ז'אן צ'יו
.jpg) | |
| לידה |
522 לפנה״ס לו, שושלת ג'ואו  |
|---|---|
| פטירה | המאה ה-5 לפנה"ס |
| השקפה דתית |
קונפוציאניזם |
| עיסוק |
פילוסוף |
| מדינה |
לו |
  | |
זָ'אן צְ'יוֹ (בסינית מסורתית: 冉求, בסינית מפושטת: 冉求, בפין-יין: Rǎn Qiú. 552 לפנה"ס-?), ידוע גם בכינוי דְזְה יוּאוּ (סינית: 有, פין-יין: Zi You, וייד-ג'יילס: Tzu-yu) ובשם זָ'אן יוּאוּ (סינית: 子有, פין-יין: Ran You, ווייד-ג'יילס: Jan Yu) היה תלמיד מרכזי של קונפוציוס. מבין תלמידיו של קונפוציוס הוא היה המוביל מבחינת יכולותיו וכישוריו כמדינאי.[1] בתור מפקד צבאי במדינת לוּ, הוא הדף פלישה ממדינת צִ'י השכנה. השפעתו בלוּ איפשרה את שובו של קונפוציוס למולדתו לאחר ארבע עשרה שנים של גלות.[1]
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדומה לקונפוציוס, היה זָ'אן צְ'יוֹ יליד מדינת לוּ. הוא היה צעיר מהמורה ב29 שנים, והגיע מאותו שבט ממנו הגיעו גם שני תלמידים בולטים נוספים: זָ'אן גֶנְג וזָ'אן יוּנְג אשר גם היה בן גילו.[2][3]
זָ'אן צְ'יוֹ נודע במאמרות בהקשר של הישגיו בענייני השלטון.[4] הוא הועסק במשק הבית של קונפוציוס לפני שהפך לקצין הראשי באחוזת גִ'יסוּן (או גִ'י), אשר הייתה משפחה ששלטה בפוליטיקה במדינת לוּ.[4][1] הוא שירת תחת גִ'י קָאנְגְדְזְה (季康子), ראש משפחת גִ'יסוּן, שהיה ראש הממשלה של לוּ מ-492 עד 468 לפנה"ס.[4]
זָ'אן צְ'יוֹ לא גילה עניין רב בטקסים הקונפוציאניים, ושאיפותיו היו בתחום הניהול המדיני.[4] קונפוציוס סבר שהוא חסר את תכונת ה"זֶ'ן", האנושיות[4], וביקר אותו בחריפות על כך שלא מנע מגִ'י קָאנְגְדְזְה לתקוף את גְ'ווָאן-יוּ' שהייתה מדינת חסות של לוּ[1][5], ועל כך שעזר לבית גִ'יסוּן לצבור כמויות אדירות של עושר.[1][4] למעשה, זָ'אן צְ'יוֹ הפר באופן כל כך בוטה את ערכי הליבה של הקונפוציאניזם, עד שקונפוציוס רמז שהוא אינו מחשיב עוד את זָ'אן צְ'יוֹ לתלמידו.[4]
ב-484 לפנה"ס פלשה מדינת צִ'י אל מדינת לוּ הסמוכה לה. זָ'אן צְ'יוֹ מונה למפקד צבא לוּ, והביס את הפולשים מצִ'י.[1] תודות להשפעתו של זָ'אן צְ'יוֹ הזמין גִ'י קָאנְגְדְזְה את קונפוציוס לשוב אל לוּ מולדתו, לאחר 14 שנים בגלות.[6]
תוארי כבוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות הביקורת החמורה של קונפוציוס על התנהלותו של זָ'אן צְ'יוֹ, הוא עדיין נחשב אחד מעשרת התלמידים המובילים של קונפוציוס.[4] במקדשי קונפוציוס ממוקם לוח רוחו במקום השלישי מבין תריסר החכמים, במערב.[2]
במהלך שושלת טאנג, הקיסר שׂוֵ'אנְדְזונְג העניק לזָ'אן צְ'יוֹ את תואר האצולה "מרקיז שׂ'וּ" (徐侯). במהלך שושלת סונג הוסיפו לו את התארים דוכס פֶּנְגְצֶ'נְג (彭城公) ודוכס שׂ'וּ (徐公).[7]
צאצאים של זָ'אן צְ'יוֹ החזיקו בתואר "דוקטור לחמש הקלאסיקות" (五經博士; Wǔjīng Bóshì).[8]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Confucius (1997). The Analects of Confucius. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-506157-4.
- Han, Zhaoqi (2010). "Biographies of the Disciples of Confucius". Shiji (史记) (בסינית). Beijing: Zhonghua Book Company. ISBN 978-7-101-07272-3.(בסינית)
- Legge, James (2009). The Confucian Analects, the Great Learning & the Doctrine of the Mean. Cosimo. ISBN 978-1-60520-644-8.
- Slingerland, Edward (2003). Analects: With Selections from Traditional Commentaries. Hackett Publishing. ISBN 1-60384-345-0.
- Taylor, Rodney Leon; Choy, Howard Yuen Fung (2005). The Illustrated Encyclopedia of Confucianism: A–M. The Rosen Publishing Group. ISBN 978-0-8239-4080-6.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 Confucius 1997, pp. 202–3.
- ^ 1 2 Legge 2009, p. 114.
- ^ Han 2010, pp. 4573–4.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Taylor & Choy 2005, p. 309.
- ^ Slingerland 2003, p. 191.
- ^ Confucius 1997, pp. 202-3.
- ^ "Ran Qiu" (בסינית). Taipei Confucian Temple. אורכב מ-המקור ב-2016-03-04. נבדק ב-1 בנובמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ H.S. Brunnert; V.V. Hagelstrom (15 באפריל 2013). Present Day Political Organization of China. Routledge. pp. 494–. ISBN 978-1-135-79795-9.
{{cite book}}: (עזרה)
