מפעלי ים המלח
 | |
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | חברה פרטית |
| תקופת הפעילות | 1929–הווה (כ־95 שנים) |
| מיקום המטה |
באר שבע  |
| קואורדינטות | 31°10′16″N 35°26′28″E / 31.171108333333°N 35.441127777778°E |
| משרד ראשי | באר שבע |
| בעלות | כימיקלים לישראל |
| ענפי תעשייה | חומרים תעשייתיים והפקת מחצבים |
| מוצרים עיקריים | אשלג, ברום, מגנזיום |
| עובדים | כ-4,228 עובדים |
|
מפעלי ים המלח www.Iclfertilizers.com | |
 | |
  | |
_-_THE_EVAPORATION_POOLS_AT_THE_SODOM_POTASH_FACTORY_IN_THE_DEAD_SEA...jpg)
מפעלי ים המלח (באנגלית: Dead Sea Works) היא חברה העוסקת בהפקת מחצבים באזור ים המלח מתוקף חוק זיכיון ים המלח התשכ"א-1961. החברה נוסדה על ידי מדינת ישראל ב-1952[1] (על בסיס חברת האשלג הארץ-ישראלית שהוקמה ב-1929) והיא מפיקה בעיקר אשלג, ברום ותרכובות ברום. החברה מספקת לחברה הבת "מגנזיום ים המלח" את חומר הגלם להפקת מגנזיום. מאז 1968 נמצאים מפעלי ים המלח בבעלות חברת כיל, אז חברה ממשלתית ומאז שהופרטה בשנות ה-90, חברה בת של החברה לישראל, הנשלטת על ידי עידן עופר.
תולדות הפקת האשלג
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חברת אשלג ארץ-ישראלית
חברת אשלג ארץ-ישראלית נרשמה באנגליה ב-31 באוקטובר 1929 במטרה עיקרית לנצל את מקורותיו המינראליים של ים המלח. החברה הוקמה על סמך זיכיון שניתן על ידי ממשלת ארץ ישראל ועבר הירדן ב-1 בינואר 1930 בתוקף הסכם בין סוכני הכתר למושבות ובין משה נובומייסקי - מנהלה הראשי של החברה מאז יסודה והמיג'ור תומאס גריגורי טולוק (Thomas Gregorie Tulloch). בין המשקיעים בפועל היה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann).
בשנים 1931–1932 החלה החברה לשווק אשלג וברומין שנוצרו במפעל בצפון ים המלח. בשנת 1934 נפתח בית החרושת הראשון בקצה הדרומי של הים. בשנות מלחמת העולם השנייה גדלה התוצרת משנה לשנה באופן ניכר.
הקמת המפעל לאחר הקמת מדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת העצמאות נותק המפעל ממרכז הארץ לאחר שעובדיו היהודים של המפעל בצפון ים המלח נטשו אותו והוא נהרס על ידי הלגיון הירדני על אף חוזה שנחתם בין מייסדו לבין המלך עבדאללה, עקב טעות אנוש.
עם קום המדינה החליטה ממשלת ישראל החדשה לבחון מחדש את פעילות ייצור האשלג, בין השאר עקב המעורבות הבריטית. בישיבת הממשלה הזמנית שהתקיימה בנובמבר 1949, שר המסחר התעשייה והאספקה פרץ ברנשטיין העלה לדיון את "עתיד ים המלח". השר ביקש לפרט בפני חברי הממשלה את סיכום דו"ח וועדת המומחים שתפקידה היה "בדיקת האפשרויות לניצול ים המלח והאזור סביבו והצעת תוכניות לעתידו".[2]
ב-1952 הוחלט להקים את מפעלי ים המלח, והחברה החלה את פעילותה בהלאמה כפויה של חברת האשלג של נובומייסקי עקב אי עמידה בתנאים שהציבה הממשלה החדשה. בו בזמן הושלם הכביש המחבר את המפעל בסדום אל באר שבע (עד אז הייתה הדרך שביל עפר). במשך מספר שנים צבר המפעל חובות כבדים שכוסו בידי משרד הפיתוח.
