מועצה אזורית
מועצה אזורית בישראל היא צורת שלטון מקומי המאגדת, מבחינה מוניציפלית, מספר יישובים כפריים או קהילתיים באזור גאוגרפי מסוים. בישראל וביהודה ושומרון פועלות 54 מועצות אזוריות המאוגדות בעמותת מרכז השלטון האזורי בישראל.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מועצה אזורית שבתחומי הקו הירוק פועלת מכוח צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958[1] ומועצה אזורית בשטחים יהודה ושומרון (ובעבר גם בשטח רצועת עזה) פועלת מכוח צו של המושל הצבאי.
שטחה של מועצה אזורית כולל את היישובים בתחומה ואת השטח ביניהם. השטח לא כולל יישובים עירוניים בעלי רשות מקומית משל עצמם (ערים, מועצות מקומיות ומועצות תעשייתיות).
המועצות האזוריות מספקות שירותים ליישובים המוגדרים להן מוניציפלית ולכלל הישויות הנמצאות בשטחן, בסיסי צה"ל, שמורות טבע, אתרי תיירות, מוסדות חינוך ועוד.
בחלק מהמקרים, שטח המועצה האזורית כולל שטחים נרחבים שאין בהם נקודות יישוב, בשל הגישה הממשלתית בקום המדינה, שהתעתדה להכניס תחת השלטון המקומי את כלל הקרקעות בארץ. בשל מדיניות זו נוצרו "מובלעות" עירוניות בעלות הגדרה מוניציפלית נפרדת, המוקפות על ידי מועצה אזורית אחת או יותר ואינן באחריות מועצה אזורית. היו שהתנגדו לגישה מרחיבה זאת ובקשו שהמועצות האזוריות תקפנה רק את היישובים עצמם ושטחים מחברים מצומצמים הנדרשים לחיבור ביניהם, אך עמדתם כמעט ולא נתקבלה[2].
לחלק מהמועצות האזוריות זהות, תרבות ויסודות כלכליים משותפים במידה זו או אחרת, מעבר להגדרה הגאוגרפית. כך למשל, באותו אזור יכולות להיות שתי מועצות אזוריות, אחת ליישובים דתיים והאחרת ליישובים חילוניים. לדוגמה, מועצה אזורית שדות נגב מאגדת בנגב המערבי את היישובים הדתיים, ובסמוך לה נמצאת מועצה אזורית שער הנגב המאגדת יישובים חילוניים. בדומה לכך, מועצה אזורית נחל שורק, מועצה אזורית חבל יבנה ומועצה אזורית שפיר מאגדות בתוכן יישובים דתיים באזור השפלה. מועצה אזורית אלונה מאגדת בתוכה שלושה יישובים של תנועת החרות ונבדלת ממועצה אזורית מנשה הסמוכה לה. באצבע הגליל, מועצה אזורית מבואות החרמון מאגדת את המושבים, בעוד מועצה אזורית הגליל העליון מאגדת את הקיבוצים.
רוב המועצות האזוריות נקראות על שם חבל הארץ שבה הן נמצאות. עם זאת, מספר מועצות אזוריות נקראות על שמות אנשים, בהן: מועצה אזורית אשכול, מועצה אזורית מעלה יוסף, מועצה אזורית ברנר ומועצה אזורית יואב.
המועצות האזוריות הראשונות היוו המשך לגישת הגושים שרווחה ביישוב היהודי החל משנות ה-30 של המאה ה-20 והראשונה שבהן – מועצה אזורית עמק חפר הוקמה במרץ 1940[3]. עד סיום המנדט הבריטי ב־1948 הוקמו חמישה מועצות אזוריות בארץ: נהלל, קישון, אפרים (לימים מגידו) ויזרעאל[4].
מועצה אזורית מטה בנימין היא בעלת מספר התושבים הגדול ביותר, כ-73,673 תושבים. מועצה אזורית מטה יהודה היא בעלת מספר היישובים הגדול ביותר, עם 57 יישובים. מועצה אזורית רמת נגב היא בעלת השטח הגדול ביותר – כארבעה מיליון דונם, שהם כ-18% משטחה של ישראל.
