה שנה הקבוצה לא הצליחה להגיע לשלושה גמרי גביע ברציפות אחרי הפסד לצ'לסי בחצי הגמר. באותה עונה שירר הורחק בפעם הראשונה שלו במשחק הקבוצה נגד אסטון וילה במחזור הפתיחה. שירר הורחק בצהוב שני במשחק זה.

במשך עונת 2000/2001 סבל שירר מפציעות נשנות, מה שגרם לו לפרוש מהנבחרת הלאומית כדי להתרכז אך ורק בקבוצה לדבריו. הוא סיים את העונה עם חמישה שערים בלבד ב-19 משחקים ששותף. עונה לאחר מכן שירר חזר לכושר שאפיין אותו בשנים לפני כן, וכבש 23 שערים ב-37 משחקים. הקבוצה סיימה במקום הרביעי - המקום הכי גבוה שלה מאז שנת 1997– ומקום זה העניק לה כניסה לשלבי הפלייאוף בליגת האלופות בעונה העוקבת.

את עונת 2002/2003 פתחה ניוקאסל לא טוב עם 3 הפסדים רצופים בליגת האלופות אך גול של שירר נגד דינמו קייב וניצחונות על יובנטוס ופיינורד העניקו לניוקאסל את המקום השני בבית ועלייה לשלב הבא. בשלב הבתים השני הוגרלה ניוקאסל עם באייר לברקוזן, אינטר וברצלונה. שירר כבש שלושער נגד לברקוזן וצמד נגד אינטר ושהעלה את מאזנו בטורניר ל-7 שערים. ניוקאסל כשלה לעלות לשלב הבא אחרי שסיימה במקום השלישי בבית. בינתיים בליגה האנגלית שירר כבש 17 שערים ב-35 משחקים וניוקאסל סיימה במקום השלישי שמוביל שוב למוקדמות ליגת האלופות (משלב מתקדם יותר).

בעונת 2003/2004 כשלה הקבוצה להגיע לליגת האלופות אחרי שהפסידה בפנדלים לפרטיזן בלגרד במוקדמות. לאחר הדחתה מליגת האלופות, הקבוצה הגיע אוטומטית לשלב הסיבוב הרביעי בגביע אופ"א שם פגשה את מיורקה הספרדית אותה ניצחה פעמיים 1–4 ו 0–3 (7-1 בסיכום שני המשחקים). בשלב רבע הגמר פגשה את פ.ס.וו. איינדהובן אותה ניצחה 2–3 בסיכום שני המשחקים, אך בשלב הבא הפסידה 0–2 למארסיי בסיכום שני המשחקים והודחה מהמפעל בחצי הגמר, כאשר שירר כובש 6 שערים בגביע אופ"א. בליגה סיים את העונה שירר עם 22 שערים ב-37 משחקים כשהקבוצה מסיימת במקום החמישי שמוביל לגביע אופ"א.

בעונת 2004/2005 הכריז שירר שזוהי עונת הפרישה שלו. ביחד עם הרכש החדש פטריק קלייברט סיימה ניוקאסל במקום ה-14 בלבד בליגה כששירר כובש 7 שערים ומסיים עונה מאכזבת מבחינתו. בגביע אופ"א הקבוצה הגיע לרבע גמר המפעל שם הפסידה לספורטינג ליסבון, כאשר שירר כובש שלושער במשחק הפתיחה של גביע אופ"א נגד בני סכנין וסיים את העונה האירופית עם 11 שערים. במפעל גביע ה-FA הגיעה הקבוצה לחצי גמר שם הפסידה למנצ'סטר סיטי.

שירר, שהתחרט על הצהרת הפרישה בתחילת העונה, הודיע כי הוא נשאר לשחק בקבוצה לשנה אחרונה בהחלט. בעונתו האחרונה במועדון שבר שירר את שיאו בן 49 השנים של ג'קי מילבורן כאשר כבש את שערו ה-201 במועדון והפך לכובש המצטיין בתולדות ניוקאסל יונייטד. שירר כבש את שערו האחרון בקריירה נגד יריבתה המושבעת של ניוקאסל, סנדרלנד לקראת סיום העונה. באותו משחק נפצע שירר מה שהוביל לפרישה מוקדמת מהמתוכנן מבחינתו. שירר סיים את עונתו האחרונה במועדון עם 10 שערים ב-32 משחקים.

