לדלג לתוכן

יובנטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מועדון הכדורגל יובנטוס
Juventus Football Club
מידע כללי
שם מלא Juventus Football Club S.p.A.
כינוי La Vecchia Signora ("הגברת הזקנה")
La Fidanzata d'Italia ("החברה של איטליה")
La Madamaפיימונטית:"מאדאם")
Bianconeri ("השחורים-לבנים")
Le Zebre ("הזברות")
La Signora Omicidi ("הגברת הרוצחת")
La Gheuba ("הגיבן")
"יובה"
"הנערים"
תאריך ייסוד 1 בנובמבר 1897
אצטדיון אצטדיון אליאנץ ("יובנטוס סטאדיום"), טורינו
(תכולה: 41,507)
בעלים ג'ון אלקן, משפחת אניילי
נשיא איטליהאיטליה אנדראה אניילי
מאמן טיאגו מוטה
ליגה סרייה א'
www.juventus.com
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ
תלבושת שלישית

יובנטוס (Juventus, "נעורים" בלטינית) היא קבוצת כדורגל איטלקית, אשר ממוקמת בטורינו שבפיימונטה. יובנטוס נחשבת לקבוצה המצליחה והמעוטרת ביותר בכדורגל האיטלקי, ואחת הקבוצות המעוטרות ביותר בכדורגל העולמי. הקבוצה שיחקה בכל שנות קיומה בסרייה א', הליגה האיטלקית הראשונה, למעט בעונת 2006/2007 בה נאלצה לשחק בסרייה ב', הליגה האיטלקית השנייה, אליה הורדה עקב פרשת שחיתות. יובנטוס היא חברה ציבורית, שמניותיה נסחרות בבורסה איטליאנה, והיא בעלת מספר האוהדים הגדול באיטליה.

לפי הפדרציה הבין-לאומית להיסטוריה וסטטיסטיקה של הכדורגל (IFFHS), ארגון המוכר על ידי פיפ"א, יובנטוס היא הקבוצה האיטלקית המצליחה ביותר במאה ה-20 והקבוצה האירופאית השנייה הכי מצליחה באותה תקופה. בשנת 1985 הפכה יובנטוס לקבוצה הראשונה בהיסטוריה, שזוכה בכל שלושת התארים המרכזיים של אופ"א: גביע אירופה לאלופות (כיום ליגת האלופות), גביע אירופה למחזיקות גביע וגביע אופ"א (כיום הליגה האירופית). לאחר הזכייה בגביע הבין-יבשתי באותה שנה, הפכה יובנטוס לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שזוכה בכל התארים היבשתיים האפשריים למועדון אירופי (לא כולל הקונפרנס ליג) – גביע אירופה לאלופות, גביע אופ"א, גביע אירופה למחזיקות גביע, הסופרקאפ האירופי והגביע הבין-יבשתי, והיא אחת מ-5 קבוצות באירופה שעשו זאת יחד עם אייאקס, מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי ובאיירן מינכן. בעשור השני של המאה ה-21 זכתה יובנטוס בתשע אליפויות ברציפות וכן במספר דאבלים (כולל ארבעה ברציפות בין השנים 2015–2018).

השנים הראשונות - ייסוד המועדון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועדון נוסד ב-1 בנובמבר 1897 בידי קבוצה של צעירים מבית הספר העל-יסודי, מאסימו ד'אדזליו בטורינו. מייסדי המועדון היו כולם בין הגילאים ארבעה עשרה לשבע עשרה.

מעט מאוד מידע כתוב קיים לגבי הקמת הקבוצה, שכן באותה תקופה עיתוני איטליה לא נתנו לתחום הספורט מקום רב. אחד ממייסדי המועדון, אנריקו קנפארי, כתב ספר בשנת 1914 המתאר את הולדת המועדון. על פי ספרו, המייסדים הצעירים חיפשו בלהט אחר שם למועדון. לאחר סיבוב של הצבעות נבחרו שלוש הצבעות מרכזיות - Società Via Fori, Società Sportiva Massimo D' Azeglio ו-Sport Club Juventus (מועדון ספורט יובנטוס). השם האחרון נבחר.

מייסדי הקבוצה בצילום משנת 1898

הנשיא הראשון של המועדון היה אוג'ניו קנפארי (אחיו של אנריקו). בשנת 1899 שונה שמה של הקבוצה ל-Football Club Juventus (מועדון כדורגל יובנטוס), וצבעיה של הקבוצה הצעירה היו ורוד ושחור, הידועים באיטליה בכינוי רוזאנרו. אצטדיונה הראשונה היה הפיאצה ד'ארמי.

הכניסה לליגה האיטלקית בכדורגל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יובנטוס ערכה את משחק הבכורה שלה באליפות האיטלקית לכדורגל (גרסה מוקדמת של הסרייה א') בעונת 1900, כשהיא מיוצגת במדים הורודים המקוריים. המשחק הראשון שהקבוצה שיחקה היה ב-11 במאי 1900 שהסתיים בהפסד 0–1 ל-FBC Torinese בפיאצה ד'ארמי. בעונה השנייה של הקבוצה יובנטוס הצליחה הרבה יותר כשהגיעה לחצי גמר הליגה לאחר ניצחון על קבוצה מקומית אחרת בשם Ginnastica Torino בתוצאה 5–0. בחצי הגמר הפסידה יובנטוס לקבוצת הכדורגל מילאן (באותה תקופה מועדון קריקט המכונה Milan Cricket) בתוצאה 2–3.

המועדון החליט לאמץ תלבושת חדשה בשנת 1903. שחקן אנגלי ששיחק במועדון, ג'ון סבאג', נקרא לבקשת יובנטוס לעזרה בעניין. לסבאג' היה חבר בנוטינגהאם שאהד את הקבוצה המקומית, נוטס קאונטי, ושלח לטורינו את החולצות בעלות הפסים בצבעי שחור-לבן, תלבושת המלווה את יובנטוס עד היום. במשך שתי עונות לאחר מכן יובנטוס סיימה כסגנית הליגה לגנואה, ובשנת 1905 זכתה יובנטוס באליפות הראשונה שלה.

יובנטוס בנתה סגל חזק, אך מיד לאחר שזכתה באליפות עזב את הקבוצה נשיא המועדון, אלפרדו דיק, לאחר סכסוך פנימי. דיק לקח עמו מספר שחקני מפתח, ולאחר שמספר אנשי צוות מקצועי הביעו את התעניינותם בעזיבת הקבוצה גם כן, ייסד דיק את מועדון הכדורגל טורינו. משחק הדרבי הראשון ששוחק בין שתי הקבוצות התקיים בעונה העוקבת, ומאז נוצרה יריבות גדולה בין שני המועדונים. החל מתקופה זו ועד מלחמת העולם הראשונה נשלט הכדורגל האיטלקי בעיקר על ידי קבוצות אחרות. לאחר המלחמה נבנה סגל הקבוצה תחת כהונת הנשיא קוראדינו קוראדיני, וזומנו מספר שחקנים לנבחרת איטליה בפעם הראשונה. באותה תקופה פרץ לתודעת העולם השוער ג'אנפיירו קומבי, שלימים הפך לאגדה במועדון.