ב-1956, מונה מרדכי מקלף, רמטכ"ל לשעבר, למנכ"ל המפעל המולאם. המפעל נכשל כישלון חרוץ תחת ניהולו, ועקב כך מינה שר הפיתוח מרדכי בנטוב ועדת חקירה, בראשות פרופ' היימן מהטכניון לחקור את התנהלות המפעל ולהמליץ על שיפור המצב.[3] מקלף הפסיק העסקתם של האסירים, הזמין בעלי מקצועות להשתלב בעבודות המפעל, דאג להסעות עובדים מערי הסביבה (והיה למפעל הראשון בארץ שהנהיג הסדר שכזה) ודאג לשיפור תנאי העובדים. בשנת 1960 אישר מבקר המדינה שהמצב במפעלי ים המלח השתפר.[4]
בשנת 1960 החלה הממשלה בחיפוש שותף למפעלים לצורך מימון הרחבתם,[5] והקמת מפעלים לייצור מגנזיט,[6] מלח שולחן ואשלג גבישי.[7] ב-1961 נחקק חוק זיכיון ים המלח במסגרתו קיבלה החברה מהמדינה זיכיון בלעדי להפקת מחצבים בים המלח ושימוש בשטחי עזר מהר סדום ועד מצדה.[8] שטח הזיכיון ושטחי העזר משתרעים על כ-600 קמ"ר שהם 3% משטח מדינת ישראל. סך גודלו מגדיר בהכרח את טביעת הרגל האקולוגית של הזכיין הכורה ומפעליו הרחק מעבר לחופי ים המלח.[9]
זיכיון זה הוארך עד לשנת 2030. החברה הנפיקה מניות לציבור בשנת 1961.[10] ב-1968 הוקמה החברה הממשלתית כיל שאיגדה מספר מפעלי תעשיות כימיות בישראל ובהם מפעלי ים המלח וכימיקלים ופוספטים, ומפעלי חיפה כימיקלים וערד כימיקלים שהיו אז בהקמה.[11] ב-1992 הנפיקה המדינה את מניות כיל. לאחר מספר שנים רכשה כיל מהציבור את מניות מפעלי ים המלח ומחקה אותן מהמסחר בבורסה. בכך הפכו מפעלי ים המלח לחברה פרטית. ב-1997 מכרה המדינה את השליטה בכיל לחברה לישראל, שהייתה אז בשליטת איש העסקים שאול אייזנברג.
בשנת 1986 הקימה החברה מסוע באורך של כ-18 ק"מ ובהפרש גבהים של כ-800 מטרים, שהוביל את התוצרים מים המלח לכיוון תחנת רכבת המשא במישור רותם, הסמוך לדימונה.[12] ב-1994 הוקמה תחנת כוח פרטית לשימוש המפעלים. ב-2001 הופרד תחום השיווק של החברה ואוחד עם תחום השיווק של חברת רותם אמפרט העוסקת במחצבי הפוספטים לשם יצירת חברת "כיל דשנים".
בריכות האידוי בים המלח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תהליך הייצור בים המלח מבוסס על הפקת המלחים המצויים בו בבריכות אידוי גדולות, שנבנו באגן הדרומי הרדוד. מי הים נשאבים לתוך הבריכות, ובתהליכים של אידוי והתרכזות מופקים מהם המינרלים המבוקשים לייצור של אשלג, ברום, מגנזיום, מלח תעשייתי, מלח שולחן ומוצרי ההמשך שלהם. בריכות האידוי הפתוחות והרדודות של מפעלי ים המלח מנצלות את אנרגיית השמש למיצוי המלחים מתמיסת הים; עם התרכזות התמיסה בבריכות מתחילים עודפי המלח לשקוע על הקרקעית, ומשם הם נאספים ומשונעים למתקני הייצור.
בריכות האידוי פרוסות בחלקו הדרומי של האגן ההיסטורי של ים המלח. בבריכות אלו המאופיינות בגובה תמיסות מוגבל, מתרחשים תהליכי אידוי ושיקוע מלחים, תוך עליית ריכוזים הדרגתית ומבוקרת של התמיסות במורד התזרים.
