לדלג לתוכן

שבעת העממים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שבעת העממים או שבעת עמי כנען הם העמים ששכנו בארץ ישראל בזמן יציאת מצרים, ומידם נכבשה הארץ, בידי בני ישראל. העמים הם: הכנעני, החתי, האמורי, החיווי, הפרזי, היבוסי והגרגשי.

מקורם של העמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מסורת המקרא, כנען היה בנו הרביעי של חם בן נח. בפרשת נח מובאת רשימה של בני כנען: "וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי. וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי. וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי".

רשימת העמים השוכנים בארץ המובטחת לעם ישראל מוזכרת למעלה מ-20 פעמים במקרא, אך רק פעם אחת בתורה (ופעמיים בספר יהושע) מוזכרים בה שבעה עמים: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ: הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ".[1] רשימות אחרות מונות חמישה או שישה עמים, ומשמיטות את העמים החשובים פחות: הפרזי, הגרגשי, והיבוסי.

בתקופת האבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארץ נקראת לאורך התורה כולה "ארץ כנען", על שם אביהם של שבעת העמים היושבים בה. עם זאת, פעמים רבות מוזכרים אנשים בודדים או ערים שלמות כמשתייכים לעם מסוים. כך, למשל, ממרא, רעהו של אברהם הוא אמורי, אנשי חברון נקראים בני חת, נשות עשו חתיות גם הן, ואנשי שכם משתייכים לעם החוי.

מלבד שבעת העממים יוצאי כנען, נמצאים בארץ גם עמים נוספים: הפלשתים מוזכרים מספר פעמים בספר בראשית, אך בספר דברים מצוין שהם לא תושבים מקוריים של הארץ, אלא עם שהתיישב בה מאוחר יותר. בהמשך מוצאים בה עמים נוספים צעירים יחסית, צאצאי אברהם, כישמעאלים והעמלקים.

גורלם של העמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מחיית שבעה עממים

בספר דברים מוזכר פעמים רבות ציווי אלוהי המוטל על בני ישראל להשמיד את שבעת העמים, ולא להשאירם בארץ ובוודאי שלא לכרות איתם ברית או להתחתן איתם.

בתלמוד הירושלמי מובא: "אמר רבי שמואל שלש פרסטיניות [אגרות] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות - יפנה, להשלים - ישלים, לעשות מלחמה - יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי... גבעונים השלימו [ככתוב:] וכי השלימו יושבי גבעון את ארץ ישראל. שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו".[2] עם זאת, לא הצליחו ישראל לכבוש ערים רבות, הנזכרות בתחילת ספר שופטים.

הרמב"ם מנחה במורה נבוכים: ""הלא תתבונן בכתוב בתורה: כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים ואמר: לא תחיה כל נשמה (דברים כ', 16), הוסיף מייד בעקבות זאת ואמר: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלהיכם (שם, שם, 18). אומר הוא: אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת נקמה, אלא זה מעשה שמצריכה אותו הסברה האנושית, שיורחק כל הסוטה מדרכי האמת, ויסולקו המכשולים המונעים בעד השלמות אשר היא השגתו יתעלה. עם כל זאת ראוי שיהיו מעשי האהבה, המחילה, החמלה והרחמים הבאים מצד מנהיג המדינה מרובים הרבה יותר ממעשי העונשין, ששציווה בעניין עיר הנדחת: החרם אותה וכל אשר בה (דברים י"ג, 16). כל זאת כדי למחות אותן עקבות המחייבות השחתה גדולה, כפי שהסברנו". הרי שלוש עשרה מידות אלה כולן מידות רחמים למעט אחת והיא פוקד עוון אבות על בנים(שמות ל"ד, 7). כי דברו: ונקה לא ינקה פירושו 'ומן השורש לא יעקור' על פי דברו: וניקתה לארץ תשב (ישעיה ג', 26). ודע שדברו פוקד עוון אבות על בנים אינו אלא בעוון עבודה זרה דווקא, לא בעוון אחר. ראיה לכך היא מה שהוא אומר בעשר הדברות: על שלשים ועל רבעים לשונאי (שמות כ', 5); ולא נקרא שונא אלא עובד עבודה זרה [שנאמר: ... ופן תדרוש לאלהיהם...] כי כל תועבת ה' אשר שנא [עשו לאלהיהם...] (דברים י"ב, 30-31). הוא הסתפק ברבעים, כי מרוב מה שיכול אדם לראות מצאצאיו הוא דור רביעי. לכן, כאשר הורגים את אנשי העיר, עובדי עובדה זרה, הורגים אותו זקן העובד [עבודה זרה] ואת צאצאי צאצאי צאצאיו שהם הדור הרביעי. הרי זה כאילו הוא מתאר, שמכלל מצוותיו יתעלה, שהן מכלל מעשיו בלא ספק, שייהרגו צאצאי עובדי עבודה זרה, ואפילו הם קטנים, יחד עם הוריהם וסביהם. ציווי זה מצאנוהו חוזר ומופיע בתורה בכל מקום; כפי שציווה בעניין עיר הנדחת: החרם אותה וכל אשר בה (דברים י"ג, 16). כל זאת כדי למחות אותן עקבות המחייבות השחתה גדולה, כפי שהסברנו". (מורה נבוכים כרך א' עמ' 134)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]