טבל
 | |
| חותמת כשרות, "ללא חשש טבל" | |
| מקרא | ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ט"ו |
|---|---|
| משנה | מסכת דמאי, פרק ה' |
| משנה תורה | הלכות מאכלות אסורות, פרק י', הלכות י"ט-כ"ב |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו קנ"ג ספר החינוך, מצווה רפ"ד |
טֶבֶל הוא כינוי הלכתי לתוצרת שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות, וכן עיסה שלא הופרשה ממנה חלה. האיסור לאכול טבל מארץ ישראל הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות.
טבל דרבנן הוא כינוי לבשר[1] או פירות[2] (שהתחייבותם כמתנה לכהן הוא רק מדרבנן, כגון מצוות חלה בחוצה לארץ) שלא הופרשו מהם תרומה ו/או מעשר.
מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור המושג הוא בספר ויקרא: ”וְאִישׁ כִּי יאכַל קדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכּהֵן אֶת הַקּדֶשׁ: וְלא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה': וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲון אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם” ( פרק כב, פסוקים יד-טז). הנאמר בפסוק "ולא יחללו" הוא מלשון חולין, שאין לעשות בו מעשה חולין ולכן אסור לאכול ממנו.
בפסוקים אלה מוזכר הטבל במילה "קודש" (מלשון קדוש) אך זה אותו הדבר, כמו שכותב הרמב"ם: ”כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות, קודם שיפריש ממנו נקרא טבל.” (משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י הלכה יט)
דיני הטבל
[עריכת קוד מקור | עריכה]תבואה קודם שהפרישו ממנה תרומות ומעשרות או חלקן[3] נקראת 'טבל' ואסורה באכילה, לאחר ההפרשה, התבואה ניתרת ונעשית 'חולין'. ואילו יש סוברים כי כשיש מצוות נתינה לכהן, הפרשת המתן הוא רק "הכשר מצווה" אבל עדיין לא קיים כלום מצד המצווה עצמה.[4]
בתוספתא[5] מצוין עונש מיתה לעובר ואוכל טבלים: "ואלו הן שבמיתה האוכל טבל..", וכעין זה מופיע דעה זו בתלמוד בבלי[6] "אמר שמואל מנין לאוכל את הטבל שהוא במיתה..שנאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל..[7]". היינו מיתה בידי שמים.
בתוצאה החמורה הזו הביע רבי יוחנן מאמר-אזהרה לזרז הקהל לתת מתנת זרוע לחיים וקיבה כהלכתה ואמר "כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים".[8]
אף שמדאורייתא טבל שנתערב בהיתר בטל ברוב כשאר איסורים, חכמים החמירו באיסור טבל שלא יהיה בטל אפילו אם יש בהיתר פי אלף ויותר מהטבל. אמנם, כך הדין רק בתערובת מין במינו, אך בתערובת מין בשאינו מינו - טבל בטל כשאר האיסורים[9].
חבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חבר (הלכה)
בתלמוד מבואר שאם חבר (תלמיד חכם) שלח לאדם אחר תבואה, אינו צריך לחשוש שמא היא טבל, 'חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן', ויש לתלות שהחבר עשר את התבואה מיד לכשהתחייבה.
דמאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – דמאי
אדם שקנה תבואה מעם הארץ, מאחר שאין ודאות שהקפיד להפריש מעשרות מתבואתו ומפירותיו, דינם 'דמאי', ואסורים באכילה עד שיפריש מהם תרומות ומעשרות, מלבד תרומה גדולה, שאף עמי הארץ הקפידו להפריש.
אמנם מכיוון שתקנת דמאי הותקנה על פי מציאות שבה רוב הפירות היו מעושרים, ומכיוון שמדין תורה הולכים אחר הרוב, חכמים הקלו באיסור דמאי והתירו להשתמש בפירות דמאי והתירו לעניים ולאכסניה לאכול דמאי. על כן, הדמאי כשלעצמו נחשב בניגוד לטבל לדבר הראוי לאכילה ולכן ניתן להשתמש בו לעירוב חצרות, עירוב תחומין ועירוב תבשילין, ומזמנים עם אדם שאכל דמאי.
דמאי בזמן הזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקנת דמאי נוהגת גם בזמננו, לדעת החזון איש (שביעית סימן י), ולדעת הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה סימן סב) בזמננו בטלה תקנה זו ואין לה משמעות כיום. יצוין שבימינו מי שאינו מפריש מעשרות, לרוב גם אינו מפריש תרומה גדולה, ועל כן המציאות היא שונה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הערך "טבל", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא טבל, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לפי שיטת רבי יוחנן כי אי נתינת הזרוע, לחיים וקיבה הופך את כל בשר הבהמה לטבל (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כט)
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת ברכות פרק ז הלכה א
- ^ רמבם מאכלות אסורות י כ על פי מכות טז ב
- ^ אנציקלופדיה תלמודית, ערך טבל
- ^ תוספתא קרבנות פרק יב סעיף ח, תוספתא כריתות פרק א סעיף ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף י"א, עמוד ב'
- ^ ויקרא כב
- ^ אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים -מסכת חולין דף קלב:
- ^ משנה, מסכת חלה, פרק ג', משנה י', תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ע"ג, עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה ו'.
| תרומות ומעשרות | ||
|---|---|---|
| תנאים לחיוב ההפרשה | עונת המעשרות • גמר מלאכה למעשר • קביעות למעשר • טבל • דמאי | |
| התרומות והמעשרות | תרומה גדולה • מעשר ראשון • תרומת מעשר • מעשר שני • מעשר עני | |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.