ממלכת כוש

ממלכת כוש הייתה ציוויליזציה קדומה בנוביה שהתפתחה סביב עמק הנילוס באזור שנמצא היום בצפון סודאן ובדרום מצרים. הממלכה הגיעה לשיא כוחה בסוף תקופת הברונזה המאוחרת. אנשיה נקראו בשם כושים. בירתה הדרומית הייתה העיר מרואה.

מקור

האזכור הראשון בנוביה נזכר בזמן השושלת הראשונה של מצרים בשנת 2890 - 3100 לפנה"ס, מצרִים החלו לנוע דרומה וגילו את רובה של כוש. גילוי זה היה ברקע נפילת הממשלה המרכזית המצרית. בערך בשנת 1500 לפנה"ס עבר האזור לשליטת מצרים הפרעונית תחת שלטונו של תחותמס הראשון.

במאה ה-11 לפנה"ס שלטון המצרים קרס והוקמה ממלכה עצמאית סביב העיר נפאטה בנוביה.

נפאטה

אזור נפאטה, שהיה מרכז השלטון, אוחד על ידי אלראן בתקופה מ-780 - 755 לפנה"ס, אלראן מוזכר כמייסד הממלכה הכושית על ידי יורשיו. הממלכה גדלה והשפעתה גדלה לאזור אלאפנטין (יב) בדרום מצרים. שנים מאוחר יותר המלך הכושי פִּיי כבש את מצרים העתיקה והקים את השושלת העשרים וחמש של מצרים.

כאשר האשורים פלשו בשנת 671 לפנה"ס, כוש נהפכה למדינה עצמאית. המלך הכושי האחרון אשר ניסה להשתלט על מצרים היה טנטמני אשר הובס על ידי האשורים בשנת 664 לפנה"ס. כוחה של הממלכה כלפי מצרים שקע ונוטרל בשנת 656 לפנה"ס כאשר פאסמטיק מייסד השושלת העשרים ושש איחד את מצרים. בשנת 591 המצרים תחת פסמתיך השני פלשו לכוש משום ששליט כוש אספאלטה התכוון לפלוש למצרים.

סיוע לממלכות בלבנט במלחמה נגד אשור

בשנת 701 לפנה"ס התקיים מסע סנחריב בלבנט בו כוחות האימפריה האשורית החדשה קיימו מסע עונשין נגד מספר ממלכות מורדות שכללו את: ממלכת צידון, ממלכת אשקלון, מורדים מעקרון, וממלכת יהודה. ממלכות מצרים וכוש סייעו למורדים ושלחו כוח צבאי גדול שנלחם באשורים.

אנשי עקרון, בגלל סיבה לא ידועה, מרדו כנגד מלכם פדי, אשר היה בעל־ברית של אשור, והסגירו אותו לחזקיהו בעת שהוא כבש את ארץ פלשת, כנראה שהם לא העלו לו מיסים וסנחריב יצא להעניש גם אותם. מנסרת סנחריב מתארת את הקרב בין הכושים לבין האשורים.

הפקידים, האצילים ואנשי עקרון, את פָּדִי מלכם הקשור בשבועה ובאלה לאשור נתנו באזיקי ברזל כאויב ומסרוהו לחזקיהו היהודי, ובכך פשעו. הם (אנשי עקרון) נבהלו וקראו לעזרתם את מלכי מצרים, את הקשתים, המרכבות והסוסים של מלך כוש כוח גדול מאוד, שחש לעזרתם. בסביבות העיר אֶלְתְקַה, נערכו לקרב עמי. בעזרת האל אשור אדני, נלחמתי עמם והבסתים. את בעלי המרכבות והנסיכים המצריים יחד עם בעלי המרכבות של מלך כוש לקחתי בשבי בסערת הקרב. על אֶלְתְקַה ותמנה צרתי, לכדתי ושללתי את שללן. התקרבתי אל עקרון והרגתי את הפקידים ואת האצילים אשר פשעו ותליתי גופותיהם על עמודים סביב העיר. את התושבים אשר חטאו וביזו לקחתי בשבי. שאריתם אשר לא מרדו ולא נמצא בהם חטא פקדתי לשחרר. את פָּדִי מלכם הוצאתי מתוך ירושלים והמלכתי אותו עליהם.

— מנסרת סנחריב

יד האשורים הייתה על העליונה וכל הערים נכבשו או נכנעו להן. ערים רבות בישראל נחרבו. ירושלים שמרה על מעמד עצמאי עד לכיבושה בידי האימפריה הבבלית.

בתנ"ך

השם שניתן לתרבות מקורו בתנ"ך: כוש בן חם אחד מנכדיו של נח שהתיישב בצפון מזרח אפריקה. התנ"ך מתאר את כוש באזור סודאן, דרום מצרים, אריתריאה, אתיופיה וסומליה. ממלכתו של אחשוורוש השתרעה מהודו ועד כוש.

כמה מהחוקרים מזהים את כוש בדרום חצי האי ערב. לדעת חז"ל (ילקוט שמעוני שמות ב, קסח), כיהן משה רבנו כמלך כוש, במשך ארבעים שנה, לאחר שברח ממצרים מפחד פרעה.

ראו גם

לקריאה נוספת

הערך: כוש (א, ב, ג,), לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 391.
יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת כוש בוויקישיתוף

ממלכת כוש, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)