בסך הכול כבש שירר 206 שערים ב-395 הופעות במדי ניוקאסל בלבד.

קריירה בינלאומית

הקריירה הבינלאומית של שירר התחילה בשנת 1990 כשזומן לסגל הנבחרת הצעירה של אנגליה. שירר כבש במדי הצעירה 13 שערים ב-11 משחקים - שיא שעדיין לא נשבר. השערים הרבים בנבחרת הצעירה ביחד עם היכולת בקבוצות בהם שיחק זימנו לו מקום בסגל נבחרת אנגליה. בפברואר 1992, במשחק הבכורה שלו, כבש שירר שער נגד נבחרת צרפת בניצחון 2–0.

את רוב שלבי מוקדמות מונדיאל 1994 הוא פספס בגלל פציעה, ואנגליה כשלה לעלות לאותו מונדיאל. את יורו 1996 ,אותו אירחה אנגליה, פתח שירר מצוין עם שער במשחק הפתיחה נגד שווייץ. אנגליה עלתה לחצי הגמר נגד גרמניה ושירר כבש את השער הראשון אך הגרמנים השוו והמשחק הוכרע בסופו של דבר בפנדלים. האנגלים הפסידו בפנדלים בתוצאה 5–6 והודחו מהתחרות, כאשר שירר מסיים כמלך השערים עם חמישה כיבושים ונבחר לאחד המצטיינים.

גלן הודל מונה למאמן נבחרת אנגליה לקראת מוקדמות מונדיאל 1998. הודל מינה את שירר לקפטן, שכבש שער במשחק הראשון נגד מולדובה וצמד שערים במשחק לאחר מכן נגד פולין. סך הכול כבש חמישה שערים בקמפיין שעזרו לנבחרתו להעפיל לתחרות. מונדיאל 1998, שנערך בצרפת, הגריל לאנגלים בית קל יחסית עם הנבחרות של תוניסיה, קולומביה ורומניה. שירר כבש את השער הראשון בתחרות נגד תוניסיה בניצחון 0–2, אך אנגליה סיימה את הבית במקום השני בלבד כשרומניה הפתיעה והקדימה אותה אחרי שניצחה אותה 1–2. האנגלים פגשו את יריבתם המושבעת ארגנטינה בטורניר המונדיאל, והמשחק נפתח בשער מהיר של בטיסטוטה שכבש בפנדל בדקה ה-6, שירר השווה את התוצאה בפנדל בדקה ה-10, ולאחר שני שערים נוספים המשחק נגמר בתוצאה 2-2 ועבר לדו-קרב פנדלים. שירר כבש את הפנדל הראשון אולם בסופו של דבר אנגליה הפסידה את הדו-קרב והודחה מהמפעל בשלב שמינית הגמר.

בספטמבר 1999 כבש שירר את השלושער היחידי שלו במדי אנגליה, במוקדמות יורו 2000 נגד לוקסמבורג. אנגליה עלתה לטורניר זה ושירר הודיע שזהו הטורניר האחרון לפני הפרישה שלו מהנבחרת. אנגליה הוגרלה לבית עם גרמניה, פורטוגל, ורומניה, כאשר שירר לא כבש במשחק הראשון אותו הפסידה הנבחרת 2–3 לפורטוגל. במשחק הבא נגד גרמניה כבש שירר ואנגליה ניצחה 0–1, מה שסימן את הניצחון ראשון על הגרמנים מאז מונדיאל 1966. את המשחק האחרון בקמפיין פתחה אנגליה בידיעה שמספיק לה תיקו מול רומניה על מנת לעלות לשלב הבא הטורניר. שירר כבש שער בפנדל והקבוצות ירדו במחצית בתוצאה 1–2 לטובת אנגליה, אך הרומנים חזרו למשחק ואף ניצחו בסופו של דבר בתוצאה 2–3. אנגליה סיימה את דרכה במפעל וכמו כן גם שירר, שהודיע על פרישתו הרשמית מהנבחרת, סיים את דרכו הבינלאומית במדי אנגליה.