מועצה אזורית אלונה היא בעלת מספר היישובים הקטן ביותר (3 יישובים).
מועצות אזוריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]להלן רשימה מעודכנת לסוף שנת 2019 של המועצות האזורית בישראל, לפי כמות יישובים ואוכלוסייה, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[5]. נתוני האוכלוסייה לקוחים מאומדני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לסוף חודש ינואר 2023[6].
מספר | מועצה אזורית | סמל | מחוז | מספר יישובים | מספר תושבים (2023) | מאוכלס על ידי |
---|---|---|---|---|---|---|
1 | מטה בנימין | יהודה ושומרון
מכונן בצו המושל הצבאי |
28 | 76,265 | יישובים יהודים | |
2 | מטה יהודה | ירושלים | 58 | 63,020 | יישובים יהודים וערבים | |
3 | שומרון | יהודה ושומרון
מכונן בצו המושל הצבאי |
28 | 43,813 | יישובים יהודים | |
4 | עמק חפר | מרכז (השרון) | 44 | 43,354 | יישובים יהודים | |
5 | עמק יזרעאל | צפון | 38 | 40,650 | יישובים יהודים ובדואים | |
6 | חוף הכרמל | חיפה | 26 | 36,448 | יישובים יהודים ויישוב ערבי | |
7 | דרום השרון | מרכז (השרון) | 31 | 34,539 | יישובים יהודים | |
8 | הגלבוע | צפון | 32 | 32,681 | יישובים יהודים וערבים | |
9 | מטה אשר | צפון | 32 | 31,715 | יישובים יהודים, יישוב ערבי ויישוב בדואי | |
10 | משגב | צפון | 35 | 30,820 | יישובים יהודים ובדואים | |
11 | גזר | מרכז (השפלה) | 25 | 27,756 | יישובים יהודים | |
12 | גוש עציון | יהודה ושומרון
מכונן בצו המושל הצבאי |
14 | 26,653 | יישובים יהודים | |
13 | חבל מודיעין | מרכז (השפלה) | 24 | 24,128 | יישובים יהודים | |
14 | באר טוביה | דרום | 23 | 23,824 | יישובים יהודים | |
15 | לב השרון | מרכז (השרון) | 19 | 23,672 | יישובים יהודים | |
16 | מנשה | חיפה | 24 | 22,206 | יישובים יהודים וערבים | |
17 | גולן | צפון | 31 | 20,095 | יישובים יהודים | |
18 | הגליל העליון | צפון | 29 | 20,074 | יישובים יהודים (קיבוצים) | |
19 | חוף אשקלון | דרום | 21 | 19,577 | יישובים יהודים | |
20 | אל קסום | דרום | 7 | 18,100 | יישובים בדואים | |
21 | מרום הגליל | צפון | 24 | 16,096 | יישובים יהודים, יישוב דרוזי ויישוב צ'רקסי | |
22 | שדות דן (עמק לוד) | מרכז (השפלה) | 9 | 15,910 | יישובים יהודים | |
23 | אשכול | דרום | 32 | 15,393 | יישובים יהודים | |
24 | חוף השרון | מרכז (השרון) | 14 | 14,975 | יישובים יהודים | |
25 | עמק המעיינות | צפון | 24 | 14,847 | יישובים יהודים | |
26 | מרחבים | דרום | 17 | 14,836 | יישובים יהודים | |
27 | עמק הירדן | צפון | 22 | 14,697 | יישובים יהודים | |
28 | לכיש | דרום | 19 | 14,155 | יישובים יהודים | |
29 | זבולון | חיפה | 14 | 13,976 | יישובים יהודים ובדואים | |