תהליכי האידוי בבריכות צורכים אנרגיה רבה ומתבצעים לאורך כל התהליך על ידי קליטת אנרגיה סולרית נקייה וללא זיהום סביבתי. רמת האידוי השנתית נגזרת מהאקלים הסביבתי ואינה נתון הנמצא בשליטת האדם.
תמיסות ים טריות נשאבות מהאגן הצפוני של ים המלח באמצעות תחנת שאיבה לדרום, לעבר בריכת מלח ראשית – בריכה 5. בריכה זו כוללת מספר חלוקות משנה. משטר המפלסים בבריכה נגזר מהצורך התפעולי לשמירת נפח קבוע של תמיסות.
היציאה מבריכה זו היא באמצעות תעלה ותחנות שאיבה נוספות בטור לעבר בריכות המלח הדרומיות, המהוות את האזור הטופוגרפי הגבוה ביותר במערכת. מנקודה זו הזרימה מונעת בכוח הכבידה בלבד. השליטה על מפלסי הבריכות וכמות התמיסות הזורמות ביניהן (בנוסף לשליטה בתחנות השאיבה) מתבצעת על ידי הנחת ושליפת קורות מתכת בפתחי המעבר בין הבריכות השונות. תהליך שקיעת המלח מתבצע תוך אידוי של התמיסה בו היא מאבדת 50% מנפחה. המינרל הדומיננטי השוקע בבריכות אלה הוא מלח הבישול (נתרן כלורי – NaCl) - מלח זה מצטבר על רצפת הבריכות, דבר הגורם להגבהת סוללות הבריכות, וזאת על מנת לשמר נפח איגום נדרש וקבוע. בסוף בריכות המלח, התמיסות מגיעות לריוויון למינרל – הקרנליט שהוא גביש המכיל מלחי מגנזיום, אשלג, ומים. בריכות הקרנליט בדומה לבריכות המלח בנויות במערך טורי.
התמיסות הרוויות זורמות דרך בריכות הקרנליט ובמשולב בתהליכי האידוי, משקעות את מינרל הקרנליט שהוא חומר גלם לייצור אשלג ומגנזיום. חומר הגלם משונע למפעלים כתרחיף על ידי כלים ימיים (דוברות) שנבנו באופן ייחודי במפעלי ים המלח. ייחודם של כלים אלה הוא בכך שהם מסוגלים לבצע קציר רציף ושיטתי בעומק הבריכות ולשלוח את הקרנליט למרחקים של עד חמישה עשר קילומטר אל מפעלי הייצור. לצורך כך הוקמה מערכת של קווים צפים (בבריכות), קווי חוף (על הסוללות) ותשתית של חשמל לאורכם. כמות התמיסות הנשאבות בתחנות השאיבה תלויה ברמות האידוי החודשיות, ספיקות השיא מתקיימות בחודשי הקיץ (תשעה במספר), ספיקה זו דועכת למינימום בחודשי החורף.
הפקת האשלג
[עריכת קוד מקור | עריכה]המוצר העיקרי שמפיקים מפעלי ים המלח הוא אשלג. שיטת ההפקה מבוססת על אידוי מים בבריכות אידוי שנמצאות בחלקו הדרומי של ים המלח. יתרונו המקורי של אזור זה היה במים הרדודים יחסית שהגבירו את האידוי הטבעי. תוצר הביניים של האידוי בבריכות הוא תמיסה רוויה של המינרל קרנליט. את התמיסה שואבים בצינורות וממשיכים לעבד במכונות במפעל. שיטה זו, שהשימוש העיקרי בה הוא במפעלי ים המלח, זולה יותר מכריית המחצבים מהקרקע ומקנה למפעלים יתרון כלכלי. מפעלי ים המלח מפיקים מדי שנה יותר מ-3 מיליון טונות אשלג.