שירר שיחק 63 משחקים במדי הנבחרת, כשהוא כובש 30 שערים ושימש כקפטן ב-34 משחקים מתוכם. הוא מדורג במקום החמישי בכובשי כל הזמנים של נבחרת אנגליה.

סגנון משחק

שירר אופיין כ"חלוץ אנגלי קלאסי" - היה לו כח רב, עם עוצמה ופיזיות, ומשחק הראש שלו היה נחשב טוב ובעיטותיו עוצמתיות. מתוך 206 השערים שלו בניוקאסל יונייטד הוא כבש 49 עם הראש מה שנחשב לכמות גדולה. אופי המשחק של שירר עורר ביקורת רבה לעיתים עקב הפיזיות הרבה שבה הוא השתמש. שירר ספג 59 כרטיסים צהובים ו-2 כרטיסים אדומים במהלך הקריירה. שירר נודע כבועט פנדלים מחונן ויש לו 45 שערים במדי ניוקאסל מהנקודה הלבנה. כמו כן הוא גם כבש חמישה שערים מבעיטות חופשיות.

קריירת אימון

לאחר שפרש מכדורגל כשחקן צצו שמועות שיעבור לאמן את ניוקאסל אך שירר ענה שכרגע הוא רוצה "ליהנות מהחיים" לדבריו ובעתיד הוא יהיה מעוניין בקריירת אימון. שירר עבד באותה תקופה כשדרן של רשת BBC הבריטית.

במרץ 2009 התחיל שירר את קורס מאמני הפרו של אופ"א שנדרש כדי להיות מאמן באחת מהליגות באירופה. שירר המשיך לדחות הצעות מהקבוצות בהם שיחק אך ב-1 באפריל 2009 הוא הסכים להיות המאמן של ניוקאסל.

מאמן ניוקאסל יונייטד

בצעד מפתיע מונה שירר למאמן הקבוצה בה פרש ממשחק, ניוקאסל, לשמונת המחזורים הנותרים עד לסיום העונה, כאשר הקבוצה נאבקה נגד הירידה לליגת המשנה. ביום שלאחר החתימה הודיע במסיבת עיתונאים ש-BBC נתנו לו חופשה לשמונה שבועות כדי להדריך את הקבוצה ולאחר שמונת השבועות הוא יחזור לתפקיד הפרשן ויעזוב את המועדון.

את משחקו הראשון כמאמן הפסיד שירר לצ'לסי בתוצאה 0–2. ב-11 באפריל השיג שירר את נקודותיו הראשונות כמאמן בתיקו 1-1 נגד סטוק סיטי. אחרי הפסד נגד טוטנהאם ותיקו נגד פורטסמות' הגיע הניצחון הראשון של הקבוצה תחתיו - נגד מידלסברו. ניצחון זה העלה את המגפייז מעל הקו האדום. למשחק האחרון נגד אסטון וילה עלתה ניוקאסל בידיעה שאם היא מנצחת היא נשארת עונה 17 ברציפות בליגה, אך לאחרי הפסד בתוצאה 0–1, משער עצמי של דמיאן דאף, ירדה ניוקאסל לליגת המשנה, ושירר שנכשל במשימתו, והבטיח כי יעזוב בסיום העונה, סיים את תפקידו במועדון.