30 | נווה מדבר | דרום | 4 | 13,887 | יישובים בדואים | |
31 | שפיר | דרום | 14 | 13,368 | יישובים יהודים | |
32 | הגליל התחתון | צפון | 18 | 12,950 | יישובים יהודים | |
33 | מגידו | צפון | 13 | 12,329 | יישובים יהודים | |
34 | בני שמעון | דרום | 13 | 11,591 | יישובים יהודים (וגם יישובים בדואים לא חוקיים). | |
35 | מעלה יוסף | צפון | 22 | 11,498 | יישובים יהודים | |
36 | שדות נגב | דרום | 16 | 11,243 | יישובים יהודים | |
37 | הר חברון | יהודה ושומרון
מכונן בצו המושל הצבאי |
14 | 10,563 | יישובים יהודים | |
38 | נחל שורק | מרכז (השפלה) | 7 | 10,240 | יישובים יהודים | |
39 | שער הנגב | דרום | 12 | 9,392 | יישובים יהודים | |
40 | יואב | דרום | 13 | 9,294 | יישובים יהודים ויישוב בדואי | |
41 | רמת נגב | דרום | 14 | 8,852 | יישובים יהודים | |
42 | אל-בטוף | צפון | 4 | 8,594 | כפרים ערבים ובדואים | |
43 | בוסתאן אל-מרג' | צפון | 4 | 8,263 | כפרים ערבים | |
44 | ברנר | מרכז (השפלה) | 6 | 8,038 | יישובים יהודים | |
45 | מבואות החרמון | צפון | 13 | 7,789 | יישובים יהודים | |
46 | חבל יבנה | מרכז (השפלה) | 7 | 6,870 | יישובים יהודים | |
47 | גן רווה | מרכז (השפלה) | 9 | 6,649 | יישובים יהודים | |
48 | ערבות הירדן | יהודה ושומרון
מכונן בצו המושל הצבאי |
20 | 6,478 | יישובים יהודים | |
49 | גדרות | מרכז (השפלה) | 7 | 5,182 | יישובים יהודים | |
50 | חבל אילות | דרום | 12 | 4,834 | יישובים יהודים | |
51 | הערבה התיכונה | דרום | 7 | 3,995 | יישובים יהודים | |
52 | אלונה | חיפה | 3 | 2,256 | יישובים יהודים (מושבים) | |
53 | מגילות ים המלח | יהודה ושומרון
מכונן בצו המושל הצבאי |
6 | 2,150 | יישובים יהודים | |
54 | תמר | דרום | 5 | 1,583 | יישובים יהודים |
בחירות במועצות אזוריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במועצות האזוריות שיטת הבחירות שונה מזו הנהוגה בבחירות לרשויות המקומיות. המועצה מורכבת מנציגי היישובים. בדרך כלל לכל יישוב נציג אחד, אך לעיתים יש יותר מנציג אחד, בהתאם לגודל היישוב ולמספר היישובים במועצה, ואופן החלוקה נקבע עבור כל מועצה בנפרד. במועצה האזורית מטה יהודה, למשל, שבה 57 יישובים, רק ליישוב הגדול ביותר, צור הדסה, היו שני נציגים, עד שהפכה למועצה מקומית נפרדת. לעומת זאת, במועצה האזורית ברנר, שבה שבעה יישובים בלבד, 15 חברי מועצה, ארבעה מהם מהיישוב הגדול ביותר, גבעת ברנר. בנוסף לבחירת נציגי היישובים, בוחרים כלל תושבי המועצה האזורית בראש המועצה בבחירות ישירות, בדומה לאופן שבו נבחר ראש עירייה. עם בחירתו, הופך יושב ראש המועצה האזורית גם לחבר המועצה.
ההוראות בדבר הזכות לבחור ולהיבחר דומות להוראות הקיימות ביתר הרשויות המקומיות, למעט ההוראות בדבר תקופת צינון לקצינים בכירים.
