לדלג לתוכן

פרנסיס היימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנסיס היימן
Francis Hayman
לידה 1708
אקסטר, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בפברואר 1776 (בגיל 68 בערך)
לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1723–1776 (כ־53 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרנסיס היימןאנגלית: Francis Hayman‏; 17082 בפברואר 1776) היה צייר ומאייר אנגלי שהפך לאחד החברים המייסדים של האקדמיה המלכותית לאמנויות בשנת 1768, ומאוחר יותר הספרן הראשון שלה.

קורות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היימן נולד באקסטר, מחוז דבון. החל את הקריירה האמנותית שלו כצייר תפאורות בתיאטרוני דרורי ליין בלונדון (שם הופיע גם בתפקידים מינוריים) לפני שהקים אולפן בסנט מרטין ליין.[1]

כאמן רב תכליתי שהושפע מסגנון הרוקוקו הצרפתי, הוא השיג פרסום מסוים במהלך שנות ה-40 של המאה ה-18 באמצעות ציורים דקורטיביים בגני ווקסהול בלונדון. היימן היה גם צייר פורטרטים וצייר היסטוריה.

הוא תרם 31 תמונות למהדורה משנת 1744 של מחזותיו של ויליאם שייקספיר מאת סר תומאס הנמר, ובהמשך צייר דמויות של שחקנים רבים בתפקידים שייקספיריים, כולל דייוויד גאריק בתפקיד ריצ'רד השלישי (1760). הוא גם אייר את "פמלה", רומן מאת סמיואל ריצ'רדסון, "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון. תרגומו של טוביאס סמולט ל"דון קישוט" ויצירות ידועות אחרות. בשנות ה-60 של המאה ה-18 הוזמן היימן על ידי ג'ונתן טיירס, הבעלים של גני ווקסהול ואחוזת דנבי, לצייר סדרה של ציורי היסטוריה רחבי היקף המתארים ניצחונות בריטים במלחמת שבע השנים.

הוא היה מורה מסור. תלמידיו כללו את מייסון צ'מברלין, נתנאל דאנס-הולנד, ג'ון תומאס סיטון ולמואל פרנסיס אבוט, והוא גם השפיע רבות על תומאס גיינסבורו.

עם ג'ושוע ריינולדס, היימן היה מעורב באופן פעיל בהקמת אגודת האמנים, מבשרת האקדמיה המלכותית, בראשית שנות ה-60.

היימן נפטר בשנת 1776 ונקבר בקבר לא מסומן בכנסיית סנט אן, סוהו.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנסיס היימן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Stephen, Leslie; Lee, Sidney, eds. (1891). "Hayman, Francis" . Dictionary of National Biography. 25. London: Smith, Elder & Co. pp. 296–7.