מישל נה
 | |
| מישל נה | |
| לידה |
10 בינואר 1769 סארלואי, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
7 בדצמבר 1815 (בגיל 46) פריז, ממלכת צרפת |
| מקום קבורה |
פר לשז (העשור של 1820)  |
| מדינה |
צרפת |
| כינוי |
"אדום הראש" (Le Rougeaud) "האמיץ שבאמיצים" (Le Brave des braves) |
| צאצאים |
Edgar Ney, Napoléon Joseph Ney, Eugène Ney, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| השתייכות | |
| תקופת הפעילות | 1787–1815 (כ־28 שנים) |
| דרגה | מרשל של צרפת |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמות המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון. | |
| עיטורים | |
| |
| הנצחה | |
| שמו חרוט בשער הניצחון. | |
  | |
מישל נֶה (בצרפתית: Michel Ney; 10 בינואר 1769 - 7 בדצמבר 1815), דוכס אלכינגן, נסיך מוסקבה ומרשל של צרפת. נודע גם בכינוייו "אדום הראש" (Le Rougeaud) ו"האמיץ שבאמיצים" (Le Brave des braves). השתתף במלחמות המהפכה הצרפתית ובמלחמות נפוליאון.
נה, חייל אמיץ ונמרץ, נודע כמי שעמד תמיד בראש חייליו. מעבר להיותו חם מזג (תכונה עליה זכה בכינויו Le Rougeaud) היה גם מפקד מוכשר, שהפגין ביצועים מעולים, אם כי לא בכל הקרבות אותם ניהל. מבקריו האשימו אותו בפזיזות. נה היה אחד המרשלים הראשונים שמונו על ידי נפוליאון, שהעריך מאוד את כישוריו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בצעירותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בסארלואי שבאלזס, כבן למשפחת מהגרים מגרמניה. כנער עבד כפקיד מתלמד בסדנת מתכת, בטרם התגייס ב-1787 לצבא למורת רוחו של אביו, שהיה יצרן חביות ונמנה עם המעמד הבינוני.
קריירה צבאית ותארים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם גיוסו הוצב נה ליחידת ההוסרים ה-5 בעיר מץ. במלחמת המהפכה נלחם בהולנד, על נהר הריין ובדרום גרמניה. ב-1792 נלחם בקרב ואלמי כסגן (לויטננט) בצבא הריין. ב-1794 הועלה לדרגת סרן (קפטן), וב-1796 לגנרל. ב-1799 מונה למפקד דיוויזיה, עליה פיקד בקרב הוהנלינדן (1800).
ב-1802 התמנה למפקח חיל הפרשים, וב-19 במאי 1804 התמנה למרשל של צרפת, במסגרת המהלך של נפוליאון של קידום מפקדים על פי כישרונם, ויצירת אליטה צרפתית חדשה.
בקרב אולם היה נה המפקד אשר הביא להכרעת הצבא האוסטרי, כתוצאה מההסתערות הנועזת של כוחותיו באלכינגן (14 באוקטובר 1805). על פעולתו זו, הוכתר לאחר קרב פרידלנד בתואר "דוכס אלכינגן" (6 ביוני 1808).
במלחמת רוסיה–צרפת (1812) הצטיין נה כמפקד בקרב בורודינו, עליו קיבל את התואר "נסיך מוסקבה". נה גילה אומץ לב רב בעת הנסיגה מרוסיה. הוא פיקד על המשמר האחורי של צבא צרפת, בהגנה על שרידי הצבא הנסוגים. בתפקידו זה ניהל מערכת הגנה יומיומית כנגד הקוזאקים, לחם במאסף וסירב להצעות הכניעה של הרוסים. באחד המקרים אף נשאר נה לבדו לנוכח פני האויב לאחר נסיגה מבוהלת של חייליו, מעשה שהביא להפסקת בריחתם ולהתייצבות מחדש לצידו של מפקדם הנערץ. בפועל, היה נה החייל הצרפתי האחרון שעזב את אדמת רוסיה. על לחימתו זו זכה מנפוליאון לכינוי "האמיץ שבאמיצים".
ב-1813 נחל נה מפלה כמפקד בקרב דנביץ.
לאחר גלות נפוליאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הגלייתו של נפוליאון לאי אלבה קורב נה על ידי לואי ה-18 לחצר המלוכה. על אף שנה הפגין נאמנות למלוכה המחודשת, זכה ליחס קריר מצד אנשי החצר, כנראה בשל מוצאו ה"נחות".
עם נחיתתו של נפוליאון על חופי צרפת נשלח נה לאוסרו, אך למרות הצהרתו כי יחזיר את נפוליאון לפריז "בכלוב של ברזל" נשבה שנית בקסמו של נפוליאון וחבר אליו בחזרתו לצרפת. במערכה של "מאה הימים" עמד לצד נפוליאון ופיקד על כוחות צרפתיים בקרב ברס ובקרב ווטרלו.
ביקורות רבות נמתחו על תפקודו של נה בקרב ווטרלו, אך עם זאת קשה לקבוע אם אי הצלחתו נבעה משגיאות פיקודיות שלו, או מהיעדר הבנה בינו לבין נפוליאון ולבין שאר מפקדי הצבא. גם בקרב זה הראה נה אומץ רב בהובילו חמש הסתערויות על החי"ר האנגלי, הסתערויות שהיו קרובות מאוד להכריע את המערכה לטובת הצרפתים. מפורסמת מאוד קריאתו בסוף הקרב כלפי החיילים שנשארו עמו: "בואו, ראו איך מרשל צרפתי מסתער אל מותו!". על קריאה מפורסמת זו העיר ויקטור הוגו "הו, איש אומלל - אתה נועדת לכדורים צרפתיים".
לאחר שהוגלה נפוליאון בשנית (קיץ 1815) והבורבונים הושבו לשלטון, נשפט נה למוות על בגידה במלכות, והוצא להורג על ידי כיתת יורים. נה סירב לחבוש כיסוי עיניים בעת ההוצאה להורג, והותר לו להיות זה אשר יתן את פקודת הירי. פקודתו, ומילותיו האחרונות היו "חיילים, ישר אל הלב!".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מישל נה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מישל נה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)