עד סוף ספטמבר 1951 התקיימו בחירות רק בארבע מועצות אזוריות: מועצה אזורית ברנר, מועצה אזורית הדר השרון, הגליל העליון ועמק חפר[7]. באמצע ינואר 1952 דווח שכבר התקיימו בחירות בתשע מועצות אזוריות[8], בנובמבר 1952 על קיום בחירות ב-20 מועצות אזוריות[9] ובסך הכל התקיימו בחירות ב-30 מתוך 50 מועצות אזוריות בשנים 1951-1953[10]. בתחילת 1956 היו אמורות להתקיים בחירות ב-12 מועצות אזוריות, אך אלו נדחו בטענה שיש צורך לעדכן את חוק הבחירות ולבטל סעיפים שסבכו את הליך הבחירה[11][12]. בשנת 1958 עודכן חוק המועצות האזוריות[10] ובפברואר 1959 הוחל בהכנות לקיום בחירות ב-39 מהמועצות האזוריות[13]. באוגוסט 1959 התקיימו בחירות לשמונה מועצות אזוריות ראשונות[14] ועד סוף 1959 התקיימו בחירות ב-19 מועצות. מתחילת 1960 ועד סוף אוקטובר התקיימו בחירות ב-10 מועצות אזוריות[15].
הבחירות במועצות האזוריות נערכות מדי חמש שנים, אך בעבר התקיימו במועד שונה מזה שבו נערכות הבחירות ליתר הרשויות המקומיות[14], ולא כל המועצות האזוריות קיימו בחירות באותו מועד. במהלך שנות התשעים וראשית שנות האלפיים נערכו מספר שינויים במועדים, במטרה להביא לכך שבסופו של דבר יאוחדו כל המועדים. עם זאת, ככל שנערכו בחירות הכוללות מספר רב יותר של מועצות אזוריות, נוכח משרד הפנים כי יתקשה מבחינה לוגיסטית לערוך בחירות בכל המועצות האזוריות באותו היום, ולכן נקבע כי הן יחולקו לשתי קבוצות. הבחירות בקבוצה האחת נערכו ב-20 בינואר 2009 (כ"ד בטבת ה'תשס"ט) ובקבוצה השנייה הן נערכו ביום 4 בדצמבר 2012 (כ' בכסלו ה'תשע"ג). פירוט הקבוצות מצוי בתוספת לחוק המועצות האזוריות (מועד בחירות כלליות) (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005. במועצות המנויות בחלק א' נערכו הבחירות ב-2012, ובאלה המנויות בחלק ב' נערכו הבחירות ב-2009, למעט אל-בטוף ובוסתאן אל-מרג', שהועברו מאוחר יותר לחלק א'[16].
באוקטובר 2018 נערכו לראשונה בחירות לכל הרשויות המקומיות והמועצות האזוריות באותו יום.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מרכז השלטון האזורי בישראל
- מפת המועצות האזוריות באתר מרכז השלטון האזורי בישראל
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי״ח–1958, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ אריה שמשון, סכנות המועצות האזוריות, הַבֹּקֶר, 21 בדצמבר 1949
- ^ מאמר היום, דבר, 22 במרץ 1940
- ^ ימי בראשית, מעריב, 13 באוגוסט 1991
- ^ אוכלוסייה במועצות אזוריות, באתר www.cbs.gov.il
- ^ יישובים בישראל – קובצי יישובים, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ בחירות למועצות אזוריות, הארץ, 27 בספטמבר 1951
- ^ 41 מועצות אזוריות במדינה, הארץ, 15 בינואר 1952
- ^ בחירות ל-19 עיריות ו־56 מועצות באוקטובר 1953 – צו להקים ועדות בחירות, חרות, 16 בנובמבר 1952
- ^ 1 2 פורסם צו אחיד למועצות האזוריות, הצופה, 22 בינואר 1958
- ^ נדחו בחירות ב-12 מועצות אזוריות, הארץ, 29 במרץ 1956
- ^ הבו בחירות למועצות האזוריות, דבר, 30 באוגוסט 1956
- ^ הכנות לבחירות במועצות אזוריות, הארץ, 4 בפברואר 1959
- ^ 1 2 שמונה מועצות אזוריות ייבחרו בסוף החודש, דבר, 16 באוגוסט 1959
- ^ הכנות לבחירות ב־9 מועצות אזוריות, הצופה, 31 באוקטובר 1960
- ^ חוק המועצות האזוריות, באתר "נבו".