תחילת תקופת אניילי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ון צ'ארלס, סיבורי ובוניפרטי, שלושת כוכבי הקבוצה באותה עת

אדוארדו אניילי, בן למשפחת אניילי שבבעלותו הייתה חברת פיאט, קנה את הבעלות של המועדון בשנת 1923. הקנייה התבררה כצעד טוב למועדון, שזכה באליפות השנייה שלו בעונת 1925/1926, כשיובנטוס הביסה את אלבה רומא בגמר בתוצאה 12–1. החל מעונת 1930/1931 עד לעונת 1934/1935 יובנטוס זכתה בחמש אליפויות רצופות, ארבע מהן תחת המאמן קרלו קרקאנו. ב-1933 יובנטוס עברה לשחק באצטדיון הגדול הראשון שלה - סטאדיו בניטו מוסוליני. האצטדיון נבנה באותה שנה לקראת מונדיאל 1934, שנערך באיטליה ובאותו זמן הכיל כ-65,000 מקומות. הוא נקרא על שמו של בניטו מוסוליני, שהיה ראש ממשלת איטליה באותו זמן. אדוארדו אניילי מת ב-14 ביולי 1935. מותו השפיע לרעה על המועדון, שהתבטא ביכולת ירודה בליגה ועזיבת שחקנים משמעותיים.

יובנטוס לא הצליחה לשחזר את היכולת הטובה בשאר שנות ה-30, למעט בעונת 1937/1938, בה סיימה כסגנית לקבוצה אמברוסיאנה-אינטר מילאנו. לאחר מלחמת העולם השנייה הוחלף שמו של האצטדיון ונקרא סטאדיו קומונאלה. בנו של אדוארדו, ג'אני אניילי, הפך לנשיא כבוד של המועדון. יובנטוס זכתה בעוד שתי אליפויות ב-1949/1950 וב-1951/1952. לאחר תקופה ארוכה יבשה מאליפויות, החתימה יובנטוס את השחקן הוולשי ג'ון צ'ארלס ואת הארגנטינאי-איטלקי אומר סיבורי ב-1957. שני אלה שיחקו לצד ג'אמפיירו בוניפרטי ששיחק במועדון עוד משנת 1946. שלושת השחקנים הובילו את יובנטוס להצלחה מתמשכת, כשזכתה באליפות בעונת 1957/1958 ובדאבל הראשון של המועדון בעונת 1959/1960. בתקופה זו הפכה יובנטוס לקבוצה הראשונה באיטליה שזוכה בעשר אליפויות, כאשר בשנת 1961 זכתה באליפות נוספת. כהוקרה לכך, קיבלה הקבוצה כוכב זהב לענוד על חולצות שחקניה עבור הצטיינות בספורט. באותה שנה זכה עומאר סיבורי בתואר כדור הזהב.

בוניפרטי פרש בשנת 1961 כשבאמתחתו 182 שערים בכל המסגרות, שיא קבוצתי שיחזיק עד 45 שנה לאחר מכן. הקבוצה זכתה באליפות היחידה הנוספת בשנות ה-60 בעונת 1966/1967. יובנטוס הפכה לקבוצה מצליחה באירופה בשנות ה-70 כשזכתה באליפות הסרייה א' בעונות 1971/1972, 1972/1973, 1974/1975 ו-1976/1977. בנוסף, יובנטוס הגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות 1973, בו היא הפסידה לאייאקס אמסטרדם. בשנים אלה נבנתה יובנטוס סביב מספר כוכבים מקומיים בדמותם של גאטאנו שיראה, דינו זוף, רוברטו בטגה, פאביו קאפלו והכוכב הברזילאי ז'וזה אלטפיני. קוד המראה ביובנטוס היה מחמיר. הקבוצה אילצה את שחקניה לשחק עם שיער מגולח, ובנוסף סיפקה להם לבוש פורמלי והכריחה אותם להשלים את לימודיהם. שונה היה השחקן פרנקו קאוזיו, שהיה פופולרי דיו בקרב האוהדים, והקבוצה אפשרה לו לשחק עם שיער ארוך. רבים משחקניה של יובנטוס נשארו בקבוצה עד סוף הקריירה שלהם. רבים קיבלו עבודה בתוך המועדון או עבור פיאט (וחברות אחרות בבעלות המשפחה) לאחר פרישתם מכדורגל.

תקופת טרפטוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שיובנטוס הייתה קבוצה מצליחה באיטליה, ההצלחות באירופה איחרו לבוא. בעונת 1976/1977 זכתה יובנטוס בתואר האירופי הראשון שלה, גביע אופ"א, כשניצחה את אתלטיק בילבאו בזכות שערי חוץ שהבקיעו רוברטו בטגה ומרקו טארדלי. בתואר הזה זכתה יובנטוס תחת המאמן ג'ובאני טרפטוני. טרפטוני המשיך לאמן את הקבוצה גם בשנות ה-80 של המאה ה-20, ובכך היה למאמן בעל הכהונה הארוכה ביותר במועדון. תחת טרפטוני שלטה יובנטוס בסרייה א' בתחילת שנות ה-80, כשהקבוצה זכתה באליפויות בשנים 1980/1981, 1981/1982 ו-1983/1984. באותה תקופה זכתה יובנטוס בכוכב זהב נוסף המסמל 20 תוארי אליפות. בשנת 2013 הוסיפה הקבוצה כוכב זהב שלישי.

שחקני הקבוצה נהנו מחשיפה לתקשורת ומהישגים מקצועיים. פאולו רוסי הוביל את איטליה לזכייה בגביע העולם בשנת 1982 וזכה בתואר כדור הזהב באותה שנה. קשרה הצרפתי של יובנטוס, מישל פלאטיני, זכה גם הוא בתואר שלוש שנים ברציפות, מ-1983 עד 1985. בכך, הפכה יובנטוס לקבוצה היחידה ששחקניה זוכים בתואר במשך ארבע שנים ברציפות.

יובנטוס הגיעה פעם נוספת לגמר גביע אירופה לאלופות 1983, אך הפעם הפסידה להמבורג מגרמניה. התהילה האירופית במפעל הבכיר הגיעה רק באמצע העשור. בשנת 1985 פגשה יובנטוס את ליברפול בגמר גביע אירופה לאלופות באצטדיון הייזל שבבלגיה. את המשחק ניצחה יובנטוס 1–0 מפנדל אותו הבקיע מישל פלאטיני וזכתה לראשונה במפעל הבכיר, אך אסון שהתרחש ביציעי האצטדיון וזכה לשם אסון הייזל העיב על הזכייה. באסון נהרגו 39 אוהדים (רובם אוהדי יובנטוס), ובעקבותיו הושעו הקבוצות האנגליות ממפעלים אירופאים למשך חמש שנים. יובנטוס זכתה באליפות נוספת בעונת 1985/1986, אך המשך העשור הניב פחות פירות לקבוצה.

בעונת 1989/1990, תחת המאמן דינו זוף, זכתה יובנטוס בגביע אופ"א, וזאת לאחר שניצחה בשלב הגמר את פיורנטינה 3–1 בסיכום שני מפגשים.

בשנת 1990 עברה יובנטוס לאצטדיון חדש, הסטאדיו דלה אלפי. האצטדיון נבנה לקראת מונדיאל 1990 והמעבר נבע גם משום שהאצטדיון הישן של הקבוצה, סטאדיו קומונאלה, אותו חלקה יובנטוס עם היריבה העירונית טורינו, הוקטן במידותיו.