בסיום התהליך מוזרמת תמלחת הכוללת בעיקר מלחי קלציום-כלוריד ומגנזיום-כלוריד לתעלה שמובילה אותה לאגן הצפוני של הים (יוני הנתרן והאשלגן שוקעים בבריכות האידוי). עיקר תהליך האידוי מתבצע בחודשי הקיץ. בתהליך האידוי מתאדים כ-50 אחוז מהמים שנשאבו מהאגן הצפוני.
קשיים בהפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפקת האשלג נתקלת בקשיים בתחומי הייצור עצמו וההשפעה על הסביבה.
- בהפקת האשלג נוצרים חומרי לוואי שונים. בין השאר, מתקבל בתהליך ברום, שערכו רב. מאידך, במסגרת תהליך האידוי מתקבל תוצר לוואי לא רצוי: מלחים פשוטים כדוגמת מלח בישול, השוקעים על הקרקעית ומגביהים אותה ב-20 סנטימטר מדי שנה. כדי להתמודד עם המשקע נוקטת החברה בשיטה של הגבהת דפנות בריכות האידוי, אך פעולה זו מוגבלת - לא ניתן להגביה לעד. בעיה נוספת בהגבהה היא הימצאותם של מלונות ים המלח לחופן של בריכות האידוי. העלאת המפלס עלולה להביא להצפה ולערעור של יסודות המלונות[13]
- עם השנים, בעקבות שאיבת מי נהר הירדן וסכירת מוצאו בדרום הכנרת וסכירת נהר הירמוך, יורד מפלס ים המלח באופן עקבי. מפלס מים נמוך מהווה יתרון לשיטת האידוי ומכאן הבחירה בחלקו הדרומי של ים המלח שקרקעיתו רדודה יותר. עם זאת, כבר בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע אזור זה למצב של התייבשות ומפעלי ים המלח נאלצו לשאוב מים מחלקו הצפוני של הים ולהזרימם לחלק הדרומי על מנת להמשיך את הפקת האשלג. מאוחר יותר נדרשו אמצעי שאיבה משכבות מים עמוקות ומתוקות פחות. כל חלקו הדרומי של ים המלח מדרום ל"לשון" מחולק כיום לברכות המשמשות להפקת אשלג, גם בצד הירדני. שאיבת המים לצורך האידוי תורמת את חלקה לירידה במפלס המים.
מגזרי פעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מפעלי ים המלח מייצרים חומרי גלם הנמכרים לחברות נוספות בקבוצת כיל ומעובדים למוצרים כימיים נוספים. תחום הדישון הוא נדבך מרכזי בפעילות, באמצעות שילוב האשלג עם הפוספט שמהווים מרכיבים עיקריים בדישון צמחים. החברה האחות, רותם אמפרט, מספקת את הפוספטים למוצרים המשולבים.
הברום המופק בים המלח מהווה אחוז ניכר מהתפוקה העולמית ומשמש את תעשיות האלקטרוניקה, טיהור המים, ההדברה והתרופות. בין השאר משמש הברום להגברת עמידות משטחים לחום.
המגנזיום משמש לייצור אלומיניום וסגסוגות המיועדות לתעשייה ובמיוחד בתעשיית הרכב. חברת פולקסווגן הגרמנית שותפה לייצור יישומי המגנזיום.