תארים ושיאים

מלך השערים של יורו 1996: 5 שערים.
נבחרת הטורניר של יורו 1996.
מלך השערים של גביע אופ"א שנתיים ברציפות: 2003/2004, 2004/2005.
מלך השערים של הפרמייר ליג בכל הזמנים: 260 שערים.
נעל הזהב של הפרמייר ליג (הכובש המצטיין) 3 שנים ברציפות: 1994–1997.
הכי הרבה שערים בעונה של 42 משחקים: 34 שערים.
הכי הרבה שערים בעונה של 38 משחקים: 31 שערים.
מלך השערים של ניוקאסל יונייטד בכל הזמנים: 206 שערים.
מלך השערים של ניוקאסל יונייטד באירופה בכל הזמנים: 30 שערים.
כדורגלן השנה בליגה האנגלית לפי בחירת שחקני הליגה: 1995, 1997.
כדורגלן השנה בליגה האנגלית לפי בחירת העיתונאים: 1994.
שחקן החודש בפרמייר ליג: נובמבר 1994, ספטמבר 1998, דצמבר 2002, אוקטובר 2003
נכנס להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי בשנת 2004.
נבחר על ידי פלה לרשימת 125 הכדורגלנים החיים הטובים בעולם
שחקן העשור באנגליה.
נבחרת העשור באנגליה.

אלן שירר זכה באליפות אחת בלבד במדי בלקברן רוברס בעונת 1994/1995.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלן שירר בוויקישיתוף

אלן שירר, באתר Transfermarkt
אלן שירר, באתר Fussballdaten.de (בגרמנית)
אלן שירר, באתר BDFutbol
אלן שירר, באתר WorldFootball.net
אלן שירר, באתר National Football Teams
אלן שירר, באתר FootballDatabase.eu
פרופיל המאמן, באתר Transfermarkt
תמונות:
- אלן שירר במדי ניוקאסל יונייטד
- אלן שירר במדי נבחרת אנגליה

הערות שוליים

^ Alan Shearer statue unveiled at St James' Park באתר ה-BBC‏, 12 בספטמבר 2016
^ הפרמייר ליג החליפה את הליגה הראשונה של הפוטבול ליג החל מעונת 1992/1993.
^ BBC, Shearer cleared in boot row, 12.05.1998
^ BBC, Robson takes Newcastle hotseat, 3.09.1999

נבחרת אנגליה – יורו 1992
1 וודס • 2 קרל • 3 פירס • 4 קיאון • 5 ווקר • 6 רייט • 7 פלאט • 8 סטיבן • 9 קלאף • 10 ליניקר • 11 סינטון • 12 פאלמר • 13 מרטין • 14 דוריגו • 15 ווב • 16 מרסון • 17 סמית' • 18 דיילי • 19 באטי • 20 שירר • מאמן: טיילור		אנגליה

נבחרת אנגליה – יורו 1996
1 סימן • 2 ג. נוויל • 3 פירס • 4 אינס • 5 אדמס • 6 סאות'גייט • 7 פלאט • 8 גאסקוין • 9 שירר • 10 שרינגהאם • 11 אנדרטון • 12 האווי • 13 פלאוורס • 14 בארמבי • 15 רדנאפ • 16 קמפבל • 17 מקמנמן • 18 פרדיננד • 19 פ. נוויל • 20 סטון • 21 פאולר • 22 ווקר • מאמן: ונבלס		אנגליה

נבחרת אנגליה – מונדיאל 1998
1 סימן • 2 קמפבל • 3 לה סו • 4 אינס • 5 אדמס • 6 סאות'גייט • 7 בקהאם • 8 באטי • 9 שירר • 10 שרינגהאם • 11 מקמנמן • 12 נוויל • 13 מרטין • 14 אנדרטון • 15 מרסון • 16 סקולס • 17 לי • 18 קיאון • 19 ל. פרדיננד • 20 אואן • 21 ר. פרדיננד • 22 פלאוורס • מאמן: הודל		אנגליה

נבחרת אנגליה – יורו 2000
1 סימן • 2 ג. נוויל • 3 פ. נוויל • 4 קמפבל • 5 אדמס • 6 קיאון • 7 בקהאם • 8 סקולס • 9 שירר • 10 אואן • 11 מקמנמן • 12 סאות'גייט • 13 מרטין • 14 אינס • 15 בארי • 16 ג'רארד • 17 וייז • 18 בארמבי • 19 הסקי • 20 פיליפס • 21 פאולר • 22 רייט • מאמן: קיגן		אנגליה

[1] Alan Shearer statue unveiled at St James' Park באתר ה-BBC‏, 12 בספטמבר 2016

[2] הפרמייר ליג החליפה את הליגה הראשונה של הפוטבול ליג החל מעונת 1992/1993.