ב-1991 חזר טרפטוני ליובנטוס, ואימן אותה עד ל-1994. בזמן הזה הוביל את הקבוצה לזכייה בגביע אופ"א לעונת 1992/1993, לאחר שבשלב הגמר רשמה ניצחון מרשים של 1–6 בסיכום שני מפגשים מול בורוסיה דורטמונד.

תקופת ליפי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרצ'לו ליפי, מאמן איטלקי שעזב את נאפולי, נבחר להיות מאמן יובנטוס בשנת 1994. העונה הראשונה שלו במועדון הייתה הצלחה כבירה, כשיובנטוס זכתה באליפות ראשונה מאז אמצע העשור הקודם. סגל הקבוצה כלל את הקפטן לשעבר של נאפולי, הבלם צ'ירו פרארה, שהגיע ליובנטוס ביחד עם ליפי, רוברטו באג'ו, ג'אנלוקה ויאלי וחלוץ צעיר בשם אלסנדרו דל פיירו, שהגיע מהקבוצה המקומית של פדובה, ולימים הפך לאחד מגדולי שחקני הקבוצה בכל הזמנים.

בעונת 1994/1995 זכתה יובנטוס בדאבל, כאשר הקדימה בטבלת הליגה את לאציו בהפרש של עשר נקודות, וזכתה בגביע האיטלקי בפעם התשיעית בתולדותיה, וזאת לאחר שניצחה את פארמה בגמר. יובנטוס הגיעה באותה העונה לגמר גביע אופ"א, שם פגשה שוב את פארמה בגמר כל-איטלקי, אך הפעם נוצחה בצמד משחקים מצמד שערים של דינו באג'ו.

על אף שבעונה העוקבת סיימה יובנטוס כסגנית ליריבתה מילאן בליגה המקומית, היא זכתה פעם נוספת בליגת האלופות בגמר של 1995/1996, כשניצחה את אייאקס אמסטרדם בפנדלים. בעונות הבאות הצטרפו כוכבים נוספים לקבוצה: כריסטיאן ויירי, זינדין זידאן, פיליפו אינזאגי ואדגר דווידס. בשנתיים שלאחר מכן יובנטוס זכתה פעמיים באליפות הסרייה א' וגם הגיעה פעמיים לגמר ליגת האלופות, שם הפסידה לבורוסיה דורטמונד ולריאל מדריד בהתאמה. בסוף שנות ה-90 התלהטה היריבות עם אינטר מילאנו ורומא. מאמן רומא, זדנק זמאן האשים את הצוות הרפואי של יובנטוס בסימום בין השנים 19931998. למרות זאת, אחרי חקירה מקיפה זוכתה יובנטוס מכל אשמה.

בעונת 1998/1999 פוטר ליפי מאימון יובנטוס, וזאת לאחר שרשרת תוצאות רעות שהשיגה הקבוצה בליגה. ליפי מונה לאימון יריבתה של יובנטוס, אינטר, ובמקומו מונה קרלו אנצ'לוטי למאמן הקבוצה. אנצ'לוטי הצליח לייצב את הספינה וסיים עם יובנטוס בתום אותה העונה במקום השביעי. כמו כן, יובנטוס הודחה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי מנצ'סטר יונייטד, שהמשיכה לגמר ואף זכתה בטרבל. בעונת 1999/2000 הפסידה הקבוצה את האליפות במחזור האחרון, כאשר ערב המחזור היא הייתה במקום הראשון בטבלה, ומאחוריה, במקום השני, הייתה לאציו. המחזור האחרון, שהפגיש את יובנטוס עם פרוג'יה, התקיים תחת גשם כבד ותנאי מגרש קשים ביותר. שופט המשחק, פיירלואיג'י קולינה, החליט לאשר את קיום המשחק בכל זאת, ויובנטוס הפסידה באופן דרמטי בתוצאה 0–1 לפרוג'יה, כאשר במשחק המקביל ניצחה לאציו את רג'ינה בתוצאה 0–3, וזכתה באליפות היסטורית על חשבון יובנטוס.

בתום עונת 2000/2001, בה יובנטוס סיימה כסגנית האלופה פעם נוספת, הפעם לרומא, פוטר אנצ'לוטי מאימון יובנטוס, ואילו ליפי חזר לאימון הקבוצה לקדנציה נוספת. חזרה זו בישרה על תקופתו השנייה של ליפי ביובנטוס, אשר אופיינה באותו הקיץ במהפך אותו עבר הרכב הקבוצה: שניים מהשחקנים המרכזיים של הקבוצה, פיליפו אינזאגי וזינדין זידאן, נמכרו (כאשר מכירת זידאן היוותה בזמנו שיא כל הזמנים בהעברות), ואילו גם בפעם הזו צירפה יובנטוס כוכבים חדשים: ג'אנלואיג'י בופון (שיא העברות עולמי עבור שוער לאותה התקופה) מרסלו סאלאס, פאבל נדבד וליליאן תוראם ועוד. ליפי הוביל את יובנטוס לזכייה בעוד שתי אליפויות ולהופעה נוספת בגמר ליגת האלופות, הפעם בגמר כל-איטלקי נגד היריבה מילאן בעונת 2002/2003. המשחק נגמר בתוצאה 0–0, אך יובנטוס הפסידה בפנדלים. מהגמר נעדר פאבל נדבד בשל צבירת כרטיסים צהובים, ורבים טוענים כי הופעתו של הצ'כי הייתה משנה את מהלך הגמר. עונה לאחר מכן סיימה יובנטוס במקום השלישי בסרייה א', ולאחריה עזב ליפי את יובנטוס והתמנה למאמן נבחרת איטליה.

עידן קאפלו ופרשת הטיית המשחקים - הקאלצ'ופולי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 מונה פאביו קאפלו למאמן הקבוצה, במקום ליפי שהתפטר. יחד עם הגעתו של קאפלו, שנחשב לאחד מבכירי המאמנים באיטליה, נרכשו שחקנים חדשים - קפטן נבחרת איטליה, פאביו קנבארו, הקשר הברזילאי אמרסון, המגן הצרפתי ז'ונתן זבינה והחלוץ השוודי העולה זלאטן איברהימוביץ'. את עונת 2004/2005 סיימה יובנטוס כאלופה. עונה לאחר מכן הגיע גם הקשר הצרפתי פטריק ויירה, וגם את עונת 2005/2006 סיימה יובנטוס כאלופה. באירופה הודחה יובנטוס פעמיים בשלב רבע הגמר, פעם על ידי ליברפול, ולאחר מכן על ידי ארסנל.

במאי 2006 הייתה יובנטוס אחת הקבוצות (יחד עם מילאן, לאציו ופיורנטינה) שהואשמו בהטיית משחקים בסרייה א'. במרכז ההאשמות ניצב מנהלה המקצועי של יובנטוס, לוצ'יאנו מוג'י, שהואשם בהשפעה על שיבוץ השופטים במשחקי הקבוצה. ב-13 במאי 2006 התפטר מוג'י יחד עם רוברטו בטגה ואנטוניו ג'יראודו מהמועדון, והקבוצות שהשתתפו במשפט המתינו לגזר הדין. באותו הזמן ג'אנלוקה פסוטו כמעט איבד את חייו בניסיון התאבדות אחרי שקפץ מחלון בקומה הרביעית, ניסיון אותו התקשורת פירשה כלחץ בפני תוצאות המשפט.