ביקורת ציבורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדומה למפעלי ים המלח, גם המלונות בחופו הדרומי של ים המלח הם מעסיק גדול. גורמי התיירות מביעים לעיתים חשש לפגיעה בהכנסתם בעקבות פעילות מפעלי ים המלח. המלונות נמצאים על חופי בריכת אידוי (המכונה "מספר 5") ומכאן ההשפעה הרבה של פעילות המפעלים על המלונות. כאמור, מובע חשש להצפת המלונות וערעור היסודות, אך עם זאת, דווקא המיקום מול הבריכות מספק מפלס מים יציב יחסית משום ההזרמה מחלקו הצפוני של הים המאזנת את המפלס באזור הבריכות הנוטה לרדת. בשנת 2012 נחתם הסכם בין מפעלי ים המלח למדינה, בו הוסכם על פרויקט קציר המלח, להצלת בתי המלון של מפעלי ים המלח. במסגרת הפרויקט, תפנה החברה בכל שנה 20 מיליוני טונות מלח מבריכה מספר 5 שיועברו אל האגן הצפוני. עלות הפרויקט עומדת על כ-4 מיליארד ₪.[14]
היקף התמלוגים שמשלמים המפעלים למדינה בעבור הזכות לנצל את משאבי ים המלח זוכה לביקורת ציבורית רחבה.[15]
ניצול עובדי הקבלן במפעל נחשף לציבור הרחב בסרט התיעודי זהב לבן עבודה שחורה ששודר במסגרת עובדה בשנת 2004. בעקבות שידור הסרט הוקמה ועדת בדיקה פנימית בראשות אלי גולדשמידט, שכל המלצותיה להעסקת עובדי קבלן התקבלו על ידי הנהלת "כיל".[דרוש מקור]
בשנת 2011 יצאו לראשונה מפעלי ים המלח בקמפיין ציבורי, וזאת לקראת החלטה שצריכה לקבל הממשלה על אופן תפעולה הראוי של בריכת האידוי של המפעלים באגן הדרומי. עמותת אדם טבע ודין פנתה לרשות השנייה בדרישה להסיר את קמפיין בטענה שהוא מטעה את הציבור ובכך מנוגד לחוק.[16]
פגיעה בסביבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מפעלי ים המלח קיבלו את הזיכיון הבלעדי להפקה בשנת 1961 עוד לפני גיבושו של חוק התכנון והבנייה. לפיכך, התבצעו פעולות ההקמה, הכרייה והרחבה של המפעלים בכפוף לתנאי שטר הזיכיון: "לעשות, להרחיב, לשנות, להחזיק ולהרוס, בים המלח ומתחתיו" על מנת לממש "הזכות הייחודית...להשיג בכל דרך את מלחי-המחצבים, המחצבים והכמיקלים..." ללא כל פיקוח מקומי או כלל ארצי באופן שעיצב מחדש את הנוף, החי והצומח של מדבר יהודה ממצדה בצפון ועד כיכר סדום בדרום. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להישמע הסתייגויות, בעיקר של ארגונים להגנת הסביבה, שביקשו להכפיף את המפעלים לחוק כדי למנוע פגיעה בסביבה או בבני אדם. ב-1995 התקבל חוק המכפיף את הפיתוח העתידי בשטחי מפעלי ים המלח לחוק התכנון והבנייה.[17]
ירידת מפלס ים המלח
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירידת מפלס ים המלח
מפעלי ים המלח משתמשים בכמות עצומה של מים הנשאבים מאגנו הצפוני של ים המלח ומועברים לאגן הדרומי על מנת לאדות אותם ולהפיק מהם אשלג ופוספטים ועוד כמות גדולה מאוד של מים מתוקים הנדרשים בתהליך היצור של המחצבים הללו. ICL מפעילה בתוך שטח הזיכיון 26 קידוחים המניבים 17 מיליון מטר קוב מים לשנה בממוצע, סדר גודל צריכה של עיר בינונית בישראל. השאיבה האינטנסיבית אחראית לשלל בעיות סביבתיות ואקולוגיות כגון ירידת מפלס ים המלח על שלל הנזק האגבי בגינו - תופעת הבולענים, הרס חופי ים המלח, הרס תשתיות לצד התייבשות מעיינות (עין תמר) המביאה לפגיעה בבתי גידול ומסכנת מיני בעלי חי, הסטת נחלים (הסכר על נחל צין, נחל אשלים, נחל רחף, נחל יעלים) מלזרום לבריכות האידוי המונעת עשרות מיליוני קוב מאזור צחיח ותשתיות חוצות מדבר כדרכים, צינורות וקווי חשמל שהורסים הוד קדומים.[9]
כריית 'חומר ואדי'
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1966 הזהיר עזריה אלון בהקשר לחוק זיכיון ים המלח כי יש להבטיח כי לא יעשו במדבר ובחוף הים מעשים בלתי הפיכים. אם בצפון המים והצמחים מרפאים 'צלקות' לא כך במדבר. כל מקום שיחצב יצולק לעשרות ומאות שנים.[18]
הגורם שמשפיע יותר מכל על הנוף בדרום מדבר יהודה הוא הצורך הבלתי נדלה של המפעלים לאבן ועפר שנחצב מתחתית הוואדיות של המדבר ומכונה 'חומר ואדי' בכמות הנאמדת בין שניים לשלושה מיליוני מטרים מעוקבים לצורך תחזוקת מאות קילומטרים של סוללות עפר, סכרים, תעלות הטיה ובריכות אידוי כדי לאפשר את ייצור האשלג והפוספטים. היקף החציבה העצום והשימוש בתוצריו הופך נוף בראשית, מעלים מערכות אקולוגיות במניפות הסחף של הנחלים, פוער בורות, מחסל מקווי מים קיימים ויוצר אחרים יש מאין.