[3] BBC, Shearer cleared in boot row, 12.05.1998

[4] BBC, Robson takes Newcastle hotseat, 3.09.1999

[1]

[2]

[3]

[4]

מלך השערים של הליגה האנגלית
הליגה הראשונה של הפוטבול ליג (1889–1992)	1889: גודל • 1890: רוס • 1891: סאות'וורת' • 1892: ג'. קמפבל • 1893: ג'. קמפבל • 1894: סאות'וורת' • 1895: ג'. קמפבל • 1896: ג'. ג'. קמפבל ובלומר • 1897: בלומר • 1898: ולדון • 1899: בלומר • 1900: גראטי • 1901: בלומר • 1902: סטל • 1903: רייבולד • 1904: בלומר • 1905: א. בראון • 1906: שפרד • 1907: יונג • 1908: וסט • 1909: פרימן • 1910: פרקינסון • 1911: שפרד • 1912: המפטון, הולי ומקלין • 1913: מקלין • 1914: אליוט • 1915: פארקר • 1920: מוריס • 1921: ג'. סמית' • 1922: וילסון • 1923: באקן • 1924: צ'דוויק • 1925: רוברטס • 1926: הארפר • 1927: טרוטר • 1928: דין • 1929: האלידיי • 1930: ווטסון • 1931: ורינג • 1932: דין • 1933: באוורס • 1934: באוורס • 1935: דרייק • 1936: ריצ'רדסון • 1937: סטיל • 1938: לוטון • 1939: לוטון • 1947: וסטקוט • 1948: רוק • 1949: מויר • 1950: ד. דייוויס • 1951: מורטנסן • 1952: רובלדו • 1953: ויימן • 1954: גלזארד • 1955: ר. אלן • 1956: לופטהאוס • 1957: צ'ארלס • 1958: ב. סמית' • 1959: גריבס • 1960: ויולט • 1961: גריבס • 1962: קרופורד וקיוון • 1963: גריבס • 1964: גריבס • 1965: מקאבוי וגריבס • 1966: אירווין והאנט • 1967: ר. דייוויס • 1968: בסט ור. דייוויס • 1969: גריבס • 1970: אסטל • 1971: ט. בראון • 1972: לי • 1973: רובסון • 1974: צ'אנון • 1975: מקדונלד • 1976: מקדוגל • 1977: גריי ומקדונלד • 1978: לטצ'פורד • 1979: וורטינגטון • 1980: בוייר • 1981: ארצ'יבלד וווית' • 1982: קיגן • 1983: בליסט • 1984: ראש • 1985: דיקסון וליניקר • 1986: ליניקר • 1987: ק. אלן • 1988: אולדרידג' • 1989: א. סמית' • 1990: ליניקר • 1991: א. סמית' • 1992: רייט
פרמייר ליג (1993–)	1993: שרינגהאם • 1994: קול • 1995: שירר • 1996: שירר • 1997: שירר • 1998: סאטון, דבלין ואואן • 1999: האסלביינק, אואן ויורק • 2000: פיליפס • 2001: האסלביינק • 2002: הנרי • 2003: ואן ניסטלרוי • 2004: הנרי • 2005: הנרי • 2006: הנרי • 2007: דרוגבה • 2008: כ. רונאלדו • 2009: אנלקה • 2010: דרוגבה • 2011: ברבאטוב וטבס • 2012: ואן פרסי • 2013: ואן פרסי • 2014: סוארס • 2015: אגוארו • 2016: קיין • 2017: קיין • 2018: סלאח • 2019: אובאמיינג, מאנה וסלאח • 2020: ורדי • 2021: קיין • 2022: סלאח וסון • 2023: האלנד • 2024: האלנד