פאביו קאפלו עזב לריאל מדריד עוד לפני גזר הדין. סטפאנו פלאצי, התובע מטעם התאחדות הכדורגל האיטלקית, קרא לניפוי הקבוצות מהליגה הראשונה, ושלילת שתי האליפויות האחרונות של יובנטוס. תוצאות המשפט הקלו על שאר הקבוצות בפרשה, אך יובנטוס הורדה לראשונה בתולדותיה לסרייה ב' עם הפסד של כ-30 נקודות, שהורד ל-17 לאחר ערעור ולבסוף ל-9, ושתי אליפויותיה האחרונות נשללו ממנה. מספר שחקנים עזבו את המועדון, בהם זוכה פרס כדור הזהב באותה השנה פאביו קנבארו, ליליאן תוראם, ג'אנלוקה זמברוטה, פטריק ויירה וזלאטן איברהימוביץ', כאשר השניים האחרונים נמכרו ליריבה אינטר מילאנו. למרות זאת, מספר שחקנים בכירים נשארו בקבוצה, בהם ג'אנלואיג'י בופון, הקפטן אלסנדרו דל פיירו, פאבל נדבד, מאורו קמוראנזי ודויד טרזגה.

לאחר הירידה מונה שחקן העבר של יובנטוס, המאמן הצרפתי דידייה דשאן, למאמן הקבוצה.

החזרה לליגה הראשונה, תקופת המשבר ואי ההעפלה לאירופה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דייגו

דשאן העלה את יובנטוס חזרה לליגה לאחר עונה אחת בלבד, אך התפטר שני מחזורים לסיום העונה בשל חילוקי דעות בינו לבין הנהלת המועדון. עונה לאחר מכן מונה המאמן קלאודיו ראניירי לאימון הקבוצה, ואיתו שחקנים חדשים בדמותם של וינצ'נזו יאקווינטה, ז'ורז'ה אנדראדה ומוחמד סיסוקו. ראניירי הוביל את הקבוצה למקום השלישי, כשדויד טרזגה ואלסנדרו דל פיירו מבקיעים יחדיו 41 שערים, ודל פיירו מסיים את העונה כמלך שערי הליגה. עונה לאחר מכן המשיך ראניירי להוביל את הקבוצה. בעונה זו חזרה לראשונה לליגת האלופות לאחר היעדרות של כשנתיים, לראשונה מאז הורדה ליגה, ונעצרה בשמינית הגמר על ידי צ'לסי. יובנטוס סיימה את העונה בליגה במקום השני, אך ראניירי פוטר שני מחזורים טרם סיום העונה, בשל הטענות כי הוא איבד את חדר ההלבשה, והשחקנים אינם מאמינים בו יותר. שחקן העבר והמאמן הצעיר, צ'ירו פרארה, מונה למחליפו.

בתחילת עונת 2009/2010 רכשה יובנטוס את דייגו הברזילאי תמורת 25 מיליון יורו, את פליפה מלו הברזילאי תמורת 20 מיליון יורו, וכן צירפה את המגן ואלוף העולם, פאביו גרוסו והחזירה את קפטן נבחרת איטליה, פאביו קנבארו, שעזב את המועדון לאחר התפוצצות פרשת הקאלצ'יופולי. פרארה הוביל את הקבוצה לרצף של ניצחונות בתחילת העונה, אך הפסדים במפעלים השונים וחוסר יציבות גרמו לפיטוריו. החליף אותו אלברטו זאקרוני, שלא הצליח להשפיע על המומנטום השלילי של הקבוצה, שסיימה במקום השביעי. בסוף עונה זו התרחשה מהפכה בצוות הניהולי של יובנטוס: מנכ"ל המועדון, ז'אן קלוד בלאן, אשר היה אמון על פרויקט בניית אצטדיונה החדש של הקבוצה, היובנטוס ארנה, התפטר מתפקידו, ואילו המנהל המקצועי של המועדון, אלסיו סקו, פוטר מתפקידו. נשיא ובעלי המועדון ג'ון אלקן, העדיף למקד את מאמציו בחברת ההחזקות של משפחת אניילי, "EXOR", ואנדראה אניילי, בן לשושלת אניילי מונה לנשיא המועדון. אנדראה הוא בנו של אומברטו אניילי, אשר כיהן אף הוא בעברו כנשיא המועדון. לואיג'י דל נרי וג'וזפה מארוטה הגיעו על תקן המאמן והמנהל המקצועי בהתאמה. במאי 2011, לאחר עונה מאכזבת נוספת בה הקבוצה נכשלה מלהעפיל להתמודדות בטורניר אירופי, פוטר דל נרי מתפקידו.

רצף האליפויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יובנטוס בעונת 2012/2013.

לאחר פיטורי דל נרי החתימה יובנטוס כמאמן את אנטוניו קונטה, שבעברו שיחק בקבוצה. בנוסף החתימה את הצ'יליאני ארתורו וידאל, המונטנגרי מירקו וויצ'יניץ', השווייצרי סטפן ליכטשטיינר וכוכבה של מילאן אנדראה פירלו. כמו כן, שיחקה יובנטוס לראשונה בתולדותיה באצטדיונה החדש, אשר נחנך בקיץ שלפני תחילת העונה בטקס מרשים. בעונת 2011/2012 זכתה יובנטוס באליפות, והבטיחה אותה מחזור לפני הסיום בזכות ניצחון 2–0 על קליארי, ובזכות הפסד של מילאן בדרבי ליריבתה העירונית אינטר מילאנו. בסיום העונה יובנטוס סיימה את הליגה עם 84 נקודות, 4 יותר ממילאן וללא הפסד בליגה. היא אף העפילה לגמר הגביע האיטלקי, אך הפסידה בו 0–2 לנאפולי. בסיום אותה עונה, עזב אלסנדרו דל פיירו את הקבוצה, לאחר ששיחק בשורותיה 19 עונות והפך למלך השערים ולשיאן ההופעות של הקבוצה בכל הזמנים. באוגוסט 2012 הושעה המאמן אנטוניו קונטה לעשרה חודשים ממגרשי הכדורגל לאחר שהואשם על ידי ועדת משמעת באי מסירת דיווח על מכירת משחקים בעונת 2010/11 בעת שאימן את סיינה. לאחר מכן, הומתק עונשו, וקונטה חזר למגרשים מוקדם מהצפוי. בפרק הזמן שקונטה הושעה, מילאו את מקומו על הקווים עוזריו, אנג'לו אלסיו ומאסימו קאררה, שאף הוא שיחק בעברו במדי יובנטוס. באותה העונה, בעקבות מחלוקת שלילת האליפויות של יובנטוס כחלק מפרשת הקאלצ'יופולי, סירבה חברת נייקי, המלבישה של יובנטוס באותה העונה, להכיר במספר האליפויות של יובנטוס, שטענה כי לזכותה יש 30 אליפויות, בעוד לפי התיעודים הרשמיים, יובנטוס זכתה עונה קודם לכן באליפות ה-28 בתולדותיה. כאות פשרה הציע אניילי שמדי הקבוצה יישאו עליהם את הכיתוב "30 אליפויות על המגרש" מתחת לסמל הקבוצה, הצעה שנתקבלה על ידי נייקי. באותה העונה זכתה יובנטוס באליפות ה-29 בתולדותיה, אך הודחה ברבע גמר ליגת האלופות על ידי באיירן מינכן, שהמשיכה לזכייה בגביע.