קציר המלח והר המלח
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קציר המלח
בסימפוזיון מדעי על ים המלח שהתכנס ב-1973 התריע פרופסור דוד וופסי ממכון ויצמן על אחת הבעיות החמורות הנגזרות מתהליך הפקת האשלג מים המלח, שתעסיק את המדינה ואת המפעלים עשורים קדימה - עליית מפלס בריכות האידוי באגן הדרומי של בשל הזרמה בלתי פוסקת של מים מהאגן הצפוני והצטברות מלח והממשק מול תעשיית התיירות לחופי הבריכות.[18] כיום הצטברות המלח הגיע לכדי "הר המלח" - מערום של פסולת מלח המקיף כיום שטח של כ-400 דונם ומתנשא לגובה 24 מ'.
זיהום אוויר וזיהום אור
[עריכת קוד מקור | עריכה]דליפות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינואר 2020 פרסם אורן אהרוני את דבר קיומו של נהר המתחפר בקניון שעומקו 20 מטרים באזור מסוכן הכולל מוקשים שנסחפו מנחל הערבה. הנהר נוצר מנביעות של מים מאקוויפר ההר, וכן בשל מי דליפה מבריכות ים המלח. במקום התפתחו תופעות טבע ייחודיות לאזור זה, כגון שוניות, נטיפים, פטריות וקירות עשויי מלח. מפעלי ים המלח שהיו מעוניינים לבצע עבודות במקום, קיבלו את האישורים הדרושים מהמועצה האזורית תמר והוועדה לתשתיות לאומיות ללא התנגדות מצד המשרד להגנת הסביבה, וזאת בעוד שנמנעו מלהזכיר את דבר קיום הנהר בתסקיר הסביבתי שהוגש מטעמם. העבודות פגמו באותן תופעות טבע.[19]
ביולי 2022, בעקבות שימוע שנערך למפעלי ים המלח, המליץ המשרד להגנת הסביבה לפתוח בחקירה פלילית נגד מפעלי ים המלח בעקבות דליפה מתעלת ההזנה של המפעלים לנחל צאלים, שמזין את ים המלח.[20]
תום תקופת הזיכיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצוות לקביעת פעולות הממשלה הנדרשות לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח שהגיש את הדו"ח הסופי שלו ב-2019 בתיאום עם מדיניות הממשלה לגבי אזור ים המלח בכללותו (החלטת ממשלה מתאריך 15.4.2018 לטיפול במרחב ים המלח) ממליצים על הערכות מוקדמת לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח ב-2030 ושינויים מפליגים בדרישות מהזכיין הן בהיבט הסביבתי והן בהיבט התמלוגים.