בעונת 2013/2014 זכתה יובנטוס באליפות נוספת, תוך שהיא מציגה מאזן ביתי מושלם ושברה את שיא הנקודות לעונה - 102.[1] למרות הישג זה, כשלה יובנטוס פעם נוספת בזירה האירופית, כאשר הודחה מליגת האלופות כבר בשלב הבתים, וכשלה מלהעפיל לגמר הליגה האירופית, אשר שוחק בטורינו, באצטדיונה הביתי.

יובנטוס בליגת האלופות, 2014/2015.

בתחילת עונת 2014/2015 התפטר קונטה במפתיע מאימון יובנטוס, ובמקומו מונה מסימיליאנו אלגרי. אוהדי יובנטוס לא קיבלו את מינוי אלגרי, שפוטר, ברוח טובה, עונה קודם לכן ממילאן בטענה שכשל בהשגת מטרותיו עם הקבוצה, ובתחילת העונה אלגרי היה דמות לא רצויה במועדון בקרב יושבי היציע. בתום העונה זכתה יובנטוס באליפות רביעית ברציפות ואף השלימה דאבל לראשונה מזה 20 שנה, וזאת לאחר שזכתה בגביע האיטלקי בפעם העשירית בתולדותיה, לאחר ניצחון 2–1 בתום הארכה במשחק הגמר נגד לאציו. בנוסף לדאבל, גם הזכייה בגביע האיטלקי הייתה הראשונה מזו 20 שנה. ב-13 במאי באותה שנה עלתה יובנטוס לגמר ליגת האלופות לאחר היעדרות בת 12 שנים ממעמד זה, וזאת לאחר שהדיחה את ריאל מדריד בחצי הגמר. אך בגמר שנערך בברלין (6 ביוני) הפסידה יובנטוס לברצלונה בתוצאה 1–3.

בתחילת עונת 2015/2016 עבר סגל הקבוצה מהפך, וזאת לאחר עזיבה של מספר שחקני מפתח במועדון: בקיץ אחד עזבו את הקבוצה ארתורו וידאל, אנדראה פירלו, שחקן הכנף הצרפתי קינגסלי קומאן, החלוץ הארגנטינאי קרלוס טבס, שחקן הכנף סימונה פפה והחלוץ הספרדי פרננדו יורנטה. במקומם פתחה הקבוצה במסע החתמות גדול, כאשר החתימה, בין היתר, את החלוץ הארגנטינאי פאולו דיבאלה ב-40 מיליון יורו מפלרמו, הקשר הגרמני סאמי ח'דירה מריאל מדריד, החלוץ הקרואטי מריו מנדז'וקיץ' מאתלטיקו מדריד ואת שחקן הכנף הקולומביאני חואן קוואדראדו מצ'לסי בהשאלה. למרות התחלת עונה חלשה יחסית, שבה ניצחה משחק אחד מבין השבעה הראשונים, הקבוצה לא הפסידה אף אחד מ-25 משחקיה הבאים וניצחה 24 מתוכם. לבסוף זכתה הקבוצה בסוף העונה בדאבל בפעם השנייה ברציפות: אליפות הליגה והגביע האיטלקי.

ביולי 2016 עשתה הקבוצה מסע רכש נוסף, כאשר ההעברה הבולטת ביותר שרשם המועדון הייתה רכישת כוכבה של היריבה נאפולי, החלוץ הארגנטינאי, גונסאלו היגוואין, תוך ניפוץ של שיא ההעברות, והיגוואין הפך לשחקן היקר ביותר בתולדות הליגה האיטלקית, שנרכש על ידי קבוצה איטלקית מקבוצה איטליקית אחרת, וזאת לאחר שיובנטוס הפעילה את סעיף הרכישה שהיה בחוזהו ושילמה עליו 90 מיליון יורו. שיא נוסף שיובנטוס שברה הוא במכירתו של הכוכב הגדול ביותר שלה, פול פוגבה, למנצ'סטר יונייטד ב-110 מיליון יורו, הסכום הגדול ביותר עבור שחקן בתולדות הכדורגל העולמי עד אז. בנוסף, הצטרפו לקבוצה דני אלבס מברצלונה, אל-מהדי בן עטיה מבאיירן מינכן, מיראלם פיאניץ' מרומא, מרקו פיאצה מדינמו זאגרב והשאלה מחדש של חואן קוואדראדו ל-3 שנים מצ'לסי. בסיום אותה עונה זכתה יובנטוס בפעם ה-שישית ברציפות באליפות הסרייה א' (שיא איטלקי), וכן זכתה בקופה איטליה, ובכך רשמה דאבל שלישי ברציפות. כמו כן העפילה לגמר ליגת האלופות, בו הפסידה לריאל מדריד ובכך רשמה שתי העפלות לגמר בשלוש שנים.[2]

בעונת 2017/2018 בליגת האלופות עלתה יובנטוס ישירות לשלב הבתים, עברה לשמינית הגמר, ואף ניצחה ועלתה לרבע הגמר. ברבע הגמר במשחקה הראשון הפסידה 0–3 לריאל מדריד, אך במשחקה השני ניצחה 3–1, שלא הספיק לה כדי לעלות שלב. באותו משחק הורחק שוערה, ג'אנלואיג'י בופון, בכרטיס אדום. ב-9 במאי 2018 יובנטוס זכתה בגביע האיטלקי בפעם הרביעית ברציפות לאחר שניצחה בגמר 4–0 את מילאן. באותה עונה זכתה באליפות שביעית ברצף והשלימה דאבל רביעי רצוף.

כריסטיאנו רונאלדו במדי יובנטוס, הרכש היקר ביותר בתולדות המועדון.

בקיץ 2018 החתימה יובנטוס את כריסטיאנו רונאלדו, כוכב-העל של ריאל מדריד. יובנטוס שילמה לריאל עבורו 130 מיליון יורו, ובכך שברה את שיא המועדון עבור קניית שחקן. עם רונאלדו (שסיים כמלך השערים של הקבוצה) זכתה הקבוצה באליפות שמינית ברציפות (שיא אירופאי), אך הודחה ברבע גמר ליגת האלופות על ידי אייאקס וברבע גמר הקופה איטליה. בעונת 2019/2020 זכתה יובנטוס בפעם התשיעית ברציפות באליפות הסרייה א', אך שוב הודחה בשמינית גמר ליגת האלופות, הפעם על ידי אולימפיק ליון.[3]

סוף ההגמוניה המקומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2020/2021 נשבר רצף האליפויות של יובנטוס כאשר הפסידה את האליפות לאינטר מילאנו. יובנטוס זכתה בקופה איטליה וכריסטיאנו רונאלדו סיים כמלך השערים של הליגה. בעקבות הכישלון פוטר המאמן אנדראה פירלו בסיום העונה, ומסימיליאנו אלגרי חזר לקדנציה נוספת במועדון. בסיום אותה העונה עזב את הקבוצה גם הרכש היקר בתולדות המועדון, כרסטיאנו רונאלדו.

עונת 2021/2022 הייתה העונה הראשונה בה הקבוצה לא זכתה באף תואר מאז עונת 2010/2011, ובליגה סיימה הקבוצה במקום הרביעי עונה שנייה ברציפות.

פרשת רווחי ההון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת אמצע עונת 2022/2023 הציגה הקבוצה הנהלה חדשה בראשות ג'יאנלוקה פררו, לאחר שההנהלה הקודמת בראשות אנדראה אניילי התפטרה מתפקידה, בשל חקירה שנערכה כנגדה וגם בשל כישלונות מקצועיים. הנהלת הקבוצה נחקרה בזמן זה בחשד להתנהלות כלכלית לא תקינה. בין היתר נטען כי בין השנים 20182020 הקבוצה הקטינה את חובותיה בצורה מלאכותית באמצעות דיווחים כוזבים על סכומי העברות של שחקנים, ובנוסף, הנהלת המועדון הודיעה על קיצוץ בשכר בתקופת מגפת הקורונה באיטליה, בעוד שבפועל התשלומים נדחו ולא בוצע קיצוץ. אניילי ואחרים בהנהלת המועדון (פאבל נדבד, פאביו פטריצ'י) הורחקו מעיסוק בכדורגל האיטלקי לתקופה מסוימת.[4] עם התקדמות החקירה כנגד הקבוצה, הוחלט כי יובנטוס תיענש בהורדת 15 נקודות ממאזנה בטבלת הליגה.[5] הקבוצה הגישה ערעור,[6] וב-20 באפריל 2023 בית הדין הגבוה לספורט החליט לקבל את הערעור והוחזרו 15 הנקודות לקבוצה,[7] אך מדובר היה רק בפסיקה זמנית. הדיון החוזר בעניינה של יובנטוס בבית המשפט הפדרלי התקיים ב-22 במאי והקבוצה נענשה בהורדת 10 נקודות, מה שהוריד אותה למקום ה-7. אותן הפרות הובילו גם להדחתה מהליגה האזורית.[8]

מדיה הראשונים של יובנטוס היו חולצה בצבע ורוד ומכנסיים בצבע שחור, אך תוך זמן קצר החליפה את מדיה לחולצת פסים שחורים-לבנים, שהעניקה לה את הכינויים "ביאנקונרי" ו"הזברות", ומאז חולצות אלה מזוהות עם יובנטוס בכל העולם. פסי השחור-לבן גם הוכנסו בסמל המועדון. כיום, מדי א' של יובנטוס כוללים את חולצת הפסים המסורתית ומכנסיים שחורים או לבנים. מדי ב' של יובנטוס משתנים מידי כמה עונות.

על הסמל הראשון נכתב בכותרת המעוטרת ציטוט מפורסם של התאולוג ושליח ישו על פי הברית החדשה פאולוס: "Non coronabitur nisi qui legitime certaverit" (תרגום מלטינית: "מי שלא ישחק לפי הכללים, לא יקבל את הכתר"). מתחת לכיתוב צויר מגן בצבעים שחור ולבן ובתוכו שם המועדון ומתחתיו ציור של שור, סמל העיר טורינו. במהלך השנים השתנה מעט הסמל בצבעים שלו ובדברים מינוריים, אבל הרעיון המרכזי נשמר (למעט בסמל השלישי, בו הוחלף השור בזברה, שהיא חיה דו-צבעית כמו סמל המגן שחוזר על עצמו בשחור ולבן). בשנת 2017 הסמל שונה לחלוטין ועבר מודרניזציה - והוא כולל את האות J בגדול, כאשר לצידו קו המציין את הדו- צבעיות של השחור והלבן. מעל הסמל נכתב שם המועדון בפונט קריא יותר ומודרני, אולם השור הוסר לחלוטין מסמל המועדון לראשונה בהיסטוריה.

יש לציין כי על חלק גדול ממדי השחקנים לאורך ההיסטוריה לא הוצג סמל המועדון הרשמי, אלא צבעי דגל איטליה ומעליו כוכב זהב (המציין את אליפויות והצלחת המועדון), ומה שזוהה יותר מכל עם המועדון הוא מדי הזברה, שכמעט ולא עברו שינוי מהיום שהחלו להשתמש בהם.

האוהדים באיטליה וברחבי העולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוהדי יובנטוס, ב-2011

יובנטוס הוא המועדון עם מספר האוהדים הגדול ביותר בתחומי איטליה,[9] שלוש חברות סקרים בדקו זאת והדבר סייע לה לקבל סכום כסף גדול יותר בהסכמי השידור של הליגה.[10] למועדון ישנם מספר ארגוני אוהדים מאורגנים, חלקם נסגרו במהלך השנים, וחדשים נפתחו בעקבותיהם.

"הגברת הזקנה" הוא כינויה הידוע של הקבוצה, ומלווה אותה כבר משנות ה-30 של המאה ה-20. יש כמה גרסאות למקורו של הכינוי. מקור המילה "זקנה" הוא במשחק מילים על משמעות ההפוכה של השם יובנטוס בלטינית - נעורים. כמו כן, התופעה החוזרת של שחקנים שמשחקים בקבוצה עד פרישתם ועצם היות הקבוצה אחת מהוותיקות באיטליה, מוסברים גם הם כמקור לכך. המילה "גברת" נובעת מאהדתם הגדולה של אוהדי הקבוצה ומהכבוד שהם רוחשים לה. הסבר נוסף הוא שהמילה יובנטוס (נעורים) מתייחסת לנקבה.[11][12]

ארגוני אוהדים מאורגנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי קבוצות האולטרס המאורגנות הראשונות הוקמו בשנת 1976, "פוסה די קאמפיוני" וה"פנתרים". כעבור שנה הוקם הארגון הגדול יותר - "פייטרס". בראש הפייטרס עמד ג'וזפה רוסי, דמות חשובה מאוד בקרב אוהדי יובנטוס והייתה לו השפעה רבה על האוהדים הצעירים בטורינו. לפניהם היו ארגוני אוהדים ראשוניים והם נקראו "ונצ'רמוס" ו-"אוטונומיה ביאנקונרה", אך הארגונים הללו לא היו מסודרים.

בשנות ה-80 הוקמו עוד כמה קבוצות אולטרס, כשהמפורסמות ביותר ביניהן הן ה- "ויקינג" וה-"נוקלאו ארמאטו ביאנקונרו". הארגונים הללו תויגו כחוליגנים כיוון שלא חששו להיכנס לקרבות ועימותים נגד אוהדים של קבוצות אחרות.

בשנת 1987 התפרק הארגון "פייטרס" בעקבות קרבות קשים ואלימים במשחק חוץ נגד פיורנטינה. רוב פליטי ה"פייטרס", יחד עם חברי שני ארגונים אחרים (אינדיאנס" ו-"ג'ובנטו ביאנקונרה"), החליטו להקים ארגון חדש בשם "אראנצ'ה מאקינה" "תפוז מכני", כשם הסרט של סטנלי קובריק שתכנו מאופיין באלימות קשה. השם של הארגון עורר תרעומת קשה באיטליה והארגון נאלץ לשנות את שמו, אך הוא התל במבקרים ובפוליטיקאים ושינה את שמו ל-"דרוגי", שם הדמות הראשית בסרט. הדרוגי הפכו לארגון האולטראס החזק ביותר באיטליה עם למעלה מ-10,000 חברים בין השנים 1988 ל-1996.