מפעלי ים המלח בבולי ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב- 21 ביולי 1965, דאר ישראל הנפיק סדרה של 2 בולי דאר שכותרתה "מפעלי ים המלח". על שני הבולים האלה הופיעו ציורים סמליים של המפעל בים המלח. האמן צבי נרקיס עיצב את הבולים. דאר ישראל מכר 1,967,000 בולים של שני בולי הסדרה ביחד עד להפסקת המכירה.[21]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הלה טל, מהפכה בסדום, מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, 2010
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מפעלי ים המלח- מפעלי ים המלח, באתר כיל דשנים
- מדינת כיל, אורן אהרוני, כאן 11, 2020
- תעשייה - מפעלי ים המלח, באתר מט"ח
- כימיה ותעשייה כימית בשירות האדם, באתר מכון ויצמן
- מפעלי ים המלח - הירוקים במדבר - האומנם?, באתר סנונית
- נדב מן, מפעלי ים המלח: כך הוקם המפעל הנמוך בעולם, באתר ynet, 3 בדצמבר 2010
- אדר' ורדית שוטן-הלל, אבנר הילמן, אייל כחו ופרופ' נילי ליפשיץ, מפעלי ים המלח- שימור ספינת "הר נבו", אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, יולי 2006
שר הפיתוח דב יוסף מבקר במפעלי ים המלח. יומני כרמל, יולי 1955 (התחלה 0:52)
משה גלעד, מרכז המבקרים החדש בים המלח, באתר הארץ, 5 באפריל 2022
מפעלי ים המלח, דף שער בספרייה הלאומית- כתבה בעיתון הארץ על פנייתם של מקלף וקליר להקמת ועדת חקירה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דייויד סלע, השבוע לפני 70 שנה: משתלטים על ים המלח, באתר ישראל היום, 21 ביולי 2022
- ^ "שר המסחר מכריז: זהב בים המלח" ישראל היום, "70 שנים אחרי" מוסף שיששבת, דייוויד סלע, 16 בנובמבר 2018, עמוד 19
- ^ אהרן דולב, עגלת האשלג שקועה בביצה עמוקה, מעריב, 14 בפברואר 1957
- ^ מבקר המדינה: התקדמות ניכרת במפעלי ים המלח, דבר, 17 במאי 1960
- ^ יובל אליצור, מחפשים שותפים לאשלג - בלי לוותר על הבעלות, מעריב, 25 במאי 1960
- ^ מאה מליון ל"י יושקעו במפעלי ים המלח, דבר, 27 באוקטובר 1960
- ^ ע. משולם, המהפכה התעשייתית של סדום, דבר, 28 ביוני 1961
- ^ הזכיון אושר כעת מחכים למילווה, מעריב, 1 ביוני 1961
- ^ 1 2 ניר חסון, רישיון להרוס מפעלי ים המלח רשאים לשנות את הטבע. כך זה נראה, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2022
- ^ חברת ים המלח תוציא מניות ב-27 מליון דולר, דבר, 18 ביוני 1961
טבי דולר לשיא, דבר, 5 ביולי 1961 - ^ מפעלי ים המלח וכימיקלים ופוספטים, מעריב, 10 ביולי 1968
- ^ "מסוע מפעלי ים המלח - shlomo Aronson Architects". shlomo Aronson Architects. נבדק ב-2018-12-01.
- ^ טלי חרותי-סובר, (שוב) מנסים להציל את מלונות ים המלח, באתר ynet, 17 במאי 2005.
- ^ יעל דראל, הליך תכנון קציר המלח יוצא לדרך; יסתיים ב-2013, באתר nrg, 11 במרץ 2012
- ^ ריאיון עם ירון זליכה, בבלוג "בדרך אל האושר" של איתמר כהן (אופנן)
- ^ דוד אברהם, הרשות השנייה בודקת: האם קמפיין "ים המלח" עובר על החוק?, באתר nana10, 30 ביוני 2011.
- ^ מפעלי ים המלח "הירוקים במדבר" - האמנם?, באתר סנונית
- ^ 1 2 ניר חסון, כשקוראים נבואות מהעבר על עתידו של ים המלח, כמעט קשה להאמין, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2021
- ^ אורן אהרוני, "מי ידע בכלל שיש דבר כזה?": הנהר הסודי של ישראל, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 20 בינואר 2020
- ^ עקב דליפה לנחל: בכיר במשרד להגנת הסביבה ממליץ על חקירה נגד מפעלי ים המלח, באתר ynet, 13 ביולי 2022
- ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 93
| בקרת זהויות |
|
|---|