בשנת 1993 החליטו מספר חברים בדרוגי להחיות את ארגון פייטרס. ב-4 השנים שלאחר מכן נלחמו שני הארגונים על השליטה ביציע הדרומי.

בינתיים, ארגון אוהדים גדול אחר, "אירידוצ'יבילי ואלנטה", צבר כוח גדול ביציע הדרומי. בעקבות סנקציות קשות שהוטלו עליו וסירוב לשתף פעולה עם יובנטוס, נעלם הארגון בעונת 2001/2002.

בשנת 2003 הנהלת יובנטוס החלה בפרויקט בשם- Juventus Centro Coordinamento Club" ("Juventus Club DOC"), כשהמטרה היא הקמת ארגון המאגד תחתיו את כל מועדוני האוהדים הרשמיים של יובנטוס באיטליה וברחבי העולם, ובכך לתת איזון מול ארגוני האולטראס על ידי הקמה של ארגון אוהדים מתון שאינו דוגל בפעילויות חולגניות.

מועדון האוהדים הישראלי הרשמי הוא "יובנטוס קלאב ישראל". המועדון חבר בארגון ה-"Juventus Club DOC" והוא פועל בשיתוף פעולה ותחת חסות מועדון הכדורגל של יובנטוס.

אצטדיון ביתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
היובנטוס ארנה ב-2011
ערך מורחב – אצטדיון אליאנץ

אחרי השנתיים הראשונות של המועדון (1897-1898) בהם שיחקה יובנטוס ב"פארקו דל ולנטינו" וב"פארקו סיטדל", החלה לשחק הקבוצה ב"פיאצה ד'ארמי" עד 1908, למעט 1905 ו-1906 (שנות הסקודטו הראשונות), בהם שיחק המועדון ב"קורסו רה אומברטו".

החל מ-1909 ועד 1922, שיחקה יובנטוס ב"קורסו סבסטופולי קאמפ" לפני שעברה ל"קורסו מרסיליה קאמפ" שם נשארה עד ל-1933, תוך שהיא זוכה ב-4 אליפויות. בסוף 1933 החלה לשחק הקבוצה ב"סטאדיו מוסוליני" שנבנה לכבוד מונדיאל 1934. לאחר מלחמת העולם השנייה שונה שם האצטדיון ל"סטאדיו קומונאלה ויטוריו פוצו", ויובנטוס שיחקה באצטדיון במשך 57 שנים ברציפות, 890 משחקי ליגה, ואף המשיכה לקיים שם אימונים עד ליולי 2003. ב-1990 עברה יובנטוס לשחק ב"סטאדיו דלה אלפי" (שנבנה לכבוד מונדיאל 1990), שם שיחקה עד לעונת 2005/2006, למעט משחקים בודדים בהם נאלצה לנדוד ל"רנצו ברברה" בפלרמו, ל"דינו מאנוצי" בצ'זנה, או לסן סירו במילאנו.

באוגוסט 2006 חזרה יובנטוס לשחק ב"סטאדיו קומונאלה" ששופץ לכבוד אולימפיאדת החורף ב-2006, ובעקבות סגירת הדלה אלפי. בנובמבר 2008 הכריזה יובנטוס כי תשקיע כ-120 מיליון יורו בבניית אצטדיון חדש ה"יובנטוס ארנה", והאתר לבניית האצטדיון הוא השטח עליו היה הדלה אלפי. בניגוד לדלה אלפי האצטדיון החדש תוכנן כך שהיציעים יהיו קרובים לדשא, וללא מסלול ריצה מסביבו, ותכולתו 41,507 מקומות. העבודות החלו באביב 2009 והאצטדיון החדש נפתח ב-8 בספטמבר 2011, בדיוק לתחילת עונת 2011/2012. החל מ-1 ביולי 2017 ידוע היובנטוס ארנה כ"אליאנץ ארנה" בטורינו, מסיבות מסחריות של הסכם חסות שייפקע בסוף יוני 2030.

ערך מורחב – הדרבי של טורינו

בראשית המאה העשרים היו בטורינו שני מועדוני כדורגל מצליחים טורינו ויובנטוס, וביניהם ניטשה יריבות מרה. למרות היותה של יובנטוס קבוצה בעלת אוהדים רבים יותר באיטליה כולה בעיר טורינו עצמה, טורינו היא בעלת מספר אוהדים רב יותר. בנוסף, טורינו התפלגה מיובנטוס בראשית המאה, דבר שהוסיף ליריבות. בשנת 1927 מנעה יובנטוס מיריבתה העירונית זכייה בתואר. משחקי הדרבי של טורינו החלו כבר ב-1906 והם מכונים דרבי דלה מולה. ב-1949 התרחש אסון סופרגה - מסוק ובו כל הסגל של טורינו שחזר ממשחק ידידות בפורטוגל התרסק. השחקנים והמאמנים כולם נספו. בשל האסון איבדה טורינו את הדומיננטיות שלה בכדורגל האיטלקי והתקשתה להתאושש. היא נעה בשנים הבאות בין הליגה הראשונה לשנייה והיריבות שככה. במשחקי הדרבי אוהדי יובנטוס נוהגים לתלות שלט הלועג לאסון סופרגה. מנגד, אוהדי טורינו מקניטים אותם אודות אסון הייזל.

משנות ה-60 של המאה ה-20 התפתחה יריבות בין המועדונים של יובנטוס ואינטר (המשחקים ביניהם מכונים דרבי ד'איטליה). ראשית היריבות בעונת 1960/1, כאשר אוהדיה של יובנטוס התפרצו לכר הדשא במשחקה נגד אינטר. ההתאחדות האיטלקית פסקה על ניצחון טכני, 0–2 לאינטר, בשל התפרצות האוהדים, אולם לאחר מספר שבועות בוטלה ההחלטה וההתאחדות קבעה משחק חוזר. בעליה של אינטר אנג'לו מוראטי התלונן כי ההחלטה שונתה בשל השפעתו של נשיא יובנטוס, והורה למאמן להרכיב במשחק החוזר רק את שחקני הנוער. התוצאה במשחק החוזר הייתה 9–1 לטובת יובנטוס שהמשיכה לזכייה באליפות. פרשת הקאלצ'יופולי בה נשללה מיובנטוס האליפות שזכתה בה והוענקה לאינטר הוסיפה למתיחות בין הקבוצות. עקב ירידתה של יובנטוס לליגה השנייה בחרו מספר שחקנים בכירים לעזוב את הקבוצה ושניים מהם זלאטן איברהימוביץ' ופטריק ויירה עברו לאינטר, דבר שהכעיס את אוהדי יובנטוס. מאז הפרשה מצויים שני המועדונים במאבק משפטי על גורלה של האליפות, ואוהדי יובנטוס ממשיכים עד היום בספירתם העצמאית וסופרים גם את שתי האליפויות שנשללו מהם. המשחקים בין הקבוצות ידועים באווירה מתוחה, והאולטראס של שתי הקבוצות נוהגים לקלל ולגנות אחד את השני. במשחק[13] בין הקבוצות ששוחק באוקטובר 2011 הרימו אוהדי אינטר שלט שלעג לאוהדי יובנטוס שנהרגו באסון הייזל. בתגובה, קיללו אוהדי יובנטוס את ג'אצ'ינטו פאקטי נשיא אינטר שהלך לעולמו ב-2006.

סגל הקבוצה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ל-15 בספטמבר 2024[14]
מס' עמדה שם
1 איטליהאיטליה שוער מתיאה פרין
3 ברזילברזיל בלם גלייסון ברמר
4 איטליהאיטליה בלם פדריקו גאטי
5 איטליהאיטליה קשר מנואל לוקאטלי
6 ברזילברזיל מגן דנילו (קפטן)
7 פורטוגלפורטוגל חלוץ פרנסיסקו קונסייסאו (בהשאלה מפורטו)
8 הולנדהולנד קשר טון קופמיינרס
9 סרביהסרביה חלוץ דושאן ולאחוביץ'
10 טורקיהטורקיה חלוץ קנאן יילדיז
11 ארגנטינהארגנטינה קשר ניקולאס גונסאלס (בהשאלה מפיורנטינה)
14 פוליןפולין חלוץ ארקדיוש מיליק
15 צרפתצרפת מגן פייר קלולו (בהשאלה ממילאן)
16 ארצות הבריתארצות הברית קשר ווסטון מקני
מס' עמדה שם
17 מונטנגרומונטנגרו קשר וסילי אדז'יץ'
18 ברזילברזיל קשר ארתור מלו
19 צרפתצרפת קשר קפרן תוראם
21 איטליהאיטליה קשר ניקולו פג'ולי
22 ארצות הבריתארצות הברית קשר טימותי ואה
23 איטליהאיטליה שוער קרלו פינסוליו
26 ברזילברזיל קשר דוגלאס לואיז
27 איטליהאיטליה בלם אנדראה קמביאזו
29 איטליהאיטליה שוער מיקלה די גרגוריו (בהשאלה ממונצה)
32 קולומביהקולומביה בלם חואן דויד קאבאל
37 איטליהאיטליה מגן ניקולו סאבונה
40 שוודיהשוודיה קשר יונאס רוחי
51 בלגיהבלגיה חלוץ סמואל אמבנגולה

תארים מקומיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליובנטוס נשללו האליפויות של עונת 2004/2005 ושל עונת 2005/2006 בשל פרשת הטיית המשחקים בה הייתה מעורבת. באתר הקבוצה[15] וכן במסמכים רשמיים, כוללת הקבוצה אליפויות אלו במניין הזכיות שלה.

תארים אירופאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תארים עולמיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי מועדון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-6 בדצמבר 2019‏. השחקנים המודגשים עדיין פעילים בקבוצה.

אלסנדרו דל פיירו, מלך השערים ומלך ההופעות של יובנטוס בכל הזמנים ומי שנחשב בעיני רבים לגדול שחקני הקבוצה
שיאני ההופעות בכל המסגרות
שם השחקן לאום עמדה שנים במועדון הופעות
1 אלסנדרו דל פיירו איטליהאיטליה חלוץ 1993–2012 705
2 ג'אנלואיג'י בופון איטליהאיטליה שוער 2001–2018

2019–2021

656
3 גאטאנו שיראה איטליהאיטליה בלם 1974–1988 552
4 ג'וזפה פורינו איטליהאיטליה קשר אחורי 1969–1984 528
5 ג'ורג'ו קייליני איטליהאיטליה בלם 2005– 506
6 רוברטו בטגה איטליהאיטליה חלוץ 1970–1983 482
7 דינו זוף איטליהאיטליה שוער 1972–1983 476
8 אנטוניו קבריני איטליהאיטליה בלם 1976–1989 460
9 ג'מפיירו בוניפרטי איטליהאיטליה חלוץ 1946–1961 459
10 סנדרו סלבדורה איטליהאיטליה בלם 1962–1974 450
הכובשים המצטיינים בכל המסגרות
שם השחקן לאום עמדה שנים במועדון שערים הופעות
1 אלסנדרו דל פיירו איטליהאיטליה חלוץ 1993–2012 290 705
2 ג'מפיירו בוניפרטי איטליהאיטליה חלוץ 1946–1961 182 459
3 רוברטו בטגה איטליהאיטליה חלוץ 1970–1983 179 482
4 אומר סיבורי איטליהאיטליהארגנטינהארגנטינה חלוץ 1957–1965 174 259
5 דויד טרזגה צרפתצרפתארגנטינהארגנטינה חלוץ 2000–2010 171 320
6 פליס בורל איטליהאיטליה חלוץ 1932–1941

1942–1946

163 308
7 פייטרו אנסטסי איטליהאיטליה חלוץ 1968–1976 132 307
8 ג'ון האנסן דנמרקדנמרק חלוץ 1948–1954 124 189
9 רוברטו באג'ו איטליהאיטליה חלוץ 1990–1995 115 200
10 פדריקו מונרטי איטליהאיטליה חלוץ 1922–1933 114 256


שחקנים מפורסמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרשימה המלאה ראו כדורגלני יובנטוס.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יובנטוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יובנטוס שברה שיא: 102 נקודות בעונה, באתר ynet, 18 במאי 2014
  2. ^ ynet ספורט, בפעם השלישית ברציפות: יובנטוס זכתה בדאבל, באתר ynet, 21 במאי 2017
  3. ^ מיכאל יוכין‏, 100 מיליון וליון אחת: הפיאסקו של יובנטוס וכריסטיאנו רונאלדו בליגת האלופות, באתר וואלה, 8 באוגוסט 2020
  4. ^ דרמה באיטליה: 15 נקודות הופחתו ממאזנה של יובנטוס, באתר ynet, 20 בינואר 2023
  5. ^ על מה המהומה? ההסבר על סערת יובנטוס, באתר ערוץ הספורט, 21 בינואר 2023
  6. ^ יובנטוס תערער על העונש: "עוול משווע, יחס בלתי שוויוני ברור לרעתנו", באתר ynet, 21 בינואר 2023
  7. ^ הערעור התקבל: יובנטוס תזכה בחזרה ב-15 הנקודות שהופחתו לה, באתר וואלה, 20 באפריל 2023
  8. ^ נזרקה מאירופה: יובנטוס הודחה מהקונפרנס ליג, באתר ynet, 28 ביולי 2023
  9. ^ גיא נובוטני, ‏הגברת האהודה: ליובה הכי הרבה אוהדים באיטליה, באתר ONE‏, 17 בדצמבר 2008
  10. ^ אוריאל דסקל, האם הסכם השידורים הקולקטיבי באיטליה לא הוגן?, באתר כלכליסט, 15 באפריל 2013
  11. ^ באתר איטליאן פוטבול דיילי
  12. ^ עוזי דן, שווה בדיקה: כמה זקנה היא באמת הגברת?, באתר הארץ, 3 ביוני 2009
  13. ^ Inter Milan fans mock Heysel Stadium disaster – Sports Mole
  14. ^ Juventus.com, Roster - Juventus Men's First Team Squad, Juventus.com (באנגלית)
  15. ^ תוארי הקבוצה באתר הקבוצה הרשמי
  16. ^ הטורניר עצמו נחשב לזה של 2018 על אף שמשחק הגמר נערך בינואר 2019.